איך אנחנו נזכור את קובי – הוראס גרנט, בריאן שואו, רון הארפר ודווין ג'ורג' / תרגום Smiley

איך אנחנו נזכור את קובי – הוראס גרנט, בריאן שואו, רון הארפר ודווין ג'ורג' / תרגום Smiley

איך אנחנו נזכור את קובי

אפריל 11, 2016

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/kobe-bryant-lakers-retirement-teammate-tributes/

הוראס גרנט, בריאן שואו, רון הארפר ודווין ג'ורג'

פרשו / לוס אנג'לס לייקרס

להיכנס בחטף לחימום בליגת הכדורסל האיטלקית בגיל 11. הריסת חבר לקבוצה בצורה כל כך קשה שכמעט גרמה למהומה. התעוררות ב-5 לפנות בוקר לאימון בזמן שחברי קבוצתו עדיין ישנים. לשיר ראפ את אלבום ה-The Blueprint מאחור באוטובוס. אלו הסיפורים שמגדירים את קובי בראיינט לאלו המכירים אותו היטב.

כשעונתו ה-20 בקריירת ה-NBA של קובי מגיעה לסיומה בשבוע הזה, הרבה דברי הוקרה נשמעים. אבל זה לא אחד מאותם דברי הוקרה. זאת תמונה חטופה על קובי במהלך רצף שלוש האליפויות של הלייקרס מוקדם בשנות ה-2000 על ידי השחקנים שהיו סביבו בכל יום. הושבנו את בריאן שואו, הוראס גרנט, רון הארפר ודווין ג'ורג' כדי לענות על שאלה פשוטה: איך אתה תזכור את קובי?

*

בריאן שואו

שיחקתי נגד אביו של קובי, ג'ו בראיינט, באיטליה ב-89. קובי היה בערך בן 11 באותו הזמן. ג'ו שיחק בעיירה קטנה, ולא משנה מתי יתר הקבוצות היו באות לשחק נגדנו ברומא, כל האמריקאים היו הולכים לסניף הגדול של מקדונלדס במרכז העיר. המקום הזה היה עצום. זה היה שונה מכל המקדונלדס שיש לנו בארה"ב. זאת הייתה הנקודה – זה היה כמו טיול משפחתי. כולם היו נפגשים שם. אז אני זוכר היטב את קובי יושב שם ואוכל צ'יפס ומדבר כדורסל כילד קטן.

קובי היה אובססיבי עם המשחק אפילו אז. כשהיינו בזריקות לפני המשחק, קובי היה מנסה להתחמם איתנו. אני לא מדבר כאילו, אתם מבינים, תופס כדורים חוזרים, כמו נער כדורים או משהו. אני מדבר, הילד הזה היה בשורה מחכה לכדור עם השחקנים כאילו הוא אחד מהקבוצה. הוא היה שם בחוץ זורק בניתור עם השחקנים.

אז יום אחד הייתי מוכרח להגיד לו לזוז מהדרך, והוא אתגר אותי למשחק חיובים. אם להיות כנה, אני לא יכול לזכור מה קרה במשחק. אבל הסיפור גדל וגדל במהלך השנים. זה התחיל משהוא מנצח אותי בחיובים, לשהוא מנצח אותי במשחק אחד-על-אחד. זה קיבל חיים משל עצמו.

Image may contain: one or more people, people playing sport and basketball court

בזמן שקובי הגיע לליגה והיינו בגמר ה-NBA בפעם הראשונה בלוס אנג'לס, היו כתבים שהגיעו אלי ושאלו, בפרצוף רציני, "האם קובי באמת ניצח אותך במשחק אחד-על-אחד אז באיטליה?"

ואני כאילו, "מה? הוא היה בן 11. אני הייתי בן 22. האם אתם רציניים?"

אבל זה היה הכוח של קובי.

אני חושב שהוא אולי ניצח אותי בחיובים. אני אתן לו את זה.

לאחר איטליה, לא ראיתי את קובי לזמן מה. פגשתי אותו שוב בשנתו השלישית בתיכון. אבא שלו הביא אותו למשחק שאני שיחקתי עבור אורלנדו. בזמן הזה, הוא היה בן 16, והוא היה באותו גובה כמוני. הייתה לנו שיחה נחמדה, וכשאני מסתובב לעזוב, קובי אומר, "אני אראה אותך לאחר שנתי האחרונה. אני אשחק נגדך".

אני די הנהנתי בראשי, במחשבה, הילד הזה חייב להיות מעט מבולבל. הוא לא הזכיר מכללה. שנה וחצי מאוחר יותר, ראיתי זאת מופיע בחדשות: קובי בראיינט הכריז על מועמדותו לדראפט ה-NBA.

הוראס גרנט

במונחים של תחרותיות טהורה, זה ג'ורדן ראשון וקובי שני. שיחקתי עם שניהם ואני יכול לומר לכם זאת בוודאות.

אתם מכירים את זה שהקפטנים הולכים למרכז המגרש עם השופטים לפני המשחק, וכולם לוחצים ידיים בשביל המצלמות?

MJ היה מביט ישר לעיניים שלך כשהוא לוחץ את ידך. לפעמים הוא אפילו חייך. אבל בזמן שחייכת, MJ היה חושב על איך הוא הולך לשים את רגלו על הצוואר שלך. הוא היה שטני כזה.

Image may contain: 9 people, people smiling, people playing sport and shoes

קובי היה שונה. הוא היה מגיע ישירות אליך במהלך לחיצות היד ואומר לך שהוא לא אוהב אותך ושהוא הולך להרוס אותך. ברצינות, הוא לא רק היה אומר זאת לפני המשחק, הוא היה אומר זאת גם במהלך הקרב. לא היה אכפת לו מי היית. הוא היה אומר, "אני לא מאמין ששמו אותך עלי. אתה רציני? אתה חושב שאתה יכול לשמור אותי?" והוא לא היה צוחק. הוא התכוון לכך. והמגן ידע שהוא מתכוון לכך. זה ההבדל. הוא היה שותל את זרעי חוסר הוודאות הזו במוח שלהם. ומתי שיש לך את הזרע של ספק נגד קובי, זה נגמר.

רון הארפר

קובי לא התפשר רק במשחקים. כדורסל היה אובססיה של 24/7 עבורו. כשהם היו מוציאים את הכדורים באימון, לא היה צורך עבורו להתחמם. הוא כבר התחמם ב-7 בבוקר. הוא היה מוכן להתחיל עם זה. הוא היה הולך כל כך חזק אל הבחורים באימון שהתחלתי לחשוב לעצמי, בסדר, הבחור הזה ממש מנסה להיות MJ. הוא מנסה להיות הגדול בכל הזמנים.

בריאן שואו

אם היית קולע על קובי באימון, או אפילו אם היית עושה מהלך יפה כשהוא שומר עליך, הוא לא היה נותן לך לעזוב את האולם עד ששיחקת נגדו אחד-על-אחד. מי רוצה לשחק אחד-על-אחד עם קובי? אף אחד. אבל הוא היה מציק לך עד שלבסוף היית נכנע.

אם היית חולף על פניו או קולע עליו, כל שאר הקבוצה היו מלבים את האש בגלל שכולם ידעו איזה תחרותי הוא היה. אז הם עשו מכך עניין גדול. שנות ה-2000 המוקדמות בקבוצות הלייקרס היו מלאות במסיתים.

אז הבחור הזה ג'יי.אר ריידר מגיע לקבוצה ב-2000, ודברים נהיו באמת מעניינים.

דווין ג'ורג'

אוי. הוא. ג'יי.אר ריידר. הוא היה בחור מעניין. הוא היה כל כך מוכשר, כל כך מוכשר. הוא היה שחקן ה-NBA הראשון שפגשתי אי פעם באופן אישי. אני ממינסוטה, היכן שהוא התחיל את הקריירה שלו עם הטימברוולבס, ואבא שלי ניהל בר בצפון מיניאפוליס. אז יום אחד כשהייתי בתיכון, אבא שלי צלצל אלי ואמר, "היי, ג'יי.אר ריידר נמצא כאן בבר".

ואני, "למה לעזאזל שג'יי.אר ריידר יהיה בבר בצפון מיניאפוליס?"

ואבא שלי, "הוא מבלה. תגיע לפה ותקבל תמונה".

אז כך עשיתי. קיבלתי תמונה איתו. השכונה שלי לא הייתה בדיוק מקום מפגש עבור שחקני NBA. אבל זה פשוט היה ג'יי.אר. הוא היה בחור אמיתי. בחור מאוד אמיתי.

הוראס גרנט

ג'יי.אר היה חצוף. הוא היה בחור מאוקלנד. בחורים מאוקלנד הם זן אחר. הייתה לו את היהירות הזאת עליו. קובי רק הגיע לאחר שניצח את האליפות ב-2000. עשינו החלפה עבור ג'יי.אר, והוא לא היה איום על העמדה של קובי או משהו, אבל זה לא שינה.
ג'יי.אר היה מדבר שטויות אל קובי. כל אימון, זה היה זה לעזאזל, לעזאזל כך. הוא היה אומר לקובי, "תחזיר את הישבן שלך למטבח".

Image result for los angeles lakers nba championships 2000

אתה לא אומר את זה לקובי. אתה מבקש את זה.

ידענו שקובי הולך להפשיט אותו. ברגע שקובי מצא את החולשה שלו, הוא ייתן לו את זה. אז יום אחד, אני מניח שהוא מצא זאת …

בריאן שואו

ג'יי.אר היה כוכב במינסוטה ופורטלנד. הוא היה סקורר שהולכים אליו. הוא גם נתן כמה משחקים טובים נגד הלייקרס. ככה שהוא הגיע מלא בביטחון.

אז יום אחד באימון, ג'י.אר אומר לקובי, "אל תסובב את זה. אני כוכב עכשיו, ואני הייתי רגיל לקלוע עליך".

אז קובי עונה, "בנאדם, אתה באמת חושב שאתה יכול לקחת אותי? קדימה, לאחר האימון, אני ואתה. אחד-על-אחד".

ג'יי.אר אומר, "בסדר, אני לא פרחח. קדימה".

רון הארפר

פיל ג'קסון אוהב את הדברים האלו. הוא אפילו לא חיכה שהאימון יסתיים. הוא אמר, "אתם רוצים לשחק? כולם לרדת מהמגרש".
אני כבר ותיק באותה נקודה. אתה לא צריך לומר לי פעמיים. תנו לי משקה אנרגיה וחתיכת קרח וקצת פופקורן. לקחתי כיסא וחיכיתי לתחילת ההצגה.

דווין ג'ורג'

השחקנים הוותיקים תמיד היו נובחים. אם מישהו היה קולע על מישהו באימון שלנו, זה היה כאילו היינו ברוקר פארק. "אווווווו! הוא תפס אותך! הוא תפס אותך, ילד!"

יש שם את שאק שעומד בחוץ וזורק דברים, "או! אל תתן לו להגיע אליך ככה! אל תתן לו להטעות אותך!"

זאת הייתה הצגה כל יום. עכשיו יש לך את קובי נגד ג'יי.אר מול כולם? אוי אלוהים. אף אחד לא הלך למקלחות. כולם לקחו כיסאות והתיישבו לצדי המגרש. זה היה כמו קרב אגרוף במשקל כבד.

בראיין שואו

הם שיחקו עד 10 בנקודות של אחת. קובי פשוט השמיד אותו לחלוטין.

רון הארפר

קובי הרס אותו.

בראיין שואו

זה קובי בן ה-22. אתלט מטורף. כושר גופני ללא הגבלה. אני מתכוון, הוא בעט לו בישבן. הוא הוציא את כל הארסנל שלו – הטבעה, למעלה ולמטה, זריקות ניתור, קרוסאובר.

דווין ג'ורג'

זריקות לאחור. יד שמאל. יד ימין. נושף עליו.

בראיין שואו

אנחנו היינו בצדי המגרש ורק מוסיפים עוד דלק למדורה. אנשים צוחקים, "היי, ג'יי.אר, תהיה זהיר במה שאתה מבקש".

רון הארפר

אנשים נופפו במגבות לבנות, צועקים, "תעצור את ההשפלה, בבקשה! בבקשה תעצור!"

הוראס גרנט

ג'יי.אר רצה ללכת מכות עם כל אחד באולם.

דווין ג'ורג'

כשקובי סיים אתו, זה היה כאילו, בנאדם, למה אתה צריך לעשות את זה ככה?

Image may contain: one or more people and people sitting

בצדי המגרש עמדו בחוסר אמון. אתם חייבים להבין, זה היה בחור שנתן מספרים בליגה. זה לא היה מחמם ספסל. ג'יי.אר היה שחקן סופר מוכשר. אבל קובי נכנס לתוך סוג של זון ופשוט התחיל להשתגע. לא, הוא השתולל על ג'יי.אר.

הוראס גרנט

זה הגיע לנקודה שג'יי.אר בעיקרון אמר, לא עוד. לא עוד.
ג'יי.אר קיפל את הזנב בין הרגליים לראשונה בחייו.

רון הארפר

אני זוכר שחשבתי, או אלוהים. הילד הזה ברמה אחרת.

בריאן שואו

העניין הוא, זכינו באליפות שוב באותה שנה, וג'יי.אר תרם לקבוצה הזו. זה פשוט איך שהחברה האלה עבדו. זאת הייתה אווירה מאוד תחרותית.

הוראס גרנט

קובי רצה להיות הכי טוב. רוב הבחורים, הם רוצים להיות ב-NBA. אולי הם רוצים להיות אול-סטאר. אולי הם רוצים לקבל חוזה מקסימום. אבל לרוב הבחורים אין את התשוקה והרצון באמת להיות הכי טובים. קובי רצה זאת מהיום הראשון. הוא הלך אחרי MJ. זאת הייתה המטרה שלו.

רון הארפר

אני זוכר כשהגעתי ללייקרס ב-99, הלכתי למסעדת TGI Friday עם קובי בניו מכסיקו. הייתה לנו שיחה ארוכה, והוא רצה לדעת כיצד MJ היה. "כמה הוא התאמן? איך הוא היה מתאמן? איך הוא פיתח את משחקו?" אמרתי לו, MJ הביא דברים חדשים כל שנה. שנה אחת, עצירה לזריקת ניתור. בשנה לאחר מכן, זריקות ניתור לאחור. "איך הוא דאג לעצמו?" השבתי לו ש-MJ היה תמיד בחליפה ועניבה. כש-MJ הלך לעבודה, הוא הלך לעבוד. קובי ממש היה מסוקרן מכל זה.

הוראס גרנט

קובי היה אובססיבי. במהלך העונה, הוא עבד קשה בטירוף. אבל מחוץ לעונה? חיה. הוא היה מתעורר ב-5 בבוקר, הולך לאולם למשך ארבע שעות כדי לזרוק ולעבוד על משחק הפוסט שלו, ואז לאחר שהיה בחדר המשקולות למשך שעתיים. אז הוא היה הולך הביתה לקצת זמן והיה חוזר בערב וזורק עוד. זאת האמת. ככה במשך כל יום. כל. יום.

דווין ג'ורג'

קובי הוא לא מתחרה קולני. הוא שקט, מתמודד פסיכי. אני מאמין שהוא מדבר לעצמו, ממריץ את עצמו. הוא בבית צופה בסרטים 24 שעות ביום כשהמצלמות לא עליו.

אנשים יודעים שהוא עובד קשה, אבל אני חושב שזה קצת בלתי מוערך בדרך כלשהי. אני לא חושב שהאדם הממוצע מבין באמת כמה תחרותי בצורה פסיכית הוא היה, בגלל שזה לא נגמר כשהמשחק הסתיים והאורות כבו. ברצינות – הייתי הולך לאולם ב-6 בבוקר, וקובי כבר היה שם נוטף זיעה, מוכן לעזוב.

בריאן שואו

יש לו את סף הכאב הגבוה ביותר שאי פעם פגשתי אצל מישהו. לברון קיבל התכווצויות וסחבו אותו מחוץ למגרש. פול פירס נפגע בברכו ולקחו אותו החוצה על כיסא גלגלים. דווין וויד יצא על כיסא לאחר שפרק את הכתף שלו.
קובי קרע את האכילס שלו ולא יצא מהמשחק עד שהמאמן נתן לו לזרוק את שתי זריקות העונשין שלו. ואז הוא הלך את כל הדרך לחדר ההלבשה. הוא לא נתן לאף אחד להסיע אותו החוצה.

זה היה הדבר הכי מדהים לגביו שאני אי פעם הייתי עד אליו, ואני ראיתי הרבה. אם אתם יודעים איך זה להרגיש כשיש את הפציעה הזאת – אני מתכוון, הקשיחות לעשות זאת היא בלתי ניתנת לתיאור.

הוראס גרנט

שקובי יוותר על שתי הזריקות האלו היה כמו שילד יוותר על גביע הגלידה שלו. תשכחו מזה.

היכולת שלו לשחק עם פציעות הייתה משהו שלא ראיתי אי פעם. בקבוצות האליפות האלו, הוא שיחק עם כל כך הרבה פציעות שאנשים בכלל לא ידעו עליהן. והוא מעולם לא התלונן על כך.

בריאן שואו

אני תמיד מספר לאנשים את הסיפור הזה כשהם שואלים על קובי. תמיד היינו שרים חופשי מאחור באוטובוס. לא משנה מתי אלבום של ג'יי זי היה יוצא, זה היה עניין גדול. אנשים היו מקבלים את זה ביום הראשון ושרים את השירים המועדפים עליהם. אולי הם ידעו את השורות הראשונות או הפזמון. ובכן, קובי היה מאחור באוטובוס עושה ראפ של כל שורה בכל שיר ביום שלאחר שהאלבום היה יוצא. אני מתכוון לכל מילה. זאת הייתה גאונות מדהימה. אף אחד לא יכול היה להבין איך זה אפשרי.

דווין ג'ורג'

זה היה לא יאומן. לא היה בזה היגיון. תמיד תהיתי, איך לעזאזל הבחור הזה לומד את המילים כל כך מהר? כולנו קונים את הדברים האלו מיד כשהם יוצאים. כולנו מקשיבים לזה. אני לא מכיר את כל המילים עדיין. איך אתה? זה רק יצא לפני 24 שעות, אחי!
הייתי מדמיין אותו יושב כל הלילה עם האוזניות עליו, שומע את האלבום שוב ושוב עם מחברת רישומים כמו שהילדים שלי עושים כשהם לומדים למבחן באנגלית. האלבום הזה רק יצא אתמול, והוא יודע זאת מההתחלה לסוף.

Image may contain: 1 person

זה היה מתי שהבנתי, אולי הבחור הזה גאון. או זה, או שהוא היה מקבל מג'יי העתקים מראש. בכל אופן, זה חלון קטן לקובי. הוא היה אובססיבי עם גדולה.

רון הארפר

אף פעם לא הולך להיות עוד מייקל ג'ורדן שוב. אבל יתכן שגם לא יהיה עוד קובי בראיינט בנוסף, גם כן. הוא הכי קרוב למה שאי פעם נראה קרוב ל-MJ. קובי יכול לשחק על המגרש, הוא יכול היה לקלוע מכל מקום על המגרש, הוא יכול היה למסור. וזה היה בכל יום. כל יום. זה ההבדל. אם שאק והוא היו נשארים ביחד, אני באמת מאמין שהם היו זוכים בששה או שבעה תארים. באמת.

דווין ג'ורג'

המורשת של קובי היא כמה שהוא התפתח לגדולה. ישנם כל כך הרבה רמות של כבוד ב-NBA. להיות דומיננטי במשך 20 שנה? זהו כבוד אולטימטיבי. זה למה אתם רואים את כל השחקנים הנהדרים עכשיו פשוט ביראת כבוד כלפיו כשהוא יוצא החוצה. ה-NBA נהדרת בלהבין אנשים, אבל ישנם כמה נבחרים שפשוט אי אפשר. אף פעם לא באמת הבין את קובי. האדם היחידי שאי פעם יכול היה לעצור את קובי בראיינט היה אבא זמן.
זה בהחלט מוזר לצפות בו בטלוויזיה בסיבוב הפרידה, מחייך ונהנה מעצמו. אבל אני אוהב זאת, כי אפשר להגיד שהוא בשלום עם עצמו. הריצה נגמרה, אבל לעזאזל, זאת הייתה ריצה נפלאה.

הוראס גרנט, בריאן שואו, רון הארפר ודווין ג'ורג'


קובי ראיינט כמובן נמצא בפרויקט אגדות כדורסל II: קובי בראיינט – בלק ממבה ועוד 49 / מומי החציל

לפוסט הזה יש 18 תגובות

  1. מסע יחסי ציבור מטורף לבחור.

    "אחראי על הגעת לברון ג'יימס ללייקרס"
    "טייטום, אייזאה תומאס ובעצם כל שחקן על הכדור התייעץ איתו על איך לשפר את משחקו"
    ראיון ארוך ומתיש עם שאקיל על ההיסטוריה שלהם והגדולה שיכלה להיות וכמה הם היו מנצחים את גולדן של ימינו בלי בעיה, ועוד ועוד עשרות סיפורים האדרה מוגזמים.

    אחד המקרים המוזרים שקורים בליגה אי פעם.
    לא הצלחת להגיע לגדולה אמיתית כשחקן? בוא נשווק אותך ככזה אחרי פרישתך!

    בעיני קובי היה אחלה שחקן, שחקן שלא הייתי רוצה בקבוצה שלי ( נראה לי מתיש לרצות ילד קטן ואובססיבי כל היום ).
    בקיצור – בטח לא מייקל, בטח לא ללברון, והאמת? אפילו לא דווין וויד כשהוא לא פצוע.

  2. אהבתי את קובי וזה הפריע לשנאה שלי לליקרס…. חייב להודות. גם שאק.
    אם הם היו מצליחים להסתדר היה אפשר לסגור את הליגה להרבה דנים. יכלו להיות הזוג המושלם.
    אבל נראה לי קובי לא בנוי לזוגיות…..
    חוצמזה בגללו כל פעם שאני פוגש איזה קובי מקומי אני קורא לו בהטעמה האמריקאית.
    אחלה תרגום סמיילי 🙂

  3. נהדר סמיילי.

    נדמה לי שהשחקנים ששיחקו באותה תקופה גם עם MJ וגם עם קובי, עאוהבים את קובי יותר. MJ היה יותר אריסטוקרטי ו'בלתי מושג'. קובי תמיד 'ירד' אליך והיה אחד מכולם מבחינה חברתית. MJ היה יותר בודד ומסוגר.

  4. מעולה סמיילי, תודה רבה.
    שחקן אדיר. מטורף. גאון. בעל שגעון גדלות. בקיצור – קובי בראיינט.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט