מיאמי היט – על ספת הפסיכולוג / עידו רבינוביץ'

התעוררתי מאור הניאון הסגול-כחול שמחוץ לביתי, זה שרכש לעצמו תכונות של חולה פרקינסון ואינו מפסיק להבהב בחוסר עקביות. נסעתי לשם בהרגשה מוזרה. לרוב אני לא מדבר עליהם איתו. אלא על האחרים, זה אזור לא מוכר לי. אני חש כי אין לי את הזכות בכלל, הרי הם הביאו לי כל כך הרבה גאווה במרוצת השנים, בייחוד שהשאר דשדשו. איך אני מעז בכלל לפצות את פי?

"שלום עידו" הוא אמר לי, שולח ידו לכיוון הקלסר בגודל של החטא ועונשו המורחב + שירי בונוס.

"לא היום" אני מחזיר לו. "דווקא היום לא באתי לדבר על הדולפינס". הוא הסתכל עליי בתדהמה ונאנק בזמן שהחזיר את הקלסר למקומו. "זו טריטוריה לא מוכרת עבורנו" הצהיר קפטן המובן מאליו. הוא הזמין אותי לשבת ופתח בניגון חדש: "אז על מה אתה כן רוצה לדבר היום?". "על ההיט דווקא".

"בסדר גמור, בוא נתחיל מהצגת הדברים הטובים כרגיל, הרי לא הכל רע אצלכם".

"הצדק עמך, נפתח עם חסן וייטסייד. שחקן שעבר הרבה תהפוכות במועדון הזה. מההגעה בתור שחקן די-ליג אלמוני, התפתחותו לכוכב, נפילתו ברמת המשחק והוויכוחים עם אנשים בארגון ושמועות לטרייד שלא קרה. לא ציפיתי לשינוי חיובי השנה ממנו, דווקא תיארתי לעצמי שכדור השלג ימשיך להתדרדר ולשמחתי הוכחתי אחרת. הצבע חזר ללחיו, הוא מראה יכולת דומה מאוד לפריים שלו. הוא אחד ממנהיגי הקבוצה, הוא עוגן הגנתי, שואב אבק של ריבאונדים (בעיקר הגנתיים) והוא משפר את השחקנים שלידו בדגש חזק על ההגנה בצבע. במשחק האחרון נגד ברוקלין ב"ברקלייס סנטר", הנטס זרקו 35 זריקות מתחת לסל (כ-2.5 מטר ומטה), הכמות השנייה הכי גבוהה השנה והשמינית הכי גבוהה בהשוואה לכל העונה שעברה, וקלעו רק 16 מהם, פחות מ-50%!"

"מצוין, מה עוד?"

"ג'וש ריצ'רדסון מתפתח להיות כוכב אמיתי. הוא קפץ כמה מדרגות השנה, יותר אפילו ממה שחזו לו בתחילת השנה. אין ספק שהוא לוקח את המושכות עכשיו והוא מתמודד עם זה באופן פנטסטי. הוא נקלע לכל מיני מצבים מסובכים השנה. בחלקם הוא צלח (לקח הרבה מהנטל ההתקפי בשלהי המשחק מול וושינגטון בבירה והביא את מיאמי למצב מצוין בסוף בו קלי אוליניק ניצח את המשחק על הבאזר) ובחלקם לא (לא תרם מספיק במשחק נגד אינדיאנה במיאמי ולקח החלטות רעות וסיכונים מיותרים ברבע הרביעי שעלו להיט במשחק) אבל בטוח שמכולם הוא לומד והוא יישם את הלקחים שלמד בעתיד, וזה הדבר החשוב באמת. ויין אלינגטון גם חזר מפציעה לאחרונה אבל לא נראה כי הוא איבד חצי צעד. הוא עדיין אחד מצלפי הקאץ' אנד שוט הטובים ב-NBA ויש לו כמובן אור ירוק לקחת אותם (5.1 שלשות קאץ' אנד שוט למשחק כאשר הוא קולע אותם ב-40% לערך), הוא נשק חשוב מאוד למשחק ההתקפי של הקבוצה גם מבחינת משיכת תשומת הלב של שחקני ההגנה בשל השחרור המהיר של הזריקה שלו.

באם אדאביאו מתפתח להיות הסנטר האידיאלי במערכת שלנו. הוא ליטש את השמירה שלו בפרימטר/על גארדים, הוא מוצא את האיזון בין לשמור קרוב מדי ולאבד את השחקן מה שמכריח עבירה/לייאפ קל ובין לתת לו יותר מידי מרווח לנשימה בו הוא יכול לשחרר זריקה בנוחות. הוא גם מחליף מצוין ושולט בסכמה ההגנתית. מתאים לספולסטרה כמו כפפה לתא הכפפות."

"מה לגבי קואץ' ספו באמת העונה?"

"ובכן, הוא ממשיך עם הפילוסופיות הנהדרות שלו משנים קודמות, ניכר שינוי בעלייה בניסיונות לניצול המאצ'אפים וחילופים לרעת ההגנה של היריבה. רואים הרבה שימוש בקונספט מודרני שנקרא "ראב סקרינס", דהיינו, חסימה שנועדה להכריח חילוף מההגנה בצורה הכי מהירה שאפשר ובכך ליצור מיסמצ'ים ובלבול.
הוא גם כמובן מצא את היהלום החבוי השנתי שלו, רודני מקגרודר. הוא עשה גם קפיצת משמעותית השנה. הוא לוקח על עצמו יותר מהמשחק ההתקפי וגם משתלט עליו לפרקים (שני הרבעים הראשונים בוושינגטון היו פשוט הצגה שלו). ספולסטרה הופך שחקני כנף הגנתיים שמתנדנדים על התפר של ה-NBA לליגת הפיתוח כמו שביל בליצ'ק לוקח מוכרים מסופרמרקט והופך אותם לרסיברים לגיטימיים בשביל טום בריידי, כמו שקוונטין טרנטינו לוקח לבנים ומשכנע אותם להגיד Nigger בסרטים שלו."
הוא הנהן בראשו ושרבט משהו על הנייר שלו.

"אתה באמת כותב שם דברים או שאתה משלה אותי שקורה כאן משהו חוץ ממני מדבר לאוויר?"

"אני פותר את הציור השבועי לילד מהארכיון של ידיעות אחרונות, 1979 הייתה שנה קשוחה" הוא אומר בחיוך סרקסטי, עקיצה שגורמת לי לגחך ולהעלות חיוך קטן על הפנים.

"בבקשה תמשיך".

"בשמחה, יש עוד כמה דברים קטנים יותר כגון העובדה שאנחנו בשלוש האחרונות בליגה בזריקות של שתיים ארוכות (5 עד 7.5 מטר מהסל) שכידוע הן הכי פחות אפקטיביות במשחק המודרני. בנוסף ה-VICE NIGHTS מדהים. על הקונספט, המדים, הפרקט, הסרטון שבו מראים את השחקנים מכדררים על הפרקט לצד צלילי גן העדן של " In the air tonight" של פיל קולינס בזמן שהטפטפות עבדו מלמעלה. ג'סטיס ווינסלו עם שיער רטוב זו חוויה בפני עצמה. וגם, פט ריילי לא איבד את שפיותו. הוא הציע הצעה טובה מאוד לטום ת'יבודו על ג'ימי באטלר, שעדיין לא הופך את הקבוצה למתחרה עם גולדן סטייט לבדו, וכאשר ת'יבס דחה הוא צעק, קילל וניתק לו בפנים. פשוט דון קורליאונה בחיים האמיתיים."

"אם כך, למה אתם במאזן שלילי?"

"אין ספק שלצד נקודות האור יש גם כמה נקודות חשוכות. חוסר העקביות הוא משגע. מחד גיסא, ניצחונות ענקיים מול סן אנטוניו ופורטלנד, ומאידך גיסא הפסדים מביכים לאטלנטה ואורלנדו. בגלל דברים כאלה אסור להמר עלינו בתחילה של העונה, תמיד צריכים זמן להתגבש (ההיט הם בשישייה האחרונה במאזן נגד ה"ספרד" עם 6:8 שלילי).

אנחנו גם לא מכתיבים את הקצב כפי שאנחנו אוהבים, רוב המשחקים שלנו הופכים להיות קרב יריות התקפי מאשר מלחמת הגנות קשוחה. ב-11 מתוך 14 המשחקים האחרונים, הסקור המשותף עבר את הליין באובר/אנדר. בשנה שעברה סיימנו עם מאזן 38:47:2 כולל פלייאוף. בנוסף אנחנו ממשיכים בטרנד של (הכנס שם גארד כאן) לתת ערבי קריירה בסקורינג מולנו. שחקן כמו דמיאן לילארד וקמבה ווקר, שני רכזים עם שחרור מהיר של הזריקה ואשפים בניצול חסימות מחוררים את ההגנה שלנו כל פעם מחדש.

כשגוראן פספס כמה משחקים, אריק ספולסטרה פתח עם ג'סטיס ווינסלו בעמדת הרכז. הבעיה היא שהדרך שההיט משחקים פועלת לטובתו של דראגיץ' עם אגריסיביות בהגנה ובפרט על שבירת נתיבי מסירה שמסייעת לדרקון לרוץ במורד המגרש ולשים 2 קלות. הסיומת של ווינסלו לא שם בכלל. לגוראן יש מין קלאס אירופאי בכל מגוון סוגי ה"צעד וחצי", לג'סטיס אין.

אחד מהדברים הכי כואבים הוא שטוני פיורנטינו איננו. לאחר יותר מעשור שהוא היה לצד אריק ריד בשידורים של ההיט, הוא פרש ופינה מקומו לג'ון קרוטי. אין ספק שקרוטי הוא אנליסט יותר טוב של המשחק והוא מפשל הרבה פחות מפיורנטינו, אולם טוני תמיד נתן שואו. הוא תמיד הזכיר לי את "חברים": בעלת פגמים, כמה בדיחות גרועות ממש ומעברים ארוכים מדי, אבל אף פעם לא שעמם."

"נו, אז תן לי נקודות סיכום ואני שולח אותך הביתה".

"ניתן לך נקודה אחת בלבד: לא לעשות הר מעכבר, לא לייחס לדברים שיש להם משמעות מסויימת יותר ממה שהיא. באחד מהפרקים הטובים ביותר בטלוויזיה המודרנית, עונה 5 פרק 6 של בוג'ק הורסמן, בוג'ק נואם הספד במשך 25 לבד על אמו. לאורך המונולוג הוא מנסה להבין מה אמו התכוונה כשאמרה לו על ערש דווי: "I see you". במהלך המונולוג הוא מספר על מעריץ מהתוכנית הישנה בה שיחק ששאל אותו האם העובדה שבפרק מסוים יש כוס קפה בשוט אחד והיא נעלמת בשוט אחר נותנת רפלקציה על המצב העגום של הזיכרון האנושי בדור המודרני. לבוג'ק לא היה לב להגיד לו שאיזה שכיר פשוט שכח את הכוס קפה שלו שם אז הוא פשוט הסכים עם התאוריה הזו. בסופו של הסיפור הזה בוג'ק מבין שאמו פשוט קראה את השלט שהתנוסס מאחוריו: "ICU" (חדר מיון). קל מאוד להגיד שלא צריך לקחת כל דבר ללב, קשה ליישם את זה. ההיט לא אבודים, אנחנו עדיין נגיע לפלייאוף וניתן שם הופעה מכובדת. צריך ליהנות גם מעונות כאלו, כי אם נהנה רק מאליפויות אנחנו נסבול, והרבה."

לפוסט הזה יש 14 תגובות

  1. אחלה של טור עידו. מיאמי לא בעונה מדהימה אבל כן יש התקדמות אצל באם ואצל ריצ'רדסון. אולי נראה טוב יותר כשהפצועים יחזרו, אולי לא. וויד ומקגרוגר גם טובים עד עכשיו, במיוחד האחרון, אבל ההפסדים לקבוצות קטנות על הנייר מרגיזים ביותר.

  2. טור מעולה
    בעייני מיאמי היא סוס שחור כמו ממפיס, רק מהצד השני של הסקאלה.
    אני עוד לא בטוח איזו סקאלה בדיוק אבל ככה מרגיש לי 🙂

  3. תודה עידו טור מצויין . מיאמי קבוצה בינונית עם כמה כשרונות צעירים שצריכה לתת להם כמה שיותר לשחק (ריצארדסון , מקגרודר, אדביו ) ובמקביל לחשוב על טרייד על חסן וייטסייד וגוראן דראגיץ תמורת בחירות דראפט או שחקנים צעירים .

  4. כמו שאני אומר תמיד בצור אוהד ההיט…
    להישגים ב NBA מגיעים עם סטארים. לא יעזור איך שלא תהפוך את זה.
    היתה רק קבוצה אחת בהיסטוריה האחרונות שזכתה בלי סטאר פר אקסלנס וזו דטרויט 2004. זהו.
    רוצה הישגים? תביא סטארים. ואחד לא יספיק.
    אוסף של שחקנים טובים זה נחמד. זהו. רק נחמד

  5. מעולה, באמת. אני מניח שכל פגישה/טור כזה עולה לך הרבה כסף אצל הפסיכולוג, אבל מבחינתי אתה יכול לעבור לטיפול יומי.
    ומיאמי? תמיד כיף שיש את הקבוצות הללו בליגה, מזן הממפיס וכאלו, שייתנו את הכל כל עונה

  6. כנראה שדאחד הטורים האחרונים שאני קורא לפני הטיסה הביתה, וזה טור שהשאיר בפי נטעם טוב מאד וחשק לעוד.
    קצת עצוב לי על מיאמי כי היא קבוצה שאופייה נכון להיום הוא לגרום להפתעות, אבל כשהיא משחקת נגד חלשות, היא מראה שגם היא שייכת אליהן.

  7. אני אף פעם לא אס]יד את מיאמי, כל עוד ריילי וספולסטרה שם.

    האחד מוכיח שהוא יודע לקחת את ההחלטות הנוכות וגם לחכות לרגע המתאים ובסבלנות לא לעשות דברים חפוזים, ככה שאני חושב שעוד צפויות הפתעות בגזרת מיאמי.
    וספולסטרה הוא פשוט מאמן מצויין (ולדעתי לא מוערך כי מיאמי מדשדשים), אבל הוא הופך את הקבוצה שיש לו לכזו שממצה את כל הכישרון שלה. משחק עם מה שיש לו על החוזקות.

  8. פוסט נהדר, תודה. אוהב קבוצות כמו מיאמי – נטולות כוכבים אבל לא מחפשות טנקינג, תמיד מקשות על היריבות, אובראצ'יבריות. מצד שני, לאוהד מיאמי זה מציאות די מבאסת כי הקבוצה לא לפה ולא לשם.

להגיב על מנחם לס לבטל

סגירת תפריט