בסיס האם: פילדלפיה מנצחת את הנטס/ שחר דלאל

תמיד היה לי מקום חם בלב לנטס. בשנות ה-90 היא הייתה קבוצה של מעמד הפועלים, עם שחקנים אפורים שטובים הרבה יותר בלתת מרפקים ולקפוץ על הפרקט מאשר לקלוע. הם גם הוכיחו את זה מחוץ למגרש כאשר האפיקים שבחרו היו רחוקים שנות אור מחיי הזוהר שמקושרים לשחקני NBA (דוגמה 1 ו-2).

עם זאת, מאז שעזבו עיר פועלים אחת (ניוארק) ועברו לאחרת, סביב הקבוצה תמיד יש רגשי נחיתות מול האחות הגדולה ממנהטן. זה לא סוד שאת המשחק הזה בחרתי בגלל היריבה וניכר, לפחות בשלב הראשון, שגם האוהדים המתקבצים אט אט לאולם המפואר בצומת המרכזית של ברוקלין הגיעו לראות בעיקר את כוכבי הסיקסרס.

אבל לרובע השני בחשיבותו של העיר ניו יורק אין באמת סיבה להוריד את הראש. האוהדים אומנם פחות מפורסמים (הסלברטי של הערב היה סטיב מאדן) וגם כמות הכסף הנשפכת במזנונים פחותה מזאת שבמאדיסון סקוור גארדן, אך הם בהחלט יוצרים אווירה מיוחדת בבארקליס סנטר.

ביציעים היה ניתן לראות זוגות חרדים צעירים, כאשר לידם יושבים מהגרים מארצות ערב ואסייתיים. הרבה מאוד אסייתיים. הכיסאות שהיו הריקים ברבע הראשון התמלאו מהר מאוד וקריאות העידוד – מן קריאה חרישית: ברוקלין, ברוקלין – גברו ככל ששחקני הקבוצה הביתית הגדילו את היתרון מול היריבה העדיפה מפילדלפיה.

ברבע הרביעי, ככל שהמשחק הפך צמוד יותר, כבר התחלנו לשמוע אותם יותר. ירידות על בן סימונס שזרק עונשים וצהלות שמחה על כל סל של דיאנג'לו ראסל או ספנסר דינווידי. הקהל גם עמד כולו על הרגליים עם השלשה של ג'ו האריס ואנחת אכזבה ענקית נשמעה עם סל הניצחון של ג'ימי באטלר. משהו טוב קורה בברוקלין.

*

אחד היתרונות הגדולים בזה שאני כתב של אתר קטן הוא העובדה שאת המקום שלי אני אמצא תמיד בפסגת האולם ליד כתבים אחרים ממדינות זרות. על פניו לא משהו ששווה הרחבה, אך בניגוד לכתבים הגדולים, הם דווקא תמיד ישמחו לשתף אותך באיזו פיסת מידע מעניינת.

דינווידי. משרת נאמנה את תכניות הבעלים.

במשחק הזה זכיתי לשבת ליד הכתב של אתר אינטרנט סיני, ששמח מאוד לשתף אותי בכל פרט ומחשבה שעלתה לו לראש. אחד המעניינים בהם היה שאותו דינווידי הוא כוכב ענק בסין, לאחר שהשתתף בקיץ בתכנית מקומית שנקראת dunk of china.

היכולת הנהדרת שהציג במשחק, והשילוב המתפתח עם ראסל בהחלט מעודדים (המאמן קני אטקינסון ציין בסיום שהתקשורת בין השניים משתפרת והמטרה היא ששניהם ישחקו ביחד על המגרש), אך החשיפה שלו חשובה מאוד לבעלים החדש – ג'זף צאי – שמעוניין לחדור גם לשוק הסיני ולפרוץ את המנופול של יוסטון רוקטס (הגרסה האדומה של "הקבוצה של המדינה").

*

ואם כבר מדברים על כתבים, אני אעשה עוול לגדול מכולם – אדריאן ווז'נרובסקי – אם לא אתייחס אליו בנפרד. ווז', שמוכר על ידי אנשי המדיה של הנטס רק כ"אדריאן, ESPN", הוכיח מדוע הוא הסטנדרט המוזהב של כתבי האינסיידר בספורט האמריקאי.

ווז'נרובסקי לא בילה שנייה אחת בצפייה במשחק, אלא הקדיש את השעות המקדימות למשחק לשיחות עם אנשי המדיה של פילדלפיה, שעליהם הוא מכיר כל פרט מחייהם האישיים, רק כדי שאולי יגלה פרט חדש שלא ידע עליו. בזמן המשחק הוא מקדיש בדיוק את אותה תשומת לב לאנשי המדיה של ברוקלין – מהבכיר עד הזוטר – רק כדי שבבוא העת הם יהיו שם בשבילו.

ווז'. רק בשבילך.

סגנון העבודה שלו מוכר לרבים וכבר התפרסם לא אחת במדינות השונות, אך אני חייב לציין שיש איזה קסם מיוחד שאתה צופה בזה בזמן אמת. ההרגשה שהוא באמת שם רק בשבילך והתחושה (שלדעתי היא אמיתית לחלוטין) שהוא באמת מתעניין באיש השיחה שלו – גם מבלי לקבל מזה דבר (ויעיד על זה גם עבדכם הנאמן). יש דברים שפשוט לא ניתן ללמד.

*

הגיע הזמן להתייחס גם למנצחת, זאת שהחליטה לישון ב-36 הדקות הראשונות במשחק ולסיים עם קאמבק מהסרטים. וכן, נגיע בסוף גם לסל המנצח של ג'ימי.

לאחר שנחשפתי כבר מספר פעמים ל"חיים שמאחורי המסכה", אני חייב לציין שברוב המקרים מדובר באנשים רגילים למדי, שלא תמיד מוכנים לחשיפה הגדולה מול המצלמות ורק רוצים לעשות את העבודה שלהם. עם הסיקסרס האווירה הייתה אחרת, ההרגשה היא שאתה מסקר בזמן אמת את הרולינג סטונס בשיא הקריירה – והם יודעים את זה.

השחקנים אומנם מאוד נחמדים, אבל הם בהחלט מודעים לעובדה שהם מרכז ההצגה ושהאנשים קנו כרטיס רק בשבילם. ההרגשה היא שמשהו מיוחד קורה לך מול העיניים.

בניגוד לקבוצות כוכבים מהעבר מדובר בחבורה מאוד מגובשת, עם חדר הלבשה חזק, שהיה יכול לקלוט בקלות "שחקן בעייתי" כמו באטלר ולהפוך אותו לכוכב שלהם. ההתקפה של פילי אומנם עדיין מסתובבת סביב ג'ואל אמביד, אך ברגע האמת כולם יודעים לאן הכדור יילך.

"לא באמת הייתה אופציה שנייה", הבהיר באטלר בסיום, "בכל מקרה המהלך היה מסתיים בזה שאני אזרוק את הכדור", למזלו זה גם הסתדר מצוין עם התוכניות של המאמן ברט בראון, שהרגיש שהיה חסר לו שחקן שאפשר לתת לו את הכדור בשנייה האחרונה.

"מדובר באחד במקומות היותר מגובשים שהייתי בהם, יש פה גם אחלה צוות אימון", הבהיר האיש שברח ממינסוטה, "זה בהחלט מקום שאני יכול לראות בו את בסיס האם שלי". בינתיים נראה ששני הצדדים מרוצים.

לפוסט הזה יש 32 תגובות

  1. דינווידי מצויין. האם תהיה איזו קבוצה שתהמר עליו כ=PG פותח… אני בספק, אבל הוא יכול להיות איש שישי סטייל לו וויליאצס או קרופורד או אולי אנדרה מילר מתאים כי הוא רכז.

    פילי הצילו את עצמם מהבור שהיו בו במשחק הזה. בדרךכלל יש להם נפילה ברבע הרביעי (אולי בעיית כור או רוטציות לא נכונות).

    ברוקלין לדעתי יהיו יעד פופולרי לשחקניםחופשיים

    1. ברוקלין יהיו יעד חופשי לשחקנים דרג ג שמחפשים חוזה ענק ומקום טוב לחיות בו. להישגים הם לא יגיעו עכשיו ולא עוד 5 שנים ללא איזה סופרסטאר בדראפט (ומקום 6 במזרח זה לא נחשב הישג כן?)

    2. היה נשמע מבין השורות שאטקינסון דווקא מתכנן לפתוח איתו ולהזיז את ראסל לעמדת ה-SG. גם בעונה שעברה הוא הציג יכולת לא רעה, יהיה מעניין לראות איך זה מתפתח.

  2. תיהנה שחר ברוקלין קבוצה כיפית לצפייה גם אם לא מוכשרת מדי. באטלר עם עוד סל נצחון פותח את הקדנציה ברגל ימין, רק שישמור קצת מזה גם לפלייאוף

  3. תודה רבה על הסקירה! מקנא בך על המפגש כל ג׳ימי
    היהאחלה משחק, ראסל ודינוודי פשוט תפרו את פילי, עד הרבע האחרון כל פעם שהסיקסרס ניסו לבצע ריצה ולחזחר למשחק ברוקלין שלפה הפתעה.
    משהו טוב קורה בברוקלין, השחקנים נלחמו על כל כדור, יש להם מוטיבציה לנצח.

  4. סיקור מעולה.
    מגניב לקרוא על ווג' ולהבין את השיטות שלו. דינווידי אחד משחקני הקלאץ' הטובים בליגה בהרגשה שלי (לא בדקתי נתונים) ואני מאוד אוהב אותו אחד השחקנים המסקרנים הקיץ.

    1. הוא דווקא מאוד פירגן לו ואפשר לראות את השמחה שלו בתמונת השער. בכלל, נראה שהחיבור של ג'ימי עם יתר השחקנים מאוד חיובי, יכול להיות שזה החלק שהיה חסר להם בפאזל (עכשיו הם רק צריכים רכז).

  5. סיקור מעולה שחר. אשכרה יצא לך לראות את ווז׳ בפעולה, תענוג. איפה הוא ישב?
    לברוקלין יש בעיה במאני טיים (שזה די הגיוני בהתחשב בסגל נטול הכוכבים שלה ובפציעה של לאברט), אבל הם בהחלט קבוצה מהנה

  6. כיף של סקירה מהמגרש עם זוויות מאד מעניינות, שחר. מה שאני לא מבין זה מדוע ה-NBA לא דורשת מכל קבוצה לתת שורה של איזה 20 מושבים לעתונאים נניח באמצע היציע – שורה 15 נניח – כפי שמכבי עושים בהיכל, וכפי ששרלוט עושה (אני בטוח שישנן עוד קבוצות NBA המסכימות לוותר על 20 מושבים בשורה 10-15. הסיפור על ווג' מאד מעניין.
    כשהייתי לפני חודשיים בניו יורק היינו גם בברוקלין. העיר עושה FACE LIFT מחלט, ןובהרבה דברים היא הופכת ל-IN של ניו יורק.

    1. מנחם במשחק הזה היו לפחות 80 עיתונאים מגופים נחשבים וגדולים, והם כמובן יקבלו עדיפות עלינו ב-99% מהמקרים. האפשרות השניה תהיה שלנו לא יהיה מקום כלל.
      אגב, תא עיתונות הוא סידור לא פשוט, כאשר חייבים לאפשר גישה לשקעי חשמל וסטטיסטיקה חיה, זה לא דבר אפשרי ברוב היציעים הרגילים ולכן נדרשות התאמות מיוחדות ביציעים העליונים (לשם השוואה, בגארדן זה אומנם למעלה, אבל בהחלט על חשבון אוהדים משלמים)

להגיב על גלעד לבטל

סגירת תפריט