שלושה משחקי גמר מהעבר לחימום הקנה / מנחם לס

משחק ראשון: לייקרס נגד דטרויט, גמר פלייאוף ה-NBA

הפורום, לוס אנג'לס, 1988

 

זהו, הכל נגמר. עכשיו אפשר לפרק את המזוודות, לנוח קצת, לשחק גולף ולאגור כוחות לעונה הבאה. המשא שהטיל על שכמם מאמנם פאט ריילי, שבסיום טקס האליפות בשנה שעברה אמר שהוא מבטיח אליפות נוספת "BACK-TO-BACK", הורד סופית מגבם. הסתיים מסע ממושך, חסר תקדים של 105 משחקים – בכלל זה משחקי פלייאוף – שיא חדש לאלופה שנאלצה להתמודד ב"הטוב משבע" בסדרות ששיחקה נגד יוטה, דאלאס ועכשיו דטרויט.

הניצחון של הלייקרס על הפיסטונס שלשום, 108-105, הושג בזכות הדקות הראשונות של המחצית השנייה, כשהצהובים הפכו פיגור של 52-47 ליתרון של 10 נקודות, שגדל ל-15 בתחילת הרבע האחרון. היו אלה הדקות הגדולות של הלייקרס, משחקם הטוב ביותר מתחילת סדרת הגמר. הם רצו. הם עפו. טרפו סלים בהגנה ובהתקפה. הפאסט-ברייק שהיה פעם הטוב בעולם, חזר סופסוף  לימיו היפים. היתה זאת שוב הקבוצה במיטבה, דבר שנעלם במשך כל סידרת הגמר.

גיבור הסדרה הפעם היה 'האיש השקט' של הלייקרס, ג'יימס וורת'י. אם הוא לא היה זוכה בתואר ה-M.V.P הייתי לוקח את המחשב הזה בו אני שולח לכם עכשיו מילים אלה וזורק אותו מהקומה השמינית של המלון, ולעזאזל הכל. המספרים הנפלאים שוורת'י העמיד בסדרה מדברים בעד עצמם, אבל הם רחוקים מלתאר את הנפלאות שחולל הסמול-פורוורד הנהדר הזה.

וורת'י לחם כדב שכול, טרף ריבאונדים כנמר, וכשהסתכלת על פניו ראית רק אש. כמעט כל כדור הלך אליו, וכשהוא מחזיק אותו ביד אחת, דומה שהמשטח כולו מתפנה בשבילו לאחד-על-אחד ומאפשר לו להכניס את הכדור לסל בדיוק משגע מקרוב ומרחוק. איש מהפיסטונס לא היה מסוגל לעצור אותו: לא ג'ון סאלי, לא דניס רודמן ולא אדריאן דנטלי. הוא היה כל יכול. האיש השקט במזמורו הרם ביותר.

דטרויט החליטה לעלות עם אייזיה תומאס הפצוע, עקבו נקוע, מדדה במגרש ומנסה בכל כוחותיו לנוע. תומאס קלע במחצית 10 נקודות, אבל הכאבים היו קשים מנשוא, והוא נאלץ ליצור מגע עם עץ האלון על הספסל כמעט כל המחצית השנייה. יגידו מה שיגידו חולי הלייקרס, אבל הם ניצחו הערב קבוצה שמנהיגה וכח הגברא שלה מחמם את הספסל בחלקים רבים של המשחק, וגם כששיחק, היה זה אייזיה המדדה, לא אייזיה המתעתע.

הנשיקה המסורתית בין מג'יק לאייזיה לפני הג'אמפ נראתה חטופה מעט, ולפני שאמרת "הו-הא", הסתיים רבע ראשון ללא כל אירוע מיוחד. שתי הקבוצות העלו את החמישיות הרגילות שלהן כשריק מהורן – וגם זה כמעט כרגיל בשבועות האחרונים – ממהר לשבת בגלל פציעתו, וג'ון סאלי נכנס במקומו. גורל המשחק תלוי היה, לטעמי, במידה שבה יצליחו דנטלי וסאלי ביחד ולסירוגין לעצור את וורת'י הנפלא. משחק ההתקפה של דטרויט הוא קבוצתי, בעוד שהתקפת הלייקרס היא היום וורת'י ועוד ארבעה. זהו SHOW MAN ONE של וורת'י, וזה בערך הכל. ב-37-40  לדטרויט כבר קלע וורת'י 16, ובמחצית המסתיימת ב-47-52 לדטרויט יש לו כבר 20. קארים יורד לנוח ללא נקודה, וגם שאר הלייקרס חוץ מוורת'י לא יספרו על המחצית הראשונה לנכדיהם.

 

אני לא יודע מה אמר ריילי לג'טים שלו בהפסקה, אבל כשהרבע השלישי נפתח, מתגלה פתאום קבוצה אחרת. לייקרס במיטבה, לייקרס של פעם. וורת'י הוא עכשיו 10 מ-13 עם 24 נקודות. הקבוצה כולה פותחת ב-8 קליעות מ-8 זריקות שדה, כשאפילו קארים קולע סל ראשון וקובע 57-62, לייקרס. עכשיו הם 9 מ-9, והם רושמים ריצה של 3-15 נגד פיסטונס השבורים והאובדי עצות. ב-67-57 ללייקרס כל הקהל כבר על רגליו, ודטרויט משחקת כתרנגולת שמלקו לה את הראש: היא מפרפרת, מאבדת כיוון ולא יודעת לאן ללכת. איש בפיסטונס לא מסוגל לעצור את ההוליוודים, ואיש מהם לא מסוגל להתעלות ברגעי הגדולה והעילוי של הלייקרס. ביירון סקוט קובר עכשיו זריקה מהשלוש, והלייקרס הם 9 מ-10 ברבע זה, השלישי. כשהרבע מסתיים ב-83-73 אני מסתכל על טופס הסטטיסטיקה ומגלה שהלייקרס קלעו ברבע השלישי מהשדה באחוז בלתי נתפס של 94 אחוזים, בעוד הפיסטונים העליבו וביישו את עצמם עם  24 אחוזים ברבע.

ברבע האחרון הלייקרס מובילים ב-15 ורוצים כבר לגמור את המשחק. אפילו מייקל קופר, שהיה נתון במשבר קליעות עד עכשיו, קולע שלוש זריקות ברציפות מהשלוש ומכניס את הקהל לאקסטזה.

דוקא ברגע הזה, במקום מוות באה הינצלות אדירה ובריאה של הפיסטונים: עם סאלי, ג'ו דומארס (משחק מצוין נוסף), רודמן, ויני ג'ונסון וג'יימס אדוארדס (ואחר כך גם ביל למבייר שהחל סוף סוף לקלוע), הם אוכלים לאט ובהתמדה ביתרון הלייקרס. 98-92, ואחר כך 94-98 למרות שהם סובלים מאחוזי קליעה נמוכים מהעונשין. עכשיו נרשמת עצבנות בצד הסגול-צהוב. סל של ויני ג'ונסון, ורק שתיים הפרש. דקה ו-14 שניות לסיום, מג'יק קולע את נקודתו ה-19, אבל מחטיא את קליעת העונשין השנייה, והתוצאה 103-100.

כאן עושה רודמן הלא מנוסה עוד שגיאה טרגית, שאולי מונעת את הניצחון של דטרויט, כשהוא זורק בחוסר אחריות מרחוק ומחטיא. הלייקרס לוקחים את הריבאונד ודטרויט מיד עושה עבירה על סקוט. הוא קולע את שתיהן, ודומארס מקטין ל-105-102 אחרי שתי החטאות מהקו של קופר. דטרויט עושה מיד עבירה על וורת'י. הוא מחמיץ את הראשונה. החטאה נוספת, והלייקרס עוד עלולים להפסיד את המשחק הזה.

אבל וורת'י קולע, ו-106-102.

אייזיה הצולע נכנס לבצע פלא משלו, אבל דווקא למבייר הוא זה שקבר זריקה מהשלוש ו105-106, שש שניות לסיום. דטרויט מנסה לחטוף, אבל אי. סי גרין מתחמק וקולע מתחת לסל. 105-108. שריקה. לייקרס אלופי העולם.

החיבוק בחדר ההלבשה בין ריילי למג'יק אומר הכל. הם פשוט אוחזים זה בשני ולא עוזבים. כשריילי נשאל אם הוא מבטיח אליפות שלישית, קארים קופץ עליו וממהר לסתום לו את הפה.  כשקארים נשאל אם הוא חוזר בעונה הבאה, תשובתו החד משמעית וללא היסוס קצרה אבל ברורה: "BACK BE I’LL".

ה-REPEAT המיוחל היה לעובדה מוגמרת. 105 משחקים נדרשו לסגולים צהובים להגיע לזה, ועכשיו, כשהמשימה הושלמה, נדמה שהלייקרס לא יודעים מה לעשות עם עצמם בחדר ההלבשה. הם נמתחו בחודש האחרון  עד לקצה גבול יכולתם: זריקה של קופר במשחק החמישי נגד יוטה הצילה אותם מהפסד ביתי שהיה גומר להם את העונה, ומזל, הרבה מזל, בסיום המשחק השישי נגד דטרויט היה הגורם שהביא יותר מכל למשחק השביעי. עכשיו הם יכולים לשבת בנינוחות ובגאווה ולהסתכל בסיפוק ובהנאה על מה שהשיגו. הם עשו מה שלא נעשה כבר 19 שנה – מאז הסלטיקס כמובן – והשיגו שתי אליפויות ברציפות כדי לקבל בלי ספק את תואר "הקבוצה של שנות השמונים". "הייתה זאת סידרת הפלייאוף הקשה ביותר", אמר מג'יק בסיום המשחק. "השוויון בליגה גרם לכך. שלוש פעמים היינו חייבים לנצח משחק שביעי ושלוש פעמים עשינו זאת. רק קבוצה גדולה מנצחת כשהיא חייבת, אז אולי אנחנו באמת קבוצה גדולה". ג'יימס וורת'י בחר להתייחס להבטחה המפורסמת של מאמנו: "ריילי הבטיח ששוב נשתה שמפניה העונה. המשפט הזה היה לנו בראש כל שנייה בכל משחק במשך הסדרה כולה. אולי בלי ההבטחה הזאת לא היה לנו הכוח לעשות זאת".

מג'יק הודה בסיום שהיה זה ג'יימס וורת'י, אפילו יותר ממילותיו של ריילי, שניצח את המשחק. "ג'ג'ג'ג'ייייימממססס", הוא אמר במין הערצה, "הוא האדם שלנו במשחקים הגדולים. הוא בא לשחק כשצריכים אותו. הוא ידע שהינו זקוקים לו בשני המשחקים האחרונים, והוא נענה לקריאה".

ללייקרס: וורת'י 36 (16 זכוכיות, 10 בונבונים), סקוט 21, מג'יק 19 (14 סוכריות), קופר 12, תומפסון 12, גרין 4, קארים 4 .

לדטרויט: דומארס 25, סאלי 17 (10 זכוכיות), דנטלי 16, רודמן 15, למבייר 11, תומאס 10, ויני ג'ונסון 10, אדוארדס 1 .

 

***

 

ג'יימס וורת'י הוא השחקן הטוב ביותר מבין הפחות ידועים  בתולדות ה-NBA. אחרי שקיבל את תואר ה-MVP של סדרת 1988, אבר מג'יק ג'ונסון שוורת'י, לדעתו, הוא "אחד מחמשת השחקנים הטובים אי-פעם בפלייאוף". לארי בירד אמר זאת גם הוא והוסיף שוורת'י הוא השחקן הקשה ביותר בשבילו לשמירהו. מג'יק לא היה רחוק מהאמת. וורת'י ניצח בכל הרמות: "שחקן השנה" בתיכונים פעמיים (1979-1978). "השחקן המצטיין" של המכללות ב-1982, כשהוביל את אוניברסיטת צפון קרולינה לאליפות ב-1982. הוא היה בחירת הדראפט הראשונה ב-1982. השיג עם הלייקרס שלוש אליפויות (והשתתף בשישה גמרים), ונבחר לאחד מ"50 הטובים ביותר" בהיסטוריה של ה-NBA. כאוהד סלטיקס, היה וורת'י השחקן שחששתי ממנו ביותר. אפילו יותר ממג'יק. הייתה זו שירת הברבור של הלייקרס של אותה תקופה. אחרי העונה הזאת הם נעלמו מהמפה עד שנת 2000, כששאקיל או'ניל וקובי בריאנט יתחילו תקופה של שלוש אליפויות רצופות (2000-2002). בשנתיים הבאות, אחרי הניצחון על הפיסטונס, כבר שלטו ה"באד בויס" של דטרויט וגברו על הלייקרס בגמר הראשון ועל פורטלנד שנה מאוחר יותר, כדי לרשום אף הם אליפויות BACK TO BACK.

 

 

 

 

משחק שני: ה-BAD BOYS  מגיעים לשכונה

 

לוס אנג'לס לייקרס- דטרויט פיסטונס

גמר פלייאוף, משחק 4

לוס אנג'לס, 1989

 

את העלייה שלהם לפסגת הכדורסל בעולם חתמו הלילה סופית דטרויט פיסטונס בניצחון מוחץ על הפרימדונות ההוליוודיות, קבוצת העשור, לוס אנג'לס לייקרס, 97-105.

ה:ילדים הרעים" הרועשים והברברים עשו זאת דוקא בניצוחו של הטיפוס השקט, העניו, הג'נטלמני והחביב ביותר שמשחק בחבורה הרעה הזאת, ה-BAD BOYS של דטרויט. היה זה ג'ו דומארס שקלע 23 נקודות (הממוצע שלו בסדרה כולה – 27.3), היה הגנרל הראשי במשחק וקיבל את תואר ה- M.V.P של סדרת הגמר. עכשיו אני שומע את המקהלה של כל הסנובים בסביון, רמת אפעל, היפים והיפות בבוורלי הילס, שחקני קולנוע כמו ג'ק ניקולסון בהוליווד ושאר כל האוהדים של הצהובים-הסגולים ברחבי העולם ממהרים לומר על ה"סוויפ" (אתם יודעים, לטאטא) 0-4 החלק: "כן, אבל מה עם מג'יק הפצוע? מה עם ביירון סקוט המדדה?" אז נכון, אולי אתם זה היה נראה אחרת, אבל זה הסיפור בכל קבוצה בספורט המקצועני.

הניקס הופיעו עם וויליס ריד המדדה במשחק השביעי ב-1970. בוסטון איבדה את לארי בירד ובקושי הגיעה לפלייאוף. הלייקרס בלי מג'יק זה השואו בלי השואומן, הבלט המוצג כשהבלרינה חולה. לפני שהתחילו המשחקים כתבתי כאן שאי אפשר לחזות מי תהיה המנצחת. אבל בלי מג'יק וסקוט התוצאה נראתה ברורה ובלתי נמנעת. ואף על פי כן, אליפות היא אליפות, ושום כוכבית לא תופיע בעתיד מעל שם המנצחת. זה טבע הספורט. לכן יש סגל של 14-16 שחקנים – למקרה של פציעות. אני מבטיח לכם שאף אחד בדטרויט לא חושב עכשיו שהאליפות פחות מתוקה ופחות משמחת. הפיסטונס שיחקו נפלא והם אלופים. נקודה.

דקה ושבע שניות לסוף. קארים עבדול ג'באר זורק בחצי נפילה, מין זריקה קצרה ומשונה. הכדור צולל פנימה. 96-100 לפיסטונס. הייתה זו זריקתו האחרונה של הסנטר הנפלא לסל כמקצוען ב- NBA. הייתה זו נקודתו ה-44,149 והאחרונה. כשנותרו 47 שניות לסוף פאט ריילי מוציא אותו לספסל בחיפוש אחרי דם טרי וצעיר, אבל הוא מחזיר אותו עם 28 טיקים לסיום כשהפיסטונס מובילים 97- 104 ואפילו הוא יודע שהסיפור גמור. הקהל עומד על  רגליו. "קארים, קארים!", צורחים אנשים מבוגרים, עומדים וצורחים. נותנים כבוד אחרון לשחקן הגדול.

הפרידה המרגשת מקארים דחקה הצדה רגע ענק אחר. באותה שנייה נעשתה עבירה על אייזיה תומאס והקבוצות יורדות לטיים-אאוט. כשכל העיניים באולם מופנות לקארים אני מבחין באייזיה יושב על הספסל ומזיל דמעה, בוכה כילד כשמגבת מכסה את פניו. הוא יודע עכשיו שהמשחק גמור, שהאליפות היא סוף סוף שלו. האליפות הראשונה. כשהוא מנגב את עיניו הוא קם מהספסל, קולע אחת משתיים מהקו (בסך הכל 14 נקודות ושישה אסיסטים במשחק פושר ומלא שגיאות שלו) וקובע את תוצאת המשחק הסופית. בסיום הוא מסכם את המשחק ואת העונה כולה: "ניצחנו כי אנחנו לא אנוכיים. עברנו הכל – פציעות, טרייד שאמרו שהוא לא טוב (מרק אגווייר תמורת אדריאן דאנטלי, מ.ל), דעות שליליות נגדנו – ושרדנו. הראינו אופי, ויש לנו את חבורת השחקנים הנהדרת בעולם על המגרש ומחוץ לו. כולנו חברים וכולנו לוחמים זה בשביל זה.  מאז שהגעתי לדטרויט שואלים אותי אם אי פעם נהיה מספר אחת. אמרתי שכן. אמרתי שנעשה זאת, והנה בא היום. אנחנו מספר אחת!"

על הניצחון הזה כתובה מילה אחת: הגנה. הפיסטונס היא כיום קבוצת ההגנה הטובה בעולם. ממוצע כל הקבוצות נגדה בפלייאוף היה רק 93.1 נקדות, כשגם הפעם הם החזיקו את הלייקרס על פחות מ-100 נקודות למשחק. כשג'ימס וורת'י התחיל את המשחק ב-8 מ-8 מהשדה, והלייקרס ברחו, חשבתי שהם אולי יגנבו ניצחון אחד. וורת'י, שהיה חלש ברוב הסדרה, סיים עם 40 נקודות (אבל רק שלושה ריבאונדים), והיה נשק ההתקפה היחיד כמעט של הלייקרס. הפיסטונס פיגרו 80-76 בדקה הראשונה של הרבע האחרון, כשפתאום קיבל המנוע שוב זריקת אוקטן 120. בילי אדוארדס קלע פתאום 10, דטרויט רצה קדימה, שש דקות לסיום, וכולם יכלו להתרכז בדקות האחרונות של קארים. בדטרויט התחלקו הנקודות כמו תמיד בין כולם (חוץ מאגווייר, שהיה שוב רע מאוד וסיים עם 2 נקודות, ודניס רודמן, שישב רוב המשחק בחוץ עם כאבי גב, שתי נקודות): ריק מהורן 13, ביל ליימביר (במשחק מצוין) 16, דומארס 23, תומאס 14, ג'ון סאלי 8, ויני ג'ונסון 14, בילי אדוארדס 13. אצל הלייקרס, מלבד וורת'י המצוין, קלעו אורלנדו וולרידג' 13, מייקל תומפסון ומייקל קופר 11 כל אחד, קארים 7, ג'ו גרין 6, אלדן קמפבל 6 ודייויד ריברס 2.

רק ארבע קבוצות בתולדות ה- NBAעשו את הסוויפ (4:0) בגמר הפלייאוף: סלטיקס ב-1958/59 נגד מיניאפוליס לייקרס, מילווקי ב-1970/71 נגד בולטימור, גולדן סטייט ב-1974/75 נגד וושינגטון והסיקסרס ב-1982/83 נגד הלייקרס. ועכשיו תור הבאד בויז. "תקראו לזה משחק גברתני, תקראו למשחק שלנו איך שתרצו, אבל הערב אנחנו קבוצת הכדורסל הטובה בעולם", אמר ביל למבייר, הלבן של הקבוצה שכולם אוהבים כל כך לשנוא חוץ מחברי קבוצתו. "מלבד זאת, גם אנחנו שיחקנו עם פציעות של דומארס ותומאס בחלקים גדולים של העונה", הוסיף. והוא צדק. בשנה שעברה הם היו במרחק של סל אחד מהאליפות במשחק בלוס אנג'לס (במשחק השישי) עם עקבו הנקוע קשות של תומאס (שלא הפריע לו לקלוע 43 נקודות באחת מתצוגות הכדורסל האמיצות והנהדרות ביותר). ככה זה בליגה הקשה בתבל: עליך לנצח למרות הפציעות. איך אמר ג'ו דומארס? " US THAN THEM BETTER". דטרויט סבלה די והותר מפציעות בשלוש השנים האחרונות, אולי יותר מכולן. היא עשתה זאת עם עונה של 63 ניצחונות ו-19 הפסדים, ו-2:15 בפלייאוף. המילה היחידה לתאר אותם היא  AWESOME- אדירים. הדרך היחידה לקבל אותם היא בהערצה. הדרך היחידה לשנוא אותם היא בקנאה. דטרויט, יגידו מה שיגידו, את נומרו אונו. את צעירה והספסל שלך עמוק. את הבאת את הסוף לשליטה של הפילדלפיות, הבוסטוניות והלוס אנג'לסיות. את פתחת את הדרך לעידן חדש ב-NBA  – עידן בלא שושלות. עידן ללא פייבוריטיות. הזירה פתוחה עכשיו לכולם.

 

***

 

טעיתי. דטרויט הולידה שושלת מינורית משלה כשהשיגה אליפות נוספת שנה אר כך. ואחריה באה השושלת של מייקל ג'ורדן והבולס. דטרויט תשיג אליפות נוספת, השלישית שלה, רק במאה ה-21 עם דור שחקנים חדש לגמרי, אבל בעל דמיון מדהים לדטרויט של 1989 ושל 1990. דטרויט של אייזיה, ג'ו דומארס, דניס רודמן, ביל למבייר, ריק מהורן וויני ג'ונסון הייתה קבוצה קשה של הגנה, ללא כל וירטואוזיות או שואו. דטרויט החדשה של בן ואלאס, צ'ונסי בילאפס, ראשיד ואלאס, ריצ'רד המילטון וטיישון פרינס, משחקת אף היא כדורסל בסיסי של כוח והגנה. לקבוצה של אז ולקבוצה של היום היו וישנם שחקנים טובים מאוד, אבל ללא סופרסטארים. אפילו בין השחקנים של שתי ההתקופות קיים דמיון מדהים בסגנונם ואופי משחקם: אז היה ביל למבייר עם משחק חזק, יעיל אבל מכוער; עתה – בן וואלאס. אז היה דניס רודמן המטורף אבל המצוין – עתה נכנס לנעליו ראשיד וואלאס. אז היה ריק מהורן, עתה מתפקד טיישון פרינס כמהורן המודרני. בדטרויט של סוף השמונים שיחק קלע מופלא כמו ג'ו דומארס – היום ממלא אותו תפקיד ריצ'ארד המילטון. אז היה פוינט-גארד נהדר ושמו איזיאה, היום יש את בילאפס, שרבים מחשיבים כפוינט-גארד השני בטיבו בליגה אחרי סטיב נאש.

 

 

משחק שלישי: חמש דקות הספיקו לו

 

לוס אנג'לס לייקרס – שיקגו בולס

משחק 3, גמר פלייאוף ה-NBA

"פורום", לוס אנג'לס, 1991

 

הכל יחסי כמובן, אבל AIR היה בן אנוש רגיל: קלע 11 ברבע (ו-15 בחצי), אבל גם החמיץ מתחת לסל. זינק, אבל כאילו חוטי ניילון בלתי נראים קשרו אותו לפרקט. זרק מחצי מרחק וממרחק, אך הכדורים מיאנו לצלול. היו לו אמנם 21 נקודות עד 3.4 שניות לסיום, אך אפילו לוולאדה דיבאץ, סם פרקינס ומג'יק ג'ונסון היו יותר נקודות.

ארבע דקות לסיום. כאשר ג'ורדן החטיא שתי כניסות קלות עשה מאמנו פיל ג'קסון צעד נועז. הוא הוריד אותו לספסל לנוח ולהירגע. כשחזר זה היה  כבר ג'ורדן אחר, המוכר. ב-10.4 השניות האחרונות במשחק וחמש דקות ההארכה שוב ריחף ג'ורדן, שוב התעופף, שוב היה השחקן הגדול שאי-פעם שיחק "הופס", שוב היה בלתי ניתן לעצירה. בחמש דקות ההארכה, כל מי ששמר עליו – ביירון סקוט, ג'יימס וורת'י, איי.סי גרין, מג'יק – הרגיש כמו טירון שזה עתה הגיע ל-NBA.

96-104 לבולס. שיקגו החזירה לעצמה את היתרון הביתי שהפסידה במשחק הראשון, עלתה ליתרון 1-2 ונותר לה לנצח 2 מ-4 הנותרים כדי להיות האלופה. שני המשחקים האחרונים, אם יהיה צורך בהם, יהיו בשיקגו. עד 10.4 שניות לפני סוף הזמן החוקי, גיבור המשחק היה ולאדה דיבאץ. כששיקגו הובילה 87-90 דקה מהסוף קבר סם פרקינס עוד שמאלית שלו (סיים עם 25 חיצים ותשע זכוכיות). ג'ורדן, מצד ימין, החמיץ שוב עם 27 טיקים על השעון. הוא היה עד אז  7 מ-24, עצור, הססן, עוד שחקן ביום אפור בליגה. אלפי אוהדיו הישראלים שבוודאי חזו בו בשלוש לפנות בוקר עם עיניים אדומות וראש כואב בוודאי שאלו את עצמם אם בשביל זה כדאי לאבד שעות שינה.

כשהלייקרס היו בפיגור של נקודה שלח מג'יק כדור לדיבאץ. הכדור ברח וכבר נראה אבוד, אבל "יוגו" הגמיש, המהיר ובעל ידי הזהב, השתטח, קם עם הכדור ועלה לסל. דיבאץ קלע סל משוגע עם הלוח וגם סחט את העבירה השישית של סקוטי פיפן. בקור רוח קבר ולאדה את הזריקה הנוספת מהקו והלייקרס עלו ל-90-92, 10.4 שניות לסוף.

פיל ג'קסון, מאמן שיקגו, לקח פסק זמן. כל הפרשנים היו משוכנעים שהוא הולך על זריקה לשלוש. אם מייקל רוצה את טבעת האליפות, אלה חייבות להיות 10.4 השניות שלו. הכדור הוצא מתחת לסל. ג'ורדן כדרר וכדרר… מ-4.5 מטרים עלה לקליעת ניתור וקבר מצד ימין את הזריקה שבמשחק הראשון החטיא משמאל. אז זה היה מביא ניצחון, הפעם זו שנכנסה הביאה שוויון (92-92) והארכה. מכאן, רבותי, היה הכל ג'ורדן: 6 נקודות' נוספות (סיים עם 29, תשע זכוכיות, תשע סוכריות, שלוש גניבות), ארבע מהן בשתי כניסות אגדתיות מתחת לסל: אחת סיים בסיבוב, ואת השנייה גמר ב"ריברס ליי-אפ". בחמש הדקות האלה, כשסקוטי פיפן יושב  על הספסל, הוא ניצח לבדו את המשחק והיה שוב בלתי ניתן לעצירה, שוב יצור שמימי. שוב מייקל ג'ורדן.

הוראס גראנט המצוין עזר בהארכה עם שני סלים (סיים עם 22 נקודות ו-11 קטיפות). העבירה של פיפן על דיבאץ הוציא אותו כאמור מהמשחק, אך לפני כן הוא עוד הספיק לקבור 19, עם 13 ריבאונדים. מג'יק היה לרוב מג'יק. מחצית הנקודות של דיבאץ שייכות לו, עם אסיסטים נפלאים (10) וכשהיה צורך, גם קלע בעצמו (22 נקודות) תוך כדי ניצול יתרון הגובה שלו על ג'ורדן. נגד פיפן היה לו קשה הרבה יותר.

ג'ון פקסון וקליף ליבינגסטון (מצוין כמחליף, 5 מ-5 ב-20 דקות משחק ושלוש חטיפות מצוינות) קלעו 10 נקודות כל אחד. מנגד, וורת'י, במשחק פושר, קלע 19 ב-6 מ-16. ביירון סקוט היה שוב בשפל עם 0 נקודות משמונה זריקות. הלייקרס פתחו ברבע השלישי פער של 13 נקודות, אבל אז באה ריצה של 20-7 מצד שיקגו בסוף השלישי ובתחילת הרביעי, שהביאה לשוויון 74-74.

בניצחון הבולס לא היה משהו מלהיב במיוחד, לבטח לא פנטסיה. פשוט רגליים צעירות נגד קבוצה מזדקנת. הדבר התבטא בעיקר בריבאונדים, יתרון אדיר של 29-46 לבולס, כשה-29 של הלייקרס הם שיא שלילי במשחק גמר. היו אלה בעיקר הריבאונדים בהתקפה בהארכה שחיסלו את הלייקרס. בהתקפה אחת קטף ג'ורדן שני ריבאונדים כאלה.

הבולס השיגו את מטרתם: להתגבר על הפחד הפסיכולוגי מהפורום, שבוהפסידו 13 משחקי פלייאוף רצופים. ג'ק ניקולסון, דסטין הופמן ופארה פוסט הם רק חלק מהרוחות המרחפות באולם. NO MORE! כשמייקל קלע מתחת לסל בסיבוב משגע וקבע 96-102, גם אם היו עולות למגרש הנימפות מהאגם המלאכותי שבאולפני יוניברסל עם נעלי כדורסל, דבר לא היה עוזר.

האולם הצוהל והזורח, ה"מג'יק קינגדום", שיש בו יותר דיסנילנד מספורט, נעשה חיוור ושקט כמו חדר מתים. האולם המלא בכוכבים, זמרי-על ומולטי מיליונרים, לא יודע כיצד סוחבים קבוצה בצרה. הרעש הוא לא רעש והעידוד לא עידוד. הם יודעים להלהיב רק כשיש TIME SHOW והלייקרס קוברת את היריבה. אך כשהמשחק הופך ל-TIME SLOW, וה-M.J המפורסם (מג'יק ג'ונסון) הופך לראשי התיבות של מישהו אחר (מייקל ג'ורדן), תרומת האולם כבר לא שווה הרבה.

כשהלייקרס הובילו 54-67 אחרי ריצת של 2-18 נזכרתי במה שאמר לפני המשחק מייקל תומפסון, שהתבקש להשוות בין מייק דנליבי, מאמן הלייקרס כיום, למאמן הקודם, פאט ריילי: "לפני משחק חשוב כזה היה ריילי נותן לנו הרצאות מוטיבציה כשהוא מצטט את לורד ביירון, תומאס פולר ושייקספיר. מובן שרק אני הבנתי. דנליבי? פשוט אמר לפני שיצאנו מחדר ההלבשה,  LET’S GO KICK SOME CHICAGO ASS”" (בואו נצא לבעוט בכמה ישבנים משיקגו).

אתמול בבוקר כאבו כמה ישבנים באמת, אבל כולם היו שייכים לשחקנים בסגול-צהוב.

 

***

 

ניצחון האליפות הזה היה ראשון משש בין השנים 1990/91 ל-1997/98. הבולס ניצחו את הלייקרס 1-4 במשחקים ב-1990/91, את פורטלנד 2-4 ב-1991/92 ואת פניקס 2-4 ב-1992/93. אז באו שתי שנות הפרישה של מייקל, עד שחזר לו התיאבון לטבעות אליפות, וכך חזר לעוד שלוש אליפויות – 1995/96, ניצחון 2-4 על סיאטל, ואז 2-4 על יוטה ג'אז ב-1996/97 ושוב 2-4 על הג'אז ב-1997/98. עובדה חשובה נעלמה בין כל ינצחונות הבולס בהנהגת מייקל ג'ורדן: אף סדרה לא נמשכה יותר משישה משחקים. רק באחרונה גילה מייקל "סוד": הוא הבטיח לעצמו לא לתת לאף סדרת גמר להימשך שבעה משחקים. עד כדי כך הייתה גדולה עליונותו כשחקן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 13 תגובות

  1. ללקק את האצבעות,איזה כיף לקרוא
    כמה רגעים גדולים
    אני מרגיש כאילו הייתי שם
    תודה דוק
    ותמונה גדולה של ג'ורדן, כמו אבא חם שמעודד את הילד.

  2. אחד ה-מאמרים, לנצור ולשמור! תודה מנחם שאתה מקפיד לחבר אותנו לעבר עם מאמרים נפלאים כאלה.
    באותה נימה, לפני מספר ימים צפיתי בראיון של ג׳ורדן עם אחמד ראשד, ראיון יפה בו בו אפשר היה לראות לא מעט מהאופי שלו. התחרותיות, האהבה והתשוקה לכדורסל, וגם משהו שלא הכרתי- צניעות לא מעטה שהוא ניחן בה.
    מעבר להכל היתה לי התחושה שאני צופה במשהו שאפשר להשוות אותו לראיון עם איינשטיין, באך, פרויד.

  3. הכל נכון
    התמונה של הלייקרס לא משנת 88
    חיפשתי את קארים ומצאתי במקומו את דיבאץ הכה מכוער
    משהו לא מסתדר לי בתמונה . אולי זו הקבוצה של 90 ?
    וורתי היה הכוכב של נורת קרולניה לפני מייקל

  4. ובהקשר זה, כמה מגוחכת חמישית כל הזמנים של קרל מלון?

    סטוקטון, רוברטוסון, פיפן, לברון וצ'מברלין?

    מה לעזזאל…

  5. הנאה צרופה.
    אני זוכר את גמר 88 היטב.
    הייתי ילד בגיל בר מצווה ונשארתי ער עד לפנות בוקר בכדי לראות את קארים.
    מאז למדתי דבר אחד .
    מה זה נקרא לנצח "בשיניים"

כתיבת תגובה

סגירת תפריט