פרשים פארשים ומכשפים מחפשים / קרע במיניסחוס פוגש את הצ'יטה

פרשים פארשים ומכשפים מחפשים / קרע במיניסחוס פוגש את הצ'יטה

במהלך השעה השלישית של הנהיגה לוושינגטון די סי התקשרתי להורים לאחל שבת שלום ואחרי שקישקשתי עם אמא, אבא ישר שלף, "מה אתה צריך את זה"? מה שהוא התכוון זה, למה גבר בן ארבעים צריך לעזוב את המשפחה שלו בסוף השבוע, לנסוע חמש וחצי שעות בכל כיוון, לשלם על דלק, חנייה וכבישי אגרה ולהיזרק אצל משפחה אחרת וכל זה בשביל לראות משחק כדורסל? שיניתי נושא כי מה הטעם אבל אחרי השיחה היו לי עוד כמה שעות להרהר בנושא. וואלה אין לי תשובה מתאימה לאבא. באמת שזה לא בגלל שחמותי מתארחת אצלנו כי אני מת עליה וסתם שתדעו היא לא מדברת עברית ואנגלית ואני לא דובר טורקית ולדינו. זה גם לא כי האישה בדיוק קיבלה מחזור, עוד מקדמת דנא היא יכלה להתפוצץ עלי בסבירות דומה גם בתקופת ביוץ וגם בימים האלה שבין לבין. התשובה שכן הגעתי אליה היא כנראה אותה תשובה שהיה נותן בחור שצעיר ממני בעשור, שהייתי רוצה להגיד שהכישרון שלו מדליק אותי אבל כנראה שהוא בכללותו מדליק אותי, התשובה היא גם המוטו של הבחור הזה – "למה לא?"

לפני שבוע הייתה לי מיני התגלות, אני לא נשוי לפרשים ואין לי איתם ילדים משותפים. אוקי, הם קבוצת הבית שלי ואמשיך איתם עד הסוף המר, וכמו שזה נראה כרגע הוא יהיה מר מאוד, אבל יש עוד דגים בים. בקיצור, מה אני מזיין ת'מוח? נסעתי לדי סי לראות את הטווס העל קולי הלא הוא ראסל ווסטברוק. ואבא, אני לא מצטער על זה, אני רק מקווה שהנכדים שלי יאהבו כדורסל ויסכימו לשמוע את הסיפורים האלו.

אז היו לי צמד משחקים חד צדדים, אחד משמים ואחד מרנין, בכיכובן של שתיים מנמושות הליגה, פרשים נגד גושי זהב בחמישי ומכשפים מול רעמים בשישי.

נתחיל עם הקאבס. הפעם הגעתי שלוש וחצי שעות לפני הזמן לאולם רק בשביל לגלות שכניסת המדיה עדיין סגורה. בחוץ כבר קר למרות שעוד לא ירד השלג הראשון, אז חזרתי לרכב והפעלתי חימום. עוד לא פיצחתי את העניין עם החניה וגם הפעם נעקצתי ב-20$. שאלתי את נציג הקבוצה שמחלק את התגים לאנשי המדיה בכניסה לאולם אבל הוא עשה לי פרצוף של לא יודע ואחר כך שכחתי מזה. תוך כדי הליכה לכוך העיתונאים אני קולט שבאחד החללים הגדולים מאחורי הקלעים מתקיים פנל של גילברט וסילבר, וואו! ישר התקרבתי אבל אחד המאפירים שאת פרצופו כבר זיהיתי בתור אחד שמקבל הרבה כבוד משאר הכתבים אבל על תפקידו אני עדיין לא סגור, ניגש ואמר לי בנימוס שהאירוע סגור לכתבים. המשכתי בדרכי ונפל לי האסימון שסילבר הגיע להכריז שמשחק האולסטאר של 2022 יתקיים בקליבלנד ועל הדרך כנראה גם לקיים פנל כזה או אחר.

NBA.COM

צ'מעו, הקבוצה בכאוס. הכוכב של הקבוצה, אהבה, "הוא פצוע קשה, לא יודעים מה יש לו", לארי דרו, מאמן הביניים לא מסכים לקבל את התואר של מאמן ביניים, ג'יי עארס סמית' הצהיר קבל עם ועדה שהוא רוצה להתחפף והדירוג ההגנתי, כמו המיקום בטבלה, של הקבוצה הוא אחרון בליגה.

הראיון עם דרו נפתח בזה שהוא לא מעוניין לדבר על מצבו מול הארגון כי זה הסחת דעת ממה שחשוב וזאת כבר פתיחה צולעת. לך תגיד לחדר מלא כתבים לא לדבר על סיפור כי הוא לא סיפור. הוא מוסיף שהוא לא מאמן ביניים אלא הוא כרגע הקול (מה?!). בקיצור, הסיפור שם שהוא רוצה שיבטיחו לו כמה הוא הולך להרוויח במידה והוא ממשיך שנה הבאה בתור מאמן ראשי ואם לא, אז כמה הוא הולך להרוויח עד שיבוא מאמן חדש, כי מה הוא צריך את הכאב ראש הזה אם הוא ממשיך להרוויח כמו עוזר מאמן. ואם לא רוצים להוסיף לו על התקופה הזאת אז סבבה, הוא ממשיך להיות עוזר מאמן רק תביאו מאמן ראשי.

להלן סרטון למי שמתחשק להתעמק בנושא:

בהקשר של J עארס סמית הוא אומר שחשוב שדברים ישארו מקצועיים (לא מאוחר בשביל זה?).

עוד אמר שהעיר לשחקנים לשים דגש על הגנה במעבר ושהם מרגישים טוב לגבי המקום שאליו הם יכולים להגיע ומוסיף, בהקשר של דנבר, שיוקיץ' מיוחד ויכול לייצר מצבים (סקופ).

את המשחק עצמו אני מקווה שלא ראיתם. האולם היה באזור השישים אחוז תפוסה. תגובותיהם השונות של אוהדים אקראיים שפניהם שודרו על המסך הגדול בזמן פסקי הזמן, היו האטרקציה הגדולה של הערב, בהפרש. האשם העיקרי לכך הוא הדוב הסרבי שפשוט לא הגיע למשחק (4 נק', 3 אס'). כנראה היה עייף מהמשחק מול השוורים שהסתיים בהארכה בערב לפני.

הרבע הראשון היה סביר מבחינתנו (כן, עדיין גוף ראשון, רבים) והסתיים 27-15 לפרשים אבל מאמצע השני היה די ברור שגם היום אנחנו לא עושים את זה. אין קבוצה. שחקני חוץ וכנף לוקחים כדור בתורות ומשחקים אחד נגד כולם וזה נראה רע. לקלארקסון זה קצת עבד אבל רק לו. הוד, ג'די, דקר ונאנס היו לא בכיוון, היל אפאתי, קורבר נראה כמו קליפה ריקה וסקסטון משדר חוסר ביטחון. לקראת סוף הרבע השלישי נאנס הרים את הקהל המנומנם עם איזה סוכריה על פלמלי שכבר רגיל לחטוף ממנו:

אבל זה לא נשאר חייב ודופק לו בלוק אכזרי באמצע הרביעי:

למזלו של נאנס, בשלב זה קהל כמעט ולא היה בכלל, ובפסק זמן מכונת הירייה סטייל מערבונים, רק שכאן היא יורה חולצות, נתנה אש על יציעים ריקים בזמן שג'יי אר מסובב כדור בפינה הרחק מהקבוצה. ההיילייט של הערב היה הקריאה במקהלה של כל הקהל שנשאר חמש דקות לסיום: "J.R SMITH!". אני לא צוחק, הוא ופריי צחקו וזה חזר מספר פעמים. מסתבר שיש לו כאן גרעין חזק שמורכב מאנשים עם חוש נוסטלגי מפותח.

בחדר ההלבשה תפסתי את תומפסון שכבר יותר צנוע, סקסטון שליבי יוצא אליו ודקר שהרבה יותר סימפטי מאיך שתמיד נתפס בעיני:

***

בבוקר למחרת הקפצתי את האישה לעבודה, חזרתי הביתה, ארזתי תיק, נשקתי לבנות שהיו ביום חופש עם סבתא ויצאתי ל-DC. הרשתי לעצמי נסיעה של כמעט שש שעות כי זוג חברי ילדות של אשתי מתגוררים שם ותכננתי להיזרק אצלם אחרי המשחק. הדרך יפה. יש סתיו, זה לא פיקציה, יש דבר כזה. עלוות העצים היא כרגע ברוב צבעי הקשת, ירוק, כתום, חום, אדום, צהוב וזה מפעיל אותך בפנים. ספוטיפיי הגריל לי רשימה של רוק פסיכדלי ורצתי איתה כמה שעות, דואג להישאר בין שני הקווים, ובסוף האזנתי לשני פודקאסטים של THE STARTERS, חפרני NBA רציניים למי שלא מכיר.

DC עיר מגניבה עם אופי מובהק ואוכלוסייה מגוונת וההגעה אליה מרעננת. האולם נמצא ממש בלב הכרך ואם ממצמצים, אשכרה אפשר להחמיץ אותו. אנשים מסתובבים עם טי-שרטים ואני בחוסר אמונה לוקח את המעיל איתי (לא הייתי צריך). שוב הקדמתי אבל הפעם נתנו לי לחכות בפנים וזה כבר עשה לי מצב רוח טוב. מהרגע הראשון היתה לי הרגשה שהיחס כאן למדיה יותר חמים מאשר בקליבלנד. חדר המדיה הוא הרבה יותר גדול והוא בחלקו חדר אוכל שבו מוגשת ארוחת ערב מלאה. כנראה שזה עולה כמה דולרים אבל זה שמתי לב רק אחרי שסיימתי לאכול. לא ביזבזתי זמן מיותר ויצאתי לארוב לבחיר ליבי. הצלחתי לתפוס את OKC נכנסים, רוברסון, ג'ורג', אדאמס, ואז הוא הגיע, הטווס העל קולי, האומן הטוטאלי שהצליח לגרום לי לשכוח מהמציאות לכמה שעות בכל שבוע בשנים האחרונות. דופק מהיר, אני לא מאמין, מה אני, ילדה מתבגרת? לצלם או לחיות את הרגע? (הדילמה שתמיד העיקה על דוד פרלוב) על מי אני עובד, לצלם.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏‏‏לעמוד‏, ‏נעליים‏‏ ו‏בתוך מבנה‏‏‏‏
אנדרה תעשה שלום
תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏לעמוד‏‏‏
הי פול, איפה רינגו?
תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏‏‏לעמוד‏, ‏נעליים‏‏ ו‏בתוך מבנה‏‏‏‏
אח שלי, הכל בסדר איתך?
תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏‏לעמוד‏ ו‏נעליים‏‏‏‏
כפרה עליך יא כריש

"ראס זה אני, אלעד מכפר סבא, אני עוקב אחריך כבר כמה שנים, לא, לא אחריך, אל תיבהל, אחרי הקריירה שלך, אני אוהב את הסגנון שלך, כתבתי עליך טור להופס CO.IL בפגרה, קראת אותו? נכון שהוא בעברית אבל אם רק תבקש אקדיש לכך את הזמן ואלמד אותך את השפה, ואולי בתמורה תוכל ללמד אותי איך לקחת כל זריקה אפשרית ולא אפשרית בכל רגע מתאים ולא מתאים".

זהו, נגמר, הוא חלף, הוא והרגע, שניהם. הלאה.

יצאתי לתור את האולם והפרקט, מעביר את הזמן עד לפתיחת חדרי ההלבשה. המסך הענק נראה קטן יחסית למסך בקליבלנד והאבטחה הרבה פחות חונקת. הנה כל הפרצופים המוכרים, כל אנשי הצוות של או-קיי-סי שיושבים תמיד על הספסל ושאת פניהם אני כבר מזהה בקלות מכל שידורי הטלוויזיה, איזה קטעים. "סליחה, מכיוון שאנחנו כבר מכירים כל כך טוב אפשר לעבוד אצלכם? אולי עוזר מאמן שני או מאמן קליעות, מה עוד יש לכם פנוי בשבילי?" ברקע אברינס משחיל שלשות בקצב מסחרר.

בחדר ההלבשה הצ'יטה יושב עם רגליו במי קרח לאוזניו אוזניות כל מהותו משדרת חוסר זמינות ואכן איש מהכתבים הרבים אינו טורח לנסות לראיין אותו. אדאמס ידידותי להחריד ופרגוסון מעניק ראיון אבל תוך כדי שמירה על שקט מופתי. את ג'ורג' לא קלטתי בשלב זה. ראס פתאום קם, לבוש רק במגבת ויוצא מהחדר. שאלתי כתב אחר לאן הוא הולך והוא אמר: "אי אפשר לדעת, הוא סופרסטאר, הוא עושה מה שהוא רוצה".

חזרתי לחדר העיתונאים ואיתרתי את שמי בסידורי הישיבה – PRESS BOX. שאלתי מישהו איפה זה אבל הוא אמר שזה מסובך מידי ועדיף שהוא יראה לי. כבר נדלקה לי נורה. הוא ליווה אותי למעלית דרך כמה מסדרונות, אפילו לחץ בשבילי על הכפתור ואמר לי לחכות כי יש רק מעלית אחת וזה לוקח הרבה זמן והסתלק. כמובן שבמעלית נער מעלית, או במקרה זה, גבר מעלית ושמתי לב שהוא לוחץ על הקומה האחרונה. כן כן. עברנו את כל הקומות של הסוויטות, החדרים המיוחדים ומה לא עד שהגענו לקומה האחרונה. "קח פה ימינה ושמאלה". פאק, זה גבוה, שורה אחרונה של האולם הזה. אין יותר גבוה, מעלי זה רק התקרה. השחקנים על הפרקט רחוקים מ-א-ו-ד וצריך לרכון קדימה. היו שם כמה כתבים עם משקפות. אמיתי. קליבלנד! אני מעריך אותך יותר עכשיו.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏מגרש כדורסל‏‏
בואו תתלו אותי מהתקרה וזהו

האולם עמוס בקרחות כיאה לקבוצה אחרונה בליגה ורבים מהאוהדים הם אוהדי אוקלהומה. הרעמים פורצים למגרש, ראס בראש תוך כדי ריקוד. השחקנים מתחממים על פי הרוטינה וראס מפגין מנהיגות, עובר דרך כולם, מחלק כיפים ומחליף מילים.

מבחינת המכשפים המשחק התחיל חגיגי כי האוורד לראשונה פתח העונה אבל כמו שכבר למדנו לאורך השנים, מי שמצפה להאוורד מוטב לו שלא. וראו, הפלא ופלא, דוויט מדייק מהקו אבל מה נזכרת עכשיו, שאתה כבר לא רלוונטי, יא מצחיקול?

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏אדם אחד או יותר‏, ‏‏מגרש כדורסל‏, ‏אצטדיון‏‏‏ ו‏קהל‏‏‏
האוורד עולה לראשונה כשחקן בית

בסוף האוורד היה לא רע בכלל אבל המשחק היה חד צדדי מאמצע הרבע השני בערך ולראיה ראס שיחק רק 26 דקות. לא אלאה את עצמי בפרטים נוספים להלן תקציר עמוס בסוכריות למי ששרד:

בסוף המשחק עלה בידי לצלם את ראס, גראנט שנתן משחק יוצא מהכלל, שרודר וג'ורג'.

כשהגעתי לחברים הטורקים של האישה הם כבר ישנו. כפי שציינתי הם חברי ילדות שלה אבל אני מכיר אותם כבר למעלה מעשור אז נראה לי שאני יכול להגיד שהם חברים שלנו. בכל מקרה, החמודים, בבוקר פינקו אותי בפנקייקים עם שוקולד צ'יפס וממרח של טחינה ופקמז (שזה סוג של סילאן מענבים) והאמת אבא, רק בשביל זה היה שווה להגיע.

לפוסט הזה יש 56 תגובות

  1. "על מי אני עובד, לצלם."
    מבריק.
    תפסת במשפט אחד את מהות המאה ה-21

    בכלל, הפוסט שמסופר מגוף ראשון, עם הזווית הכל כך אישית,
    הוא פשוט נהדר.
    זו השקעה מטורפת, הנסיעות, הכתיבה. אני ממש מקווה שזה שווה את זה,
    בגלל שעוד פוסטים מסוג זה –
    אני יותר מאשמח לקרוא.

      1. ולמה לא לאכול את המרק ביד אחת ולצלם ביד השנייה? (מקובל לומר "לאכול מרק" כי המרק הוא מנהז בארוחה ואינו כמו שתייה)

  2. פוסט משובח. כל הכבוד על ההשקעה….
    אם אתה רוצה למשוך תשומת לב של נוצרי אתה צריך רק לצעוק
    "Ras…. one picture for your fans in the holyland"
    המילה holyland עושה לפעמים קסמים.
    אולי זה גם עובד עם מוסלמים אבל לא יצא לי לנסות.
    אגב
    הייתי באיזה אי נידח בתאילנד שהייתה שם קהילה של רסטאפרים תאילנדים (באמת). הם היו האנשים היחידים שפגשתי בעולם שלא שמעו על ישראל.
    רק כשהסברתי שאני מ Zion הם התחילו ממש להתרגש באמת 🙂

    1. גדול!
      אני זוכר שכשחייתי בג'מייקה היינו אומרים שאנחנו israelites או שאנחנו מ zion והם היו מתלהבים.
      כשסיפרנו שאנחנו גרים 5 דקות "מנהר" הירדן הם השתגעו לגמרי

  3. לקרוא אותך מרגיש כמו להיות שם בעצמי.
    תודה רבה ותמשיך להנות.

    ד"א, אולי כדאי לך לשקול עבודת שקר כלשהו בחברת תעופה.
    הם לא טסים בגרושים החבר'ה האלה?

  4. מעולה! הזוית שלך ברמת החחיל הפשוט עם כל התלאות שבדרך, פשוט נפל.
    אנחנו מעריכים מאוד את ההשקעה הרבה רק אל תגזים כדי שהאשה לא תתרגז

  5. פוסט נהדר אלעד, יש לך את זה.
    טיפ משועל סיקורים ותיק ( נאאאאא, לא באמת:) ברגע שאיתרת שדחפו אותך למקום הכי פחות אטרקטיבי באולם מתחת לתיקרה תישאר בחדר המדיה, תגיח מדי פעם לפרקט איפה שהמעודדות, ותאתר מקומות ישיבה בחלק התחתון. ואז, בטיים אאווט או בהפסקת רבע פשוט תצעד בגאון תוך שאתה מנופף באקרדיטציה ותתיישב כמו גדול. עשיתי זאת כמה פעמים בסטייפלס ( שם קשה יותר כי יש תפוסה כמעט מלאה) וזה עובד!

  6. לא מאמין, אתה לוקח לתשומת לבך את ההערות שלי, כל הכבוד.
    שוב גם היום אתה משלב את עולמך האישי בצורה שכיף לקרוא את הכתבה!

  7. אוהב את הסגנון שלך. אתגר לעתיד- לשאול את מאמן הקאבס שאלה.
    שוב התמונות לא נפתחות? לא יודע אם זה רק אצלי כי אך אחד אחר לא אמר כלום. בכל מקרה שווה לבדוק.

  8. אני מקנא בך רק על הנסיעה בשלכת, עוד לפני שהגענו לכדורסל בכלל. עשיתי את זה לפני שנה וקצת בקנדה וניו אינגלנד. מתגעגע -:(

    אתה יכול לפרט לגבי DC? מגניבה על שום מה?

    אי אפשר לראות את התמונות (וההכרעה בעולם אידיאלי היא לא לצלם).

  9. התחלתי לקרוא, כתוב חמוד, אבל אז ראיתי את המשפט :
    "אני לא מצטער אל זה"- פה הפסקתי, לא הכותב ולא האתר לא הצליחו לתקן טעות כזו? סורי לא שווה את הזמן שלי.

  10. כנראה שיש לך את אחת העבודות היותר טובות שחובב כדורסל יכול לאחל לעצמו.
    הכתיבה, כמו תמיד, קולחת וכיפית.
    חבל לי שנקלעת לקליבלנד באיחור קל של 3 שנים…

  11. שלום יקר, איזה יופי השילוב המרגש בין הפרטי, זוגי והמקצועי. איזו השקעה, איזו כתיבה מרתקת. אין על הכתיבה שלך המאפשרת לנו לשוטט בין דקות המשחק ולהתרגש, לשוטט ולהציץ לעולם של השחקנים, להציץ ולראות כמה צדדים בעולמם.
    תודה לך
    מחכה להמשך בהתרגשות רבה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט