לכתוב לזכר / מולי

נר לזכר
נר לזכר

 

אני מזדקן. כל יום ביום. נמצא בעשור הששי לחיי, עשור בו יותר ויותר אתה מכיר את השמות שבמסגרות השחורות שבעיתון ועל הקירות, יותר ויותר מבקר בבתי קברות את אלו שכבר אינם יכולים לענות לשאלותיך ולשתף אותך בתלאותיהם ושמחותיהם.

לפני כמה שעות מצאתי על הקיר עוד מודעת אבל שקילפה עוד נדבך מנשמתי, ואני מוצא עצמי כעת בוכה מילותי על המחשב.

משונה. לעתים אתה עצוב בגלל אנשים שהם החשובים לך יותר מכל, הוריך למשל. לעתים בשל חברי ילדות כמו אלדד בן-דור ז"ל שצרור גדע את פתיל חייהם,  לעתים אלו אנשים כמו אילנה לוין ז"ל שבילית שנים לצידם על ספסל הלימודים,  ויש כאלו, גיבורי ילדות לרוב, שמעולם לא לחצת להם יד או שוחחת עימם, אך משהו בך אובד כשאתה שומע על מותם, כמו מרדכי בנבנישתי ז"ל.

יש מאלו אחדים שמותם מזעזע בך את כל ישותך כמו מותו של יהודה תובל, השוער האגדי של הפועל ירושלים, שנפל חלל בזמן שירות מילואים בלבנון, בתקופה בה גם אני "ביליתי" במילואים הרבה מעבר לצד הצפוני של שער פטמה והגדר הטובה.

ויש קולגות לעבודה ז"ל שכבר אינם איתנו, ויש קרובים מבוגרים, ומכרים, ויש… יש כאלו ששזורים עמוק בנשמתך.

היום הלכה לעולמה ענת גלילי-בלום ז"ל. ידידת נפש שמעולם לא פגשתי פנים-אל-פנים ומעולם לא לחצתי לה יד. ועדיין, נשמותנו נשקו ונישקו זו לזו.

ב- 22 לפברואר 2013, קצת פחות משלושה שבועות אחרי התקף הלב הראשון שעברתי, פרסמתי בפייסבוק בהשראתה פוסט שהחל במילים הבאות:

"היא אמרה לי לכתוב.
אמרתי לה שאין לי מה לכתוב על ההתקף הזה, שלא למדתי ממנו מאום, ממש כלום.
והיא אמרה: "אבל תכתוב". הבטיחה שאחוש טוב יותר אם אצליח להכריח את עצמי לכתוב,

"לכתוב על מה?, שאלתי, "זה לא משנה" היא אמרה, "זה לא חשוב", "כל עוד הכתוב ימלא עוד ועוד ועוד את הצג".

והערב, אחרי חודש בו יובשו מעיינות ההשראה, וחמש שעות אחרי ששמעתי על מותה ללא עת של ענת…

והערב,

אני כותב…

 

 

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 29 תגובות

  1. מצטער על אובדנך. ככל שמתבגרים מבינים שאין תמיד קשר בין הזמן בו בילה איתנו אדם לבין ההשפעה על חיינו. לפעמים האדם שהיה שם בשבילינו בצומת דרכים ברגע מכונן מקבל מקום גבוה בהרבה.

  2. סבא שלי (ז"ל) וסבתא שלי תמיד הי צוחקים על זה שבגיל מבוגר הרבה יותר פשוט להם לבקר את החברים שלהם.
    פעמים בשנה היו עושים סיבוב חברים מרוכז, בבתי הקברות בחולון וגבעת שאול ורואים את כולם.
    זו הברכה והקללה של מי שמת אחרון.
    אוהבים אותך הרבה מולי. הכל עובר בחיים. גם החיים.
    🙂

  3. ללא ספק הכתיבה היא כלי, צר לי לשמוע שנפרדת מאדם יקר (אישה)
    יש אנשים שמטביעים חותם על נשמתנו, הפרידה מהם קשה.
    יהי זכרה ברוך.

  4. תודה מולי.
    איך נוצר הקשר אם לא נפגשתם? האם התכתבתם רבות? בכל מקרה משתתף בצערך. זה באמת עצוב לגלות שאדם משמעותי בחייך אינו איתנו כבר.

  5. משתתף בצערך… כתבת מאוד יפה ומרגש.
    בעבודה שלי כמטפל אני עוסק הרבה בנושא המוות והאבל. נושא קשה, כואב מאוד ונוגע לכולנו. מצאתי שחשוב להתייחס למוות, לא להכחיש אותו, ולנסות להבין מה טוב בזה שהחיים נגמרים מתישהו. כולם מתים בסוף, לא כולם חיים לפני. בואו ננסה לחיות חיים של משמעות, של אהבה ושל קשר, ולזכור שמה שנשאר אחרינו זה החותם שאנחנו מצליחים להטביע בעולם ובעיקר באנשים הקרובים אלינו.

להגיב על שי אבן צור לבטל

סגירת תפריט