מה האג'נדה שלך? / דור בלוך

**************

הערה של מנחם לס: שוחחנו על הנושא הזה גם באתר הישן וגם באתר החדש. אבל אף פעם אי אפשר לדבר על נושא זה יותר מדי: מה גורם לנו לאהוד קבוצה? מה גורם לנו לשנוא ואפילו לתעב קבוצה? מה גורם לנו להעריץ שחקן ומה גורם לנו לשנוא שחקן? הנושא נראה יותר אקטואלי עתה כשמיאמי היט משחקת נגד סאן אנטוניו ספארס, כשמצד אחד לברון ג'יימס ומצד שני טים דנקן. אני מודע לנושא גם מבחינה פסיכולוגית-מדעית, מבחינה סוציולוגית-מדעית, ומבחינה התנהגותית-מדעית. אבל אניח לכל המחקרים בנושא, ואהיה המגיב הראשון להסביר את הסיבות שבגללן אני מחבב כמה קבוצות ואתלטים, וכן מדוע אני שונא כמה קבוצות ושחקנים. תקוותי שבשבת – יום חופשי ממשחקים – גולשים רבים יסבירו את אהדתם ושנאתם בתגובות!

(את הלייקרס אני שונא מסיבה פשוטה מאד: יש להם ריח רע. BODY ODOR שאפשר להריח אפילו בטלוויזיה כשהם משחקים!)

************

מה האג'נדה שלך?

לכל אוהד ספורט יש אג'נדה.

לרוב זאת אג'נדה יחסית פשוטה שכוללת אהדה לקבוצה ספציפית, אני אוהד מכבי תל אביב בכדורגל ובכדורסל, ברצלונה בליגה הספרדית, יונייטד בליגה האנגלית ויובנטוס בליגה האיטלקית.

אג'נדה שנייה היא לרוב שנאה לקבוצה מסוימת, אני מתעב את מילאן מאז שהיא דרסה את בארסה בגמר האלופות הראשון שראיתי (1994), ואת מכבי חיפה בכדורגל שתמיד הייתה סקסית יותר, מבריקה יותר ואהודה יותר ממכבי ת"א שלי.

אג'נדה שלישית יכולה להיות שנאה או אהדה לסוג מסויים של קבוצות. אני אוהב קבוצות שיכולות לעשות היסטוריה, אני אוהב קבוצות שנבנו לאורך זמן, בצורה נכונה וחושלו בכשלונות עד להצלחה האולטימטיבית. אני שונא את קבוצות האינסטנט של מיאמי, צ'לסי, הסיטי, פאריז סנט ז'רמן וכד'.

לפעמים אנחנו מוסיפים אג'נדה מלאכותית דרך הימורים.

ולפעמים יש לנו אג'נדות משניות שלא קשורות ישירות לקבוצה מסויימת.

לפעמים אנחנו לא מודעים לאג'נדות האלה בכלל, אני מצאתי את עצמי מריע לגולדן סטייט על פני סן אנטוניו ולא מבין עד הסוף למה אני עושה עד שניתחתי את זה, והבנתי שקבוצות אנ בי איי שנראות כמו גרסה מבריקה של כדורסל אירופאי לא עושות לי את זה, ושבאופן כללי אני מחבב אנדרדוגס.

ההבנה של האג'נדה שלי עוזרת לי להינות יותר מהמשחקים שאני צופה בהם, להבין למה אני מעדיף ניצחון של קבוצה או הנאה של שחקן, ולבחור יותר טוב איפה להשקיע את אנרגיות הספורט שלי.

אז הנה האג'נדה שלי, אשמח אם תשתפו מה האג'נדה שלכם:

1) יש לי חיבה לבולס כי התחלתי לראות כדורסל בימי ג'ורדן.

2) יש לי חיבה לניקס כי אבא שלי אוהד ניקס.

3) אני מתעב קבוצות אינסטנט, ולכן שונא את מיאמי. משום מה בבוסטון זה הפריע לי פחות.

4) אני תמיד מעוניין שהיסטוריה תתרחש בתקופתי, לכן אני כמעט תמיד בעד פיל ג'קסון.

5) אני מגן בקנאות על הסטטוס של ג'ורדן כשחקן הגדול בכל הזמנים, אני חושב שאני אתקשה להתמודד פסיכולוגית עם האפשרות שמישהו יאתגר את המעמד שלו ככזה.

6) אני מחבב קבוצות שנבנו "נכון", דרך בחירות דראפט מבריקות, טריידים חכמים, אבל שאינם בגדר רמאות (גאסול ללייקרס). אני לא מחבב קבוצות שנבנו דרך הבאה של כוכבים בטריידים הזויים או שחקנים שהסכימו לחתום במינימום כדי לקחת טבעת.

7) אני לרוב מעודד קבוצות שיש בהם שחקנים שלא לקחו עדיין טבעת ומגיע להם, לכן רציתי שהלייקרס עם פייטון ומלון ינצחו את דטרויט.

8) אני אוהב מאמנים שנותנים כבוד למקצוע האימון ולא רק זורקים את הכוכבים שלהם ונותנים להם לעשות מה שהם רוצים.

9) אני אוהב שחקנים שעושים דברים שאני לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה, לכן אני מעדיף את ג'ורדן שאק או קובי על דנקאן מלון או סטוקטון בכל יום בשבוע.

10) אני מעדיף קבוצות עם היסטוריה, עומק ומסורת על פני קבוצות חדשות, לכן לבוסטון וללייקרס תמיד תהיה עדיפות אצלי על פני קובצות אחרות עם פרמטרים דומים.

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 24 תגובות

  1. אני אוהד מכבי חיפה מאז ומתמיד. אף על פי שאיני מכיר שם שחקן אחד היום, נשארתי ירוק בנשמה. למה? נולדתי בבת גלים, שכונה קפיטליסטית, מין אי בודד ב-"חיפה העובדת". תמיד היינו 'מכבי צעיר'. בילדים ובנוער שיחקתי במכבי חיפה אך אמי ואבי החורג עברו לטבעון ולא הייתי אחד מהכוכבים אז ויתרתי. אבל חברי לקבוצה היו הגרעיןם של קבוצות הזוהב בשנות ה-50 המאוחרות ושנות ה-60.

    אני תמיד הייתי אנטי כל דבר שהוא "הפועל". את מכבי ת"א בכדורסל אני אוהד כי עזרתי לןהם עם כמה שחקנים והם תמיד משרים בי גאווה. על אהבתי לסלטיקס, לניקס, ועתה מיאמי – הסברתי פעמים רבות: גם קירבה אישית, גם הכרה אישית, וגם קירבה גאוגרפית.

    אבל עתה ישנו גורם חדש לאהדה: אני מרגיש כאחד מנושאי הלפיד במיעוט גדול כשהרוב הגדול שונא אותה. לכן כמה ששונאים יותר את לברון, כך אני אוהד אותו יותר. יש לי הנאה להכניס אצבע לאוזני שונאי ההיט כשאנחנו מנצחים למרות הכל. את הלייקרס אני שונא כי אני שונא את שמם, את מקורם, את כל הפרצופים המכוערים ששיחקו ומשחקים שם – ובראשם פאו גאסול – ואני שונא אותם על שהם הבכיינים הגדולים בתולדות הספורט, ובגלל שרוב הגולשים אוהבים אותם.

    אני לא יכול בדיוק להסביר את שנאתי ללייקרס. אולי פשוט כי ריח רע נודף מהם.

  2. ראשית, אחלה נושא לדיון.

    דור בלוך היקר,
    יש סתירה פנימית בבחירות שלך:
    סעיפים 6 ו – 7 סותרים את עצמם
    6 – "אני לא מחבב שחקנים שהסכימו לחתום במינימום כדי לקחת טבעת"
    7 – "…לכן רציתי שהלייקרס עם פייטון ומלון ינצחו את דטרויט."

    להלן הבחירות שלי:
    1. ראשית , אני אוהד קטן מאד אבל שונא גדול !
    2. אני שונא את מכבי תל-אביב כדורסל בגלל הדורסנות והמעשים החוקיים אך המסריחים שלהם לאורך השנים.
    3. אני שונא את הלייקרס, וביני לבין עצמי, זה רק כי איני רוצה שקובי ישתווה למייקל.
    4. בכדורגל, בשכונה, כולם אהדו את מכבי תל אביב, אז לא היתה לי ברירה.
    5. אני שונא את בית"ר ירושלים בכדורגל בגלל התנהגות "הקומץ" הגזעני המונה כמה אלפי אנשים.
    6. אני אוהד כל קבוצת כדורסל ישראלית המופיעה עם 2-3 ישראלים לפחות בחמישייה. כך היתה הפועל חולון לפני 30 שנה (4-5 ישראלים) וגם בגליל עליון לפעמים מצליחים ישראלים להשתלב.

    תודה על הפוסט הזה, חברים

  3. אני אנטי מיאמי כי הם אנטי-ספורט
    זוהי חוכמה קטנה לעשות מה שעשו

    בואו נעמיד מולם קבוצה של דוראנט הממבה ועוד כוכבים
    למעשה אין צורך במאמן וכו' ואפשר לסגור את האנביאיי

    גבר מלשון גובר מתגבר על הקשיים
    לכן מנחם כשאתה מעריץ את מיאמי אתה בעצם אומר
    שאתה נגד ספורט תחרותי שנובע מהתגברות אלא
    בעד קומבינות

    ואנחנו כל האנטי מיאמיים שרואים סביבנו את הקומיבנות בעולם, רוצים פינה שבה יש משמעות לתחרותיות, רוח הצוות וחוכמת האימון.

    וזו מבחינתנו מהות הגמר הזה ולכן מייחלים לנצחון הספרס.

  4. אורי, שמתי לב לסתירה הפנימית וזה גם חלק מהיופי בספורט לפעמים 🙂

    הקבוצות לא נבנות לפי המפרט שלי, הרבה פעמים קבוצה כוללת חלק מהדברים שאני אוהב וחלק מהדברים שאני שונא.

    במקרה של אותה לייקרס היה לה יותר מאפיינים שגרמו לי לרצות בטובתה (קבוצה עם היסטוריה, פיל ג'קסון שיכול לעשות היסטוריה עם מספר אליפויות, מלון ופייטון לאליפות ראשונה וכד'), מאשר כאלה שלא אהבתי

  5. דור כל הכבוד על הפוסט, זה נושא שגורם לי לחשוב, ונראה שאתה אדם חושב שמכיר את עצמו.
    אני אוהב את בית"ר ירושלים כי כשגדלתי הם היו האופוזיציה הטובה ביותר לבולשביקים וכי המשפחה שלי מירושלים.
    אוהב את מכבי תל אביב בכדורסל בגלל שהם היחידים ששואפים למצויינות בספורט הקבוצתי בארץ ובגלל מיקי ברקוביץ' חסר הפחד שהתחיל את הכל.
    לא אוהב כל דבר שקשור בהפועל ובאדומים כי הם מייצגים בעיני אליטה מזוייפת שמתחזה לפועלים ואנשים פשוטים.
    אוהב את ג'ורדן למרות שתמיד העדפתי את פילדלפיה, ד"ר ג'יי ובארקלי אבל הוא לא השאיר לי ברירה אלא לאהוב אותו.
    לא אוהב את הלייקרס עוד מימי מג'יק כי זו קבוצה שתמיד נדף ממנה ריח של שחצנות.
    לא אוהב את שאק כי אף פעם לא היה לו כבוד אמיתי למשחק.
    לא אוהב את קובי כי הוא תמיד היה חיקוי של ג'ורדן אבל אף פעם לא הודה בזה.
    אוהב את סאן אנטוניו כי אין שום סיבה לשנוא אותם וגם בגלל ג'ינובילי.
    אוהב את את מיאמי כי לדעתי הנבא זו ליגה של שחקנים ולא קבוצות ואני אוהב את לברון- איש נחמד ולא אנוכי ואת וויד- עוד כוכב שהוא גם בנאדם ולא רק שחקן.

  6. לגבי אהבה לקבוצות זה משהו מילדות נטו אין לי אהבות חדשות כיום, מי שאהבתי בילדות והאמת שלמשל את הלייקרס ואת ביתר התחלתי לאהוב בגלל שחקן אחד בלבד הלייקרס זה היה כמובן מג׳יק ובביתר מלמליאן,לגבי שנאה אז אני לא יודע מה הטריגר אצל מיאמי זה כמובן אכזבתי האדירה מלברון שבחר בדרך הקלה אני יכול להגיד שגם ברצלונה עיצבנו אותי נורא אבל זה בעיקר כי כל עם ישראל הפך להיות אוהד ברצלונה שרוף.מה שכן אני חייב לציין זה שבזכות לברון אז נכון שהלייקרס כבר 3 שנים לא בפיינלס אבל בזכות הרצון העז שלי שהם יפסידו אני מתרגש ומתלהב ממש כאילו הלייקרס משחקים

  7. בדיוק בגיל הנכון, בחטיבת הביניים. מייקל וחבריו לקחו את שלושה הגביעים הראשונים שלוקמנו לילה, התערבנו, אספנו כתבות והתמוגגנו.
    אני מעריץ ענק של מייקל ולכן שונא כל מי שמזכיר במשהו את משחקו ושיש שמעזים להשוות אותו לגדול מכולם. כלומר קובי ולברון מחוקים ושנואים. לעומת זאת לדאנקן ודוראנט מותר להצליח…

  8. האג'נדה שלי קצת שונה.
    אני לא אוהד קבוצות, לא בכדורסל ולא בכדורגל (ברצלונה של השנים האחרונות היא יוצאת דופן וכנראה חד פעמית). במהלך השנים חל פיחות במעמד הסמל, הכבוד והדנא של ה"מועדון". שחקנים עוברים בין קבוצות תמורת נזיד עדשים (אולי מיליוני עדשים, אבל עדיין, עדשים). עוד לא פגשתי מועדון שגרם לי להתאהב בו עד כדי כך שאני אשכח את כל זה.
    אני אוהד שחקנים.
    ראש וראשון- רונאלדיניו. כשרון טבעי, טהור ומזוקק, קוסם, ליצן, רקדן, חייכן. בכל נגיעה של האדם הזה בכדור היתה שלמות.
    מספר 2- ג'ורדן- באתר הזה לא צריך להסביר למה.
    אני רק רוצה להוסיף שהסיבה שרונאלדיניו מדורג לפני MJ היא שהמהלכים שלו גרמו ועדיין גורמים לי לקפוץ יותר גבוה.
    אני אוהב שחקנים נאמנים- פויול, דל פיירו, ראול, כאלה שיתנו 150% בכל ערב נתון.
    אני אוהב שחקנים ערמומיים כמו דירק שארפ ורג'י מילר, אנשים שבמחי מהלך יכולים להציל עונה שלמה.
    אני אוהב את יוגופלסטיקה ספליט האגדית, מדי פעם אני תוהה מה היה קורה אם יוגוסלביה עוד הייתה מאוחדת בברצלונה 92'.
    אני אוהב באד בויז עם כישרון לכדור ולצרות כמו רודמן ומריו באלוטלי.
    אני שונא את מכבי תל אביב כדורסל, אבל עדיין מעודד אותם באירופה (ואז לועג להם כשהם מפסידים).
    אני בז לכדורגל ישראלי, אבל נצחון של בני יהודה עושה לי טוב על הלב.

    אני לא יודע אם יש כאן חוקיות או אג'נדה, אולי אפשר להגיד שאני אוהב את מי שאני אוהב וזהו.

  9. אני אוהד דיטרויט פיסטונס. תמיד הייתי ותמיד אהיה. יש לי משפחה באזור והמשחקים הראשונים שראיתי היו של ה"בד בויז" האדירים של שנות ה80.

    התמזל מזלי וגרתי במישגן בשנים 99-05 וזכיתי לראות מקרוב את הקבוצה עושה מהפך, נבנת, גדלה וזוכה באליפות (וכמעט…). חוויה בלתי רגילה לראות את כל 82 המשחקים בעונה וכמובן את פליאוף אם מגיעים…

    אני שונא את מייקל, לא בגלל שהוא השחקן הטוב בעולם, אלא בעיקר בגלל שהוא ניצח את דיטרויט. גם שהפיסטונס היו רחוקים מהשיא הייתי קם לראות את ג'ורדון וחבריו אבל ממש עם שינאה / הערכה.

    קשה לי לשנוא את סן אנטוניו למרות שניצחו את דיטרויט כי הם פשוט קבוצה.

    מאמי מגעילה אותי רק בגלל לברון שאליו יש לי יחסים מאוד מוזרים. אני חושב שהוא מדהים! פשוט מפלצת! ואני מאמין שהוא יהיה גדול ממייקל – אני מקווה – מצד שני המהלך שלו לעבור למאמי פשוט דוחה ברמות. אהבתי אותו הרבה יותר שהיה בקליבלנד.

    אהה- והבן שלי בן הכמעט 5 אוהד את מאימי כי אתם הוא מצליח לנצח בNBA 2013…

    והשחקן שאני הכי אוהב הוא כריס וובר. הוא פשוט אנושי. כוכב גדול שעשה המון טעיות. ראיתי אותו לוקח את הטים אווט הואמלל ואח"כ כל הסיפור עם הבוסטר אד מרטין והכל, אבל עדיין הוא בעיני מדהים. זה שהוא בחר לסיים את הקריירה בפיסטונס פשוט היה הדובדבן שבקצפת. (רק חבל ששיחק ממש גרוע באותו שנה). וחוץ מזה הוא הגיע לעודד את מישגן גם בגמר השנה!

    נ.ב.
    דרור – ישר כח!

  10. האג'נדה שלי: כדורסל ישראלי אני בעד כל מי שקורא תיגר על מכבי ובמיוחד קבוצות הפועל למיניהם בגלל שאני קיבוצניק וחונכתי על האידאולוגיה הזאת וגם בגלל שזרמתי עם העדר , משום מה אולי בגלל פטריוטיות למדינה אני אוהד מכבי ת"א בחו"ל מישהו אמר סתירה?
    בכדורגל ישראלי יש לי רומן מוזר עם מכבי חיפה מימי ברקוביץ כשחקן ועד עכשיו , ביתר והקומץ מעלים חלחלה והרמה בשנים האחרונות גורמת לי פחות ופחות להתחבר לכדורגל הישראלי. כדורגל בחו"ל אני תמיד בעד האנדרדוג וכך גם בNBA קשה ליצור זהות ואני מסכים אם עופר תמיר בעניין הזה . זהו אחלה נושא לדיון גרם לי לחשוב ולנתח את עצמי והשאיר אותי אם שאלות לא פתורות בחלקם !

  11. האג'נדה שלי: כדורסל ישראלי אני בעד כל מי שקורא תיגר על מכבי ובמיוחד קבוצות הפועל למיניהם בגלל שאני קיבוצניק וחונכתי על האידאולוגיה הזאת וגם בגלל שזרמתי עם העדר , משום מה אולי בגלל פטריוטיות למדינה אני אוהד מכבי ת"א בחו"ל מישהו אמר סתירה?
    בכדורגל ישראלי יש לי רומן מוזר עם מכבי חיפה מימי ברקוביץ כשחקן ועד עכשיו , ביתר והקומץ מעלים חלחלה והרמה בשנים האחרונות גורמת לי פחות ופחות להתחבר לכדורגל הישראלי. כדורגל בחו"ל אני תמיד בעד האנדרדוג וכך גם בNBA קשה ליצור זהות ואני מסכים אם עופר תמיר בעניין הזה . זהו אחלה נושא לדיון גרם לי לחשוב ולנתח את עצמי והשאיר אותי אם שאלות לא פתורות בחלקם !

  12. ביתר היא האהבה הגדולה שלי הייתה ותשאר .
    הייתי שרוף על מכבי תל אביב כדורסל . תכלס הקבוצה מזלזלת בקהל ופוגעת בכל חלקה טובה בכדורסל הישראלי.
    את הליקרס אני אוהב בגלל מגיק וכארים.
    אני אוהב קבוצות שמשחקות בשם המשחק .מה שנקרא בעבר כדורגל אטרקטיבי .
    הלייקרס וביתר לעולם לא היו קבוצת ההגנה של השנה .
    נבחרת ארגנטינה בזכות דייגו .
    אני מתעב פרויקטים יומרניים . מה שנקרא גאלקטיקוס ולכן לא בכיתי שהלייקרס עם מלון ופייטון הפסידו לפיסטונס וגם לא העונה.
    ככל שאני מתבגר אני מאבד עניין בכדורגל . פשוט פחות מעניין מבעבר.
    לה ברון הןא כנראה השחקן הפחות אהוב עליי בכל הזמנים . הפועל תל אביב הוא המועדון המסואב והמבחיל שקיים על הפלנטה בכל ענף .

  13. הוספתי זאת הבוקר להערה שלי למאמר: את הלייקרס אני שונא כי נודף מהם תמיד ריח רע. ריח גוף כזה, ביחוד פאו גאסול שתמיד נראה לי שלא התקלח כבר שבוע. הסרחון שלהם נודף אצלי אפילו מהטלוויזיה!

  14. האהדה לניקס והריינג'רס(הוקי) בגלל הקסם של ניו יורק שמתבטא גם בMSG, למרות ה"לוזריות" אלו קבוצות עם מסורת אדירה.

    בוסטון, בגלל שתמיד הזכירה לי את חיפה בגירסא האמריקאית. אז יש לי אהדה גם לסלטיקס ולברואינס(הוקי)

    תמיד נראה לי מוזר, כי אלו ערים יריבות בכל מה שקשור לספורט.

  15. I'm a New Yorker, but Boston is the Number 1 Sports City in America!

    Celtics, Bruins,Patriots, Red Sox

    and Boston University, Boston University, Harvard
    (Harvard in fencing, Rowing
    Boston Mararthon
    and more

  16. טור מעולה ונוסטלגי. אני אוהד כדורסל דבר ראשון בזכות סבא שלי. ניו-יורקר אמיתי וכדורסלן נהדר שהזימון שלו לנבחרת ישראל טורפד כי לא היה מי שישמור על הפרות ברפת (True story!). עד היום ממעמקי האלצהיימר הוא שואל אותי, How about those knicks?
    כדורסל בארץ זה רק גליל עליון כי שרצתי בכפר בלום בתקופת הקצפת והדובדבנים עם מייק גיבסון, ברד ליף וכל הענקים.
    לא ברור למה אני אוהד יוסטון, אולי בגלל אחד לס ששינה את השם מחאקים (כך קראו לו אז) להאקים ועזר לי להתאהב בבחור הניגרי ששיחק כדורגל עד גיל 16 והפך לסנטר הגדול מכולם ששינה את פני הכדורסל.
    כדורגל- ליברפול בגלל הסבא השני שנולד שם והביא לי כדור חתום של כל קבוצת הפאר משנות ה-80.
    שונא- ספרס, לייקרס, מכבי חיפה, מכבי ת"א כדורסל- סתם כי כל החברים אהדו אותם.

  17. אני יליד 63, וגדלתי ברחובות בבית דתי לאומי רביזיוניסטי, להורים ילידי תל-אביב ובוגרי צייטלין, כך שמכבי תל-אביב בכדורגל ובכדורסל הייתה בחירת הילדות הכי טיבעית שלי, וכמובן מאוד מספקת – האליפיויות והדאבלים, אליפויות אסיה לקבוצות (בשנת 70 ובשנת 72), ואחר-כך התקופה המופלאה עם ויקי פרץ האגדי ב-77 וב-79 שהם שנות הנערות שלי, כל זה בעולם הכדורוגל, כשבמקביל בכדורסל לא צריך להסביר לרוב המשתתפים כאן מה הייתה הקבוצה הזאת בשבילנו, עוד מתקופת טל ברודי ותנחום כהן מינץ האגדי (הידעתם שטל ברודי נבחר בדראפט במקום 12 ובחר במקום זה לעלות לארץ ולהצטרף למכבי ת"א) והמשחקים נגד הפועל הנהדרת (והשנואה כמובן) של בארי לייבוביץ' ושל נחמיאס.
    בקבוצות חוץ – מנצ'סטר יונייטד עוד מתקופת ג'ורג'י בסט. ברצלונה עוד מתקופת יוהן קרויף, ואיאקס ה"יהודית".
    ובNBA זה בוסטון לנצח. אם לא בזכות כל ההסטוריה לפני כן זה בזכות לארי בירד השחקן הכי חכם והכי גדול שיש.

  18. אני אוהד מכבי תל אביב בכדורגל [רק אם ימשיכו להצליח, וישתפרו!] ובכדורסל[כמעט כנ"ל, שיפור מהיר בלבד!]
    ברצלונה בליגה הספרדית, [רק בארסה!] יונייטד בליגה האנגלית [בקטנה ממש], ואת לברון, שונא בצורה סבירה את ריאל, יותר מכך את רונלדו, ועוד יותר את המיוחד, האם אני אוהד הצלחות? כן כן, אני רוצה שהטוב ביותר יהיה טוב עוד יותר, ולכן ההתפרקות של חיפה והפועל [וביתר] העונה שיגעה אותי, אחרי כל-כך הרבה הבטחות

  19. אני חושב, ברמה גבוהה יותר של הפשטה, שאהדה אמיתית (לא כמו שאני אוהד את מכבי חיפה, כלומר שאני חיפאי ולכן אני בעדם וגם פעם בשנתיים הולך למשחק), נובעת משלושה מקורות שהמשותף להם הוא היכולת ליצור אצלנו מעורבות רגשית.
    1. מקור ראשון – סיבות היסטוריות. כמו שדור ציין שהוא מחבב את הניקס כי הוא מזוכיסט. סליחה, כי אבא שלו אהד אותם. למרות שבאופן שבו דור מתאר את התחושה זו לא אהדה אלא סתם סימפטיה

    2. פליאה/התרשמות – אנחנו אוהדים את הספורטאים שמציגים יכולת מקצועית ייחודית ופנומנאלית. כלומר אלו שלא "סתם" ממש טובים/יעילים, אלא אלו ששוברים שיאים חריגים, מותחים/ממציאים מחדש את המוסכמות שאנו מכירים וכיו"ב. זו הסיבה שאנחנו אוהדים שחקן כמו גיי'סון ויליאמס (הוויט טראש עם מסירות המרפק) למרות שהוא לא טוב במיוחד, אלא פשוט מרהיב…
    זו בדיוק הסיבה שכולנו היינו בוחרים את דאנקן גבוה גבוה בקבוצות שהיינו מרכיבים, ועדיין – רק מעטים מאיתנו אוהדים אותו. הוא הורג אותך בשקט….
    אגב, לאלו אנו סולחים על הכל! אנחנו פשוט לא מוכנים לעכל כל מידע שלילי לגביהם שאמור לגרום לנו לחשוב פעמיים. אנחנו לא מפנינים שקובי הוא כן/לא/חצי אנס. שקיד הרביץ לאישתו. שמייקל הוא כה תחרותי עד שזה מגיע למקומות אפלים ושהוא לא עושה דבר עם היכולת והכוח שלו לטובת הכלל ועוד ועוד ועוד

    3. רומנטיות-הירואיות-נאיביות – אנחנו אוהדים את הקבוצות/ספורטאים שמצליחים ליצור תדמית (לאו דווקא נכונה) שמתחברת לערכים חיוביים בסיסיים (בזה בעצם נוגעים רוב הקריטריונים של דור). ובמיוחד: נאמנות ומנהיגות

    והנה משהו קטן שכתבתי במקום אחר (אצל יובל עוז התותח) על אהדה בכלל ולמה לא ניתן לפתח אהדה אמיתית למיאמי היט:
    כשאני חושב לעומק על מיאמי, וזו הערה שלא נוגעת לכמות הכישרון, איכות הכדורסל, רמת האימון, יכולת הרכבת הסגל וכו – עליהן אין ויכוח והן גם לא הסוגיות המרכזיות, לטעמי, כשבוחנים באמת לעומק עניינים רגשיים-פסיכולוגיים של אהדה-אהבה – אני לא יכול לנהל את הניתוח במנותק מהנסיבות של היווצרות הקבוצה.

    הערת צד: נסיבות, ומיד אפרט אותן, שונות מהתנהגות. נסיבות הן בהרבה מקרים חיצוניות ובלתי תלויות בנפשות הפועלות. ועדיין – בלי קשר לאשמה של הנפשות הפועלות – הן רלוונטיות מאוד לסוגיה הזו של אהדה.
    אדגים את כוחן של נסיבות: חלק מהגדולה של גיגס, למשל, ומה שהופך אותו לסמל שהוא, נובעת מהעובדה שהוא שחקן נוער שעלה לגדולה דווקא במועדון בו פתח את הקריירה וגם מהעובדה שגם סיים את הקריירה באותו המועדון בדיוק. הנאמנות הזו וההצלחה האותנטית במועדון הבית שלו לא הופכת אותו לשחקן טוב יותר, בדיון אובייקטיבי על איכויותיו המקצועיות היא לא רלוונטית, אבל היא מוסיפה לו, לטענתי שלי, הרבה נקודות במימד הסמליות-אהדה וכו'.
    זה, בין היתר, ההבדל בינו לבין שחקן אחר שגדל איתו – דיוויד בקהאם, ש"שבר" את הנאמנות הזו. האפקט הוא כה דרמטי עד שאני מוכן להתערב שרוב האנשים יגידו שגיגס, אדם שבגד באישתו ושכב עם אישתו של אחיו או משהו כזה, הוא אדם ראוי יותר מבקהאם, שדווקא יש לו מעט סימנים מהעיתונות על רצינותו ומקצועיותו ומסירותו לנבחרת שלו ולמדינה שלו (נניח בארגון האולימפיאדה וכאלה).
    אבל הנסיבות הן בלתי-תלויות הרבה פעמים: האם רונאלדו יכול היה להצליח במועדון הבית שלו? מובן שלא. המועדון קטן עליו… לכן מובן שאת התדמית הזו הוא, בסופו של יום "מפסיד" בעל כורחו (בלי קשר לזה שהוא גם המשיך לעבור בין מועדונים וכו'). אני לא בטוח שזו דוגמה הרמטית, כי שחקן יכול כעיקרון לפתח זהות עם המועדון בו לא התחיל את הקריירה, אבל ניחא. הנקודה הובהרה.

    וחזרה לענייננו, נסיבות ההיווצרות של מיאמי הנוכחית מקשות עלינו לאהוד אותה כיוון שהן לא טבעיות במובן הזה שיש כאן התקבצות של שחקנים (וזה חריג בנוף שכן אנחנו האוהדים קיבלנו את הרושם שכאן מדובר במהלך שיזמו שחקנים ולא ה-GM כמו נניח במקרה של בוסטון) שמרגישה כמו קומבינה. כאילו השחקנים החליטו "לנצח" את השיטה. אין בזה שום דבר פסול. אבל גם אין בזה שום דבר יפה. משהו מעל הממוצע שמושך את הלב.

    הדבר השני הוא הרושם הבלתי נמנע שמתקבל ורק מתחזק לאורך השנים הוא שאין שום דבר רומנטי ושם דבר הירואי לא בקבוצה עצמה ולא בצוות המוביל שלה.

    ווייד הוא שחקן פשוט מלוכלך (ע"ע המרפק לסטפנסון סתם ככה במשחק 3 מול אינדי). מעולה, מיוחד וכו' – אבל מלוכלך איך אפשר לאהוד אחד כזה? דאנקים מדהימים – יש לי את גריפין

    בוש – הוא לא לידר. שחקן מצויין אבל לא כזה שפורט על נימי הלב. המעבר שלו והנכונות שלו לכווץ את מימדי הדמות הכדורסלנית שלו כדי לבלות עם החבר'ה או כדי לנצח הוא נקי לגמרי, אבל הוא שולל את האפשרות שהוא יעלה למדרגה הבאה. הוא מקבע אותו לכל היותר כ"רובין". ולמי מאיתנו באמת איכפת מהעוזר של העטלף?

    לברון – כאן לדעתי יש אשמה מגוונת: (א) בתוכן – מהותה של "ההחלטה" – האמירה שלו שהוא לא יכול להצליח באקלים א' ולכן הולך להגשים את עצמו באקלים ב'. צודק מנחם לס שאומר שכולנו היינו עושים את זה (בוחרים מקום עבודה עדיף מכל בחינה אובייקטיבית). אבל אנחנו לא אוהדים כל אחד ובטח שלא את עצמנו. אנחנו אוהדים את המיוחדים. את בירד, את מג'יק. את בארקלי. את ג'ורדן. החלטה כזו שהסאב טקסט שלה הוא ויתור לפחות ברמה מסוימת, היא הודאה "אני פחות גיבור ממה שנדמה לכם". זה דבר שבמישור הרגשי אין חזרה ממנו.
    (ב) בדרך (האופן בו נתקבלה "ההחלטה" וזה. אין צורך להרחיב)
    (ג) בנתונים הטבעיים שלו: לברון מדהים. אבל הוא כ"כ ייחודי מבחינה פיזית עד שקשה להרגיש שהוא "משלנו". כלומר הוא נתפס קצת פחות כאדם שמביא את עצמו לשיאים חדשים ומתגבר על מכשולים וקצת יותר "פשוט האדם הזה שהטבע חנן אותו פיסית (למרות שאין הבדל בין כשרון בידיים למבנה גוף, ועדיין… האדם אינו יצור רציונאלי). אגב, זו הסיבה בדיוק שבגללה יש בכלל דיון סביב זהות השחקן הטוב ביותר אי פעם (עד כמה שזה דיון אפשרי בכלל). לאור השונות של ווילט (גובה וזו) אנחנו פשוט לא מוכנים לקלוט ולעכל את ההישגים שלו. אני אף פעם לא הבנתי איך אפשר בכלל לטעון שהוא לא הכי טוב נקודה. ועדיין – רוב האנשים לא ישימו אותו בטופ 3 ואולי אפילו לא בטופ 5 (מייקל, מג'ק, לארי, קרים, ראסל) – בלתי סביר בעליל.
    לצורך השוואה: כמה קרדיט מקבל סטפן קרי (שחקן מדהים!) שנראה כילדון שברירי שמתעלה על מגבלותיו הפיזיות (מה שכמובן שטות. הוא מן הסתם אתלט מדהים וחריג כמו רוב שחקני הליגה)
    (ד) בדרך בה הוא משחק: לברון לא משדר מאמץ. הוא יעיל בצורה דימיונית והקבוצה רק מרוויחה מהעובדה שהוא רואה לנכון להיות קבוצתי ולא לכפות את המשחק, אבל דווקא אי האינטינסיביות היעילה שלו מבחינה כדורסלנית פוגעת לדעתי באפיל שלו (השווה לבריאנט שנוטה לחרב משחקים ועדיין הרבה יותר "גיבור" ומושך אמוציות)
    בהקשר הזה אגיד גם שהמשחק שלו הרבה יותר מבוסס כוח מיופי. הוא מעולה ויעיל אבל לא מרהיב. ובויכוח בין פדרר לנדאל אין ספק שאני, באופן אישי מעדיף את האלגנטיות
    (ה) בתקשורת: מי שמדברים עליו כ"כ הרבה, עוד מגן חובה בערך, פשוט מתמודד עם דינימקת הייפ תקשורתי שבלל לא קשורה אליו. היא מעלה ומורידה אותו בלי קשר להתנהגותו שלו ובעיקר לא מאפשרת לנהל דיון נקי עליו
    (ו) האופי: האם אפשר להצביע על תכונת אופי בולטת של לברון? (אותו כנ"ל, אגב, לגבי דוראנט למרות שעליו אפשר להגיד, אולי, שהוא "ילד טוב" שזו גם תכונת אופי כלשהי להזדהות איתה). לא שאין כזו, אלא שאנחנו לא מודעים לה…

    בקיצור – שום ערך חיובי לא מתחבר למיאמי (בלי קשר אם זה נכון או לא. אנחנו מדברים פה על המראית לא על המציאות) ומכיוון שאנחנו לא תושבי מיאמי – למה שנאהוד אותם?

    זה לא מקרה שהשחקנים האהודים ביותר הם לרוב שחקנים שחוץ מזה שהם מדהימים במה שהם עושים ניתן לקטלג לכמה קטגוריות בסיס:
    – ניהלו קריירות שלמות במועדון אחד וכך יצרו מראית עין של מנהיגות ונאמנות (מייקל, מג'יק, בירד, קובי, דנקן, מלון וסטוקטון, נוביצקי, פירס, אלאג'ואן, יואינג…)
    – מי שהתגברו על קשיים והם אובר-אצ'יברים (אייברסון = בא מלמטה וזה; נוביצקי = אירופאי וזה וכו')
    – בעלי תכונות אופי דומיננטיות (מצחיקים כמו שאקיל וברקלי נניח, בעלי מימד של עומק כמו קארים)
    – בעלי סגנון ייחודי שהקדים את זמנו/שינה את זמנו/סתם מיוחד (שוב שאקיל, קארים ועוד כמה מהרשומים מעלה)
    – מי שנותנים הכל או שהם קשוחים במיוחד (נניח גארנט)

    מכל אלו – לווייד,בוש ולברון אין כלום. בינתיים.

    וזו, לטעמי, הסיבה שאתה לא אוהד את מיאמי.

  20. אני אוהד את הלייקרס אבל לא כמו הרבה אחרים מאז שאק וקובי (הותיקים כאן גם ראו את מג'יק, קארים, ווסט וכו'… אבל אני מתכוון ל-20-25 שנים אחרונות), אלא גם בשנים של סבאלוס וואן אקסל… ויותר מהכל, השנה החלומית בה מגי'ק חזר (1996)!!!
    אני אוהד את מילאן בעיקר בזכות ה 4-0 על בארסה בגמר האלופות הראשון שלי…
    אני אוהד את ליברפול דוקא בגלל האנדרדוגיות והלוזריות הנצחית, אוי איזה גמר היה לי בין ליברפול למילאן ב- 3-3…
    אוהד את בארסה כי שונא את ריאל ומה עוד נשאר לאהוד בספרד? סלטה ויגו?
    חולה על מכבי חיפה כדורגל וכדורסל כי זו העיר שלי ואין על הירוקים!!!!!
    אוהד את מכבי ת"א כדורסל כי אם שונאים אותם, אז איזה כדורסל אירופאי יש לראות בארץ? ירושלים ביולב? גליל בבלקנית?
    שונא שונא שונא את ריאל מדריד, הפועל ת"א (כדורסל, כדורגל, מחניים, כדור עף ושחיה צורנית), אינטר ודטרויט (בגלל הגמר ההוא מול הלייקרס).
    אני לא שונא קבוצות אינסטנט בכלל, זה דוקא נחמד כשכמה זקנים רוצים לעשות סיבוב של 3 שנים על הליגה, אבל כשהשחקן הכי טוב במגרש הולך לחפש קבוצה אחרת שיש בה כבר שחקן מהטופ 5 בליגה (וכבר חפרו על זה מספיק – אם לא התאים לו קליבלנד ולא גרם לשחקנים אחרים לבוא אליו, אפשר לעבור למקום אחר נורמלי שייבנו שם כמו ניו יורק או ברוקלין אבל מיאמי?). אז אני שונא את מיאמי….. כמובן שזה לא יגרום לי לא לראות את לברון, את שיקגו של ג'ורדן לא אהדתי במיוחד אבל לא החמצתי אף משחק בפיינלס שלהם…

  21. אני במיעוט שאוהד רחמנא ליצלן את לברון ג'יימס ואני כבר בעשור החמישי לחיי.יש לי 30 שנות נבא.הסיבה לאהדה היא לא רצונית ובאה בהפתעה וללא נימוק הגיוני.פשוט מהאליפות של דטרויט ב2004 הנבא התחיל לשעמם אותי מסיבה לא מובנת.אולי זה סאן אנטוניו והרובוטיות שלהם.את החור שנוצר הצליח למלא בחור אחד ב 31 במאי 2007 .שמו לברון ג'יימס כאשר קלע משהו כמו 28 מתוך 30 האחרונות של קליבלנד נגד דטרויט בפאלאס במשחק מספר 5 של גמר המזרח.מאז,למרות מהלכים שנויים במחלוקת שעשה לברון,the damage is doneאני איתו.אני מאד רוצה שיחזיר את גישת קליבלנד שלו של "אני נגד כולם" ויתחיל לדרוס במקום כל מיני מסירות נחמדות כאלה של "אני נורא נחמד ומשתף את כולם".

  22. אוהד ביתר(כורדי לא יודע למה ,משהו בדם) כדורסל-מכבי כי זה הדברהכמעט יחידי בספורט פה שגורם לך גאווה בארץ.
    ריאל-לא יודע למה בידיוק …פשוט גרם לי להתאהב.
    אני מת על מאמנים שמתפטרים!!! אני אוהב גברים(לא במובן הזה) ששמים תמפתחות ולא נאחזים בקרנות המזבח.נגיד אדם ששם תראשבגאווה על הגיליוטינה.
    אוהב שחקנים שאפשר לסמפט/נחמדים(נראים ואפשר להיות נאיבים בנושא הזה) כמו דוראנט /אוזיל וכאלה שבאים לי בטוב בעין.
    שונא ומתעב שחקנים מלוכלכים בלי חינוך ובוגדנים בלי קשר למשחק קובי לא נחשב (זכאי עד!!! שיוכח אחרת) נגיד גון טרי שבגד אם אשתו של חבר שלו.סולד מזה.
    אוהב שחקנים שמחוברים/נלחמים עד הסוף ולא חבורת עשירים שלא אכפת להם מהקבוצה ומנותקים.
    יש עוד אבל כשאחשוב על משהו אוסיף.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט