סדרת בעיות בריאות הנפש ב-NBA של ESPN – חלק 1 מתוך 5 / תרגום Smiley

פורסם ב - 16. ספט, 2018 ע"י ב - מאמרי NBA

המאבק האמיץ כדי לטפל בבעיה של בריאות הנפש ב-NBA

מאמר מקורי: http://www.espn.com/nba/story/_/id/24382693/jackie-macmullan-kevin-love-paul-pierce-state-mental-health-nba

ג'קי מקמיולאן / כותבת בכירה ב-ESPN

אוגוסט 20, 2018

לוס אנג'לס – נדחפתי לתפוס עמדה בתוך קבוצת העיתונאים כאשר אני מרגישה שאני מאבדת אחיזה בקרקע, מוצאת את עצמי עמוק בסנדוויץ' של ארבעה בים של גופות כאשר השחקנים זמינים לתקשורת במשחק האול-סטאר של ה-NBA שנערך ב-2018 בלוס אנג'לס.

זאת לא הייתה סביבה אידיאלית להעלות נושא כזה רגיש ואישי כמו בריאות הנפש, אבל פורוורד קליבלנד קווין לאב רמז לפני שלושה שבועות בקליבלנד שהוא יהיה מוכן לחלוק. באותו הזמן, ראיינתי את צ'אנינג פריי בחדר ההלבשה של הקאבס לגבי הדיכאון שלו עקב מותם של הוריו, בזמן שלאב, שיושב בתא ההלבשה הסמוך, מקשיב בריכוז לשיחתנו.

"כולנו עוברים משהו", לאב אמר, בבהילות, כאשר אני עומדת לעזוב.

עכשיו לאב יושב בדוכן השחקנים באולם הנשפים בסטייפלס סנטר מול יריעת בד שחורה וארוכה, עונה על שאלות לגבי משטר האימון שלו. ניווטתי את דרכי לראש הדבוקה ושאלתי את לאב מספר שאלות לחימום לגבי פריי. ברגע שלאב הבחין שהכנות של פריי "הייתה צעד חשוב" לקראת ההתבוננות בבריאות הנפש, זה נתן לי את האות לפתוח.

"האם אתה אי פעם", צעקתי מעל כל ההמולה המשוגעת של יום התקשורת באול-סטאר, "ביקשת ייעוץ מקצועי?"

פתאום, שתיקה. הפטפוטים המתמשכים בדוכנים שמסביב המשיכו, אבל בחלל סביב קווין לאב, כולם עצרו, הסתובבו … וחיכו. לאב הרים את מבטו אלי, היסס לרגע, ואז הישיר את כתפיו הרחבות ורכן אל המיקרופון.

"כן", הוא ענה בהחלטיות.

כך החל מסעו של לאב כדובר (באומנות) הבלתי רשמי של ה-NBA לגבי בריאות הנפש בפומבי. המוכנות של לאב ושל דמאר דרוזן לצאת מהצללים ולחשוף את מאבקם שם את ה-NBA על מסלול חשוב של גילוי עצמי. זה גרם לארגון השחקנים לשכור את ד"ר וויליאם פרהאם כאחראי הראשון על בריאות הנפש והמצב הפיזי, וזה שכנע את הקומישינר אדם סילבר וראש האיגוד מישל רוברטס כי יש להקפיד על מדיניות מקיפה לבריאות הנפש בראש סדר העדיפויות.

עדיין ישנם מכשולים רבים שיש להתמודד עימם, ובראשם הסטיגמה שדבוקה לנושא בריאות הנפש שגורמת להרבה שחקנים לסבול בשקט. האיגוד גם כן מתעקש שטיפול בבריאות הנפש יהיה סודי, אבל חלק מהבעלים ב-NBA, שבחלק מהמקרים משלמים לשחקניהם מאות של מיליוני דולרים, רוצים גישה לתיקים של "השקעותיהם". זה לא, בכל מקרה, עמדתה של הליגה. "ה-NBA תומכת לחלוטין בהגנה על הסודיות של השחקנים בנושא המידע של בריאות הנפש, ולפיכך, התחייב לאיגוד השחקנים שכל תוכנית הקשורה לבריאות הנפש שתעשה בעתיד תהיה מוגנת", אומר דובר ה-NBA, מייק באס.

סודיות, אומר לאב, צריכה להיות ללא משא ומתן. ללא זה, הוא אומר, הוא לעולם לא היה מרגיש בטוח מספיק להכריז על כך בדוכן האול-סטאר שהוא חיפש אחר טיפול.

תוך שניות מהצהרתו של לאב באותו היום, אותתי בידי במהירות לסגן נשיא התקשורת של ה-NBA, טים פרנק, ולמנהל התקשורת של הקליבלנד קאבלירס, בי ג'יי אוונס, כדי לסדר פגישה פרטית עם פורוורד הקאבס. הפגישה הפרטית נהפכה ל-25 דקות של דיון רציני מאחורי הפרגוד (ממש כך) עם אחד מהשחקנים המושלמים ביותר במשחק.

בעוד לברון ג'יימס, קווין דוראנט וג'יימס הארדן נשאלים לגבי היין המובחר ביותר, ההטבעות המגניבות ביותר והערים הטובות בויתר לסושי, לאב ואני ישבנו בחדר הפרטי של השחקנים ממש מאחוריהם, פותחים את אחד הנושאים הכי נפיצים שה-NBA מתמודדים איתו – והחברה באופן כללי. בזמן שלאב מסביר שרוב החרדה החברתית שלו התרחשה מחוץ למגרש, חבר היכל התהילה החדש סטיב נאש, מתעלם בשמחה מהמשא של נושא זה בו אנו דנים, כשהוא בועט בשמחה בכדורגל לאורך האולם.

"יש לי חרדה, אבל אני מגיע ממשפחה בעלת היסטוריה של דיכאונות", לאב אמר לי באותו אחר הצהריים בפברואר. "קשה לדבר על כך. קשה להתעמת עם זה. לבסוף הייתי צריך לומר לעצמי, 'כל החיים הדבר הזה ישפיע עליך, אז איך אתה הולך להתמודד עם זה?'"

המאבק של לאב היה אחד הסודות הכמוסים ביותר בספורט. שלושה חודשים מוקדם יותר, הוא חווה התקף חרדה במהלך המשחק מול אטלנטה הוקס והיה צריך לעזוב את הפרקט בפתאומיות. הוא גם עזב את הקבוצה בינואר במשחק מול אוקלהומה סיטי, מה שעורר את חברי קבוצתו אז, דווין וויד ואיזיאה תומאס, להתעמת איתו על מחלתו המסתורית. לאב, בכל מקרה, אמר שלא היה לו התקף חרדה במהלך המשחק מול הת'אנדר.

שתי התקריות האכילו את חרושת השמועות ב-NBA – ואת הרכילות – שהיו צמאים לדון בבריאותו הנפשית של לאב במהלך נשף הקוקטיילים במהלך האול-סטאר. בזמן שהתמיכה החלה לזרום ברגע שלאב הודיע בפומבי כי הוא סובל מחרדה ודיכאון, מאחורי הקלעים, הלעג המתון והספקנות התמהמהו. קבוצה קטנה של חברי קבוצתו של לאב לא קנו את התירוץ של בעיה נפשית בכך שעזב את הקבוצה באמצע המשחק. הביקורת הנוקבת הייתה חודרנית – והוכחה לכך שהסטיגמה של בעיות מנטליות עדיין בחיים ונמצאת היטב מאחורי הדלתות של חדרי ההלבשה ב-NBA.

לאב למעשה מכיר את הסטיגמה. הנושא של בריאות הנפש מעולם לא הועלה לדיון בין חברי משפחתו, למרות היסטוריה של דיכאון שהוא מאמין שעברה מדור לדור. לאב לא אומר כלום מלבד "פשוט להוציא זאת ולהתמודד עם זה" היווה סימן לחולשה.

See the source image

"הדבר האחרון שזה צריך להיות זה טאבו, אבל זה מה שזה", אמר לי לאב במהלך הסוף שובע של האול-סטאר. "אני חושב על אבא שלי [שחקן ה-NBA לשעבר, סטן לאב], שמגיע מהדור ההוא. אתה לא מדבר על כלום. אתה מחזיק הכל בפנים".

איך, שאלתי אותו, אבא שלו התנהג לחשיפה של לאב שהוא מתמודד עם חרדה?

"אנחנו נראה", לאב אומר עם משיכת כתפיים. "טרם סיפרתי לו" (מסתבר שלאב לא מדבר הרבה עם אביו).

גילוי הלב של לאב היה מרשים ומפתיע, אבל כשהעליתי את אותו התקף פניקה בנובמבר במשחק מול אטלנטה, התנהגותו השתנתה. תשובותיו נהפכו לקצרות ומתחמקות, הלסת שלו התקשחה, ועיניו התרוצצו ברחבי החדר, כאילו מחפשות אחר יציאה חפוזה. זה נהייה ברור שזה היה יותר מדי, ושלא חלף מספיק זמן עבור קווין לאב. הסכמנו להיפגש לגבי הנושא אחר כך, כשהוא ירגיש יותר בנוח.

"כן, תודה", הוא אמר, בהקלה ניכרת. "אני חושב שזה רעיון טוב".

שלושה שבועות מאוחר יותר, הודעה מלאב הופיעה לי בטלפון. הוא החליט לחשוף את מאבקו ב-Players' Tribune (תרגום ב-hoops). "הרגשתי", הוא יסביר לי מאוחר יותר, "שהייתי צריך להתמודד עם זה במילים שלי", בחלק אחד, לאב פירט את התקף החרדה במהלך המשחק מול ההוקס, אותו תיאר כ"הגיע משום מקום". הוא הבין כי הוא מתמודד עם עניינים משפחתיים, התקשה לישון והרגיש את כובד הציפיות לגבי העונה של קליבלנד. ואז, הוא אמר, הגיחה "הסערה המושלמת" של דברים שהשאירו אותו עם ליבו פועם במהרה, לא מסוגל להסדיר את נשימתו. לאב רשם שכאשר הוא עזב את המגרש, הוא "רץ מחדר לחדר בחיפוש אחר משהו שהוא לא הצליח למצוא".

לאב חשף שהוא נפגש עם מטפל ומרגיש טוב מאוד עם ההחלטה.

בראיון שלאחר מכן עם ESPN ברביעי האחרון בלוס אנג'לס, לאב מספק עוד פרטים לגבי אותו התקף חרדה. לאחר שהוא רץ מחדר לחדר בחרדה מוחלטת, הוא אומר, הוא לבסוף התמוטט על הרצפה בחדר ההלבשה.

"הלב שלי פמפם החוצה מהחזה שלי", לאב אומר. "לא יכולתי לנשום אוויר לריאות. ניסיתי לנקות את הגרון שלי בכך שדחפתי אצבע עמוק לגרון.

"זה היה מבהיל. חשבתי שאני עובר התקף לב. פחדתי מאוד. חשבתי שאני הולך למות באותו הרגע".

לאב אומר שמאמן הכושר של הקאבס, סטיב שפירו, נכנס ומצא אותו שרוע על הרצפה. "הוא ניסה להרגיע אותי, אבל הוא לא ידע מה לעשות", לאב אומר. "הוא שאל אותי, 'מה אני יכול לעשות כדי שתוכל לקבל אוויר?'"

הקבוצה העבירה את לאב לבית החולים. כל הסימנים החיוניים נבדקו. הלב שלו היה בסדר. חברי קבוצתו היו מבולבלים, וכועסים. "לא היה להם שום מושג מה התרחש", לאב אומר.

ולאב לא היה כל כך מוכן לספר להם, בדיוק כמו שהוא חסם את שנינו כאשר ישבנו מאחורי הפרגוד בלוס אנג'לס.

"אני מאוד הוטרדתי למה לא הצלחנו לסיים את שיחתנו במהלך האול-סטאר", לאב אמר לי לאחר המאמר ב-Players' Tribune. "חזרתי הביתה ושאלתי את עצמי, 'למה אני עדיין מסתיר את זה? למה אני לא יכול להתוודות?'"

קווין לאב די לבדו. עוזר המאמן ביוסטון רוקטס, ג'ון לוקאס, שחקן NBA בעברו שהתמודד את התמכרות ועכשיו מריץ תוכנית לטיפול עוקב אחר הבריאות עבור אתלטים, מעריך שיותר מ-40 אחוז משחקני ה-NBA סובלים מבעיות נפשיות, ועדיין פחות מ-5 אחוז מהם מבקשים עזרה. (כשנשאל אם הוא חושב כי לוקאס מפריז לגבי הבעיה, פרהאם, מנהל בריאות הנפש של איגוד השחקנים, ענה, "לא ממש").

הבעיות הללו, לקאס אומר, יכולות להוביל ישר לאלכוהול ושימוש בסמים.

"זאת מגפה בליגה שלנו", הוא אומר. "אני מדבר על הכל מ-HDHA לדו-קוטביות לחדרה ודיכאון".

לאחר הצבעה של אלפי מאמנים, בעלים ומנהלים, זה ברור שהנושאים הקשורים בבעיות נפשיות נמצאות בכל ארגון ב-NBA. זה גם ברור שיותר מדי שחקנים בחרו להתעלם מהסימפטומים שהופיעו אצלם או נכשלו בטיפול בבעיות הנפשיות שלהם באותה חריצות בה הם מטפלים בשבר בכף היד או פציעת ברך.

"יש לי שלושה חברי קבוצה אצלי – שניים על תרופות", סיפר לי מאמן אחד בקבוצה מהאזור המזרחי. "בכמה מהימים הם בסדר. בכמה מהימים הם לא. אני מנסה להיות רגיש ככל שאני יכול, אבל איני רופא או פסיכיאטר, ולפעמים אני נדרש להיות".

אולי הבעיה המטרידה עבור קבוצות ה-NBA זה לא לזהות מי זקוק לעזרה. אלא לשכנע את השחקנים הללו שהם צריכים עזרה. "אנחנו יכולים להציע את כל השירותים בעולם", מסביר הג'נרל מנג'ר של הבוסטון סלטיקס, דני איינג', "אבל אם הם לא ישתמשו בהם, איננו יכולים לעזור להם. יותר מדי מהחברה האלה לא מבינים כמה הם זקוקים לעזרה עד שזה כבר מאוחר מדי".

הגילויים הפומביים של לאב, פריי ודרוזן הם התפתחות חיובית, וכך גם של עשרות שחקנים אנונימיים שבחרו לקבל עזרה מבלי להיחשף בפומבי. ועדיין מי שהיה אול-סטאר מספר פעמים נוטש לסירוגין את התרופות כנגד דו-קוטביות בגלל שהוא שונא את ההרגשה שהן גורמות לו וטרם מוכן להתמודד עם חומרת המצב הנפשי הנוכחי שלו. או למשל הגארד הוותיק שמתעקש שבעיות "ניהול הכעסים" שלו לא נובעות מבעיות נפשיות.

"אנשים מתמודדים עם זה באופן שונה", לאב מסביר. "כל אחד צריך להגיע למסקנה שלו מתי להתמודד עם זה. אחת [תוכניות הטלוויזיה] האהובות עלי בכל הזמנים היא 'הסופרנוס'. אני יושב וצופה בה, וג'יימס גנדולפיני הולך לראות מטפל. הוא אומר לה, 'לעזאזל עם זה, אני לא צריך את זה', ובסופו של דבר, הוא ככה, 'אני לא יכול להפסיק עם זה'".

"ככה אני בערך מרגיש עכשיו".

See the source image

קווין לאב בהחלטה האמיצה לחלוק את סיפורו – "אם אתם לא חושבים שזה מצריך אומץ, אז אתם לא מכירים את המנטליות ב-NBA", מצביע על כך שחקן היכל התהילה, צ'ארלס בארקלי – שהפיץ שכבה חדשה של מודעות וקבלה. ועדיין נשארת המעמסה הגדולה של ניהול הקריירה. הסכנות כוללות בני נוער שפתאום מקבלים מיליוני דולרים וצריכים להתמודד עם חברים, משפחה וזרים שמנסים להשיג נתח. ישנה חקירה בלתי מפסקת ולחץ לתת הופעה. ואז יש גם את הציפיות להראות הילה של קשיחות בלתי מנוצחת.

המקרה המסקרן של הסיקרס עם מרקל פולץ', הבחירה הראשונה בדרפאט של 2017, השאיר הרבה שמגרדים בפדחתם. מי שהיה סקורר פורה מוושינגטון, פולץ' סבל מפציעת כתף, שהתפתחה לתקלה מסתורית במהלך שנתו הראשונה. מה פיזי? מנטלי? שילוב של שניהם? הלך הרוח של פולץ' נעשה ברור יותר לאחר שהוא פרסום זאת באינסטגרם ביולי: "דיכאון, חרדה והתקפי פניקה הם לא סימן לחולשה. אלו הם סימנים של ניסיון להישאר חזק לזמן כל כך ארוך. 1 מתוך 3 מאיתנו עובר חווה דיכאונות, חרדה או התקפי פניקה לפחות פעם אחת במהלך החיים. האם תחלקו זאת בעמוד שלכם במדיה החברתית ליום אחד? רוב האנשים לא. לאלו שכן – תודה שחלקתם את תמיכתכם. תנו לאלו שנאבקים לדעת שהם לא לבד".

פרהאם, פסיכולוג ומנהל תכנית הייעוץ של בית הספר לחינוך Loyola Marymounth, אומר שבעיות מנטליות הן "בעיה אנושית, ולא רק בעיה בכדורסל".

המטרה שלו לטפל בעניין שמנסים להסתיר את הבעיות הנפשיות אלא גם לאתר את מקור מוצאם. לעתים קרובות, פראם אומר, מטפלים במטופלים לפי הסימפטומים שלהם, אם בעזרת תרופות או שיטות התמודדות, ולא במה שיוצר את המאבק בבעיה הנפשית. פראם מציג זאת בדרך הזאת: אם הגלאי עשן מכובה בביתכם, אתם לא לוקחים שרפרף, מורידים את הגלאי ולוקחים אותו לתיקון. אתם מאתרים את מקור האש ומטפלים בו.

"הרעש הצורח לא אומר שזה לא עובד", פרהאם מסביר. "זה למעשה מראה שכן. חרדה, דיכאון, התקפי פניקה הן כולם גלאי עשן אנושי המצביעים שמשהו אחר מתרחש".

"יותר מדי מהחברה האלה לא מבינים כמה הם צריכים עזרה עד שזה יותר מדי מאוחר".
דני איינג', ג'נרל מנג'ר הסלטיקס

ב-2001, המרכז לבקרת מחלות (CDC) ו-Kaiser Permanente בדקו יותר מ-17,000 חולים כדי להגדיר את ההשפעות של חוויות שליליות בילדות (ACE), הכוללות ניצול פיזי, רגשי ומיני, הזנחה פיזית ורגשית, אלימות במשפחה, התעללות על ידי הורים, פרידת הורים או גירושים, מחיות נפשיות בבית, התאבדות או מוות, ופשע או כליאה של חבר משפחה.

"חוויה שלילית בילדות יכולה להיות כל דבר מלראות את ההורים שלכם מתקוטטים או להיות עדים מירי מרכב", פראם אומר. "הממצאים היו ששני שליש מהציבור האמריקאי חוו השפעה שלילית בילדותם לפני גיל 10".

המטען הזה, נשאר ללא בדיקה, וממשיך בגיל ההתבגרות לתוך הבגרות, וצובר סימפטומים לאורך הדרך. לפי הפירמידה שנקבעה במחקר, חוויה שלילית בילדות יכולה להוביל אל שיבוש ניירו-התפתחותי, שיכול להוביל לפגיעה חברתית, מנטלית וקוגניטיבית, שזה יכול לגרום לאימוץ של התנהגות מסוכנת בריאותית (כמו סמים ואלכוהול), שמוביל למחלות, נכות ובעיות חברתיות. השכבה הסופית של הפירמידה באי טיפול במחלות נפשיות היא מוות.

"אני יכול לומר לך שהרבה ממה שאני מתמודד עימו נמצא עמוק בפנים", לאב מאשר. "זה הולך רחוק בעבר".

לאב אומר בקצרה שלאחר שהמאמר ב-Players' Tribune התפרסם, הוא ביקר את אחיו בפורטלנד. "אני לא ידעתי אם הוא רוצה לדבר על כך", לאב אומר. "הוא אמר לי, 'אני זוכר שכאשר היית צעיר, והיה לך את הזעם הזה, או שהיינו מאבדים אותך למספר שבועות והייתי פשוט עוזב אותך במנוחה'". במהלך התקופות האלו, שאותן לאב מכנה "כזמנים אפלים", הוא היה נשאר נעול בחדרו, מוקף בגוונים אפלים, ולא מדבר עם אף אחד.

במהלך 20 ראיונות עם שחקנים נוכחיים ושחקני עבר ב-NBA, הנושא שחזר על עצמו הייתה התפיסה הציבורית שבגלל שאתלטים מקצוענים הם מפורסמים ובריאים, החיים שלהם אידאלים.

"אתם חושבים שמתי שאתם מגיעים מאווירה קשה שאם הצלחתם לצאת ולהגיע ל-NBA, כל הדברים הרעים אמורים להימחק", דרוזן אומר. "אבל אז כל הדינמיקה החדשה הזו שטעונה בלחץ מופיעה בדרך".

"אנשים אומרים, 'למה אתה מדוכא? אתה יכול לקנות כל דבר שאתה רוצה'. הלוואי שכל אחד בעולם היה עשיר ככה שהם יבינו שכסף זה לא הכל".

פרהאם אומר שהדאגות הללו מדגישות את העובדה שאצל ספורטאי עילית, במיוחד גברים, מצופה מהם "לשמור זאת חזק בפנים, לא להראות רגשות".

"כאשר מוסיפים את השכבה של הסלבריטאיות", אומר פרהאם, "עכשיו יש לכם השפעה כפולה. אם שחקן עילית מתחיל לדבר על 'דברים', הוא מרגיש בסכנה שיחליפו אותו או שלא יחתימו אותו או שיאבד חוזי חסויות. ככה שהמסקנה נהפכת ל'מוטב להישאר בשקט'".

See the source image

ב-25 לספטמבר, 2000, פול פירס נדקר מספר פעמים במועדון ה-Buzz בבוסטון. אחת מפציעות הסכין הייתה בעומק של כמעט 18 סנטימטר, מספר סנטימטרים מלבו. פירס עבר ניתוח חירום בגין ריאה שהתמוטטה ולאחר מכן טען שהעובי של ז'קט העור שלו הציל את חייו.

הפנים של ארגון הסלטיקס הימם את כולם כאשר התאושש בזמן כדי לשחק את כל 82 המשחקים באותה העונה. כאשר כולם התפעלו מההחלמה המהירה שלו, פירס באופן אישי התמודד עם צלקות מנטליות מהתאונה, שנדרשו להן שנים להחלים.

בפעם הראשונה, פירס משוחח על התקף הדיכאון העצום שהשאיר אותו לא מחובר וגרם לו להזמין שמירה משטרתית 24 שעות ביממה מחוץ לביתו שבלינקולן, מסאצ'וסטס.

"נדקרתי 11 פעמים", פירס מספר ל-ESPN. "הרגשתי כאילו אני לכוד בקופסה. לא יכולתי ללכת לשום מקום".

"נלחמתי בדיכאון במשך שנה. הדבר היחידי שהציל אותי היה כדורסל".

זמן רב לאחר ששוחרר מבית החולים, פירס נותר לחוץ, עצבני וחרד. הוא לא יכול היה לישון. הסלטיקס דחקו בו לחפש אחר ייעוץ, אבל הוא ביטל אותם בהינף יד. "חשבתי, 'אני יכול לעשות זאת בעצמי'", פירס נזכר. "לא רציתי מישהו אחר בעניינים שלי".

אבל ככל שחלפו השבועות, להסתובב במקומות ציבוריים נהייה כמעט בלתי אפשרי עבור פירס. הטראומה של האירוע הפשיטה ממנו את כל הביטחון. החרדה עקצצה בו כאשר הוא סעד במסעדת מורטון בבוסטון מספר חודשים לאחר שנדקר, כאשר המנהל ניגש אליו עם טלפון ביתי ואמר לו שחבר מתעקש לדבר פירס. הוא לקח את השפופרת, וקול מאיים לגלג, "אני הולך להרוג אותך".

"אז עכשיו אני ממש פרנואיד", פירס אומר. "אני לא רוצה ללכת לשום מקום. המשטרה התמקמה בקדמת ביתי למשך חודשים. הייתי בבלגן".

"אני חושב שזו הסיבה מדוע חזרתי למגרש כל כך מהר. אני יושב בבית וחושב [על הדקירה] בכלל לא עזר. הלכתי לכל אימון, יושב בצדי המגרש למשך שעות, בגלל שזה המקום בו הרגשתי בטוח. לא רציתי שהאימונים האלה יסתיימו בגלל שאז הייתי צריך לחזור החוצה לעולם הזה שממש הפחיד אותי".

"אני אומר לכולם לקבל את העזרה שהם צריכים. הדיכאון שלי היה חמור – ממש חמור. אני לעולם לא ארצה להרגיש כך שוב"
פול פירס, לשעבר אול-סטאר הסלטיקס

באופן בלתי יאמן, פירס הצליח להשיג ממוצעים של 25.3 נקודות ו-6.4 ריבאונדים במהלך עונת 2000-01. זאת הייתה עונה סואנת עבור הסלטיקס, שניצחו רק 36 משחקים ושמאמנם, ריק פיטינו, עזב באמצע העונה. לפירס לא היה אכפת. הכדורסל היה מקום המבטחים שלו.

"לא יכולתי להיות ליד קהל", הוא אומר. "אם הייתי מגיע למקום עם התקהלות גדולה, הייתי מתחיל לרעוד מבפנים. לקח לי שנים להתגבר על כך. אם הייתי הולך ומישהו היה נכנס בי או מתחכך בי, הייתי משתגע".

לפני פתיחת עונת 2000, הסלטיקס קידמו את עצמם בכך שהציבו שחקנים בכניסות לאולם כדי לברך את האוהדים כאשר הם נכנסים בשערים המסתובבים. פירס הסכים להיות חלק מזה, אבל ברגע שהגיע הזמן להשתתף, קצב לבו החל זינק, כפות ידיו החלו להזיע, והוא החל לחוות קוצר נשימה. הוא חווה התקף חרדה מלא.

"אמרתי לסטיקס, 'איני מסוגל לעשות זאת'", פירס אומר. "[בשנה השנייה] חשבתי שאני מרגיש טוב יותר, אבל החזקתי מעמד אולי שתי דקות, ואז הרגשת הפניקה הזו הייתה מתחילה בי שוב. הייתי בטוח שמשהו רע הולך לקרות לי".

בדיעבד, אומר פירס, הלוואי והוא היה מקשיב לסלטיקס ומדבר עם מומחה לבריאות הנפש. ההחלטה שלו להתמודד עם הלחץ הפוסט-טראומתי בדרכו הגבירה את הדיכאון ובידדה אותו מחבריו, משפחתו וחברי קבוצתו.

"הייתי צריך להיפתח מוקדם יותר ממה שנפתחתי", פירס מודה. "זה אכל אותי חי. ברגע שהתחלתי לדבר לחבר משפחה, זה עזר לי".

"אני הבנתי, 'הייתי צריך לעשות זאת מוקדם יותר'. אני אומר לכולם לקבל את העזרה שהם צריכים. הדיכאון שלי היה חמור – ממש חמור. אני לעולם לא ארצה להרגיש כך שוב".

See the source image

קווין לאב בילה שנים בניסיון להתעלם, ואז לפיס את התנהגותו. כשהוא היה צעיר, הוא אומר, הוא היה נוטה "להשתולל" והוא לא יכול היה להבין זאת.

"אני סוג של בחור שיש לו פיוז ארוך", לאב אומר. "אני מנסה להיות רגוע ככל שאני יכול, אבל מתי שקופץ לי הפיוז, אני מתפוצץ. סוג האנשים האלו יכולים להיות מאוד הרסניים, ואני אחד מאותם אנשים".

"כשהייתי ילד, הייתי כזה. הייתי כל כך תחרותי. כשהתבגרתי, התחלתי לשמור הרבה מהדברים האלו בפנים. החברה שלי, קייט, ראתה אותי מועד קצת למסלולים הרסניים, והיא הייתה אומרת לי, 'אני אוהבת אותך כל כך. אני באמת חושבת שאתה צריך לדבר עם מישהו'".

"אבל המשכתי לומר לעצמי, 'אני לא צריך שום עזרה. אני מצליח. הגעתי כל כך רחוק. יש לי את החברים הכי טובים בעולם'. אבל האמת הייתה, שהיה עדיין הרבה שהפך אותי ללא שמח".

כמה מהשחקנים הכי טובים בליגה הם הכי פגיעים בגלל כמות הלחץ המופרזת שיושבת עליהם לא רק להופיע אלא גם להרים את רמת המשחק של הארגון שלהם.

מי שהיה לשעבר אול-סטאר 11 פעמים, כריס בוש, יכול לספר. הוא נזכר באופוריה שהוא הרגיש במהלך עונת 2006-07, כאשר הטורונטו ראפטורס התחילה לשגשג איתו כשהוא הכוכב שלהם והם ניצחו 47 משחקים.

"הגענו סוף סוף לנקודה בה אנחנו מצליחים, זכינו בראשות הבית האטלנטי, היינו במקום ה-3 במזרח, ואנחנו ממש היכן שתמיד קיוויתי שנהייה", בוש אומר ל-ESPN. "אבל אז, פתאום, התעוררתי בבוקר, והסתכלתי על ידי, והן רועדות. אני פשוט לחוץ כל היום, ואני אומר לעצמי, 'מה לעזאזל קורה? מה לא בסדר איתי?'"

הראפטורס הביאו פסיכולוג ספורט, שביצע טכניקות להרגעה, כולל מדיטציה. אבל, בוש אומר, זה רק גרם לו להיות ישנוני.

"זה לא ממש עזר לי בכלל", בוש אומר.

באביב ההוא, הראפטורס הודחו בסיבוב הראשון על הקבוצה הוותיקה של ניו ג'רסי אותה הובילו ג'ייסון קיד, ריצ'ארד ג'פרסון ו-וינס קרטר.

"זאת מגיפה בליגה שלנו. אני מדבר על הכל מ-HDAD עד לדו-קוטביות ולחדה ודיכאון".
ג'ון לוקאס, עוזר מאמן היוסטון רוקטס

החרדה של בוש גדלה שוב, הוא אומר, שהוא חתם על העסקה המפורסמת כשחקן חופשי עם המיאמי היט כדי להצטרף ללברון ג'יימס ודווין וויד ב-2010.

"הגעתי מטורונטו, במצב טוב", בוש אומר. "והבנתי, 'בסדר, אנשים הולכים להבין מדוע הלכתי, והם הולכים לאהוב אותי'. זה כל מה שהיה לי אכפת ממנו – שאנשים יאהבו אותי".

"הגעתי לשם, ואני מחייך, וכולם צועקים לעברי. כל ה'החלטה' של לברון הפכה את כולם לכועסים. אני לא יודע למה, אבל חטפתי הרבה מאוד כדורים טועים בגלל שהייתי בקרבת זה. ואז הפסדנו [בגמר ה-NBA ב-2011 לדאלאס], ואנשים רדפו אחרי. התחלתי להיות די מריר".

הדימוי המתמשך של משחק 6, הניצחון הסופי של המאבריקס שהיו אנדרדוג, היה של בוש המדוכדך הולך בבלבול לחדר ההלבשה שהוא דומע. סרטי וידאו שלו כשהוא בוכה התפשטו במהרה, והוא הושמץ על היותו "רך".

"כל האנשים הללו שעשו צחוק ממני נשבר, הם לא הבינו", בוש אומר. "נתתי את החיים שלי עבור זה. ספגתי את זה מכל כיוון, ואז הפסדנו. הבעתי את הרגשות שלי, ואז הם צחקו עלי בגלל זה. הייתי יותר מדי כנה. פשוט לא יכולתי לנצח".

המדיה החברתית לעתים מספקת זרקור כואב על הפגמים של השחקנים. הם נשפטים על כל דבר מפספוס מהלך כדורסל להתהוללות במועדון בערב. שום דבר קדוש – והביקורת המותזת עליהם מגיעה לעתים מטרולים אנונימיים.

"המדיה החברתית היא אתגר גדול עבור האתלטים", פרהאם אומר. "זה בהחלט התחיל לתפוס מה אנשים אומרים, מתי הם אומרים זאת, אם הם אומרים זאת. אף פעם אי אפשר לדעת מה מניע את האנשים או מי הם באמת".

"אפשר לייעץ לשחקנים להוריד את המינון, אבל עבור רבים מהם, המדיה החברתית היא הדרך העיקרית שבה הם מתקשרים".

עבור חלק מהאתלטים, הביקורת היא כל כך בקרביהם ובלתי מתפשרת שהם חיסלו כל קשר של מדיה חברתית מחייהם.

"מסכן קווין לאב", בארקלי מציין. "בכל פעם שהקאבס הפסידו, במדיה החברתית האשימו אותו. אי אפשר היה לצפות בטלוויזיה מבלי שמישהו יגיד, 'הקאבס מסריחים, וזאת אשמתו של קווין לאב'".

לאב אומר שהביקורת הציבורית רק הרחיבה את השאלות שכבר היו לו לגבי עצמו. "אני פרפקציוניסט, ככה שאני קשה עם עצמי", הוא אומר. "אני לא עובר את המבחן במראה".

עבור לאב ודרוזן, המסע לבריאות נפשית מתפתח ומתקדם. עבור שחקני NBA שמסרבים לקבל עזרה, המסע נותר קשה, בודד, ועם חוסר וודאות. פרהאם מתעקש שההתמודדות עם הבעיות שלהם תפתח מקום לפוטנציאל שהם אפילו לא הבינו שיש ברשותם.

"עם ההשקעה בבריאותו של השחקן, האתלטים האלו יכולים להופיע אפילו ברמה גבוהה יותר ממה שהם עכשיו", פרהאם אומר. "אבל הם צריכים לרצות. אחרת, אף אחד לא יכול לעזור להם".

Tags: ,

28 תגובות ל - “סדרת בעיות בריאות הנפש ב-NBA של ESPN – חלק 1 מתוך 5 / תרגום Smiley”

  1. קוין ג'ונסון

    16. ספט, 2018
    11:09

    הבעיה המרכזית היא הראיונות אחרי כל משחק ובאמצע משחק, הברברת האינסופית, מה אתה חושב על זה ומה אתה מגיב על זה, בלה בלה בלה בלה, כמה אפשר? זה עצמו בלתי שפוי, אי אפשר לסכם כל משחק כאילו זה כנס פרידה של מח"ט מצה"ל.
    הפייסבוקיאדה והציוצים עצמם הופכים אנשים לכמעט חולי נפש לפעמים, צריך להיות נחמד בעיני כולם וצריך לעקוב כי אם לא יגיבו אז מישהו ייעלב שלא שמחת בשמחתו.

    אם לא היתה חובת ראיונות, והיה לגיטימי לא להיות בפייסבוק, אנשים היו פחות מתחשבים במה חושבים עליהם כל רגע. זה לא בריא.

    Reply to this comment
    • Cruv Memula

      16. ספט, 2018
      15:39

      תבורך על תגובה שהוציאה לי את המילים מהפה.

      Reply to this comment
  2. ד"ר רזי הופמן

    16. ספט, 2018
    12:46

    מעניין מאד סמיילי
    תודה

    Reply to this comment
  3. האווי לאסוף

    16. ספט, 2018
    16:13

    כתבה מרתקת וחשובה, תודה רבה על התרגום המעולה

    Reply to this comment
  4. אסף

    16. ספט, 2018
    16:25

    תודה על התרגום סמיילי, נושא מרתק שלדעתי לאב ודרוזדן היו פורצי הסכר שלו ולא הולך להעלם במהרה.וטוב שכך.

    Reply to this comment
  5. Berch

    16. ספט, 2018
    17:00

    לקח לי הרבה זמן לקרוא אבל זה ממש משובח.
    מחכה לחלק הבא. אני מאד שמח שתהליך כזה קורה….

    Reply to this comment
  6. צביקה

    16. ספט, 2018
    18:04

    יופי של תרגום, על נושא מעניין וחשוב

    Reply to this comment
  7. סתם מישהו

    16. ספט, 2018
    18:05

    מעולה!!

    Reply to this comment
  8. Ljos

    16. ספט, 2018
    18:14

    תודה, סמיילי. זה היה חייב להגיע לכאן.

    Reply to this comment
  9. מנחם לס

    16. ספט, 2018
    18:38

    תודה סמיילי.
    אני כמובן קראתי את המקור. ג'קי היא הכתבת הבחירה של בוסטון גלוב ואחת האנשים שאני מעריך ביותר בעולם המדיה – גבר או אשה.
    התרגום שלך מצויין ממש. הקריאה קלה ושוטפת.
    אני מאד קשור לנושא כי אחרי מות אשתי רינה והעובדה שנשארתי אב עם שתי בנות בנות 3 ו-6 הכניסה אותי לדכאון וחרדות. למזלי קרו לי שני דברים טובים: הכרתי את גייל, והחלטתי לבקש עזרה רפואית ולא לנסות להילחם בבעיות בעצמי.
    מצאתי פסיכיאטור שניסה לחזור איתי לתקופת ילדותי בה גם אני גדלתי ללא אב (אמי התגרשה ממנו כשהייתי בן 3, וטוב שעשתה זאת), אבל לא היה לי זמן וחשק לפסיכואנליזה ארוכה ואמרתי לו: "אני פרופסבור חדש. אין לי זמן ואנרגיה להתחיל עאנליזה מהילדות. תן לי מרשם לכדורים, ואז אחזור אליך".
    הוא נתן לי מירשם לכדורים נגד חרדות ונגד דכאון. זה היה ב-1973. מאז הכדורים התחלפו כי מדע הרפואה פיתח תרופות טובות יותר. אני ממשיך לקחתם עד היום אפילו שכבר עשרות שנים אני מרגיש מצויין, אבל דברתי עם כמה וכמה פסיכולוגים ופסיכיאטרים משך השנים וכולם בדיעה אחת: "אם אין תופעות לוואי, ואם הביטוח משלם, למה להפסיק?"

    אז זה הפך אצלי כמו ציחצוח שיניים על הבוקר.

    תודה סמיילי

    Reply to this comment
    • עידו גילרי

      16. ספט, 2018
      20:20

      SSRIs forever

      Reply to this comment
      • Ljos

        16. ספט, 2018
        20:35

        אני אשמח, תודה.

        Reply to this comment
        • עידו גילרי

          16. ספט, 2018
          20:39

          מה עוצר בעדך?

          Reply to this comment
          • Ljos

            16. ספט, 2018
            21:11

            אתה יודע. מעגל קסום ונפלא בפארק בשם "חרדה ודיכאון וחוסר ביטחון משווע ופחד מכישלון ונגמר המקום בשלט הכניסה, אבל תסמכו עלינו שהשם בשפה המקומית ארוך אפילו יותר". יפה שם. הכל מת.

  10. עידו גילרי

    16. ספט, 2018
    21:14

    אז מה מונע ממך מערכת יחסים ארוכת טווח עם החבר SSRI?

    Reply to this comment
    • Ljos

      16. ספט, 2018
      21:51

      אותם דברים שמצריכים אותה.

      Reply to this comment
      • עידו גילרי

        16. ספט, 2018
        21:52

        איבדת אותי יקירי.

        Reply to this comment
        • Ljos

          16. ספט, 2018
          22:56

          כדי להגיע למערכת היחסים הזו צריך לעשות צעדים שהצדדים הבעייתיים נלחמים קשה נגדם

          Reply to this comment
          • עידו גילרי

            17. ספט, 2018
            20:02

            נגד ביקור אצל רופא המשפחה?

          • Ljos

            17. ספט, 2018
            23:46

            שדדי יעזור לי, כן. גם שם.
            (אפשר לקבל את זה בכלל מרופא המשפחה? לא ידעתי)

          • עידו גילרי

            17. ספט, 2018
            23:59

            כן, אפשר.
            בכלל אם אתה רוצה להרחיב קצת את הדיון בנושא אתה מוזמן לפנות אלי בפרטי.

  11. Dror2

    16. ספט, 2018
    21:39

    נושא חשוב, ולאנשים האמיצים שמוכנים להיחשף יש חלק חשוב בקידום המודעות והלגיטימציה לתחום הזה שנוגע בכל כך הרבה מאיתנו. זה תהליך שקורה בכל העולם (לפחות המערבי). רואים את זה גם אצלנו, עם מערך בריאות הנפש שמוקם במכבי אש ובמד"א אחרי שנים של הכחשה והדחקה, וההתפתחות של המענה הנפשי ללוחמים בסדיר ובמילואים. היתה לי הזכות לפני כמה שנים, בתור קב"ן של לוחמים, להיות חלק מהתהליך הזה, וראיתי כמה צמא יש לעזרה נפשית גם במקומות הכי מצ'ואיסטיים בחברה שלנו – אם רק מנגישים את הנושא ואת איש המקצוע.
    כמה שמתחילים לטפל בדברים יותר מוקדם ככה יותר קל להתמודד איתם – בין אם זה חרדה, דיכאון, פוסט טראומה או כל סוג אחר של הפרעה.

    Reply to this comment
  12. סקוטי פ.

    16. ספט, 2018
    22:02

    מעניין מאוד ונושא חשוב ביותר, תודה.
    אוסיף שהדעה הרווחת והמתוקפת יחסית מבחינה מחקרית היא ששילוב של טיפול תרופתי יחד עם פסיכותרפיה הוא לרוב הכי אפקטיבי בהתמודדות עם קשיים רגשיים.

    Reply to this comment
  13. Smiley

    16. ספט, 2018
    22:47

    תודה לקוראים ולמגיבים

    Reply to this comment

Trackbacks/Pingbacks

  1. סדרת בעיות בריאות הנפש ב-NBA של ESPN – חלק 2 מתוך 5 / תרגום Smiley | Hoops - 17 בספטמבר 2018

    […] המאבק האמיץ כדי לטפל בבעיה של בריאות הנפש ב-NBA – חלק 1 … […]

  2. סדרת בעיות בריאות הנפש ב-NBA של ESPN – חלק 3 מתוך 5 / תרגום Smiley | Hoops - 18 בספטמבר 2018

    […] המאבק האמיץ כדי לטפל בבעיה של בריאות הנפש ב-NBA – חלק 1… […]

  3. סדרת בעיות בריאות הנפש ב-NBA של ESPN – חלק 4 מתוך 5 / תרגום Smiley | Hoops - 19 בספטמבר 2018

    […] המאבק האמיץ כדי לטפל בבעיה של בריאות הנפש ב-NBA – חלק 1 … […]

  4. סדרת בעיות בריאות הנפש ב-NBA של ESPN – חלק 5 מתוך 5 / תרגום Smiley | Hoops - 20 בספטמבר 2018

    […] המאבק האמיץ כדי לטפל בבעיה של בריאות הנפש ב-NBA – חלק 1 … […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *