סדרת בעיות בריאות הנפש ב-NBA של ESPN – חלק 2 מתוך 5 / תרגום Smiley

הגעה ל-NBA לא מרפאת כל דבר: בריאות הנפש ואתלטים שחורים

מאמר מקורי: http://www.espn.com/nba/story/_/id/24393541/jackie-macmullan-complex-issue-mental-health-nba-african-american-community

ג'קי מקמיולאן / כותבת בכירה ב-ESPN

אוגוסט 21, 2018

See the source image

הם למדו מגיל צעיר לשמור על ראש מורכן ושקולם יהיה שקט. סביב הבית בשורה של שדרות ארי היכן שמרכוס ומרקיף גדלו בצפון פילדלפיה, קשר עין עם הבנאדם הלא נכון יכול להיות סימן לא נכון לחוסר כבוד או, גרוע יותר, התגרות. "ואז, הדבר הבא שאתם יודעים, האקדחים נשלפים", מרכוס אומר. "ראיתי חברה חוטפים יריות רק מלשבת על מפתן המדרגות הלא נכון. היינו מוקפים באלימות, בכנופיות. מתעוררים כל יום וחושבים, 'איך אני הולך להגן על עצמי?'"

האחים מוריס היו אתלטים יוצאי דופן, מה שזיכה אותם בדרך מילוט מהאווירה שאותה מרכוס מתאר שהרגישה כמו קופסת נפץ: תדליקו אש, וכל הדבר התפוצץ. כמו רבים מהילדים בגיל שלהם, התאומים מוריס חלמו על לשחק ב-NBA או ב-NFL. "אבל", מרכוס אומר, "חיינו במקום בו אף פעם לא ראינו מישהו שעושה את זה".

כאשר התאומים היו בתיכון, הבית שלהם נשרף כאשר החתול המשפחתי שלהם לכוד בפנים. אמא שלהם, אנג'ל, העבירה אותם ואת אחיהם בלייק לבית קטן בהאנטינג פארק עם הסבים שלהם מצד האמא, דבר צפוף עבור נערים שקרובים לוגבה של 1.86. הם חיו במרתף וישנו על מזרונים, ללא חימום ותקרה נמוכה מדי, מה שעשה זאת בלתי אפשרי עבורם לעמוד זקוף. ועדיין הם היו אסירי תודה, כי לפחות הייתה להם משפחה שדאגה להם. רק לאחד מתוך 20 מחבריהם היה אבא בסביבה – אביהם של התאומים לא נראה בסביבה, גם כן – ואמא שלהם עבדה שעות ארוכות כדי שהיא תוכל לשלם על נעלי הכדורסל שלהם ולרכוש משהו לאכול לארוחת ערב. התאומים נשענו אחד על השני עבור ידידות, נחמה ואומץ.

"אנחנו פשוט ניסינו לשרוד בכל יום", מרכוס אומר. "כילד, זה כיף למשך דקה. אתה לא רואה את עצמך באיזושהי סכנה. ברגע שאתה מתבגר, אתה לא מוגן. עכשיו אתה מטרה. אם אתה נועל איזה ג'ורדן, הם באים אליך. היו הרבה פעמים שהייתי צריך להגן על עצמי. אתה יוצא מהדלת בכל יום ובודק סביב, שומר על הגב שלך, פשוט מנסה להיות מחוץ לקווי האש".

"אתה רואה יריות, צליפות אקדחים. טעות בהחלטה אחת, וזה מסלים כל כך מהר לתוך מלחמת ירי. ככה זה בפילי. אתה לכוד בקופסה. האפשרויות עבורך כל כך קטנות, ככה שברגע שאדם מסוים מחזיק במשהו, הם יגנו על זה בחייהם. קשה להסביר זאת אם לא חייתם את זה".

"מקבלים כבוד בשכונה שלנו אם הורגים מישהו. זה כמה זה היה מבולגן".

האחים היו כל כך קרובים אחד לשני שהם היו מסיימים את המשפט אחד לשני. הם אהבו את אותו האוכל, הלכו עם אותם חברים. הם היו, בהרבה מובנים, אדם אחד – מלבד זה שמרכוס יותר מוחצן, דברן, ומרקיף יותר מאופק, מתגונן. מרכוס שיחק בעמדת הקווטרבאק, ומרקיף הוצב בעמדת הסנטר כדי לוודא שאף אחד לא מתעסק עם אח שלו. הם בקושי היו נפרדים, מה שהפך זאת לקשה יותר עבור מישהו לקפוץ עליהם או לשדוד אותם.

"מרקיף היה קן החיים שלי", מרכוס אומר. "היינו צריכים אחד את השני כדי להצליח לצאת משם. ללא הוא, לא היינו בכלל מנהלים את השיחה הזו".

"לא משנה מה אחי הרגיש", מרקיף אומר, "אני הרגשתי זאת, גם".

אולי, אז, זה לא מפתיע ששני האחים מוריס חשפו עבור ESPN, בתיאום מלא, שהם חיו בדיכאון. שניהם בהתחלה הסכימו להתראיין, אבל שהגיע הרגע לחלוק את סיפורם, רק מרכוס הרגיש בנוח מספיק שיצטטו אותו לגבי בעיות בריאות הנפש שלו. הסודיות נותרה הדאגה העיקרית של שחקני ה-NBA שמתמודדים עם בעיות נפשיות, וכל אחד פועל לפי לוח הזמנים שלו מתי, אם בכלל, הוא יחליט לשתף.

מרכוס מספר שהדיכאון שלו ושל מרקיף נובע משדים של ילדות מפורקת שהחלה עם שתי מכות כנגדם: עוני והיותם שחורים.

"גדלנו במקום שאין בו אנשים לבנים", מרכוס אומר. "כלום. פשוט לא ראיתם זאת בשכונה שלנו".

"באותו הזמן, לא בטחתי בשום אדם לבן בגלל שלא הכרתי אף אדם לבן. בכנות, לא הרגשתי שאני יכול לבטוח באף אחד – אפילו לא באנשים בשכונה שלי, אותם הכרתי כל חיי".

"פשוט יצאנו החוצה כשאנחנו בלחץ כל הזמן. אמרתי לאחי פעם אחת, 'אתה יודע, זאת לא דרך לחיות בה'".

See the source image

בעונה שעברה, ב-NBA היו 74.2 אחוז של אפרו-אמריקאים ו-80.7 אחוז של אנשים צבעוניים. הדמוגרפיה הזו מציגה נושאים ייחודיים המתוארים במחקר שנערך ב-2001 על ידי המנתח הכללי, בו הוא מצא שאי שוויון חברתי היסטורי וכלכלי, גזענות, אפליה, אלימות ועוני גורמים לאפרו-אמריקאים נטייה גדולה יותר להתמודד עם אתגרים בתחום הבעיות הנפשיות.

הם גם נוטים ברוב המקרים לתת פחות אמון באנשים שמנסים לעזור להם. כאשר מחשיבים שרק 30 אחוז מהמאמנים ו-20 אחוז מהמנהלים הראשיים ב-NBA הם אנשים צבעוניים, זה לא קשה להסיק כי יתעוררו קונפליקטים לעתים קרובות בין השחקן האפרו-אמריקאי לבין חבר הנהלה שבכלל לא דומה לו, וככל שהדבר נוגע לשחקן, הוא לא מסוגל להבין מאיפה הוא מגיע.

"ישנה קצת אמת בכך", מרכוס אומר.

דמאר דרוזן, שדיבר באופן פתוח לגבי הדיכאון שלו, אומר שהוא פיתח אישיות שקרית ש"בלתי מנוצחת" כדי להגן על עצמו מפני התנודתיות של קומפטון האורבנית, שבקליפורניה, היכן שהוא גדל. ההילה הבלתי מנוצחת הזאת התמזגה באופן יפה למאמץ האתלטי שלו, כפי שמאמנים משתוקקים לשחקנים בעלי בטחון עצמי.

"זהו נס ששחקן אפרו אמריקאי צומח להיות בסדר בהתבסס על המקום שממנו הוא הגיע".
שחקן היכל התהילה, צ'ארלס בארקלי

"אם גדלתם במרכזי הערים, אתם חייבים ללכת בדרך מסוימת, ואתם צריכים לדבר בדרך מסוימת", דרוזן אומר. "אם בחור חולף על פניך, אתה חייב לוודא שאתה לא מראה שום סימן לחולשה, כדי שהם לא יתעסקו איתך".

"זהו משהו שקשור לכל מה שאתם עושים כאשר אתם מתבגרים. זה קבוע. וזה מרוקן ממך אנרגיה. עבורי, זה פשוט הגיע לנקודה בה החלטתי, 'אין שום דבר שעלי להסתיר יותר. אני לא הולך לדאוג לגבי מישהו שקורא לי חלש או רך. בסופו של יום, אני יודע ממה אני עשוי'".

שחקן היכל התהילה, צ'ארלס בארקלי, אומר שמרבית הצעירים האפרו-אמריקאים מבינים שהדרך שלהם מלאה במהמורות, פשוט בגלל שגזענות ואפליה הן עדיין עובדות יומיות בחיינו. בארקלי אומר שהוא מקבל כבוד ברוב הפעמים, אבל "זה הטיפש היחיד שזורק לגביך איזו השמצה שנשארת איתך עד לעצם היום הזה".

"אחת הבעיות הכי גדולות בקהילה האפרו-אמריקאית היא שלאף אחד מאיתנו אין אבות, ככה שאין לנו את הדמות האבהית החזקה שתדריך אותנו", בארקלי אומר. "כשאני התבגרתי, חשבתי שזה נורמלי שאין בסביבה אמא ואבא. לכל מי שהכרתי לא היו זוג הורים. וכל מי שהכרתי היה עני".

"חשבתי שזה נורמלי עבור כל בחורה שחורה להיות בהריון בתיכון, בגלל שבעיירת הולדתי (לידס), באלבמה, ככה זה היה. רק שהגעתי ל-NBA הבנתי, 'רגע, זה ממש דפוק'. זהו נס ששחקן אפרו-אמריקאי צומח להיות בסדר בהתבסס על המקום שממנו הוא הגיע".

See the source image

שחקנה לשעבר של סן אנטוניו ספרס, איש ההגנה ברוס בואן היה סיפור הצלחה מלהיב, שהצליח לעשות קריירה של 13 עונות ב-NBA לאחר שלא נבחר בדראפט ב-1993. הוא היה מוערך מאוד על ידי מאמן הספרס, גרג פופוביץ', מה שגרם לקבוצה להפריש את מספר גופייתו, 12, ב-2012 (בואן מאז נתן את ברכתו לתת את מספרו לשימוש חוזר על ידי למרקוס אולדריג'). בואן מזוהה בקלות בגין המאמר המהורהר שלו על המשחק וסימנו המסרחי בעניבת הפרפר, מה שהוביל רבים למסקנות שגויות.

"אנשים חשבו שגדלתי במשפחה ממעמד הביניים", הוא אומר, וצוחק.

בואן למעשה נולד במורסד, קליפורניה, וגדל בבית באזור פרסנו היכן שהוא אומר שאביו גנב את דמי הכיס שלו כדי לרכוש אלכוהול ואמו מכרה את הטלוויזיה המשפחתית כדי להאכיל את תחביב הקראק-קוקאין שלה. הסיטואציה של משפחתו היה כל כך בלתי יציב שבואן החליף בתים מספר פעמים, לעתים קרובות לן אצל חברים וקרובי משפחה. אביו לא היה נוכח בחייו – עד שבואן הציג כמה יכולות אתלטיות.

"אמי הייתה מסטולית מסמים, ואבא שלי היה אלכוהוליסט ורודף שמלות", בואן אומר ל-ESPN. "זאת הייתה המציאות שלי. אפילו כילד יכולתי לראות מעבר לכל השטויות שלהם, אבל מה הייתי צריך לעשות? אפילו לא ידעתי איך להתחיל לשאול לגבי עזרה".

בואן אומר שכאשר הוא התבגר, הוא למד לדכא את הפחד והזעם שחלחל בתוכו.

"בתרבות האפרו-אמריקאית, יש את המגמה הזו להאמין שאם נסתיר את הבעיות שלנו, נרגיש יותר טוב", בואן אומר. "גרמנו לזה להיראות שאם מדברים עם אנשים על הדברים האלה, זה סימן לחולשה. אבל זה לא סימן לחולשה. זה למעשה סימן לאומץ בגלל שלוקחים את הצעד הראשון כדי לכבוש את הבעיות שלכם".

"אבל הבעיה האחרת היא שיש לנו חוסר אמון עמוק באנשים האמיתיים שיכולים לעזור לנו. חינכו אותנו לא לבטוח באף אחד".

סקר שנערך עבור הקרן של משפחת קייזר ב-1999 מצא כי 12 אחוזים של אפרו-אמריקאים, בהשוואה ל-1 אחוז של לבנים, הרגישו שרופא או מטפל בריאותי שופט אותם בצורה לא שוויונית או מתייחס אליהם בחוסר כבוד בגלל גזעיהם או מוצאם האתני. מחקר שנערך לאחר מכן על ידי קרן חבר העמים לבריאותם של מיעוטים מצא כי 43 אחוזים של אפרו-אמריקאים, בהשוואה ל-5 אחוז של לבנים, הרגישו שמטפל בבריאות הנפש מתייחס אליהם בצורה גרועה בגלל גזעיהם או מוצאם האתני.

"חינכו אותנו לא לבטוח באף אחד".
שחקן ה-NBA לשעבר, ברוס בואן

בואן רואה את עצמו בר מזל שהוא נחת בספרס, ארגון, אותו הוא מתאר, מתרכז בגדילה לא רק כשחקן כדורסל אלא גם כבנאדם. הוא אומר שהוא שיחק עם "אינספור" חברים לקבוצה, גם שחורים וגם לבנים, שהיו עם בעיות בבריאות הנפש, ולא מצפה שהמספרים האלה ימעטו.

"רוב הילדים האלה הלכו למכללה רק לשנה, אז מה הם למדו באותו הזמן? לא הרבה", בואן אומר. "אז עכשיו מגיעים ל-NBA, איפה שמצפים למקצוענים, אחראיים ובעלי אופי מפותח".

"אם אתם בארגון נהדר שמוכן להתמיד באינדיבידואל ולספק להם את ההדרכה אותה הם צריכים, זה פנטסטי. אבל אם אתם לא בארגון שמוכן להפגין את הסבלנות, האמפתיה, אז אותו שחקן הולך להתקשות. האוהדים אולי לא יראו זאת, אולי אפילו לא גם חברי קבוצתו, אבל הוא הולך להתקשות".

בואן התנגד לדבר עם איש מקצוע לבריאות הנפש במהלך הקריירה שלו, החלטה עליה הוא מתחרט. "כנראה שהייתי שחקן טוב יותר ובנאדם טוב יותר", הוא אומר.

הקשיים שלו, הוא אומר, היו קשורים לעניינים של שליטה. הוא הרגיש שהוא מוכרח לנהל כל פרט, עד להכי קטן, בחייו, על המגרש ומחוצה לו, מה שהפך יותר ויותר למלחיץ, ולא יעיל. הוא התנכר להוריו הביולוגים, ועדיין נותר תחת לחץ עצום מקרובי משפחה לעזור להם בעניינים כספיים. בואן התחתן ויש לו שני ילדים, נחוש למלא את חובתו כאב, אבל כאשר הנישואים הסתיימו בגירושים לפני שבע שנים, בואן אומר, הוא ידע שמשהו צריך להשתנות.

“הייתי במקום אפל", בואן אומר. "לא רציתי להיות כמו הורי הביולוגים. רציתי להיות אבא טוב יותר לבנים שלי, והייתי צריך עזרה כדי להבין כיצד לעשות זאת".

הוא שאל לדעת חבר והחל לחפש מטפל, חושף את הכאב מהעבר ולומד כיצד לפיס ולקבל את עתידו.

"אז עכשיו אני נוכח, אני משקיע, ומתי שאני מרגיש מעט חרדה לגבי משהו שקורה עם הבנים שלי שאיני יכול לשלוט בו, אני יכול לזהות זאת", הוא אומר. "אני חי עם יותר שלווה. סוף סוף יכולתי להבין, 'אני רוצה לשלוט בזה ואיני יכול, אבל אתם יודעים מה? זה בסדר'".

בואן, דרוזן ומרכוס מוריס אומרים שלהתעמת עם העבר ולקבל כיצד זה אמור להתאים לחיים שלהם שמתקדמים זה אחד הדברים הקשים אם כי היעילים של הטיפול בבעיה הנפשית שלהם. אבל זה לא אומר שפשוט אפשר להתרחק מהיכן שבאתם. למעשה, רוב השחקנים מעדיפים שלא לעשות זאת.

"אנשים לא מבינים מה החברה האלה בקהילה האפרו-אמריקאית עוברים", אומר הסוכן הוותיק אהרון גודווין. "זה כל כך קשה עבורם להפריד את עצמם מהאנשים שאיתם גדלו. זה מוביל לנסיגה, חרדה. יש אשמה על להפנות את גבם לאנשים שאכפת להם מהם אבל שלא מהווים השפעה טובה על חייהם. יש את הלחץ הזה של, 'אני חייב להצליח בגלל שהרבה אנשים סומכים עלי'. ואז יש את כל האנשים שמושיטים את ידיהם בגלל שכולם רוצים כסף".

בארקלי זוכר את הימים הללו היטב. כטירון עם הסיקסרס, הוא הרגיש מחויבות לעזור פיננסית למשפחתו ולחברה שלו מלידס. אבל ככל שהשנים התקדמו, לעזור לכל אחד שהושיט את ידו נהפך לנטל, להסחת דעת – ועורר לחץ.

"כסף הורס את כל מערכות היחסים שלך", בארקלי אומר. "לא משנה מה אתם עושים עבור משפחותיכם, זה אף פעם לא מספיק. כל החברים שלכם חושבים שבגלל שאתם עשירים, אתם צריכים להלוות להם בכל סיטואציה".

"הזמן היחיד שחייתי בשלום עם עצמי ובשלווה היה על מגרש הכדורסל".

See the source image

הכדורסל היה הסיבה שהתאומים מוריס היו מסוגלים ללכת לקולג'. הם לא יכלו להרשות לעצמם זאת בדרך אחרת. הם חתמו ביחד בקנזס, מרחק עצום מהרחובות האורבנים של פילי שעיצבו אותם. לורנס הייתה עיר קולג' אידיאלית עם בניינים מרשימים, מדשאות ירוקות ועצים מלאים עלים המבצבצים בצבעים.

"לא יכולתי להאמין בראשי כמה זה היה שונה", מרכוס אומר. "לאנשים באמת היה אכפת איך היום שלכם הולך. בפעם הראשונה, לא הייתי צריך לבדוק מעבר לכתף בכל חמש דקות. יכולתי ללכת קילומטרים ללא דאגה".

ועדיין, התאומים מוריס הרגישו מדי פעם כי העבר ממשיך לרדוף אותם באופן מפתיע. לילה אחד, כאשר הם חזרו מאימון בסביבות 9 בערב, מכונית החלה לנסוע באיטיות בעקבותיהם במורד הרחוב. באופן אינסטינקטיבי, גם מרכוס וגם מרקיף החלו להסתכל סביב בחיפוש אחר מקל, אבן, כל דבר שיכול לשמש כנשק להגנה עצמית.

"אני חושב, 'האם עלי לרוץ? האם אני אגן על עצמי?'" מרכוס נזכר. "בפילדלפיה, כאשר השעה 9 בערב, כשחשוך, ומכונית נעצרת, פשוט בורחים. לא אכפת לי אם זאת אמא שלי במכונית. יודעים שמשהו רע הולך לקרות".

"התאומים מוריס הגבירו את הקצב שלהם, מנסים להתעלם מהרכב שמגיע. הנהג מאיץ כדי לתפוס אותם, ואז הוריד את חלון מכוניתו.

"אתם צריכים טרמפ?" הוא שאל בנימוס. "אני אשמח לקחת אותכם".

"ענינו לו, 'לא, אנחנו בסדר'", מרכוס אומר. "הסתכלתי לעבר אחי ואמרתי, 'לעזאזל, אולי זה שונה. אולי אנחנו יכולים להירגע קצת'".

מרכוס אומר שהוא ואחיו בילו שלוש שנים בשפע טוב בלב והאדיבות בבועת הקנזס שלהם. כשהם היו חוזרים בקיץ לביתם בפילדלפיה, השוני באווירה הפך אותם לנחושים יותר מאי פעם כדי למצוא דרך החוצה.

"מקבלים כבוד בשכונה שלנו אם הורגים מישהו. זה כמה זה היה מבולגן".
פורוורד הסלטיקס, מרכוס מוריס

הכרטיס שלהם היה דראפט ה-NBA. ב-23 ביוני, 2011, מרקיף נבחר בבחירה ה-13 על יד הפיניקס סאנס. חמש דקות מאוחר יותר, מרכוס נלקח בבחירה ה-14 על ידי יוסטון. בזמן שמרקיף השיג ממוצעים של 7.4 נקודות בכמעט 20 דקות למשחק בעונתו הראשונה. מרכוס שיחק רק 17 משחקים ב-NBA ונשלח להתחשל בקבוצת הדי-ליג של הרוקטס.

"הלב שלי נשבר", מרכוס אומר. "אני חושב, 'האם איני טוב מספיק? האם עשיתי משהו לא בסדר?' ואז נפצעתי. הדרך בה התמודדתי עם הדברים היה לשמור זאת בסוד, להחזיק זאת בפנים. זאת הייתה שנתי הראשונה ב-NBA, וכל זה מתפרק. לא היו לידי שום ותיקים שיאמרו לי, 'זה בסדר, זה ישתפר'. הרגשתי ממש בודד".

מוריס התמודד עם האכזבה בכך שהוא נסגר פנימה. בקיץ ההוא, הוא סירב ללכת ליוסטון לאימונים בפגרה ולא ענה לטלפונים מצוות הרוקטס. "[המנהל הראשי של הרוקטס] דריל מורי אומר לי, 'אתה פוגע בקריירה שלך', אבל אני חשבתי, 'ובכן, אתם אלו שפוגעים בקריירה שלי'", מוריס נזכר. "לא בטחתי בהם. לא בטחתי באף אחד".

באמצע עונתו השנייה, בפברואר 2013, מוריס הועבר לפיניקס והתאחד עם אחיו. כמעט מיד, הסימפטומים של החרדה שלו ושל הדיכאון נעלמו. הוא שיחק שם במשך שתי עונות וחצי, והאחים ניהלו משא ומתן על חוזה משותף ובלתי שגרתי ששילם למרקיף 8 מיליון דולר לעונה ולמרכוס 5 מיליון דולר. הכסף לא ממש שינה למרכוס. הוא היה היכן שרצה להיות. "שמתי את הקריירה שלי בכיסא אחורי", מרכוס אומר. "רציתי לשחק עם אחי. הם רצו לשמור אותו מאושר. זה לא היה קשור אלי. בכל הנוגע לקריירה שלי, לא ממש היה להם אכפת מכך".

ביולי 2015, מרכוס היה בהלם בכך שגילה שהועבר לדטרויט. האחים היו פגועים וכועסים, והרגישו כי בגדו בהם.

"זה מתי שבאמת הלכתי למקום אפל", הוא אומר. "זה היה מעשה נבזי ביותר מצדם. לאחר מכן, לקחתי החלטה במחשבותיי. לא היה לי יותר יחסים את איזשהם אנשים ממשרדי ההנהלה. לא רציתי להיות קרוב יותר לאף אחד בקבוצה. סיימתי. הקבוצה הייתה שם, ואני הולך להיות כאן".

ברוב שנותיו המוקדמות, הכדורסל היה המקלט שלו. אבל באותה נקודה, מוריס אומר, זה הרגיש כאילו זה המקור לכל החרדה העמוקה שלו.

"התחלתי לשאול את עצמי, 'האם זה מתאים לי?'" מוריס אומר. "כשגדלתי, אהבתי מאוד את המשחק הזה – זה היה הדבר היחיד שעשה אותי שמח. אבל עכשיו זה מלחיץ אותי לגמרי. הכל שלילי. זה הכל עסקים, ואני חווה קשיים עם זה. אז מתחילים להתהפך שוב ושוב. הכסף נהדר, אבל האם זה טוב עבורי כבנאדם? האם זה חשוב יותר מכל דבר אחר?"

מוריס לא יכול היה לישון בגלל שמחשבותיו רצו מהר כל הזמן. הפיסטונס ניסו לתת לו הרגשה שהוא רצוי, אבל הוא לא היה מגיב בחיוב. הוא לעתים תכופות היה ער במשך כל הלילה מריץ החטאה או טעות שעשה על המגרש, ומשחקו סבל מכך. הוא שקל ברצינות לפרוש, אבל מה הוא יעשה? יחזור חזרה לפילי? הרעיון הזה הוסיף עוד חרדה, עוד לחץ. הוא ניסה גלולות שינה. הוא עישן מריחואנה. שום דבר לא הבטיח לו שלווה.

הוא הועבר שוב ב-7 ביולי, 2017, הפעם לבוסטון. בתקופה ההיא, גם הוא וגם מרקיף התמודדו עם האשמות של תקיפה מתקרית בפיניקס בשנת 2015, והמשפט השאיר אותו מחוץ להכנות לעונה של הסלטיקס. זה היה קשה להצטרף לקבוצה חדשה, אבל הסלטיקס הפתיעו אותו בכך שהבטיחו לו שמקומו בסגל בטוח. הוא נוקה מאשמה באוקטובר, והצטרף לחברי קבוצתו בבוסטון, וגילה שגם המנהל הראשי, דני איינג', וגם המאמן בראד סטיבנס היו פתוחים לחלוטין לגבי עידוד שחקנים לחיפוש עזרה עם מאבקם בבעיות הנפשיות שלהם. הם הציגו אותו לפסיכולוגית, ד"ר סטפני פינדר-אמאקר, שבעלה, טומי אמאקר, מאמן את קבוצת הכדורסל של הרווארד הנמצאת ממש במעלה הרחוב.

"כשהגעתי לראשונה לבוסטון, היו לי את האנרגיות השליליות הללו סביבי מהמשפט", מוריס אומר. "ביליתי יותר מדי זמן בדאגה לגבי מה אנשים חושבים עלי. לא רציתי להכיר חברים חדשים. רציתי שיאמנו אותי וללכת הביתה".

במקום זאת, מוריס ישב במפגש חובה לגבי בריאות הנפש, כאשר פינדר-אמאקר משתתפת כדוברת. כשהיא דיברה על הלחצים הייחודיים שמתמודדים שחקני ה-NBA, הוא מצא את עצמו מהנהן. היא אפיינה דיכאון וחרדה כבעיות נפוצות, משהו שניתן לנהל כמו דברים הקיימים בכל מיני תחומים בחיים. היא השאירה עלוני מידע והבטיחה כי המפגשים שלהם ישמרו בסודיות – מאיינג', סטיבנס, ואפילו מהבעלים ויק גרוסבק. מוריס לקח את מספר הטלפון שלה אבל לא התקשר. כאשר היא חזרה מעוד סשן קבוצתי, הוא החליט ליצור קשר.

פינדר-אמאקר, הוא אומר, שידלה אותו לזהות את מה שמעורר את אצלו חרדה. הם דיברו על הפיכת המחשבות השליליות שלו לשיחה עצמית חיובית. לבסוף, זה הוביל לדיון לגבי החינוך והדיכאון במשפחתו. פינדר-אמאקר עודדה את מוריס לנסות מדיטציה ועוד טכניקות הירגעות כדי להוריד את מפלס הלחץ שלו.

"היא עזרה לי מאוד", מוריס אומר. "זה אולי ישמע מטופש, אבל רק מלעצום את עיני בחדר חשוך ולנשום למשך 10 דקות בכל יום עוזר לי. אני מכיר הרבה חברה שמתמודדים עם איזשהו סוג של חרדה ודיכאון – לא יודעים אם תהיה להם עבודה בעונה הבאה, לא יודעים אם הולכים להעביר אותם בטרייד. זה כל כך מלחיץ. כולם מנסים לקחת ממך משהו. הם רוצים את הזמן שלך, את הכסף, קצת מהתהילה".

"אם יש לך דיכאון, צריך לנסות להיפטר מזה מאשר לסגור זאת בפנים ולתת למשקל להעמיס עליך ולהעמיס עליך ולהעמיס עליך. בשיחותי עם סטפני שיחרר כל כך הרבה מהלחץ הזה ממני".

בזיהוי מה מעורר את הסימפטומים יכול להיות קל עם מידע מהמעגל הפנימי של השחקן, לא משנה מי השותף, חברה או הורה. פינדר-אמאקר תבקש מהשחקן לקבוע עם היחסים הללו הם בריאים והאם אולי גם האנשים הללו נאבקים. אבל השארה של זה במעגל המשפחתי גם כן יכול להוות אתגר בגלל שרבים לא רוצים להכיר בחסרונותיהם או באתגרים שלהם עם בעיות מנטליות.

למרכוס מוריס כבר אין כזה חשש. הוא לא יכול לדבר עבור אחיו מרקיף, הוא אומר, אבל פגישות עם מטפל של בריאות הנפש הפך את מרכוס לרגוע יותר, שמח יותר, חבר אפקטיבי יותר במשפחת ה-NBA. הוא יודע שחברי הכנופיה שמבלים במקום ליד שדרות ארי ילעגו לעברו, יכנו אותו על היותו "רך, אבל לא אכפת לו יותר.

"אנחנו צריכים לשכוח מהביקורת שאולי נשמע", מרכוס אומר. "אנחנו צריכים לחפש ולמצוא מה משפר אותנו. זה אפילו לא קשור לכדורסל. זה נוגע לחיים שלי".


המאבק האמיץ כדי לטפל בבעיה של בריאות הנפש ב-NBA – חלק 1 מתוך 5

לפוסט הזה יש 18 תגובות

  1. תודה סמיילי
    מרתק. מרכוס מוריס יצטרך להמשיך הלאה בסוף השנה. מקווה שהסלטיקס לא יטרידו אותו אבל הוא צריך לדעת שזו אופצייה ושהוא יכול להתמודד עם זה בצורה חיובית.

  2. יישר כוח על המאמר, אך יש לשים לב שלא יהיו ביטויים בסגנון עילג: לעולם לא מסיימים משפט ב"גם" אלא צ"ל: "גם אני הרגשתי זאת" ולא "אני הרגשתי זאת גם".

    לגבי בואן, למי שהיה שחקן בלתי ספורטיבי ואנטי ספורטיבי שפגע במכוון בשחקנים, לא מגיע לקבל כבוד. מי שנותן לו כבוד ומפריש אתגופייתי זה מראה בדיוק מה הרמה שלו מבחינה ספורטיבית

  3. זה כבר לא תרגום, זו כמעט עבודת קודש (כן, כן, אפילו יותר מחצי ברצינות. גם אצלנו יש ילדים שגדלים עם הקושי והפחד לחלוק את הבעיות שלהם, ולקרוא על כך שגם הכוכבים בNBA מושפעים מכך יכול רק לחזק אותם).
    בנוגע לסוגיית הצבע, והמשקל שהיא מטילה על צעירים אפרו אמריקאים, אני בדיוק קורא ספר\מסה בנושא הזה. למי שמעוניין: Between the"
    – World and Me
    Book by Ta-Nehisi Coates

  4. תודה סמיילי. תרגום מעולה כהרגלך.
    כמו שכתבתי בתגובה אתמול על לאב , הסכר נפרץ ומקווה שלא ייסגר, נושא ששווה ,חשוב והכרחי להמשיך להציף ולדבר עליו .

  5. איזה כיף ואיזה סדרה כתבות חשבות תודה סמיילי על המשך עבודת הקודש.
    ממשיך להביא לנו דברי טעם מהיבשת הגדולה

  6. תודה רבה.
    מישהו יכול בבקשה להסביר לי את המשפט "בואן מזוהה בקלות בגין המאמר המהורהר שלו על המשחק וסימנו המסרחי בעניבת הפרפר, מה שהוביל רבים למסקנות שגויות."
    לא הבנתי אותו תחבירית ולא מכיר את ההקשר. תודה.

    1. Bowen was easily identifiable by his thoughtful dissertations on the game and his trademark bowtie, leading many to draw erroneous conclusions.

      "People thought I was raised in a middle-class family," he says, laughing.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט