לחגוג, או לא לחגוג? זו השאלה…

עם כל הכבוד למהלך כדרור יפה, מסירה עם העקב או הצלה וירטואוזית מהקו, יהיה קשה להתווכח שהדבר הכי כיף במשחק כדורגל הוא לחגוג אחרי הבקעת שער.

 

יש שחקנים שהפכו את החגיגות לסמלם המסחרי (ד"ש לאווירון אלון מזרחי), ואפילו במשחק של פיפ"א יש אינספור אפשרויות לחגיגה (רק בחייאת, תעבירו את ההילוך החוזר).

ובמעבר חד מפיפ"א למציאות: כיום רובם המכריע של שחקני כדורגל אינם נשארים בקבוצה אחת למשך כל הקריירה, בין אם מדובר ברצון להתקדם מבחינה מקצועית או כלכלית, לשנות אווירה וכו'.

כתוצאה נוצר מצב מובן בו במשחקים רבים מתחרים שחקנים בקבוצותיהם וחבריהם לשעבר, וכן, גם כובשים נגדן.
ואולם, לא כולם חוגגים.

מתי המנהג הזה התחיל?

אין לכך תשובה מדויקת, אבל כבר בשנת 1974 תועד דניס לאו הסקוטי, אחד החלוצים הגדולים בתולדות מנצ'סטר יונייטד, כשהוא לא חוגג שער נהדר עם העקב שכבש נגדה במדי היריבה העירונית מנצס'טר סיטי (בה דרך אגב, שיחק והצטיין כשנתיים לפני שחתם ביונייטד).
העובדה שיונייטד נלחמה נגד הירידה ערב מחזור הסיום בליגה (והייתה יורדת גם אם הייתה מנצחת), בטח לא תרמה למצב רוחו של לאו, שהחליט לא לחגוג את שערו האחרון בקריירה נגד המועדון בו הפך לאגדה
(הערה: כל הסרטונים תוזמנו לתחילת האירוע המדובר, אז אל תדאגו לגבי האורך)

השנים חלפו להן, ובשנת 2007 הוגרלה מנצ'סטר יונייטד לשחק נגד ספורטינג ליסבון, קבוצת נעוריו של כוכבה כריסטיאנו רונאלדו.

במה שיהפוך לסוג של מנהג אישי, רונאלדו כבש בשני המפגשים נגד קבוצתו לשעבר, אך שמר על איפוק ולא פצח בחגיגות, גם כאשר הבקיע שער ניצחון ביתי מבעיטה חופשית בדקה ה-90.

כעבור 6 שנים הגיע תורה של מנצ'סטר יונייטד לחטוף מרונאלדו, שב-2013 לא חגג שער שוויון במדי ריאל בסנטיגאו ברנבאו, ונהג באופן דומה כשהבקיע את מה שהתברר כשער הניצחון באולד טראפורד.

מסעות הכיבוש של רונאלדו מול קבוצותיו לשעבר לא נפסקו, שכן לפני שנתיים הוא הספיק לכבוש ולא לחגוג פעם נוספת במדי ריאל מול ספורטינג ליסבון, עם בעיטה חופשית נוספת בדקה ה-90 (השווה את התוצאה בדרך לניצחון דרמטי).

מאז נדמה שהתופעה התרחבה, והגיעה כמובן גם לישראל.

במקרים רבים אפשר להבין שחקן שלא חוגג כיבוש שער, בטח כאשר הבקיע נגד קבוצת נעוריו, קבוצה בה שיחק תקופה ארוכה, או לחלופין יצר חיבור כלשהו עם אוהדי הקבוצה (לדוגמא, ברק יצחקי שנמנע מלחגוג שער שכבש באיצטדיון טדי נגד בית"ר).

לפעמים זה כמובן נראה די מוזר, כאשר כדוגמא עדכנית ניתן להשתמש בגיא מלמד, חלוצה של מכבי נתניה שלא חגג שער שכבש נגד הפועל באר שבע, הקבוצה שויתרה על שירותיו לאחר שנה ושבועיים סך הכל מיום רכישתו), ויש שיגידו אופיר קריאף, שנמנע מלחגוג שער שכבש לפני כשנתיים במדי קרית שמונה מול האקסית הממש לא מיתולוגית שלו – מכבי חיפה.

בד בבד, כאשר מדברים על הנושא תמיד אפשר להזכיר את ערן זהבי, שרבים יגידו שהגזים עם חגיגות הכיבושים שלו נגד הפועל תל אביב.

מה חושבים על כך ביציעים?

בעוד סביר להניח שאוהדים מכבדים את העובדה ששחקן שלהם לשעבר נמנע מלחגוג מולם, לא מופרך להניח שאוהדי קבוצתו הנוכחית היו רוצים שיחגוג ביחד איתם, ואפילו מתרגזים על כך שהוא לא.

בניגוד לכדורגל, בעולם הכדורסל נראה שלא מדובר בדילמה רצינית.

מכיוון שבעייתי להשוות בין חגיגות של הבקעת שער לקליעת סל בודד או 20 נק', נדמה שהדבר הכי קרוב הוא כנראה סל ניצחון.

ההבדל המשמעותי הוא שמבחינת הסתברות, הסיכוי להבקיע שער מאשר לקלוע סל ניצחון בשניות הסיום גבוה בהרבה, ובכלל, קשה לי להיזכר כרגע בשחקן שקלע סל ניצחון מול קבוצתו לשעבר ונמנע מלחגוג.

כך לדוגמא, כאשר וינס קארטר הגיע בשנת 2006 עם קבוצתו ניו ג'רזי נטס למגרש של האקסית טורונטו ראפטורס, אותה עזב בטונים צורמים, המארחת הייתה בדרכה לניצחון למרות 39 נק' של האקס השנוא.

7 שניות לסיום טורונטו הובילה בשתי נקודות עם הזדמנות לעלות ליתרון של 3 נק', אך חוסה קלדרון, שלימים ייכנס לספרי ההיסטוריה של הליגה עם עונה של 98.1% מהקו, לא עמד בלחץ והחטיא.

הנטס אמרה תודה רבה ומצאה את וינס קארטר, שקלע שלשת ניצחון מדהימה בדרך ל-42 נק' אישיות וחגיגות מול הקהל הביתי לשעבר.

אם חשבתם שבכך נגמרה הסאגה בין הצדדים טעיתם, שכן כעבור שנתיים קארטר חזר ל"זירת הפשע", וכפה הארכה עם שלשה גדולה מול ידיו המושטות של אנתוני פארקר.
בהארכה הוא כבר קינח עם דאנק ניצחון אחורי ממסירת האלי-הופ (קראתם נכון), וגם הפעם לא הסתיר את שמחתו.

כמו כן, אי אפשר באמת לדבר על אקסים וסלי ניצחון מבלי לציין את ואסיליס ספאנוליס, אשר בשנת 2010 חצה את הקווים מפנאתינייקס לאולימפיאקוס, והספיק לחגוג כבר שני סלי ניצחון על האקסית, כולל סל האליפות ב-2016 במגרש של פנא שבטח סידר שעות נוספות לשוטרי תחנת אתונה.

קשה לי כרגע לחשוב על דוגמאות אחרות של שחקנים שקלעו סל ניצחון מול האקסית המיתולוגית (כאמור, פחות נפוץ), אבל אני מרשה לעצמי לנחש שקווין דוראנט לא יהסס לחגוג סל ניצחון מול אוקלהומה, בעוד לא ברור כיצד יגיב לתרחיש דומה לברון ג'יימס מול קליבלנד (בטח יכעס על כך שנגרר למשחק צמוד נגדה), או קוואי לנארד מול סן אנטוניו (למרות שבמקרה שלו לא ברור אם הוא מסוגל "לחגוג").

משכך, כשזה מגיע לשאלה של האם לחגוג או לא מול האקסית?, אני חייב לבחור בתשובה המעצבנת: "זה תלוי".

לדעתי זה תלוי באופי של השחקן, הרקע לעזיבתו, הזמן שחלף, וגם בסיטואציה (מגרש חוץ/בית) ובמעמד.

לדוגמא, בשנת 2000, לאחר שהוביל את פנאתינייקוס לזכייה באליפות אירופה לקבוצות כדורסל על חשבון האקסית מכבי ת"א, עודד קטש אמר: "זה היום הכי שמח והכי עצוב בקריירה שלי".

אין ספק שאוהדי מכבי ת"א היו מאוכזבים מההפסד הכואב, אבל ייתכן מאוד שהתגובה היפה והכנה של קטש ניחמה אותם מעט.

כמו כן, רק אתמול (חמישי) קלע אור לאומי מבני הרצליה סל ניצחון מול האקסית הפועל ת"א, אותה עזב לאחר שפספס את כל העונה שעברה עקב מחלקת הנשיקה, וסיים את המשחק עם דמעות.

ובחזרה לכדורגל: החגיגה של רונאלדו מול יונייטד לאחר שערו ביום רביעי התקבלה לדעתי באופן טבעי, שכן בכל זאת עברו 9 שנים מאז ששיחק שם, אין בקבוצה שחקנים עמם שיתף פעולה שעבר, והוא הבקיע לעיני הקהל הביתי שלו באיטליה.
טבעי שישמח, טבעי שיחגוג.

אם הוא היה מבקיע באולד טראפורד, אני מניח שהוא היה שומר על איפוק במה שהיה נחשב מבחינתו כאקט של כבוד כלפי הקהל הביתי שלו לשעבר, באופן דומה לזה שפול פוגבה לא השתולל אמש מול אוהדיו לשעבר מיובנטוס.

לפוסט הזה יש 18 תגובות

  1. ה י ושבת שלום לכולם.
    בפוטבול החלו להעניש על הצגות הנחשבות לאסורות אחרי טאצ'דאון. אני לא בטוח אם ישנן הגדרות ספציפיות מספיק למה מותר ולמה אסור.
    לדעתי כל זמן שמה שעושים לא מעליב את היריב או את הקהל – אין כל רע בזה.
    תודה רון

  2. לדעתי זה מגוחך לא לחגוג כמו שכתבת בתחילת הכתבה מזמן כבר שחקנים לא נשארים באותה קבוצה כל הקריירה
    אחרי הכל שחקן לרוב עובר בגלל החלטות עסקיות איפה ירוויח יותר ואיפה למשפחה יהיה יותר טוב זה התייפיפות שניראת מגוחכת בדיוק כמו השער המדהים של מאור בוזגלו נגד חיפה שהחליט לא לחגוג נגד קבוצה שנראלי הוא בפועל שיחק שם פחות מחמישה משחקים כל הכיף במשחק זה לחגוג ולראות את האוהדים שלך שמחים ואת האוהדים האחרים בוכים אף אוהד לא יגיד שהוא גבר כי הוא לא חגג כולם יקללו אותו שהוא הבקיע נגד הקבוצה שלהם וזה לא ימתיק להם תגלולה אם הוא לא חגג
    סתם חפרתי אבל בעיני חובה לחגוג אבל לא כמו גריזמן

  3. תודה רבה רון.
    אי אפשר שלא לציין את הצהרתו של טל בן חיים הבלם שלא יחגוג אם יבקיע לפני משחק בין מכבי תל אביב לצ'לסי לפני מספר שנים…. 🙂

  4. תודה רבה רון
    תלוי לדעתי באופי הפרידה
    זה מאוד מכובד לא לחגוג מול האקסית
    כשאתה משתולל משמחה מול קבוצה/מועדון ששיחקת בו זה קצת לא יפה
    אבל אם הקבוצה זרקה אותך או הקהל עשה לך את המוות תחגוג כאילו אין טומרו
    ברק יצחקי כמו עומר אצילי לא חגגגו לאחר שהבקיעו מול בית״ר
    ספק מתוך כבוד לקבוצה ספק מתוך חשש שיקבלו מכות רצח מלה פמיליה

  5. אגב, הסרטונים ששמת בטור רק מדגישים איזה שחקן גדול היה וינס קרטר. קצת מוזר לחשוב עליו ככוכב על כאשר הוא מתקשר אסוציאטיבית לדאנקים ובחירת קבוצות מפוקפקות בסוף הקריירה, אבל בשיאו הוא באמת היה ענק ואני שמח שזכיתי לראות אותו בזמן אמת.

  6. חשבתי שזה מאמר קליל, מתברר שעשית על זה פוסט דוקטורט.
    אם יש חיבור עמוק בין הקבוצה הישנה לשחקן, אני מבין את אי החגיגה. בכל מצב אחר, זה נראה כמו סתם אקט טכני.

    דרך אגב, אם אני זוכר נכון, בשנות השמונים שחקנים גרמנים לא היו חוגגים כמעט אחרי גול. יש מישהו שזוכר כך, או שזה רק הזכרון העלוב שלי?

  7. מרגיש לי כמו מחווה יפה של רצון טוב שקצת יצאה משליטה. כמו שני חברים שמשאירים אחד לשני את משולש הפיצה האחרון, ושבוע אחרי גוש קרטוני קפוא עדיין יושב על השולחן ואפילו הכלב הפסיק להביע עניין.
    לא לחגוג אחרי שער נגד הקבוצה הקודמת יכול להיות מהלך יפה ומרגש, אבל לא כשהוא חובה. אז הוא מאבד את כל המשמעות שלו.

להגיב על האווי לאסוף לבטל

סגירת תפריט