יצאו מהקבר: ההיסטוריה של חזרה מפיגור 3-2 בגמר/רועי ויינברג

היום, ב-4 שעון ישראל (שידור בספורט 5 כמובן), יהיה המשחק השישי בין מיאמי וסן אנטוניו. כרגע הספרס מובילה ורחוקה משחק אחד מהאליפות, אך היו קבוצות שזה קרה להן בעבר והן איבדו האליפות בסוף. בפעם האחרונה זה קרה לפני 3 שנים בלבד.


לוס אנג'לס לייקרס 4-דטרויט פיסטונס 3 (1988)

תקציר הגמר: הפיסטונס ניצחו 4-2 את הסלטיקס המזדקנת של בירד, והלייקרס נאבקו ב-7 משחקים עם המאבריקס, והגיעו לגמר, כדי לעשות ריפיט (הלייקרס). במשחק הראשון בפורום אדריאן דנטלי התעלה ל-34 נקודות ב-14 מ-16 מהשדה, בסיוע 19 נקודות ו-12 אסיסטים של אייזיאה תומאס, שנתנו לדטרויט ניצחון של 105-93 בבית של לוס אנג'לס.

במשחק השני 24 נקודות של ביירון סקוט, ו-23 נקודות, 11 אסיסטים ו-7 ריבאונדים של מג'יק ג'ונסון (עם שפעת) נתנו ללייקרס ניצחון (108-96), ושלחו את הסדרה במצב של 1-1 לשלושה משחקים בדטרויט, בידיעה שהם חייבים לנצח בחוץ כדי לקחת אליפות.

הם לא לקחו סיכונים, וכבר במשחק השלישי ג'יימס וורת'י, האיש של הגמר הוביל עם 24 נקודות ו-9 ריבאונדים, ומג'יק (עדיין עם שפעת) קלע 18 נקודות עם 14 אסיסטים, מה שהספיק ל-86-99 של הלייקרס על הפיסטונס.

במשחקים הרביעי והחמישי דטרויט ניצחו, וחזרו ללוס אנג'לס כדי לקחת אליפות. ניצחון של משחק אחד מהאלופה בבית שלה, דבר אפשרי בהחלט. כולם ידעו שזה לא יהיה קל, אבל חשבו שיש להם סיכוי גבוה לאליפות. במשחק השישי הלייקרס פתחו בצורה חזקה, והובילו 56-48 ברבע השלישי. אז אייזיאה תומאס התחיל לקלוע, וכאשר סיים דטרויט הובילה 56-62, אחרי 14 נקודות רצופות של הרכז הגדול. לאחר מכן הוא נפל, שרק רגלו של מייקל קופר הפרידה בינו ובין הרצפה. למרות הפציעה הוא חזר לשחק, קלע 25 נקודות ברבע (שיא גמר שעדיין עומד), ונתן לדטרויט יתרון של 79-81 בסוף הרבע. דקה לסיום, דטרויט הובילה 102-99 וידעה שהיא רחוקה 60 שניות מאליפות ראשונה בהיסטוריה של המועדון. כולם היו בטוחים שזה יקרה-האליפות נכנסה לחדר ההלבשה, CBS ביקשו מבעלי המועדון לקבלו, והשמפניה הוצאה מהמקרר.

למרות זאת, דקה זה הרבה זמן. סל של ביירון סקוט הוריד את ההפרש לנקודה, איזייאה תומאס החטיא, והכדור הגיע לקארים עבדול ג'באר. הסנטר הותיק התרומם לסקייהוק, עוד אחד מעשרות האלפים שקלע בקריירה, ואז ביל למבייר עשה עליו פאול. לשלוח סנטר עם 72.1% לעונשין (נתון סביר, ממוצע), זאת לא החלטה רעה במקרה הזה, אך השחקן האגדי קלע 2 מ-2. 102-103, והלייקרס בדרך לניצחון, אבל יש כדור אחרון לדטרויט. ג'ו דומארס לוקח אותו, מחטיא, והכדור החליק דרך הידיים של רודמן. שיוויון, והפיסטונס נאבקת נגד הקבוצה הכי טובה בליגה, ראש בראש, במשחק השביעי.

לא אפרט על המשחק השביעי (בקיצור-ג'יימס וורת'י נתן את משחק חייו, ניצח באליפות והפך ל-MVP), אבל מי שירצה לקרוא מוזמן בספר של מנחם לס, "על חיצים ובונבונים". הסדרה הזאת היא הפעם השנייה שקבוצה חזרה מפיגור 3-2 בגמר, שזה קרא בשיטת ה-2-3-2 (עם 2 משחקים ביתיים כמובן). הבדל גדול בין הסדרה הזו לסדרה של מיאמי, היא שהלייקרס היו הקבוצה המנוסה עם 4 האליפויות והפיסטונס היו קבוצה צעירה וחסרת ניסיון שהגיעה לראשונה לגמר, כלומר ההפך מהספרס.


בוסטון סלטיקס 4-לוס אנג'לס לייקרס 3 (1962)


אאורבך
רד אאורבך וביל ראסל, בגמר 1962.
מקור: Totalprosports.com

זאת הפעם הראשונה מתוך 2 שהסלטיקס חזרו מפיגור 3-2 נגד הלייקרס לאליפות.

המשחק הראשון היה ניצחון מוחץ של בוסטון, 108-122, כאשר כל הקבוצה חוץ מג'ק רמזי ופיליפס, קולעת בדאבל פיגרס. במשחק השני הסלטיקס קולעת כמות זהה של נקודות, 122, אבל הלייקרס מפציצה, בראשות ג'רי ווסט (40 נקודות) ואלג'ין ביילור (35 נקודות). מיסטר אינסייד ומיסטר אאוטסייד בשיאם ביחד, משווים ל-1-1 בבוסטון.

במשחק השלישי, 2 הקבוצות נוסעות לעיר המלאכים ל-2 משחקים. ביילור ו-ווסט ממשיכים להצטיין בגדול, קולעים 39 ו-36 בהתאמה ומנצחים 117-115 את הסלטיקס, שבניגוד ללייקרס לא היו בנויים על 2 שחקנים אלא על 12 שחקנים מצויינים, שכל אחד מהם תרם את שלו על המגרש. זה בא לידי ביטוי במשחק הרביעי, בו ראסל קלע 21 נקודות, סנדר והיינסון 18 כל אחד, קוזי 17, סם ג'ונס 14 וקייסי ג'ונס 12. זה נתן לחבורה של רד אאורבך ניצחון, ו-2-2.

במשחק החמישי בבוסטון הסלטיקס היו צפויים לנצח, ולהחזיר לעצמם את הביתיות. היה אדם אחד בשם אלג'ין ביילור שסירב לזה. 61 נקודות, שיא NBA בן 51 שנה בגמר, הוא המטיר על הסלטיקס באותו יום, ו-76 נקודות של ראסל, ג'ונס והיינסון לא הספיקו לבוסטון, שסבלה גם מ-24 נקודות של ג'רי ווסט, והפסידה 126-121. הם נכנסו לפיגור 3-2, ועמדו שוב כנגד כל הסיכויים.

הלייקרס היו פייבורטיים לאליפות. משחק מכריע בבית, אחרי ההתפוצצות של ביילור, בדרך לניצחון על האלופה ב-4 מתוך 5 שנים (אז השושלת של בוסטון הייתה בחיתוליה), הסלטיקס. ביילור ו-ווסט נתנו עבודה, עם 34 נקודות כל אחד, אבל 35 נקודות של סם ג'ונס, 19 נקודות ו-24 ריבאונדים של ביל ראסל, 20 נקודות של סאנדרס, ו-15 של היינסון נתנו לבוסטון ניצחון שהשווה את הסדרה ל-3-3.

הסלטיקס היו הפייבוריטים למשחק השביעי, בזכות יתרון הביתיות. המשחק הזה היה שייך לביל ראסל, שקלע 30 נקודות עם 40 ריבאונדים. ג'ונס הוסיף 27 ורמזי 23, וזה כיסה 41 של ביילור ו-35 של ווסט. הקרב נמשך עד הסוף, וזה המשחק השביעי השני והאחרון בהיסטוריה עד היום (הראשון היה ב-1957) שנמשך להארכה. למרות זאת, בוסטון ניצחה 107-110, ולקחה אליפות רביעית ברציפות (חמישית בסה"כ), בפעם אחת מני רבות שהמועדון יצא מהקבר. ראסל קבע שיא מדהים של 189 ריבאונדים בסדרה, כולל 40 במשחק השביעי (27 למשחק). עוד שני שיאים שלעולם לא ישברו.


בוסטון סלטיקס 4-לוס אנג'לס לייקרס 3 (1969)


וילט
צ'מברליין לא מצליח לעצור את ביל ראסל, בדרך לאליפות ה-11 שלו.
מקור: אתר ה-NBA

הלייקרס והסלטיקס נפגשו בשנות ה-60 לא פחות מ-6 פעמים. בפעם השישית, הלייקרס כללו את הטריו הגדול הראשון, של ג'רי ווסט, וילט צ'מברליין ואלג'ין ביילור. ללייקרס הייתה הביתיות, אך הסלטיקס של השחקן-מאמן ביל ראסל, חשבה שביכולתה לקחת את האליפות.

לפני הסדרה, ראסל החליט לא לעשות שמירה כפולה על ווסט. במשחק הראשון ההובלה השתנתה 21 פעמים, הוא קלע 53 נקודות, ובסוף צ'מברליין קלע סל ניצחון ונתן ללייקרס יתרון של 1-0 בסדרה. ראסל המשיך לא לעשות שמירה כפולה על ווסט, שקלע 41 נקודות במשחק השני, ויחד עם 26 נקודות של ג'וני איגן ו-31 של ביילור (כולל ה-12 האחרונות של הלייקרס), הם ניצחו. שחקן הלייקרס ביל הוויט ושחקן הסלטיקס דון נלסון (אותו אחד שאימן את הווריורס הרבה שנים), היו צריכים תפרים אחרי ריב במהלך המשחק.

במשחק השלישי ראסל החליט לעשות דאבל טים על ווסט, מה שהוציא אותו משיווי משקלו וגרם לו לקלוע רק 24 נקודות. סיגפריד והבליצ'ק מהסלטיקס הצטיינו עם 28 ו-34 נקודות בהתאמה, והורידו את הסדרה ל-2-1. המשחק הרביעי היה מכוער-אחוזים נמוכים, 50 איבודים, ותוצאה נמוכה יחסית. משחק פלייאוף קלאסי. באזר ביטר של ג'ונס השווה את הסדרה ל-2-2, במקום 3-1 ללייקרס.

במשחק החמישי ג'רי ווסט קולע 39 נקודות ואיגן 23 והם נותנים לקבוצתם יתרון של 3-2. הסלטיקס על הקרשים. לנצח את האליפות ב-ל-ו-ס-א-נ-ג'-ל-ס? משימה בלתי אפשרית. הסלטיקס לא מוותרים, ו-25 נקודות של דון נלסון, 19 של הבליצ'ק ו-18 של בראיינט (אם בראיינט, אין קשר לקובי), משווים את הסדרה ל-3-3. מגיעים ללוס אנג'לס, למשחק שביעי. האם ווסט וביילור ישיגו אליפות ראשונה בקריירה בסיועו של צ'מברליין? רוב הסיכויים בצד של הלייקרס, שהיו בפיגור חלק גדול מהמשחק, חזרו ל-103-102 לטובת בוסטון, ואז הפסידו את המשחק. 42 נקודות של ווסט, 20 של ביילור ו-18 של צ'מברליין לא הועילו מול ה-26 של הבליצ'ק, ה-24 של סם ג'ונס, ה-20 של בראיינט וה-16 של נלסון.

זאת הסדרה היחידה בתולדות הליגה בה ה-MVP של הגמר, פרס שחולק בסדרה זו לראשונה, הוא מהקבוצה המפסידה (ג'רי ווסט, כמובן).


וושינגטון בולטס (וושינגטון וויזארדס) 4-סיאטל סופרסוניקס (אוקלהומה סיטי ת'אנדר) 3 (1978)

אנחסלד ו-וובסטר
מרטין וובסטר ז"ל ו-ווס אנחסלד שיבדל"א. שחקן הבולטס ניצח את וובסטר והפך ל-MVP של סדרת הגמר, ואלוף העולם.
מקור (לחיצה על הקישור)

מהסיקסטיז שהתאפיינו בדומיננטיות מדהימה של קבוצה אחת, הגענו לסבנטיז, בהן לא הייתה אף קבוצה שעשתה ריפיט, 8 אלופות שונות (הסלטיקס זכו פעמיים, וגם הניקס), ותקופה מאוד פתוחה באנ.בי.איי.

לגמר הגיעו הקבוצות מהמקום הרביעי והשלישי במערב והמזרח בהתאמה, כאשר סיאטל העיפה את הבלייזרס של וולטון והבולטס את הסיקסרס של ד"ר ג'יי. במשחק הראשון הסופרסוניקס היו בפיגור של 19 ברבע האחרון, אבל 16 נקודות של הגארד פרד בראון, העניקו לסיאטל ניצחון ביתי (השיטה השתנתה בשנה זאת לשיטה מופרכת של 1-2-2-1-1). 2 הקבוצות טסו לבירת ארה"ב.

בוושינגטון הייתה חלוקה ברורה-ווס אנחסלד אחראי בעיקר על ההגנה, ובוב דוהרטי בנוסף לאלווין הייז מביאים את הנקודות. 34 נקודות של דנדריג', 25 של הייז, ו-15 ריבאונדים של אנחסלד (בנוסף לעצירת הצבע מג'ק סיקמה ומרווין וובסטר, דבר קריטי), השוו את הסדרה ל-1-1.
במשחק השלישי הגארד של סיאטל, שיביא להם אליפות גדולה בעונה הבאה, עצר את הגארד המצטיין של וושינגטון, קווין גרווי, על 1 מ-14 מהשדה, קלע רק 12 אבל סיפק מנהיגות והיה נהדר על המגרש. אותו גארד, דניס ג'ונסון הגדול, עבר מאוחר יותר לבוסטון, ולקח איתם 3 אליפויות. הסופרסוניקס לקחו את הביתיות של הבולטס, והיו מרחק 2 משחקים מאליפות משלהם.

המשחק הרביעי לא נערך באולם הביתי של סיאטל עקב תערוכת מכשירים סלולריים (של 1978), אלא באולם אחר בעיר-סיאטל קינגדום. שיא פלייאוף של אז ל-39,000 אנשים סיפק יתרון ביתיות גדול לסיאטל, שהובילה ב-15 נקודות 2 דקות לסיום הרבע השלישי. בתחילת הרבע הרביעי די ג'יי (דניס ג'ונסון) נפצע במרפק והיה צריך לנוח כמה דקות. אז הבולטס, בהנהגת בוב דנדריג' ומיץ' קופצ'אק חזרו ל-103-101 לטובתם, ומהר מאוד הביתיות העצומה הפכה ללחץ עצום שפעל על הסופרסוניקס. ג'ונסון חזר, קלע והשווה ל-103-103, חסם את דנדריג', לקח ריבאונד התקפה, סחט פאול וקלע 1 מ-2 בדרך ל-104-103. הוא סיים עם 33 נקודות, 7 ריבאונדים ו-3 בלוקים. שלשה של דנדריג' החזירה ל-104-106, ואז סיאטל השוו ל-106-106. 3 סלים מהירים של צ'רלס ג'ונסון בהארכה סייעו לוושינגטון להגיע לניצחון בסיאטל של 116-120.

למשחק החמישי סיאטל באו כדי לנצח, ו-50 נקודות של בראון וג'ונסון (26 ו-24 בהתאמה) סייעו להם לעשות כך, בנוסף ל-9 מ-20 מהקו של הבולטס במחצית השנייה. הבולטס באו למשחק השישי בידיעה שזה הכל או כלום. ניצחון בבית ויש להם עוד סיכוי לעשות משהו. הפסד והלכה האליפות. רוב הסיכויים היו נגדם, והספדי הוויזארדס התחילו כבר להכתב, אבל הבולטס ירו בכל האקדחים, קלעו 117 נקודות, והגיעו למשחק שביעי בסיאטל.

די ג'יי הצעיר חטף פיק ברכיים והיה עם 0 מ-14 במשחק. גאס וויליאמס היה קצת יותר מדויק, וקלע 4 מ-12. הביג מנ'ס של סיאטל היו הקלעים המובילים באותו לילה, עם 27 נקודות של וובסטר ו-21 של סיקמה. 90 שניות לסיום ההפרש לטובת סיאטל ירד מ-11 ל-4, ואז מיץ' קופצ'אק במהלך של 3 נקודות ופרד בראון, בנוסף למהלך של פול סילאס מסיאטל, הורידו את ההפרש ל-101-99. אז סילאס עשה עבירה על ווס אנחסלד, שחקן של 55% מהעונשין (אחוזים ברמה של עופר פליישר). אנחסלד קלע 2 מ-2, ודאנק של דאנדריג' סיים את הסדרה בתוצאה 105-99 לטובת הבולטס, אלופי העולם בפעם הראשונה והאחרונה.


סירקיוז נשיונלס (פילדלפיה 76') 4-פורט ויין פיסטונס (דטרויט) 3 (1955)

שייס
דולף שייס. הוביל את פילדלפיה לאליפות ראשונה בהיסטוריה.
מקור תמונה: בלצ'ר ריפורט.

ב-1955, הסדרות עוד נערכו בפורמט של 2-3-2, לפני שעברו ל-2-2-1-1-1 כמו בסדרות הרגילות (וחזרו ל-2-3-2 ב-1985).

לא הייתה כאן שום הפתעה, וכל קבוצה ניצחה את המשחקים הביתיים שלה. השינוי המרכזי בגמר, דבר ששינה המשחק מהקצה אל הקצה, זוהי הכנסת שעון ה-24 שניות לליגה עקב רצון הבעלים של הנשיונלס שהבין שצריכים להיות יותר נקודות במשחק (משחק בין 2 הקבוצות הכי טובות בליגה, הלייקרס וסירקיוז, 19-18 עם 8 סלי שדה במשחק). דולף שייס וחבורתו היו שקולים לחבורה הקשוחה של אחד מהסקוררים הגדולים הראשונים של הליגה, פול יארדלי.

בסירקיוז, שהעיפה את הלייקרס הגדולה של ג'ורג' מיקאן, שלקחה 3 אליפויות ברציפות, היו 2 משחקים צמודים שנגמרו בניצחון של המארחת. הסדרה הייתה אמורה להגיע לפורט ווין, אבל אירועי באולינג שנפלו על המשחקים (בעלי האולם לא האמינו שהפיסטונס יגיעו לגמר אז שריינו אותו לבאולינג), גרמו למועדון לארח באינדיאפוליס. זה מה שגרם לפיסטונס לעבור לדטרויט, איפה שהם נמצאים עד היום.

פורט ויין ניצחה 3 משחקים בבית, ונסעה לסירקיוז. היה הרבה לחץ על המועדון של שייס, אבל הם ניצלו את זה שפורט ויין לא ניצחה באולמם הביתי של הנשיונלס 6 שנים. הם היו קרובים לשבור הרצף ביתרון של 74-68 בסיום הרבע השלישי, אבל הנשיונלס הגיעו למצב של 103-103, דקה וחצי לסיום. שם הפיסטונס נעלמו וסירקיוז השוותה ל-109-104.

במשחק השביעי סירקיוז נכנסה לפיגור של 17 נקודות, וחזרו ל-91-91. עשו פאול על ג'ורג' קינג, קלע של 61% מהעונשין, שהחטיא את הזריקה הראשונה אבל קלע את השנייה והעניק למועדון יתרון של 91-92. הכדור הגיע לרכז חבר היכל התהילה של פורט ויין, אנדי פיליפ. פול סיימור מסירקיוז עשה עבירה שלא נשרקה על פיליפ (לפי שחקני הפיסטונס), ואז קינג חטף את הכדור. הסדרה נגמרה, באליפות היסטורית של הנשיונלס.


לוס אנג'לס לייקרס 4-בוסטון סלטיקס 3 (2010)


kobe
בראיינט. האיש המרכזי באליפות של הלייקרס.

בסדרה האחרונה, לפני 3 שנים, הלייקרס חזרו בגדול מפיגור של 3-2 לאליפות חמישית של בראיינט. זאת הפעם האחרונה שקבוצה חזרה מפיגור 3-2 לאליפות, והפעם השלישית שזה קרה בין הסלטיקס והלייקרס.

הסלטיקס הגיעו לסדרה מהמקום הרביעי, אחרי שניצחו את המקום הראשון במזרח, קליבלנד קאבלירס של לברון ג'יימס. במשחק הראשון הלייקרס ניצחו הודות ל-30 נקודות גדולות של קובי בראיינט, אבל הסלטיקס לא ויתרו וניצחו במשחק השני, בזכות 32 נקודות של ריי אלן וטריפל דאבל מרשים (19 נקודות, 12 ריבאונדים ו-10 אסיסטים) של ראז'ון רונדו.

2 הקבוצות טסו לבוסטון בידיעה ש-3 ניצחונות ביתיים של הירוקים מביאים להם את האליפות ה-18. הלייקרס ידעו שהם חייבים לנצח בחוץ, ועשו את זה במשחק השלישי-11 נקודות של דריק פישר ברבע האחרון, 29 נקודות של בראיינט ודאבל-דאבל של גאסול הביאו להם את הניצחון, ואת הביתיות בחזרה. במשחקים הרביעי והחמישי הסלטיקס ניצחו את הלייקרס הודות לפול פירס, ו-2 הקבוצות חזרו לסטייפלס סנטר.

המדיה בחלקה הספידה את הלייקרס, ורוב הסיכויים היו לרעתה. לעומת זאת, הם נשארו חיובים למרות העובדה שעד אז, ב-76% מהפעמים, הקבוצה שניצחה המשחק החמישי זכתה באליפות. בתחילת המשחק השישי קנדריק פרקינס נפצע, ולא חוזר לשחק. הלייקרס מנצלת את היתרון הגדול שנוצר בצבע ומשלבת משחק טוב של הספסל (הספסל של הלייקרס קלע 24 נקודות, של בוסטון 0), בשביל לרטש את הסלטיקס בתוצאה 67-89.

הגיע הזמן למשחק השביעי, שהסלטיקס יכולים לנצח. משחק משובח, צמוד מאוד, הרבה שינויים בהובלה, הרבה מתח, אבל בסוף הלייקרס מנצלת את הביתיות ואת היתרון הגדול שנוצר בעמדת הסנטר כדי לנצח את האליפות בתוצאה 83-79, הודות לבראיינט שקלע 28.6 נקודות למשחק בגמר.


יוסטון רוקטס 4-ניו יורק ניקס 3 (1994)

פט וחאכים
יואינג מנסה לחסום את אולג'ואן ללא הצלחה.

הפעם השלישית בפורמט של ה-2-3-2 שסדרת גמר הולכת למשחק שביעי.

בשנה הראשונה של הליגה בלי ג'ורדן, מג'יק ובירד מאז שהצטרפו לנבא, הגיעו לגמר קבוצות של סנטרים-יוסטון רוקטס של האכים "החלום" אלג'ואן, והניקס של פט יואינג ופט ריילי. הרוקטס נהנו מהביתיות ובסיועה ניצחו את המשחק הראשון, בתוצאה 78-85, הודות ל-28 נקודות של יואינג. במשחק השני מי שבלט היה ג'ון סטארקס, עם 19 נקודות ו-9 אסיסטים, שסייע לניקס להשוות את הסדרה ל-1-1.

הרוקטס היו חייבים לנצח בחוץ, והאכים לקח את המשחק על עצמו. 21 נקודות, 11 ריבאונדים ו-7 אסיסטים נתנו ליוסטון ניצחון במדיסון סקוור גארדן, ולאחר צמד הפסדים במשחקים הרביעי והחמישי, הניקס היו רחוקים משחק אחד מאליפות ראשונה זה 21 שנה, ביוסטון. כל הסיכויים היו נגד הרוקטס של האכים, אוטיס ת'ורפ וקני סמית', והיו קרובים מאוד-12 שניות לסיום הניקס היו בפיגור 86-84, והכדור היה אצלם. במקום להעלות את הצלפים של הניקס (יוברט דיוויס, גרג אנטוני ושות'), פט ריילי הולך על ג'ון סטארקס, שקלע באחוזים נמוכים מאוד באותו משחק. הוא החטיא והניקס איבדו את המשחק השישי, כאשר היו כל כך קרובים לאליפות.

במשחק השביעי האכים לוקח את המשחק על עצמו פעם נוספת, עם 25 נקודות, 10 ריבאונדים ו-7 אסיסטים חלומיים. הוא מביא ליוסטון אליפות נגד כל הסיכויים, בניגוד לאליפות שישיג שנה מאוחר יותר, בקלות נגד המג'יק של שאק.

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. רעיון טוב וביצוע נחמד.

    יש לי עדיין בעייה יסודית עם הסטטיסטיקות האמריקאיות

    זוכרים שרק לפני שבוע שהיה 1-1 בסדרה, אז כולם אמרו שבמצב של 1-1 הזוכה במשחק מספר 3 אם הוא אצלה בבית הוא ככה וככה אחוזים.
    אז סן אנטוניו ניצחה- סבבה- קיבלה אחוז מסוים.
    עכשיו האחוז שלה יכול להיות פחות מאשר קודם למרות שזה תנאי מאוחר יותר קיצר..
    ידה ידה.

    ששתי הקבוצות ישימו הכל על המגרש
    ושהטובה תנצח וטימי יניף גביע.

  2. רועי תודה על הסקירה המעניינת. כפי שהיגיון אמר בסופו של דבר סטטיסטיקה היא רק על הנייר, ובפועל מי שקובע הם השחקנים. לס"א יש יתרון כי היא העבירה את הלחץ למיאמי. השאלה הגדולה היא איך יגבו לברון ושות'. עפ"י נסיון העבר לא מצפה להם סמיילי בסוף הערב. אני אישית אשמח מאד לטבעת חמישית לטימי שתהווה סיום הולם לקריירה מפוארת.

  3. אחלה סיקור, עם שגיאה קטנה…
    "הרוקטס נהנו מהביתיות ובסיועה ניצחו את המשחק הראשון, בתוצאה 78-85, הודות ל-28 נקודות של יואינג."
    צריך להיות חאקים

  4. הבנאליה שלפני המשחק / שיר

    עטוף בכשלים לוגים עלובים
    יוצא אל הדרך הרדופה במכשולים
    הרוח בשיער, בחורה מתחת לכתף
    יוצא אך הדרך, אל האופק השקט

    סטטיסטיקות חופרות
    מכל הכיוונים
    והיא רק רוצה כבר
    להתחיל בריקודים

    הבנאליה של לפני המשחק
    הו, הו כן
    הו, הו כן
    הבנאליה של לפני המשחק

    100 ניצחות בפוסט סיזון לספרס
    תאריכים מובילים לאירועים
    שמובילים למסקנות
    המסקנות העלובות – לניצחות

    וכבר חשבתי שהאמריקאים
    תמו להשתעמם
    אז פתחתי את הבירה
    רחוק לדיסקוטק!

    הבנאליה שלפני המשחק
    הו, הו כן
    הו, הו כן
    הבנאליה של לפני המשחק

    שונאי לברון בכל מקום
    קרובים לדיכאון
    עוד לא בני 12
    ואוננות בזיכרון

    טוני פארקר שולט!11
    לוחצים על המקלדת
    טים דאנקן טהור!1
    חושבים והיא שותקת

    פופוליזם בכל מקום
    בדיחות על השעון
    ואחרון אחרון אני צריך להתוודות
    אני דווקא אוהב
    את כריס הבושמושבוש! טאעהאהה סולו גיטרה

    הבנאליה שלפני המשחק
    הו כן
    הו כן
    הבנאליה שלפני הגמר!

    go wade

    1. בס"ד

      אח! זה כואב!
      כאוהד סלטיקס לא יכול לחשוב מה היה קורה ללא פציעתו של פרקינס כשבלעדיו הסלטיקס הפסידו ב-4 נק' בחוץ במשחק השביעי המכריע.

  5. הסלטיקס והלייקרס נפגשו בגמר בעידן ראסל 7 פעמים שמהם אכן 6 בשנות ה-60. פעם ראשונה הייתה ב-59' שהייתה האליפות הראשונה בשיא רצף 8 האליפויות של הסלטיקס והשנייה מ-11 האליפויות בעידן ראסל וזו הייתה גם ההופעה השישית והאחרונה של הלייקרס כשביתה במיניאפוליס וההפסד הראשון לאחר זכייה בחמש ההופעות הקודמות. התוצאה, אגב, הייתה טיאטוא של הסלטיקס את הלייקרס, כלומר: 0-4 מהדהד.

      1. בס"ד

        עוד תוספת: הסלטיקס ניצחו את הלייקרס בשונת המפגשים הראשונים ביניהם והלייקרס ניצחו בשלושה מארבעת הבאים כשהאחרון הוא בגמר האחרון ביניהן ב-2010 כשניצחון האחרון של הסלטיס והתשיעי בכלל הוא כמובן ב-2008 עם שיא הפרש למשחק אליפות עם 39 הפרש במשחק השישי שהוא השני בהפרש למשחק בסדרת גמר. אלן קבע אז שיא בשלשות לסדרת גמר עם 42-22 ושיא למשחק גמר עם 9-7 במשחק השישי כשגרין מהספרס שבר את השיא לסדרה עם 43-26 (60.465%) עד כה כשבמשחק האחרון רק עם 5-1 וזה הראשון בסדרה שבו קלע לא טוב מהשלוש (לאחר חמישה משחקים היה עם 38-25 שהם כמעט 65.8%) והשווה את השיא למשחק גמר עם אותו מאזן במשחק השלישי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט