פוסט מהעבר: פיל ג'קסון משווה בין מייקל וקובי / מנחם לס

********************************

כשאני מתעורר בבוקר ורואה יום ללא לפחות 4-5 פוסטים חדשים אני מנסה להוסיף משהו מהעבר. אמש איבדנו את האינטרנט כשהיה לי רק חצי מה'מעורב' שהיום אשלים והוא ייכנס מחר. רק התכוננו כי ביינום מתכונן לעשות חזרה ל-NBA. היתה אצלנו סערה איומה ללא קשר להוריקן 'פלורנס' שיכה צפונית מצ'רלסטון (שהיא בקו האנכי שלנו בגרינוויל), ומלבד זאת אנחנו כ-110 מייל מהחוף כך שאפילו אם הוריקן בא ישר אלינו, עד שהוא מגיע הנה הוא הופך לסערה טרופית.

*****************************

הערה של מנחם לס: הספר החדש של פיל ג'קסון ייצא למדפים רק ב-MEMORIAL DAY (בסוף השבוע הבא). אני מתנצל על הביטויים הרבים מהרגיל באנגלית כי רציתי להישאר נאמן כמה שיותר לביטוייו המדוייקים של פיל ג'קסון. אני מתרכז הפעם רק בפרק בו הוא כותב על ההשוואה בין מייקל ג'ורדן וקובי בריאנט.

הזן מסטר סוף-סוף נכנע. אחרי שנים על גבי שנים בו הוא סרב להשוות בין מייקל ג'ורדן וקובי בריאנט, הוא עושה זאת סוף-סוף בספרו "ELEVEN RINGS – THE SOURCE OF SUCCESS". זהו מין ספר זיכרונות יותר מהכל, שנכתב כשפיל מדבר, ויו דלייני כותב. הוא לא משווה ביניהם כמו שהוא מפריד ביניהם. "מייקל היה יותר כריזמטי ויותר חברתי. "הוא אהב להיות חלק מהעדר, בעוד קובי אהב להתבודד ולשמור על פרטיותו בתוך הריבוע שבנה מסביבו. מייקל אהב לבלות עם חברי הקבוצה, אנשי הביטחון, לשחק איתם קלפים, לעשן סיגר, 'AND SHOOT THE BREEZE'" (לקשקש). הוא ממשיך: "קובי אוהב לבודד את עצמו ואיננו מוחצן כמו מייקל. אני כמעט בטוח שהעובדה שלא הלך למכללה משפיעה עד היום על התנהגותו. הוא הגיע לליגה בגיל 18 והיה לו חוסר ניסיון בהתנהגות חברתית. אז האיסולציה, הבידוד, מהאחרים היתה מין קו הגנה מפני סוג חיים וסוג אנשים שהוא לא היה רגיל להם ולשכמותם. אולי גם מן רגש נחיתות חברתית בגלל גילו. אבל ככל שהוא התבגר הוא גם השתנה ונעשה טיפוס יותר פתוח וחברתי, וניסה לדובב חברי קבוצה על עניינים שלא קשורים לכדורסל, ואת זה הוא עשה במיוחד במשחקי חוץ".

ג'קסון ממשיך: "מייקל היה יותר לבבי ועליז והיתה לו כריזמה מקסימה ומושכת. כולם רצו להיות לידו ובחברתו. עם קובי האווירה היתה תמיד יותר רצינית 'ומפחידה'. עם מייקל, האווירה שהוא שידר היתה חברית וידידותית כשכל שחקן חדש מרגיש כמעט מיד נעים בחברתו, וקרוב לכוכב. עם קובי, שהיה הרבה יותר מנוקר, אנשים נדקרו ונעלבו לא -פעם לפני שזכו להתקרב אליו. מייקל היה 'פרפר' חברתי בעוד שקובי היה RECLUSE (מתבודד) חברתי".

בקשר לכדורסל, ג'קסון טוען שמייקל היה שחקן הגנה יותר טוב. HE WAS MUCH TOUGHER. הוא היה הרבה יותר חזק. HE WAS MORE INTIMIDATING. מייקל יכול היה לשבור כל SCREEN, ואם הוא החליט TO SHUT DOWN שחקן זה או אחר, השחקן הזה היה מחוסל. ז"א כשהוא החליט רק לשתק את השחקן מבלי לעזור בהגנה קבוצתית. אם הוא החליט שמישהו לא קולע נגדו, המישהו הזה לא קלע".

אבל זה לא אומר שקובי היה (הוא) מגן חלש. "קובי בילה שעות ללמוד את הטריקים של מייקל בהגנה. אבל קובי נטה לסמוך יותר על גמישותו ו'הרגשתו' ולכן לקח יותר סיכונים ממייקל, וזה פגע במשחק ההגנתי שלו. קובי נטה להמר הרבה יותר ממייקל בהגנה, וזה פגע בו לעתים!"… לפי ג'קסון מייקל היה גם שחקן התקפי יותר טוב ויותר יעיל מקובי. "למייקל היה גוף בנוי כפלדה. לא היתה בו טיפת שומן, רק שרירים, והוא היה רחב הרבה יותר מקובי. זה איפשר לו לשחק בדינמיות גדולה יותר, ועם יותר תנופה וכוח. אבל אולי ההבדל הגדול בין שניהם היתה הסבלנות של מייקל. מייקל 'חיכה' שהמשחק יבוא אליו והוא לא הכריח דברים. קובי הוא יותר חסר סבלנות ואם המשחק לא 'בא אליו' הוא רוצה 'להכריח' את המשחק שיבוא אליו. מייקל רק לעתים רחוקות ניסה TO OVER-REACH (להגזים) ביכולתו ועשה רק דברים שהוא ידע שהוא יודע לעשותם בהצלחה. קובי  נטה 'TO FORCE THE ACTION' ('להכריח דברים') ו-TO OVER-PLAY  (להגזים)  ביכולתו, ובמיוחד כשהמשחק לא הלך כרצונו".

היה עוד הבדל גדול ביניהם שאותו קלטתי מזמן וכתבתי עליו כמה פעמים. גם ג'קסון כתב דברים דומים: "כשלמייקל משהו לא הולך, הוא מוותר והולך לעשות את הדבר הבא. אם הוא זורק שתיים-שלוש זריקות מרחוק והן לא נכנסות, הוא מוותר ועובר לדבר הבא: כניסה לסל, או תשומת לב רבה יותר לאסיסטים, או לריבאונדים. כשלקובי לא הולך משהו, הוא מתעקש וממשיך לנסות עד שהמזל יתהפך. אם קובי מחמיץ 3 זריקות, הוא ינסה עוד ועוד ועוד, עד שהכדור יתחיל להיכנס. מייקל הבין שלפעמים זה פשוט לא היום שלו. קובי התעקש שאין דבר כזה; הוא לא היה מוכן להיכנע ליום קליעה גרוע, וניסה לגבור על המצב בכוח".

אבל ההבדל הגדול ביותר בין השניים, לדעת ג'קסון, היה 'מנהיגות'.

"האופי היותר CONGENIAL (סימפטי, נעים) של ג'ורדן עשה ממנו מנהיג טבעי. השחקנים רצו לקבל ממייקל מילה טובה וטפיחה על הכתף. אני משוכנע שהשנים בצפון קרולינה פיתחו את כושר מנהיגותו. למייקל היתה עוד תכונה שרק ליחידי סגולה יש: הוא היה מסוגל להיות קשה מאד עם חבריו לקבוצה, והם במקום לכעוס ולהיעלב, כל מה שהם רצו זה לשחק יותר טוב. לכן לדעתי לא היה שחקן אחר בכל תולדות הליגה שהצליח להרים את רמת חבריו לקבוצה כפי שעשה מייקל. זוהי מתנה נהדרת למאמן כששחקנים רוצים לספק את כוכב הקבוצה ע"י שהם עושים את מלאכתם באמונה. מייקל הצליח לבקר את חבריו מבלי להעליב אותם!". בקשר לקובי הוא אומר: "באשמתו או לא, קובי מצא את עצמו בכל מיני מצבים קונטורוברטיאלים. מצבים שנויי מחלוקת, ללא הפסקה ממש, ובהרבה מקרים השחקנים 'לקחו צד' בסיכסוך. קובי היה פעמים רבות במצבי כעס, ובצורה כזאת המנהיגות נפגעת. קובי לא יכול היה להסתיר את כעסו כששחקן זה או אחר פישל, אבל לא כמו עם מייקל, השחקנים לא קיבלו את קובי PISSED OFF כמו שקיבלו את מייקל PISSED OFF, כי אצל מייקל כעבור 10 שניות הוא שכח ועבר לדבר הבא, בעוד שאצל קובי הכעס היה יכול להימשך ימים ושבועות. אצל קובי היתה מן פגיעה יחד עם הביקורת, דבר שלא חשתי עם מייקל".

ג'קסון טוען שקובי נייסה וניסה להשתפר, אבל לקח לו זמן רב. "משך זמן רב הוא TALKED A GOOD GAME אבל האמת הקרה של מנהיגות לא היתה בעורקיו כפי שזה היה אצל מייקל. מייקל כנראה נולד להנהגה. קובי היה צריך ללמוד זאת, וזה לקח הרבה, הרבה זמן". אבל ג'קסון מחמיא לקובי על ההשתפרות הרבה שחלה מעונת 2008-9 כשהוא הפך למחמיא יותר, וגם "הפסיק עם ציוויי  ה-'GIVE ME THE DAMN BALL', קריאת הקרב שלו משך שנים על גבי שנים"!

ג'קסון כותב שקובי הפך בשלוש-ארבע שנים אחרונות להיות הרבה יותר חברתי, מבין, רגוע, ופחות קטרן ומבקר. הוא סוף-סוף הבין ששאר שחקני הקבוצה אינם טובים כמוהו, דבר שמייקל הבין מהרגע הראשון. קובי החל להזמין שחקן זה או אחר לדינר, לנהל שיחה של 'אחד-על-אחד'."השחקנים הפכו סוף-סוף לפרטנרים שלו, ולא נושאי הנשק שלו."

"זה לקח לו הרבה שנים ללמוד, אבל בסופו של דבר הוא למד. בסוף אותה עונת 2008-9 זכינו באליפות כשכל הקבוצה נראית רגועה ומאושרת יותר.  האדם שהושפע ביותר מהגישה החדשה של קובי היה פאו גאסול שסוף-סוף 'נפתח' אף הוא והפסיק לשחק עם פחד מסויים שמא הוא עושה דברים שקובי לא אוהב".

לפי ג'קסון זה היה "THE MOMENT OF TRIUMPH!". רגע הניצחון. ג'קסון טוען שזה היה הרגע של 'TOTAL RECONCILIATION"  (רגע הפיוס).  זה כבר לא היה 'ניצחון' או 'הפסד' של קובי, אלא "ניצחון או הפסד של כולם יחד, כקבוצה". "זה הוריד מיד את המתח והקבוצה היתה רגועה כפי שלא היתה כבר שנים".

"המבט של אושר ו-JOY בעיניו של קובי היו שווים הכל. כל הכאב וה- PAIN עכשיו נראו כתשלום מועט מאד בהשוואה לרגש ההישג המשותף של כולם. סוף-סוף קובי הפך לחלק מהקבוצה, ולא הכוכב העומד מצידה ומשקיף מלמעלה על מה קורה.".

ופיל ג'קסון מסיים:

"OUR JOURNEY TOGETHER WAS WORTH IT!"

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 14 תגובות

  1. תודה רבה מנחם, אחלה פוסט.

    הקישור שג'קסון עושה לתקופה בקולג' נשמע לי הגיוני. מעניין איך, ועד כמה, הוויתור על הקולג' משפיע על כוכבים צעירים.
    האם הקריירה של קובי הייתה מוצלחת יותר דווקא אם היה הולך לקולג'? איך הייתה נראית הקריירה של מייקל אם לא היה הולך לקולג'?
    בין שלל ההיבטים שמבדילים בין כוכבי ההווה לכוכבי העבר אפשר לציין גם את ההיבט הזה.

    1. גם אותי זה הפתיע….שמייקל היה לבבי, בעיקר לאור כל מיני סיפורים על התנהגותו כלפי חברים לקבוצה. את הטרנספורמציה שהפיל מדבר עליה אצל בריאנט בהחלט בלטה החוצה בשתי האליפויות האחרונות ובעונות האחרונות שלו

  2. גם אם אפשר למצוא טיפות היגיון בתיאור ובניתוח של ג׳קסון את האגדות… עדיין יש לי תחושה של החמצה כי לפחות מה שמפמפמים בשנים האחרונות זה כמה מייקל היה רודן גדול שהרביץ וקילל…
    אז מי פה מחביא מה?

  3. אל תתבלבלו , מייקל היה טיפוס חברתי וחברותי יותר , כולם היו מוכנים לשחק בשבילו בגלל זה ובגלל שהוא היה השחקן הטוב בעולם.
    אבל , באותה נשימה הוא היה בנזונה גדול שידע למתוח כל אחד לקצה יכולתו ולהוציא מכולם את המקסימום שהם לא ידעו אפילו שהם יכולים להוציא. זאת גדולה שיש למעט מאוד אנשים והיא חוצה את גבולות הכדורסל להרבה מקומות אחרים בעולם העסקים , בעולם הפוליטי וכו' וכו'. בשביל להיות הגדול מכולם אתה חייב להיות שני הדברים – נערץ מצד אחד ומרתיע/מפחיד מצד שני.

  4. כשמייקל שיחק, לא היתה שנאה כלפיו, ולא היו בעיות אגו בקבוצה כמו עם קובי ושאק. כל הדברים האלה הם סיפורים שבאו אח"כ. יש שני דברים שהיו ידועים על מייקל; הוא כנראה דאג לפיטורים של דאג קולינס, והיתה לו נטייה להימורים. כחבר לקבוצה, אף פעם לא היו איתו בעיות. בגלל זה קשה לי עם הסיפורים, כי נראה שהם יותר ניזונים מהאגדה של מייקל, מאשר קרו באמת.

        1. אין לי שום בעיה עם מייקל (תפנה לאח שלי בשביל זה) רק עם הגלוריפקציה של כל דבר שקשור אליו. ג'ון פקסון לעומת זאת זה כבר סיפור אחר…

        2. לי נראה שלהמציא בעיות שלא היו זה חלק מהגלוריפיקציה. גם לי יש בעיה קלה עם פקסון, אבל נראה לי שאתה צריך לדאוג יותר מבוקר כרגע.

  5. ההסבר נורא פשוט,כל אחד יעשה מה שאלוהים יגיד לו וישאף לרצות אותו.קובי היה הדבר הכי קרוב למייקל אבל בכל זאת רק בין אנוש

    1. היה הקרוב ביותר למייקל בסגנונו אך לא השני בטיבו אחרי מייקל גם לא בעמדתו.
      בגלל שהיה חסר סבלנות והכריח יותר מדי פעמים זריקות רעות ולא וויתר כשהיה צריך לוותר והיה צריך ללמוד במשך שנים להיות יותר חברותי ולא מתבודד, ג'רי וסט וגם ווייד לפניו

  6. זו התשובה לכל המעריצים העיוורים של קובי. מיקל םשוט טוב באופן ברור מקובי כמעט בכל התכונות והיכולות וגם במה שלקובי יתרון לץדי קטן בעונה הסדירה, בקליעה מהשלוש, מייקל טוב ממנו גם בזה בפלייאוף והפער גדול יותר בגמרים.
    מייקל היה חכם יותר, וינר גדול יותר, מנהיג גדול יותר, שחקן מגוון יותר, מגן גדול יותר משמעותית כשזכה בתואר שחקן ההגנה של השנה והיהמועמד פעמים נוספות כשקובי לא היה קרוב לזכות בתואר זה, קלעי וסקורר גדול יותר (אף שהשיא למשחק אחד של קובי גדול יותר ב-12 נק') ויעיל יותר, מוסר גדול יותר, חוטף וחוסם טוב בהרבה.
    במכלול היכולות והתכונות ג'ורדן עליון על בראיינט באופן ברור ומוחלט.

    ובכל מקרה, מי שהוא אנס, וישנה ראיית דנ"א נגדו, ובכל מקרה גם פי מה שהודה הוא זבל של בנאדם, אין להעריצו כלל וצריך לסלוד ממנו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט