האוקיאנוס הוא הכל – ג'ון ג'ון פלורנס / תרגום Smiley

האוקיאנוס הוא הכל – ג'ון ג'ון פלורנס / תרגום Smiley

האוקיאנוס הוא הכל

מרץ 1, 2018

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/john-john-florence-surfing-world-surf-league/

ג'ון ג'ון פלורנס / גולש

כאשר אנשים שואלים אותי איך הפכתי למי שאני, או מה נתן לי השראה כילד, אני בדרך כלל מספר להם על החוף הצפוני של אוהאו (Oaho).

תחילה, אבל, ארצה לדבר על אמא שלי.

היא גלשה כל יום. תמיד. כשהתבגרתי, היא הייתה במים בכל הזדמנות שהייתה לה. ועד ליום הזה, כשהיא לא עובדת או גולשת, אמא שלי בפארק הגלגליות. היא אוהבת להחליק כמעט כמו שהיא אוהבת לגלוש.

אני זוכר את הזמנים הללו כשהייתי מאוד צעיר, בערך בגיל שמונה או משהו כזה, והגלים היו די גדולים … ואני קצת פחדתי לצאת לשם על הגלשן שלי. אמי לא דרשה ממני ללכת, או דחפה אותי, או משה וכזה. היא פשוט הסתכלה עלי ובערך משכה בכתפייה ואמרה, "בסדר, ובכן אני הולכת".

זה היה פשוט … בסדר, ביי.
ואני פשוט הסתכלתי עליה במבט של, חכי … מה? את הולכת לשם?
זה ה-Pipeline, מזכיר לך, ממש מול הבית שלנו על החוף בחוף הצפוני. ישנם גלים מאוד גדולים בחורף. ממש גלים רציניים. וזאת אימא שלי. פשוט מוכנה לחתור החוצה על הלונדבורד שלה בשביל לעשות כיף וכדי לראות מה יקרה.

לא יכולתי להישאר מאחור, זה בטוח.

אבל מה אני הולך לעשות … אלך לשבת על החוף ואסתכל על אמי גולשת? אין מצב.

ככה שהלכתי אחריה לתוך האוקיינוס.

ובכל פעם שעשיתי זאת, היה לי כל כך כיף. אני לעולם לא אתחרט על כך.

אז, כן, זאת ההשראה הראשונה שלי. בוודאי. אימא שלי. היא קלאסית.

Image result for john john florence family

אמי גם נתנה לי את הכינוי ג'ון ג'ון – היא לראשונה שמעה זאת בהקשר של ג'ון פ. קנדי ג'וניור. והיא זאת שאחראית לאהבה שלי לחוף הצפוני. היא עבדה מאוד קשה כדי ששני אחי הקטנים ואני נוכל לחיות על החוף איתה באזור ה-Pipe.

החורף הזה, אחרי שסיימתי את עונת ה-WSL וחזרתי הביתה עם התואר העולמי, חשבתי הרבה על המשמעות של לגדול כאן במהלך השנים ….

וכמה נהדר זה להיות מהמקום הזה.

אני פחות או יותר אוהב הכל בקשר לזה, אבל ישנם שני דברים עיקריים שתחילה מגדירים מהיכן אני מגיע.

ראשון, האוקיינוס הוא הכל כאן.

החיים שלי סובבים סביב האוקיינוס ממש מהתחלה, וככה זה עם כולם בקהילה פה. החוף הצפוני מרגיש כמו סוג של עיירה קטנה. כולם מכירים את כולם, ונראה כי לכולם יש כאן עניין עם האוקיינוס.

האהבה הזו לאוקיינוס היא פשוט בכם אם אתם גרים פה – לא משנה עם אתה דג, גולש, באדיסרף, או מיליון דברים אחרים, תמיד אפשר למצוא משהו כיפי לעשות עם האוקיינוס. ככה שזאת נקודה די מרכזית ומגניבה שיש לנו פה.

שנית, מאיפה שאני מגיע כולם דואגים אחד לשני.

זה כמו משפחה אחת גדולה כאן, לחלוטין. ואחד הדברים של להיות מהוואי זה שכאשר אתם גדלים אתם לומדים לכבד את המבוגרים, ושיהיה לך הרבה כבוד כלפי אחרים שסביבך. אז זה מה שמגדיר את הקהילה הזו. הילדים הצעירים מכבדים את המבוגרים, והמבוגרים תמיד דואגים לילדים שלהם. במיוחד במים. וזה עניין גדול עבורי, בגלל שהתחלתי לגלוש ב-Pipe כשהייתי צעיר מאוד.

Image may contain: 15 people

בגלל תחושת הקהילה שקיימת בחוף הצפוני, תמיד הרגשתי שכאשר הייתי במים הרבה מאוד חברה דאגו לשלומי. זה פשוט הייתה הרגשה מאוד מאוד מגניבה, ברור.

גולשים מנוסים יותר היו בודקים אותי כל הזמן ופשוט מוודאים שהכל בסדר. פעם אחת שהייתי בן 12 או משהו כזה, אני זוכר שדברים נעשו מאוד מעניינים, היו גלים גדולים. הייתי בדרך החוצה בערוץ של ה-Pipe, ופתאום משום מקום, ניית'ן פלצ'ר – שהא גולש נהדר ואיש ים – חתר לידי ואמר, "היי, גון! אתה בסדר?"

אני פשוט הילד הקטן שיושב שם על הגלשן שלו. כנראה שנראיתי מפוחד בעיניו באותו הזמן. אבל ככה היינו שם, אתם מבינים?

ואני עניתי ככה, "כן … אני בסדר גמור".

זה היה כאילו חלפנו אחד מול השני במעבר בסופרמרקט.

ואז מיד לאחר שאמרתי זאת, אני זוכר שצפיתי בו יורד באחד הגלים הגדולים ביותר שאי פעם ראיתי. פשוט גל מסיבי … ממש מולי.

הוא בדק לשלומי, ואז נכנס פנימה ולקח את הגל שלו.


לחיות ממש על החוף, ולהיות תמיד בסביבת המים, היה דרך מדהימה לגדול. אחיי ואני היינו ממש ברי מזל. אני לא יכול לדמיין דרך טובה יותר לבלות את הילדות שלנו.

עוד השפעה גדולה הייתה שאמי תמיד עודדה אותנו לגלות אינטראקציה עם הסובבים אותנו. אז היא לימדה אותנו להעריך את האוקיינוס, ולהבין כמה מגניבה האווירה הטבעית במקום בו אנחנו חיים. מגיל צעיר, זה ממש תבוע אצלי.

הזמן המועדף עלי להיות בחוץ על החוף או בחוץ תמיד היה באור ראשון. ככל שאני יכול לזכור, הייתי מכוון את השעון המעורר ומכריח את עצמי לקום מהמיטה ולגרש את השינה מעיני ככה שאוכל לצאת לצפות בזריחה מהחוף שממול הבית שבו גרנו.

כשאני בחוץ שם מוקדם בבוקר, אני פשוט נפעם מהיופי של כל זה – הדרך בה השמש מגיחה מעל ההרים והעננים נצבעים בורוד. זה תמיד היה משהו שממש נהניתי ממנו, והאהבה שלי לרגעים הללו הולכת על לימים שהייתי ילד קטן.

Image may contain: water, ocean, sky, outdoor and nature
גלישה ב-Pipeline בהוואי

זה חוזר עוד לימים שהייתי משקים קום עם שחר.

כשהייתי ילד קטן אחיי והחברים שלנו תמיד הסתובבנו ביחד ותכננו דברים בחוץ. להסתובב עם שחר היה המועדף עלינו. בעיקרון זה היה פשוט להתעורר ממש מוקדם וללכת לחוף לפני שמישה ואחר מגיע לשם. אבל עבורנו, זה היה עניין גדול – הדבר המרגש ביותר בעולם כולו.

היינו נפגשים באחר הצהריים שלפני ומתכננים הכל לפרטי פרטים כאילו היינו במשימה סודית או משהו כזה. היינו כל כך מסופקים מכך.

זה היה כאילו, בסדר, מחר בבוקר … בואו נעשה זאת. הליכה עם שחר.
היינו כל כך בתוך זה. זה מטורף.

היינו מתעוררים בחשכה ורצים החוצה מול הבית ממש בשקט, כאילו זה היה סוד גדול שאף אחד אחר לא יכול היה לדעת עליו. ואז היינו צופים בשמש זורחת והעננים נהפכים לורודים, וגולשים על שוברי הגלים מהחול באור ראשון.  זה היה רק אנחנו שם במים. וההרפתקאות הקטנות האלו היו כל כך מרגשות עבורנו….

כל עוד הם נמשכו.

ההרגשה הכי נוראית שיכולה הייתה להיות הייתה הנקודה בה הבנו שאנחנו צריכים לעזוב את החוף. היינו במים עושים חיים ופתאום הבנו, "אנחנו חייבים ללכת לבית הספר!".
ובנקודה הזו, ניסינו להרוויח עוד זמן.

תמיד היה מישהו שהיה מפציר בנו, ככה, "לא … עוד גל אחד! בואו נשיג עוד גל אחד!"

ואז, שלא יכולנו להתעכב יותר, היינו שמים עלינו חולצות, תופסים את הילקוטים שלנו, ורצים יחפים מעבר לרחוב לבית הספר (המורים שלנו תמיד קבלו זאת בצורה יפה). כשסיימתי עם הבית ספר, הייתי עושה הפוך – רץ הביתה יחף ופשוט נכנס ישירות לחוף עם חבריי ואחיי. זה לא היה משנה אם הגלים היו ענקיים או קטנים, היינו עושים זאת כמעט בכל יום. וזה היה אדיר.

היינו גולשים באדיסרף במים הרדודים, או גלישת גוף, או מה שזה לא יהיה, ורק חולמים על לגלוש יום אחד לגלוש על הגלים הגדולים ב-Pipe. אני זוכר בבירור שפניתי לאחי, ניית'ן, בצורה עקבית בזמן ההוא, כאשר ה-Pipeline היה טוב, ונותן לו את המבט הזה כאילו, ר-א-י-ת את הגל הזה?
זאת הייתה דרך מדהימה לגדול.

ובגלל שהעיירה שלנו מארחת את תחרות ה-Pipline Masters בסופה של כל עונה, זכינו לראות את הגיבורים שלנו מקרוב. זה היה די מטורף. הרבה זכיות בתואר העולמי הוכרעו בתחרות האחרונה, וכילד קטן זה היה כל כך מגניב לקבל את ההזדמנות לראות בחורים כמו קלי סלייטר ואנדי איירונס גולשים בכאלו גלים מדהימים, וזוכים באליפויות ממש בחצר האחורית שלנו.

אפילו כשהייתי ילד קטן, הרגשתי כאילו אני חלק מההיסטוריה של הגלישה.


אני מניח שהרבה אנשים חושבים שהגלישה באה לי בקלות. אבל זה לחלוטין לא המקרה.

התחלתי להתחרות באירועים כאשר הייתי מאוד צעיר. אחת התוצאות של זה היא שמסיימים כאשר מפסידים הרבה.
תחילה, זה היה בסדר. כילד מאוד צעיר, אהבתי להסתובב לאיים אחרים עבור תחרויות גלישה קטנות בגלל שזכיתי להכיר ככה הרבה חברים. זאת פשוט הייתה דרך כיפית לבלות את סופי השבוע. כולנו היינו אורזים והולכים לקוואי (Kauai) או למאווי (Maui), והתחרות תמשיך ופשוט תסתובב עם החברים שלך כל היום.

כל דבר לגבי זה היה כיף.

אבל כשהחלטתי להתחרות בתחרויות המוקדמות (Qualifying Series) עבור מקום בסבב הגלישה העולמי, החלק של ההפסדים נהפך, אני לא יודע … פחות כיף.

פשוט המשכתי להפסיד ולהפסיד ולהפסיד. לא הייתי קרוב אפילו להעפלה. הייתי גולש מקצה אחד, ואז הייתי מפסיד שוב. ופשוט המשכתי ככה למשך שנתיים או שלוש.

בנקודה מסוימת שקלתי לוותר על כל זה ולעשות משהו אחר.

אני זוכר שחשבתי לעצמי, מה התכנית כאן? האם אני באמת רוצה להמשיך לעשות את זה? אולי זה יהיה יותר כיף ללכת בכיוונים אחרים.
פשוט הייתי צעיר מדי. אני שמח, עכשיו, שנכנסתי לזה בגיל צעיר. אבל זה היה קשוח.

Image may contain: one or more people, cloud, sky, ocean, outdoor and water

ממש באותו הזמן שחשבתי לקחת דרך אחרת. זה היה מתי ששברתי את הגב שלי בגלישה ב-Pipe.

הייתי בן 18, וזה היה סוג הגל עליו גלשתי מיליון פעמים. אבל האוקיינוס הוא בלתי צפוי, במיוחד ב-Pipeline … ולא משנה מאיזו סיבה הגל הזה החליט כך, במקום להתעקל, הגל המשיך לעלות ואז נחת בחוזקה על הגב שלי.

הייתי בחוץ לארבעה חודשים, שזה היה אכזרי.

אבל בגלל הפציעה הזו, כל צורת המחשבה שלי השתנתה. הייתי כל כך נרגש לחזור למים ולגלוש שוב, ותוך שנה העפלתי לסבב האליפות העולמי.

בנקודה הזו די הבנתי מה החזיק אותי כל כך הרבה בתחרויות.

זה הכל היה קשור לגישה שלי.

בעיקרון, מה שאני הכי אוהב בקשר לגלישה זה להיות בחוץ באוקיינוס עם החברים שלי. פשוט לצחוק ולעשות כיף ולהינות מהדרך בה הגלים לוקחים אותנו.

אפילו בזמנים קשים, אתם יודעים, זה עדיין כיף. אתם יכולים להיות כל כך מוכים על ידי האוקיינוס, וכשאתם שם עם החברים שלכם או עם האחים שלכם, וכולם ביחד, ופתאום אתם מוצאים את עצמכם צוחקים ומתבדחים אחד עם השני, למשל, "זה היה חולני". לפעמים זה יהיה מפחיד, איכשהו … זה מצחיק. ואם אתם אוהבים לגלוש, אתם תהנו לעשות את זה בכל הזדמנות שתהיה לכם. אח שלי, ניית'ן, ואני שהגלים ממש גדולים וזה ממש רע וממש מבולגן, ואנחנו פשוט, "בסדר, בוא פשוט נראה אם אנחנו יכולים לצאת לשם ולתפוס איזה גל". זה היה ממש קל פשוט לעזוב את זה ולעשות משהו אחר. אבל אנחנו לא רוצים לעשות משהו אחר, אתם מבינים? אנחנו רוצים לגלוש … פשוט מהאהבה שלנו לזה.

ויש משהו, אני לא יודע … לא תחרותי … בקשר לזה. גלישה, עבורי, תמיד הייתה מהותית , דבר כיפי שממש רחוק מ"תחרותיות" – פשוט להיות בחוץ במים עם החברים שלך, מיליון קילומטרים מכל אחד, להינות מהרגע ומהמקום הזה. אתם פשוט רוצים לכייף ולצחוק ולגלוש חופשי … פשוט ללכת עם זה.
שזה, ברור … זה לא איך מצליחים היטב בתחרויות.

Image may contain: one or more people, ocean, water, sky and outdoor

אז, כן, לפני כמה שנים הבנתי שאני בעיקרון גלשתי בצורה חופשית במהלך התחרויות מאז שהתחלתי להתחרות. וזה היה בסדר כשהייתי צעיר ולא מנסה להעפיל לסבב.

אבל לאחר כל ההפסדים האלו, ולאחר ששברתי את הגב שלי, הגעתי להבנה שהתחרויות הן למעשה הזדמנויות מאוד ייחודיות להכיר את עצמך טוב יותר, בגלל שחווים את כל העליות והמורדות וצריך להבין איך להתמודד עם הרגשות האלו.

התחלתי לראות את התחרויות כהזדמנות ללמוד על עצמי. וזה הזמן שממש התחלתי להשתפר. עכשיו, כמה מוזר שזה יכול להישמע, אני כמעט חושב שתחרויות גורמות לי ליותר סיפוק מנטלי מאשר גלשה חופשית.

אני אוהב את האתגר שבזה. אתם צריכים למצוא את החלל הזה שמוצאים כאשר אתם גולשים חופשי אולי עם עוד חבר במים ואף אחד לא בסביבה … אבל צריך למצוא את זה עם אלפי אנשים בסביבה שמסתכלים ומריעים ולוחצים וכל שר המשתנים האלו.

אני מרגיש כאילו למדתי הרבה על איך למצוא את החלל הזה, ועל עצמי, וזה הופך את התחרויות למשהו שאני מאוד מאוד מצפה להן.

אני פשוט צריך לחפור פנימה וללמוד.


לאחר זה, הכל השתנה עבורי. ולא רק עם גלישה.

מה שהיה כנראה הכי מגניב מהשינוי הזה בגישה שלי לתחרויות הוא שזה זלג לתחומים אחרים בחיי.

התחלתי ליישם את צורת החשיבה הזו בעוד כל מיני דברים שאני נהנה מהם – אם זה הטסת מטוסים, או צילום, או למידה של כל מה שאני יכול על הצמחייה של הילידים של הוואי. או לקרוא על מקורות היקום, או … דבורים.

בנקודה זו, אני פשוט רוצה ללמוד כמה שאני רק יכול על כל מיני דברים. וזה עובד נהדר … בגלל שאני אחד מאותם אנשים שמוצא שזה קשה להפסיק לעשות דברים. אני לא טוב בפשוט לשבת.
אני תמיד זה ששואל … "אז מה אנחנו עושים היום?"

לאחרונה זה היה הרבה שייט מפרשיות.

לפני שלוש או ארבע שנים, חבר שלי לקח אותי ואת אחיי החוצה לשייט, ולחלוטין הייתי לאחר יומיים, "אני חייב שתהיה לי סירה". התחלתי עם אחת קטנה, ואז החלפתי למשהו טיפה יותר גדול, ואני חושב שאתם רואים לאיפה זה הולך.

לבסוף החלטתי שאני רוצה להיות מסוגל ללכת לאיים אחרים, אז רכשתי Monohull J35 באורך של כמעט 11 מטרים והתחלתי ממש ללמוד איך להפליג.

זה היה מדהים. הפלגתי לקוואי (Kauai), למאווי (Maui) וללנאי (Lanai) עם האחים שלי וחברים, וכמו גם לכמה איים קטנים. להוואי יש זרמי מים מהקשוחים בעולם, ובאופן עקבי מתמודדים עם תנאים משתנים, אז אי אפשר לקבל הסחות דעת שם. וזה אחד הדברים שאני אוהב יותר מכל לגבי שייט.

אתה חייב להיות ברגע. אתה חייב להיות מרוכז ומחובר. זה באמת מפשט את החיים. אתה לא דואג מהטלפון שלך, או מהמדיה החברתית, או חושב על דברים מעבר להיכן שאתה נמצא ולמה שאתה עושה באותו הרגע.

אני אוהב זאת.

ואם מדברים על תחביבים שבהם צריכים להיות מרוכז לגמרי במה שאתם עושים וללא הסחות דעת … אני מנחש שכדאי לדבר על העניין של הדבורים.
אני רוצה להוציא את זה החוצה ממש מולכם, שאני לא מומחה לדבורים. אפילו לא קרוב. אני נעקץ בכל פעם שאנחנו פותחים את הכוורת.

זה כאילו אני כל פעם ניגש לזה, היי, אולי הפעם אני לא אקבל עקיצה. אולי הפעם הזו תהיה שונה … כאילו שהדבורים כבר יכירו אותי או משהו … והם לא יעקצו אותי. ואז …
הדבורים עוקצות אותי.

למרות זאת, אני עדיין אוהב זאת.

אני לא מנסה להיות כוורן מקצועי או משהו כזה, אבל זה ממש מעניין ללמוד על זה ולנסות להבין – ולהשתפר – כשיש לי קצת זמן פנוי.

יש לנו כמה חברים על האי שיודעים הכל על דבורים, והם באים ועוזרים לנו עם הכוורת. בכל פעם שאנחנו פותחים את הכוורת ובודקים דברים ומוודאים שהדבורים בסדר, אני לומד. אני לומד על החרקים שמנסים להשאיר בחוץ, והמחלות, ואיך נראית כוורת בריאה. אני על המשמר מפני חרקי כוורת ומוודא שאין נמלים.

ואני חייב לומר, הדבורים הן חרקים קטנים ומעניינים. לא ממש ידעתי כמה מגניבות הדבורים לפני, אבל הן הרבה יותר מורכבות מאשר אנחנו חושבים.

היה לנו את רדיית הדבש הראשונה שלנו לפני כמה שבועות וזה היה מרגש ביותר. זה היה דבש על כל דבר לאחר מכן, פחות או יותר. היה לנו כל כך הרבה דבש! באופן עקבי שתיתי תה עם דבש, ואז זה היה כאילו … דבש על טוסט, דבש עם שיבולת שועל, דבש על … כל דבר!

אני די בטוח ש-2018 הולכת להיות השנה של דבש על כל דבר.


מלבד המון  אבל המון דבש, אני לא יכול לומר בוודאות מה השנה הזו תביא עימה.

אני עדיין בסוג של התפרקות מהעונה החולפת, וזה לא ממש שקע לגמרי שזכיתי בתואר אליפות שני. הכל קרה נורא מהר.

משקיעים המון עבודה קשה בזה במהלך השנה, ואתם כל כך מחויבים וכל כך מרוכזים בכל תחרות שדי מאבדים כיוון ולא ממש יודעים היכן אתם נמצאים במהלך השנה. לא בדירוג … אלא לגבי לוחות הזמנים, בשנה עצמה.

ואז, פתאום, מגיעים לסיום וזה כאילו, "היי, וואו, אני מגיע ל-Pipe, התחרות האחרונה של השנה, ואני מוביל בדבר הזה כרגע".

לפני שאתם מבינים, כל הדבר הזה מסתיים, ומנסים לחשוב איך תיראה העונה הבאה.

דבר אחד שאני יודע בוודאות הוא, ככל שדברים השתנו אצלי במהלך השנתיים האחרונות, כל כך הרבה ממה שאני ועדיין נשארתי אותו הדבר. ואני לא רואה את זה משתנה ב-2018.

כשאני בבית לאחר העונה, אני מאוד אוהב לקפוץ חזרה לקהילה בחוף הצפוני ולראות את הפרצופים של כל החברים, ופשוט ליהנות מכל דבר שהופך את המקום הזה למיוחד.

זה תמיד מאוד כיף לראות את הדור הבא של הילדים כאן בחוץ עושים את אותם דברים שאני  עשיתי כשהייתי צעיר. זה כל כך מטורף להבין שעכשיו אני הבחור המבוגר שם בחוץ בודק את הילדים בערוץ כפי שניית'ן פלצ'ר עשה אתי. ולראות את כל הילדים הקטנים חוצים בריצה את הרחוב מהבית ספר היסודי בו למדתי לכיוון החוף כדי לבנות טירות בחול או לשחק במים וזה הדבר הכי מגניב לצפות בו.

בגלל, באמת, הילדים הקטנים האלה מזכירים לי את עצמי, וכמה כיף זה היה לגדול בחוף הצפוני. יש לנו כל כך הרבה במשותף, וכל כך הרבה חוויות משותפות, ולכולנו יש את אותה האהבה וכבוד לאוקיינוס. בהרבה דרכים, הילדים הקטנים האלו הם אני.
ואני יכול לומר לכם בוודאות שאני עדיין מרגיש שאני זה הם.

Image may contain: 1 person, on stage and outdoor

אני פשוט מצפה לעשות כמה שיותר כיף שאני יכול, ולבלות את הזמן עם חברים, ולחוות דברים חדשים, וללכת להרפתקאות, ולחיות כל יום במלואו.

אני אוהב להיות במים. ואני פשוט ממש אוהב לגלוש. אני אוהב כל דבר בקשר לזה. הייתי גולש בכל יום, אם הייתי יכול, וכמה מזיכרונותיי הטובים ביותר הם אלו שהייתי עם חבריי למטה בחוף – אם זה שגלשנו על כמה גלים איפשהו, או שזה היה היום הכי רע בשנה ופשוט היה לנו כיף כשהסתובבנו מסביב מול הבית.

אני מרגיש היום כמו שאז כשהייתי ילד הרגשתי לפני שיצאתי למשימות סיבובי השחר וכשגלשתי על שוברי גלים קטנים ב-Pipe.

אני מרגיש כמו אותו ילד קטן כל הזמן, ואני … חושב שזה די מגניב.

אני בכנות מקווה שארגיש כך לנצח.

ג'ון ג'ון פלורנס


בעונת 2018 (לאחר שתי אליפויות עולם רצופות) ג'ון ג'ון פלורנס חווה פציעה רצינית בברך, דבר שגרם לו להחמיץ כמעט את כל עונת הגלישה (השתתף רק בחמשת התחרויות ראשונות).

התחרות האחרונה בסבב ה-WSL, תחרות ה-Pipeline תערך בהוואי בין התאריכים 8-20 בדצמבר. ג'ון ג'ון פלורנס יקח בה חלק. התחרות עצמה תכריע מי יהיה אלוף העולם בין השלושה: גבריאל מדינה (ברזיל), ג'וליאן ווילסון (אוסטרליה) ופליפה טולדו (ברזיל).

 

לפוסט הזה יש 20 תגובות

    1. חחח
      פוסט מעניין….זו הגדרה יפה לאנדר סטייטמנט.
      תגיד שחית פעם בים ,mbk ,סליחה אם השאלה אישית אבל
      האם אתה יודע לשחות ?
      הרגשת פעם גל מתנפץ עליך,נלכדת התערבלת פעם בתוך גל ולא הצלחת לנשום ?
      אתה מכיר את ההרגשה ?
      אם לא אז למה כתבת פוסט מעניין מתוך נימוס ?
      אם אתה לא מבין במה מדובר לא עדיף לא להגיב בכלל ?

      1. אתה נכנסת למערבולת ונדפק לך יא פגיע, סומסום רבין, טפילים של האתר, פטאתי, מידן בחייאת אל תתייחס, אדם גוסס כתב את זה

      2. מה כואב לך? מה כ"כ מפריע לך שמידן כתב שהפוסט מעניין גם אם לא הרגיש גל מתנפץ עליו? למה צריך להגיב תגובה רעה כזו?
        בכל מקרה המאמר יכול לעניין גם מי שלא גולש.
        ושאלה אישית לי אליך: האם אתה הרגשת גל מתנפץ עליך???

  1. אחלה תרגום סמיילי. סיפור מרגש.
    גם הילדות בחולון הייתה סבבה, עם הדיונות והכל. אם היה סבב עולמי במגלשות תריסים על חול ישמצב שהייתי בטופ.
    הים גם היה קרוב
    הבעיה היחידה שכדי להגיע לים היה צריך לחצות את no mans land הידועה בכינוי "הבת ים הקטנה"… לא מקום שילדים יכולים לחצות לבד
    🙂

    1. אחח, חולות חולון מולדת ז"ל איזה מקום לפנתיאון, שם תפשתי צפע ממנו הוכשתי, שם הייתי מסתובב בלילה עם פנסים מחפש נחשי חולות ואז הקימו את ימית 2000 והבנייה חדרה לתוך הדיונות וחיסלה אותם 🙁

  2. תודה רבה
    סיפור חווייתי נהדר ,בעיקר תיאור כמעט ללא עלילה
    סביר להניח כי מי שלא מכיר את מורכבות הנושא לא מתחבר .
    למי שמכיר מדובר בדבש טהור ,ישר מהכוורת.
    האוקינוס לא סולח על כלום , ככה זה אלו החיים .
    שוב תודה
    משה

  3. נפלא סמיילי
    כמכור לים בכל מצב אני מבין את נפשו וכמובן שגם מנחם מכיר את התחושה. מה שהגניב אותי זו ההערכה שלו לדבורים ולדבש. גם אצלי יש חיבה לדבורים וכל בוקר נפתח בתה עלים עם חווייג וכפית דבש בפנים.

  4. הילד מדהים סמיילי:
    תודה
    אגב הוא לא אומר מילה על האבא,, זוכר לפחות ארבעה סיפורי הצלחה שתירגמת, לפחות בשלושה מהם האמא היתה דמות המפתח:
    גייסון טאטום והכמעט פינוי לרחוב, באדי הילד האמא המפרנסת היחידה , היה לנו תמיד יותר ממספיק, והכוכב החדש של פילדלפיה מרקל פולץ, אמא שלי, רק בסיפור הרביעי הגולש הברזילאי, האח היה הדמות הדומיננטית, ואני לא זוכר אף סיפור הצלחה שנכתב על האבא,
    למרות שראסל ווסטברוק, קרל אנטוני טאונס סטפן קארי קליי תומפסון ועוד סיפורי הצלחה המגיעים ממשפחה רגילה בה האבא דחף קדימה,
    ובסיפור האקדחים האבא היה המפרנס היחיד.
    אך הסיפורים הללו לא נכתבו.
    יש לך אלרי תירגום כל כך רב, אולי הסבר מדוע דוקא אלו הסיפורים הטובים?

    1. אצל טאטום האבא היה כדורסלן מקצועי (שיחק באירופה לדעתי). ממה שאני יודע אצל פלורנס האבא שם ואין איזה משהו קורע לב…

      יש את הגולשת קריסה מור, שבכל ראיון וסיפור שלה היא מדגישה את אבא שלה ושזהו היה זה שבגללו היא גלשה.

      זה אחד המאמרים שתרגמני שהיא כתבה:
      http://www.hoops.co.il/?p=79425

להגיב על ,,, לבטל

סגירת תפריט