מסע ה-NBA שלי: טריי ברק – אלכס בוש / תרגום Smiley

מסע ה-NBA שלי: טריי ברק

אלכס בוש (gleague.nba.com) / דצמבר 13, 2017

מאמר מקורי: http://gleague.nba.com/news/nba-journey-trey-burke/

ע"י טריי ברק, כפי שסיפר לאלכס בוש

השם שלי הוא טריי ברק וזה מסע ה-NBA שלי…

הרמתי כדורסל בערך כשהייתי בן ארבע. זאת הייתה האהבה שלי, תשוקה שתמיד הייתה לי. תמיד ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאגדל.

תמיד היה לי את החלום של לשחק ב-NBA. אהבתי לצפות באלן אייברסון. כאשר רואים בנאדם בגובה 1.80 ששולט כפי שהוא עשה, אתם מקבלים תקווה.

See the source image

גדלתי בקולומבוס, אוהיו, ושיחקתי בליגת הילדים עם ג'ראד סלינגר. אי אפשר לשחק תחת קבוצה מסוימת עד שמגיעים לכיתה ז' –  ככה שלא יכולתי לשחק בשנתי הראשונה, אבל תמיד התאמנתי עם הקבוצה. המאמנים פחות או יותר ידעו מי הולך להיות הרכז בשנה שלאחר מכן.

באותה עונה לאחר מכן זכינו באליפות העיר. זה תמיד היה עניין גדול בגלל שהרגשתי שיש הרבה כישרון באזור שממנו אני מגיע.

בשנה לאחר מכן, אמי קיבלה עבודה באטלנטה והלכתי יחד אתה. זה היה מעבר גדול עבורי, בגלל שזה היה הפעם הראשונה בה אני עוזב את הבית, והייתי צריך להתרגל לאווירה חדשה. אבל סיימתי בכך שאני נפצע במשחק הראשון של העונה, וחזרנו חזרה לקולומבוס בשנה שלאחר מכן.

כאשר חזרתי לשנה של כיתה ט', הייתי מחוץ לכל הדירוגים באוהיו. הייתי צריך לבנות את המותג שלי ואת התדמית שלי מחדש, וליצור מחדש את עצמי בחזרה בעיר הולדתי. הייתי מדורג כרכז התשיעי או העשירי במדינה שלי.

לא אהבתי זאת בכלל.

אז הייתי צריך לעבוד קשה. פגשתי בחור בשם אנטוני רודמן, שעזר לחבר שלי להשתנות לחלוטין ולשפר את משחקו בקיץ אחד בלבד. בעבר, אבי היה האחד שנטע בי את העבודה הקשה והטמיע בי את מוסר העבודה הקשה, אבל אנטוני היה האחד שעזר לי לחבר את כל חלקי התמונה ביחד, נותן לי סיבה טובה מדוע אני רוצה לשחק כדורסל ולמה אני רוצה ללכת ל- NBA.

הדרך בה הוא דיבר הייתה שונה מאוד – הגישה שלו למשחק הייתה שונה לגמרי. היינו מתעוררים בחמש בבוקר לפני שהייתי הולך לבית הספר. היינו מתאמנים. לאחר מכן היינו הולכים לחדר המשקולות. ואז הייתי מתכונן והוא היה ממהר להסיע אותי לבית הספר, והוא היה הולך לעבודה.

זה היה מאוד קשוח בהתחלה, הייתי נרדם בבית הספר לקראת סוף היום. מורים היו שואלים אותי מה קורה בגלל שהיה לי מחסור באנרגיה בהתחלה כשהתחלנו. אבל אז זה נעשה לתחביב שאהבתי ורציתי להמשיך בו.

סיפור ארוך בקצרה: זכיתי באליפות המדינה בשנתי השנייה תחת אביו של ג'ראד, סק. ג'ראד היה שחקן שנה שלישית באותו הזמן והוא היה השחקן מספר אחד במדינה. הוא היה במגזין סלאם, מקדונלדס אול-אמריקן והוא זכה במר כדורסל באותה השנה.

בשנתי השלישית, ניצחנו את האקדמיה של אוק היל וניצחנו את פינדלי פרפ בשידור ב- ESPN. ג'ראד קיבל את כל ההתלהבות. בפינדלי שיחקו טריסטן תומפסון וקורי ג'וזף אם צריך למנות מישהו. באוק היל שיחקו כמה שחקנים נהדרים גם כן. סיימנו כשאנחנו מספר 1 במדינה במשך כמעט חודשיים. זאת הייתה הפעם הראשונה שזה אי פעם קרה לבית הספר הנמצא בקולומבוס. אני מרגיש הרבה גאווה על כך. אני מרגיש הרבה גאווה בתיכון נורת'לנד.

לאחר שהגענו לטורניר הארצי והפסדנו ב- 30 נקודות, בהחלט כעס עצום. ככה שזה היה משחקו האחרון של ג'ראד, הוא היה בשנתו האחרונה, ככה שהוא סיים והלך לאוהיו סטייט.

עכשיו, בשנתי האחרונה, לקחתי פיקוד והייתה לנו ריצה מטורפת: מפסידים רק במשחק אחד לפני שמגיעים לאליפות הארצית. זכיתי במר כדורסל, שזאת הייתה מטרה ארוכת שנים שלי, אבל הפסדנו את משחק האליפות. ככה שזה היה משחקי האחרון.

לגבי הצעד הבא שלי, זה הגיע לבחירה בין סינסינטי לבין מישיגן לגבי איזו מכללה אליה אני אלך, וסיימתי בכך שאני בוחר במישיגן. היה שם את הרכז ההוא, דריוס מוריס. היה סביבו הרבה התלהבות והוא סיים שהוא הולך למקצוענים. ככה שהרגשתי שישנה לי הזדמנות להיכנס ישר ולהשפיע כשחקן שנה ראשונה.

See the source image

אני חושב שהיו לי ממוצעים של 14 נקודות וארבעה אסיסטים בעונתי הראשונה. זכיתי בתואר שחקן השנה הראשונה במשותף עם קודי זלר, שכרגע הוא גם נמצא בליגה. אבל הודחנו במשחק הראשון של טורניר ה-NCAA לאוניברסיטת אוהיו, ככה שהייתה לי החלטה לקבל.

בהחלט הייתי על כמה הערכות של הדראפט, ושאני בן 18 ורואה את שמי בהערכות השונות, למעשה הייתה לי הזדמנות לקבל החלטה שלא רק תשנה את חיי, אלא גם את חיי משפחתי. זה היה קשה. לבסוף קיבלתי עצה נהדרת מהמאמן שלי, ג'ון ביליין, עצה נהדרת מאבי ועצה נהדרת מהמערכת התומכת בי. עשיתי את ההחלטה הנכונה לחזור למכללה לשנתי השנייה. ידעתי שאם אני חוזר למכללה אני רוצה לשחק במשחק האליפות הארצית, אליפות הביג-10 ורציתי לזכות בכמה פרסים אישיים, בגלל שאלו היו חלק מהמטרות שלי.

הייתה לנו כיתת שחקני שנה ראשונה נהדרת שהגיעה אלינו: מיץ' מקגרי, ניק סטאוסקאס, גלן רובינסון ה-III ועוד. טים הארדווי ג'וניור ואני עדיין היינו שם כמנהיגים. התחלנו ממש לוהטים אבל אז הייתה לנו תקופה במהלך העונה שממש התקררנו ולמעשה די נפלנו.

במיוחד כשנכנסנו לטורניר, הפסדנו לקבוצה של פן סטייט שלא ניצחו משחק מול קבוצה מאותו האזור במשך כל השנה. הם היו נלהבים, זה היה ערב לכבוד השחקנים המסיימים, והם ניצחו אותנו. זה היה אחד מההפסדים הכי גרועים שאי פעם חוויתי. זה היה המשחק האחרון בטורניר הביג-10.

ואז שיחקנו שוב נגד פן סטייט בטורניר הגדול, וניצחנו אותם, אבל אז הפסדנו לוויסקונסין במשחק הבא. זה היה המשחק האחרון במרץ המשוגע.

עכשיו, היו פרשנים ואנליסטים שאמרו שהקבוצה הזו לא מוכנה, שהיינו קבוצה עם תחזית של העפלה לפיינל-פור, אבל שאנחנו לא מוכנים. זאת לא דרך להיכנס לטורניר.

כולם היו מדוכאים, כולם. כאשר אני המנהיג של הקבוצה הזו, פשוט ניסיתי להפיח בהם תקווה.

See the source image

ממש כפי שתכננו זאת, סיימנו בריצה. כולם זוכרים את המשחק מול קנזס בסוויט-16. בפיגור במשך כל המשחק, שתי דקות לסיום ואנחנו בפיגור של 10. שחקנים אצלנו צללו לכל כדור על הרצפה. זה הגיע לזריקה אחרונה, ואני קלעתי שלשה גדולה. הלכנו להארכה, וזה היה הכל.

הלכנו למשחק האליפות מול לואיוויל, אבל פשוט נגמר לנו הדלק. נכנסתי לבעיית עבירות במחצית הראשונה ואני מתחרט על כך עד היום. זאת הייתה שנה נהדרת עבורנו. חרגנו מהציפיות, ואני חשבתי שעלי להכריז על יציאה לדראפט כדי ללכת להיות מקצוען.

עכשיו אני יכול לומר זאת. לא הייתי מוכן.

אבל בתרבות של היום, אם יש לכם שנה כמו שהייתה לי בשנתי השנייה, אתם חייבים ללכת. אתם לא רוצים להסתכן בפציעה, לא ממש היה לי עוד מה להוכיח במכללה. בהחלט יכולתי לפתח עוד דברים, אבל המניות שלי יכלו לצנוח בגלל שהייתי בפסגה של כדורסל המכללות באותו הזמן.

See the source image

נבחרתי בבחירה ה-10 על ידי הג'אז, וברגע שהגעתי ליוטה, הכל היה שונה.

הייתי צריך להתרגל. מעולם לא ממש הייתי כל כך רחוק מהבית. אהבתי את ההרים, את הנופים מדהימים שם. ליוטה יש אנשים נפלאים.

בשנתי הראשונה, טיי קורבין היה המאמן, ואני חושב שהוא היה המאמן שממש האמין בי וממש חשב שאני יכול להיות כוכב בליגה הזאת. היו לי כמה משחקים גדולים, אבל היו לי גם כמה "משחקים של שחקן חדש" כפי שאני יכול לומר. זאת הייתה אחת מהשנים הללו שהייתי צריך להשתפר.

בשנתי השנייה, בהחלט חזרתי טוב יותר, אבל הג'אז בחרו בדנטה אקסום בדראפט. זה קצת ערער לי את הביטחון. הרגשתי כאילו אני מקבל מכה בפנים. חשבתי שהם בחרו בי כדי לפתח אותי לשחקן שסביבו הקבוצה נבנית, שזה מה שהאמנתי שאני יכול להיות, אבל אז הם בחרו באקסום בשנה שלאחר הכן.

ככה שאני בן 20, ויכולתי להתמודד עם זה בצורה טובה יותר. פשוט התדרדרתי לאחר מכן. שנתי השלישית הגיעה, ואני בסוף הרוטציה. דברים החלו להשתנות כי מצאתי את עצמי מחוץ לרוטציה – פעם ראשונה אי פעם שזה קרה לי בקריירת הכדורסל שלי. זה די הרס אותי. זה הפך אותי מנטלית יותר מכל דבר, בגלל שלא הייתי רגיל לכך. לא הייתי מוכן ללא לשחק בכלל, ועדיין הגעתי וניסיתי לצאת ולהופיע במשחקים כשהייתי שם. זה הפך אותי לחזק יותר. הרבה יותר חזק.

לפעמים דברים פשוט לא עובדים וביוטה זה פשוט לא עבד.

See the source image

בשנה לאחר מכן עברתי לוושינגטון. ידעתי מה התפקיד יהיה. ג'ון וול שם והוא האיש שלהם, אחד מחברי הטובים עד ליום הזה. ידעתי שאני מגיע והולך לשחק דקות כגיבוי, וזה כנראה לא תהיה שהייה ממושכת. הייתה לנו שנה נהדרת, אני אוהב את החברה האלה עד מוות, ואני עדיין שומר על קשר עם הרבה מהם.

ואז הגיעה פגרת הקיץ לאחר העונה האחרונה והייתה לי עוד החלטה לקחת. OKC שמה הצעה על השולחן, יוסטון נתנה הצעה, ניו אורלינס רצתה שאבוא להתאמן.

המצב ב-OKC די הזכיר לי את מה שהיה לי בוושינגטון, שאני אלך ואשחק כמחליף של ווסטברוק. ה-GM פה עם הניקס, סקוט פרי – שהוא גם בחור של מישיגן – דיברנו והוא אמר, 'שמע בחור, יש לך את ההזדמנות להגיע לווסטצ'סטר וממש להריץ את הקבוצה. אנחנו לא מצפים ממך להיות שם לתקופה ארוכה, אבל זה תלוי בך'.

הלכתי בדרך הזו, ואז כולם אמרו, 'למה הלכת ל-G-League?' אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שממש הייתי אחראי על הקריירה שלי. הייתי מוכן לרדת ולשחק בדרך שלי לתוך סיטואציה שציפיתי ללכת אליה. אני מאמין בכישרונות הצעירים כאן והאוהדים שפשוט אוהבים כדורסל – ראיתי זאת כמקום שממש יהיה לי כיף לשחק בו כדורסל.

הייתה נקודה בזמן כלשהו שפשוט לא היה לי כיף לשחק כדורסל. הייתי מתעורר ומסתכל על זה כעבודה. אני די האטתי הכל והסתכלתי על עצמי במראה ושאלתי את עצמי מי אני רוצה להיות. ידעתי שהעיר ניו יורק תהיה מקום נהדר עבורי להמשך הקריירה. יכולתי להתרכז בחיי שמחוץ לכדורסל גם כן. התחתנתי, ונוח לי כאן.

רציתי להתחיל מאפס ואני לא מתבייש בכך. אני חושב שהשמיים הם הגבול מכאן. אני משתפר בכל יום וההרגלים שלי נהדרים. הם לא היו טובים כשנכנסתי לליגה ואני חושב שאשתי והמערכת התומכת בי קשורים הרבה לכך.

מגיע לי להיות ב- NBA בגלל שאני מכבד את המשחק ואני המתחרה האולטימטיבי. אני הולך לשחק ולתת 110 אחוז בכל ערב. אני חושב שכל מי שהגיע למשחקים שלנו יכול היה לראות זאת, את האהבה שיש לי למשחק. בו בזמן, אני מאמין שיש לי אופי תחרותי נהדר – כולם רוצים לשחק עם זה.

אני בן 25 ונשאר לי הרבה כדורסל בתוכי. אני עדיין מאמין שאני אחד מהסקוררים הטובים בעולם, ושזאת צריכה להיות המנטליות שלי. כל אחד זכאי לדעה משלו, אבל אני מאמין שאם תינתן לי ההזדמנות אני יכול לעזור לקבוצה לנצח ברמת ה-NBA. אני יודע שזה לא פשוט יינתן לי, אבל אני יודע היכן אני נמצא בקריירה שלי.

אני מוכן ללכת ולהשיג זאת. אני כולי בזה.

לפוסט הזה יש 9 תגובות

  1. מצויין כרגיל. כואב הלב על שחקן שהוא מאמין שהוא יכול להיות גדול אבל ה-NBA הוא סיפור אחר כשג'ון וול לפניך, ולאן ששולחים אותך ישנו גארד שהוא כוכב ואתה מחליף במקרה הטוב. מאמר חשוב לכל רוקי לקרוא!

  2. תודה לקוראים ולמגיבים.

    טריי ברק אכן לא מצא את עצמו בליגה ועוד יוטה האמינה יותר בדנטה אקסום… לדעתי הוא הציל לעצמו את הקריירה עם הירידה לקבוצת ליגת הפיתוח של הניקס כדי לחזור חזרה והיום הניקס נותנים לו את המפתחות.
    מהלך שלא הרבה שחקנים היו עושים, במקרה שלו זה התניע/החייה לו את הקריירה מחדש

  3. סיפור מעניין, בעיקר בגלל שסופו טרם נכתב. גם אני הייתי הולך להיות ראש לשועלים בסיטואציה כזו. בהצלחה

  4. תודה סמיילי, אחלה של תרגום ומאמר.
    לא חושב שברק מתאים להיות רכז ראשון בליגה, אבל ללא ספק הוכיח שמקומו בליגה, כנראה כשחקן שישי-שביעי

כתיבת תגובה

סגירת תפריט