בסופו של דבר, אנשים / יונתן שגב

היום, השניים בספטמבר 2018, זו תהיה הפעם הראשונה – לפחות ב-12 השנים האחרונות – שבה נפתחת שנת לימודים ובעבורי זה לא משנה כהוא זה. רובכם עבר כבר את השלב הזה בחייכם ואת הרגע הזה בו אתם מפסיקים להיות חלק ממערכת החינוך. אני רוצה להניח שרובכם גם לא זוכר את היום הזה כיום יוצא מן הכלל, או בכלל זוכר אותו. מה שכנראה שונה ביני לבניכם, או לפחות ביני לבין חלקכם, הוא שאני מסתכל על היום הזה עם די הרבה עצב. בעבורי, 12 השנים האחרונות, וארבע השנים האחרונות במיוחד, היו הטובות בחיי (הקצרים, נכון). נהניתי בתיכון! לאחרונה חשבתי לעצמי, למה שנות התיכון היו עבורי כל כך משמעותיות וכל כך מהנות וחשובות. כל מיני תשובות עלו לי לראש, אבל אחת מהן עלתה על כולן.

אבל רגע… שנייה אחת. למה אני מספר לכם את כל זה? למה אני פשוט לא הולך לטיפול אצל דובי (למרות שאני כבר לא בטווח הגילאים) או סתם מתעלק על איזה חבר מסכן ומספר לו את התיאוריות שלי. אני מספר לכם את כל זה בגלל שיש לזה קשר לפוסט הזה, ואל תדאגו, יש לו קשר לכדורסל (או לפחות לספורט).

נחזור לנושא; התשובה העיקרית שעלתה לי, אחרי מחשבות רבות, היא פשוטה; האנשים. אהבתי את האנשים שהקיפו אותי, בין אם זה חברי לספסל הלימודים ובין אם זה האנשים שעוסקים במקצוע החשוב בארץ. בסך הכול מצאתי אנשים מקשיבים, שנותנים מקום אחד לשני ולדעות האחר, שאכפת להם האחד מהשני, ובשנה האחרונה לא הרגשתי בכלל שמדובר במורים, אלא בעוד חברים מבית הספר, בנוסף לחברי לכיתה. בכלל, אם תחשבו על כך בעצמכם, כנראה שתגלו שהדבר שהכי משפיע על רמת האושר שלכם הוא האנשים סביבכם ופעולותיהם.

ושוב – מה זה קשור לכאן?

מי שהגיע איכשהו בחייו, בנקודה זו או אחרת, להיות חובב ספורט, יודע, שכמו בכל דבר אחר בחיים, האנשים הם אלו שעושים את הספורט. או לפחות, הם אלו שמעבירים מאחד לשני את תרבות הספורט. מרבית הילדים בקבוצות כדורסל, למשל, לא יישארו בקבוצה בה לא יצליחו להתקבל מבחינה חברתית. גם אם הקבוצה תנצח והם יקבלו את נתח הדקות שלהם, קשה לי להאמין שהם יצליחו להישאר בסיטואציה כזו, או אפילו בסיטואציה בה הם לא מצליחים ליצור כימייה עם המאמן. כמו כן, יכולתם לראות בפרוייקט 50 האגדות הנפלא, כמה וכמה דוגמאות לשחקנים שלא היו מגיעים לגדולתם ללא מאמן כזה או אחר, או אפילו שחקן אחר שדחף אותם קדימה. ישנם גם עשרות משחקני הליגה כיום שקיבלו השראה מאינדיבידואלים שהיו בליגה לפניהם, ובלי ההערצה הזו לאותו האינדבדיאל, כנראה שגם הם לא היו איתנו כיום. ישנם רק יוצאי דופן בודדים שיש להם קשר רופף לאנשים בשר ודם – האוהדים.

 

כמעט כולנו, כאוהדי ספורט – בלי הבדלי דת, גזע, מין, נטייה מינית וכו' – מתקשים למצוא את עצמנו ניטרליים. גם אם איננו אוהדים במובהק אחת מהקבוצות שמשחקות באותו הרגע, כנראה שנבחר צד. ובאופן כללי, למרבית אוהדי הספורט ישנה לפחות קבוצה אחת (שעלולה להתחלף) שהם מעדיפים שתנצח בלי קשר לזהות היריבה. מהי בעצם אותה הקבוצה? יש לה צבעים משלה, סמל, משלה, שירים משלה. לפעמים יש לה גם מנהגים מסוימים או מסורות מסוימות שמזוהות עם הקבוצה הזו. התיאור הזה, שמוקדש לקבוצת ספורט, יכול היה לתאר כמעט באותה מידת דיוק מדינה. מועדון ספורט הוא למעשה, באופן מאוד עקיף, קהילה מדומיינת. אקח לדוגמא את מידן שלנו; מי שלא יודע (אני מקווה שאני לא חושף פה סוד מדינה), מידן, בין היתר, אוהד את בית"ר ירושלים בכדורגל. למרות שאני בטוח שאין לו דבר משותף עם הקומץ מלה פמיליה (אולי למומי יש, אבל זה כבר לפעם אחרת), הם עדיין פועלים – מי יותר מי פחות – לאותה מטרה: שהישות הזו הנקראת "ביתר ירושלים", תנצח ותצליח, או לחילופין שהיריבות תיכשלנה (את ההבדל בין השניים נשאיר לפעם אחרת).

 

 

עדיין, כשחושבים על כך, יש כאן משהו מאוד מוזר: כל השחקנים ייתחלפו. ראשי המועדון, ייתחלפו (או התחלפו במקרה הנ"ל). יכול להיות שבתוך שנים ספורות בלבד כל אדם ואדם יעזוב את המועדון ויבוא אחר במקומו ועדיין, גם מידן וגם אנשי לה פמיליה יישארו עם הקבוצה. נכון, ישנם הסמל, ההיסטוריה, המסורת והצבעים (למרות שגם חלק מאלה יכולים להשתנות), אבל עדיין, הדבר הכי חשוב בכל תחומי החיים – האנשים – הם ממש לא קבועים. איך אוהד הפועל תל אביב מצליח לשנות ב- 180 מעלות את רגשותיו כלפי ערן זהבי תוך שנייה אחת? איך אוהדי OKC, שלפני שנייה תלו את כל תקוותיהם בקווין דוראנט, צריכים לאחל לכישלונו המר? זה מרגיש כמעט מאולץ כשהמעבר רק מתרחש. ועדיין, זה מה שמרבית אוהדי הספורט עושים.

כתבה של אריק סימונס מ-2015 (המבוססת על ספרו), עזרה לי להתחיל להבין את ההיגיון באהדת הקבוצה. הוא אומר שאנו רואים את הקבוצה כמאריך שלנו. כמו עוד איבר בגוף. בגלל זה אפשר לשמוע אוהדי ספורט משתמשים במילים כמו "אנחנו", כשהם מתייחסים אל עצמם כחלק מהקבוצה. כשמישהו אוהד קבוצה – גם אם התחיל לאהוד אותה בצורה רציונאלית – הוא מאבד את האובייקטיביות ויכולת הראייה הצלולה כשמדברים על קבוצתו שלו. במאמרו מביא סימונס דוגמה על שני מחנות של אוהדי כדורגל, שאפילו שראו את אותו המשחק, ואחר כך אף ראו אותו בהילוך חוזר, לא הצליחו להסכים על מה שראו (למשל, השיפוט) ותמיד אמרו שקבוצתם היא זו שקופחה.

התופעה הזו, ש"קבוצה" מעבירה על דעתם בני אדם רבים ואף יותר מכך – גורמת להם להזדהות עם משהו שלא משנה מי האנשים שהם חלק ממנו – היא תופעה כמעט ייחודית במינה. הדוגמה הטובה ביותר למשהו דומה זו המדינה, שלא במקרה הזכרתי קודם, אך ברור שזו חיה אחרת לגמרי.

עם זאת, ישנה תופעה אחרת המתרחשת במקביל לאהדת קבוצות, והיא אהדת השחקנים. ישנם אוהדי ספורט רבים שאומרים: לא אכפת לי באיזה קבוצה ישחק פלוני, אני אאחל להצלחתו. התופעה הזו של אוהדי השחקנים נמצאת במיעוט מאוד גדול לעומת אוהדי הקבוצות. יותר מכך, ככל שהאוהד מתעניין יותר בספורט (אוהד "שרוף"), כך הסיכויים שהוא יהיה אוהד של קבוצה, ולא של שחקן, עולים. עם זאת נראה לי שהעניינים מתחילים להתהפך.

בעקבות החיים המודרנים, שכוללים את הקצב המהיר שכולנו חיים בו, את הגלובליזציה שהופכת מרחק ללא רלוונטי וכמו כן בעקבות המדיה החברתית, הרבה יותר קל ונגיש היום להגיע עד לפרטיו האישיים הקטנים ביותר של כל ספורטאי. אם פעם הספורטאי היה אך ורק ביצועיו על המגרש והיה חלק מביצועיה של קבוצתו, הרי שהיום הוא אישיות שלמה. אפשר לדעת היום שקווין לאב סובל מחרדות, שלברון ג'יימס מקים בתי ספר ואפילו שגורדון היוורד חובב משחקי מחשב. ישנה דמות שלמה ועגולה יותר – גם אם רק למראית עין – להזדהות איתה. הספורט האמריקאי בוודאי מברך על השינוי – הרבה יותר קל למכור חולצות של שחקנים מחולצות של קבוצות – והתופעה, כך נראה לי, פה כדי להישאר ואף לגדול. אמנם לא עשיתי סקר, אך נראה לי שככל שאוהד הספורט צעיר יותר, כך הסבירות שיגיד שהוא אוהד שחקן ולא קבוצה, גבוהים יותר. האם ישנן סיבות טובות יותר פרט לגלובליזציה הכללית ושל הספורט האמריקאי בפרט, המדיה החברתית והאופן שבו החיים המודרנים (ה"אני" הוא הסיפור, העובדות כבר שייכות לדור אחר) להפיכתו של השחקן לחשוב יותר מהקבוצה? יכול להיות, אבל אני התקשיתי לחשוב על כאלו.

ושוב, זה כאן כדי להישאר ואף לצמוח. קצת כמו בפוליטיקה, שם האישיות הופכת ליותר ויותר משמעותית להצלחה, גם כאן, השחקן האינדיבידואלי הולך ומקבל יותר נפח. טוב, אולי זה היה קיים גם פעם, כי כולנו יודעים עם מי מזוהה הביטוי:"There is no I in team, but there is I in win"

 

לפוסט הזה יש 33 תגובות

  1. סהצלחה גבר!יפה שאתה יודע להעריך את הרגע.

  2. יפה יונתן. רציונלי או לא (בעיקר לא) בלי האוהדים כל העניין הזה של ספורט מקצועני לא היה מתקיים.
    https://www.youtube.com/watch?v=we-L7w1K5Zo

  3. תודה יונתן על פוסט מעורר מחשבה!

    אני מהאסכולה שאומרת שאם המציאות היא שכמעט 50% מהזוגות מתגרשים ושוב דבר הוא כבר לא טרוויאלי אז בהחלט לא צריך להיות תקוע עם קבוצה כל החיים.
    בתור ילד הייתי אוהד גולדן סטייט (כשהיו מחורבנים) והניקס (כשהיו מחורבנים) והיום אני אוהד מינסוטה (והם מחורבנים).
    הצלחתי גם פעם להחליף אהדה של הפועל ת"א בכדורגל באהדה של בית"ר (נסיבות חברתיות וגיאוגרפיות) ככה שהכל אפשרי והאקסיומה הזו ש'קבוצה לא מחליפים' היא רק של ניאנדטרלים (או מכביסיטים…)
    רק הפועל גליל עליון תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים, תישאר בליבי לעד. אבל גם זה רק כי היא מתה טרם זמנה.

    1. בנקודה הזאת אני בדיוק הפוך ממך.מבחינתי יש 4 קבוצות ברזל שבתור ילד הייתי בוכה/שמח מכל ניצחון שלהם או הפסד שלהם ועד היום זה נשאר.לא החלפתי קבוצה ולא שיניתי אהדה.אפילו ניסיתי לא מזמן להפסיק לאהוד את קבוצתי בעיקר מכך שנגעלתי מהגזענות של האוהדים הקיצוניים שלהם אבל גם את זה לא הצלחתי.אז כנראה שאני ניאנדטרלי גאה 🙂

    2. לגבי הגירושים זה בגלל האגו המנופח של העולם המודרני שבו אנשים חושהים בעיקר על עצמם גם על חשבון אחרים.
      כשבני זוג קושרים גורלם זה בזה הם צריכים להבין שזה אומר שהם צריכים לפעול בשיתוף פעולה ולחשוב גם על החלק השני של הזוגיות ולהיות עם פחות אגו ולא להתנהל כאילו גאים לבד בבית.
      זו הדרך היחידה לניהול חיי נישואין תקינים ובדרך כזו יהיו מעט גירושין שיהיו רק כשבאמת ישנו חוסר התאמה בסיסי שלא מאפשר לנהל זוגיות תקינה.

  4. יש מספר קבוצות מהליגות המקצועניות שהצליחו ליצור חיבור אמתי עם הקהילה בתוכה הן פועלות.
    הלייקרס, הספרס, וגרין ביי (פוטבול) מחוברות בחבל הטבור לקהילות שמסביבן.
    הניקס?
    הם צעצוע של מיליארדר מפונק.

    אז למה שמישהו ימשיך לאהוד את הניקס?

    תודה, יונתן. פוסט מעורר מחשבה.

    1. מעולם לא חייתי בניו יורק, אבל מבחוץ תמיד קיבלתי את התחושה שהניקס, ולו רק ברמת האייקון, היא חלק חשוב מהתרבות בעיר, על כל מגוון הקהילות בה.
      אני מפספס משהו? (לא ציני, תמיד אשמח ללמוד משהו חדש)

      1. ניו יורק היא הכי רחוקה מהומוגנית שיש.
        צריך להיזהר מהכללות.
        אין אוכלוסיית "העיר" (מנהטן) דומה לזו של ברוקלין, קווינס, או לונג איילנד.
        אפילו מנהטן בעצמה, מחולקת לשכונות שאין בין חלקיהם מי יודע מה קשר (המיליונרים של הדאון טאון, ההיי-טקיסטים החדשים בצ'לסי, והסטודנטים של הצד מזרחי של האפר איסט סייד – אוכלוסיות שונות בתכלית).
        אבל –
        בכל הנוגע לאהדת הספורט, ישנם אייקונים שמסורתית שייכים לחלקים שונים בעיר –
        היאנקיס של אפר מנהטן והברונקס.
        המטס של ברוקלין וקווינס.
        מסורתית, אוהדי היאנקיס הולכים עם הג'איינטס בפוטבול, אוהדי המטס הולכים עם הג'טס.
        הניקס?
        הם הקבוצה של התיירים…
        בשנים האחרונות אפשר לראות ניכור הולך וגדל בין דולאן לבין בסיס האוהדים המסורתי של הניקס.
        למעשה, הניקס לא באמת צריכים את האוהדים המקומיים –
        המיקום המרכזי של הגארדן בחלק של העיר בו "ניו יורקרים" אמתיים לא באמת חיים (בכל ערב המיד טאון של מנהטן מתרוקן מיושביו שחוזרים לביתם בשכונות השונות של העיר) הופך את הקבוצה לאטרקציה לתיירים.
        מנצחים, מפסידים, זה לא באמת משנה את הרווחיות של הניקס.

        בנוסף, צריך לקחת בחשבון שאהדה של קבוצות בית בארה"ב, בעיקר בערים הגדולות –
        שונה מבשאר העולם.
        הקבוצות המקצועניות הן בידור. מטרתן לתת שואו. אץ האהדה האמוציונלית מרבית האוהדים שומרים לקבוצות המכללות (פוטבול/כדורסל), שם נהוג לשמור אמונים לקבוצת האלמה מאטר.
        היות וניו יורק מכילה המון "מהגרים" מכל רחבי ארה"ב,
        אפשר למצוא בה המון מקומות בהם אוהדי קבוצות של מכללות ספציפיות מתקבצים בשביל לצפות בקבוצתם האהודה.
        הניקס, הם לא מושכים אהדה מסוג כזה.

        1. החכמתי מעט (המעט באשמתי, לא בגלל ההסבר שלך, המופתי כתמיד), תודה רבה גיא

        2. wow guy, you are such an asshole Without any clue on the city…
          so many shit u said here, I don't really know where to start.
          but ill start with this , maybe write on things you know and not on things you never knew…

          1. יוסוף חבושה האורגינל (בחרת לעצמך כל כך הרבה שמות עד היום, כבר קשה לעקוב),
            מאז שכתבת למנחם שמרתון ניו יורק לא עובר בשדרה החמישית,
            הוכחת שאתה כבר לא סתם אדם מוזר שנהנה להטריל.
            אתה קלולס מוזר שנהנה להטריל.

            ובנימה קצת יותר רצינית –
            השם החדש שבחרת לעצמך, קרוב להיות הולם.
            תשמיט כמה מילים, ותישאר עם האמת המזוקקת –
            asshole

  5. כתוב נהדר !!!
    אני גם אוהד קבוצות (חולוניה ופילי) ןגם אוהד שחקנים גם אם עברו קבוצה (בארקלי, אייברסון).
    הבן של הצעיר הוא כמו שאמרת…. אוהד שחקנים – לברון ודני גרין (??)
    🙂

    1. מאנו סיפר פעם שדני גרין הוא השחקן הכי אהוב על בנו…. מאנו עצמו היה רק מקום שישי ברשימה 🙂 כנראה שיש בו משהו, בדני גרין, שמושך ילדים.

  6. אחלה פוסט יונתן, תודה רבה

  7. פוסט מצוין וקולע. תודה רבה יונתן.

  8. יונתן תיקון קטן אך חשוב – הציטוט של מייקל מתחיל ב: there is no I in team (לא them).

  9. התיקון לתיקוו…
    You want to find the I in the team?
    Look in the A hole!

    ,בשלב בזה אני אמור לצבוע את החלקים הלבנים באות A….

  10. מעניין וטוב.
    תודה.

  11. כיף לקרוא פוסט כזה מצעיר בן 18.
    עבורי ישנו עוד גורם חשוב והוא הגיל בו התחלת לאהוב קבוצה. אני נדלקתי על מכבי חיפה שהיכו בערבים מקבוצת 'שבאב אל-ערב' בשנת 1942 כשאני בן 5 בתוצאה 0-5 שאני עדיין זוכר. מאז מכבי חיפה היא קבוצת הכדורגל שלי למרות שהיום אני לא מכיר אפילו שחקן אחד בשם. ואז כמובן ישנם גורמים שונים, כמה מהם נעלמים לחלוטין. למה אני אוהד של ארסנל לא אדע מעולם, אבל אני מרגיש אליהם קשר יותר מאשר לכל קבוצה אנגלית אחרת.
    כיף לך שבגילך אתה מסוגל לחשוב על דברים כאלה. אני לא חושב שאני, בגיל 17 או 18, חשבתי על דברים כאלה שהם ברומו של עולם.
    תודה

  12. ככיף לקרוא פוסט כזה מצעיר בן 18.
    עבורי ישנו עוד גורם חשוב והוא הגיל בו התחלת לאהוב קבוצה. אני נדלקתי על מכבי חיפה שהיכו בערבים מקבוצת 'שבאב אל-ערב' בשנת 1942 כשאני בן 5 בתוצאה 0-5 שאני עדיין זוכר. מאז מכבי חיפה היא קבוצת הכדורגל שלי למרות שהיום אני לא מכיר אפילו שחקן אחד בשם. ואז כמובן ישנם גורמים שונים, כמה מהם נעלמים לחלוטין. למה אני אוהד של ארסנל לא אדע מעולם, אבל אני מרגיש אליהם קשר יותר מאשר לכל קבוצה אנגלית אחרת.
    כיף לך שבגילך אתה מסוגל לחשוב על דברים כאלה. אני לא חושב שאני, בגיל 17 או 18, חשבתי על דברים כאלה שהם ברומו של עולם.
    תודה

  13. תודה לכולם על התגובות, ומקווה שלא היה מבולגן מידי. תיקנתי עידו.

  14. יונתן קראתי ונהנתי. קשה להאמין שפוסט כזה נכתב על ידי בחור בן 18 יש בו הרבה תובנות מעניינות על ספורט ועל החיים בכלל. ובכל זאת . האהדה לקבוצה לפעמים נראית חסרת הגיון לחלוטין אבל לדעתי זה לא נכון. למרות שז נשמע טפשי ברגע הראשון שאומרים זאת אם תחשוב על זה תגלה שכמעט כל קבוצת ספורט מייצגת גם סט ערכים מסויים. למשל ברצלונה מייצגת סט ערכים שונה מריאל מדריד (אולי אפשר לאמר גם אופי שונה). מכבי תל אביב מהפועל תל אביב. וגולדן סטייט לעומת הניקס או הלייקרס. החיבור לערכים האלה נוצר בגיל צעיר יחסית כי בני אדם רוכשים את הערכים שלהם ושבדרך כלל מלווים אותם כל החיים בגיל הרבה יותר צעיר ממה שנהוג לחשוב. והדבר המפתיע הוא שבדרך כלל קבוצות גם הן שומרות על סט הערכים שלהם למרות שבמשך השנים כל השחקנים ואנשים הצוות מתחלפים. למשל אין היום אף אחד בברצלונה מהתקופה שקרויף שיחק בה אבל עדין תאמר שהמחוייבות לכדורגל התקפי יצירתי ויפה היה אז ערך עליון בברצלונה והוא עדין היום. אז קראו לזה טוטאל פוטבול ובשנים האחרונות טיקי טקה. מעניין יהיה לבדוק אם אוהדים של ברצלונה הם גם אוהדים של גולדן סטייט . לעומת זאת אוהדי לברון יכולים להיות יותר אוהדי ריאל מדריד או CR7.
    אפשר לעשות סקר קטן . אני די בטוח שאנשים שאוהבים את סטף יתחברו גם למסי (מתאם חיובי) ואנשים שאוהבים את לברון יאהבו גם את cr7. מעניין יהיה לשאול פה אם אתה חייב לבחור שחקן כדורגל אחג משניים (מסי ו cr7) ושחקן כדורסל אחד משניים (סטף מול לברון) אם תהיה התאמה בתשובות. לדעתי תהיה ולכן זה גם הרבה יותר עמוק (האהדה לקבוצת ספורט או לשחקן) ממה שנראה על פני השטח.

    1. אני לא אוהד לברון אבל להשוות אותו לרונאלדו זה כבר חוצפה אחרי הכל מדובר בשחקן שמשחק כמו MVP כל עונה כבר 15 שנה אם כבר קובי מזכיר את רונאלדו
      וקרי לא מגרד את מסי

      1. חוצפה? נו טוב… 🙂
        (נרקיסיזם כבר אמרנו? )
        אבל אין לי בעיה לקחת במקומו את קובי זה אותו פרוטוטייפ אולי אפילו יותר משודרג מלברון.

    2. אני מסי ולברון

      1. זה לא שובר לי את התאוריה . תמיד יהיו יוצאי דופן זה יהיה נחמד לבדוק את זה על מדגם גדול.

    3. Benjo, הטענות שאתה מעלה הן בדיוק הדבר שיעורר ויכוח. ממש כמו הניסוי בו נתנו לשני אוהדים לראות את אותו המשחק וכל אחד "ראה" משהו אחר. אם לנסות להיות אובייקטיבי, אנשים הם מורכבים, וגם אירגונים לאורך השנים, הערכים שהם מייצגים הם הרבה פעמים תדמית. בפועל זה דבר שמשתנה, אבל אנחנו משליכים את הרעיונות והדעות שלנו עליהם, ונשארים עם האהדה או השנאה.

      1. זה מאוד נכון, ואני רק יכול להוסיף שבפועל זה לא קורה. מרבית האוהדים שאני מכיר לא אוהדים קבוצה מתוך ערך מסוים. זה יכול לעבור בתורשה, ויותר הגיוני, לאהוד קבוצה באופן כמעט רנדומלי (למשל, ״זו הקבוצה הראשונה שראיתי ב-NBA”. אני לא יכול לחשוב על סיבה אחרת לכך שדובי יאהד את הניקס למשל)…

      2. מסכים

    4. אני חושב שזה יותר הערכים שהאוהדים משליכים על הקבוצה מאשר ערכי הקבוצה. מכיוון שאנחנו אוהדים, אז תמיד נחתפוס את המציאה צורה שתתאים למה שאנחנו רוצים להיות. האם הערכים של מכבי תל אביב כדורסל הם ווינריות? תלוי את מי אתה שואל. חלק יחשבו שכן וחלק יחשבו שממש לא. כנל לגבי הלייקרס. מה שהיה שם בשנות החמישים 80 זה ממש לא נראה בשום צורה ודרך ב 5 שנים האחרונות. אומרים ערכים של נצחון והצגות כדורסל ותכלס היה כאוס וקבטצה פח. בעניין הרוגים הם תמיד ישדרו את הערכים הישנים כי ככה האוהדים רוצים לתפוס את המצב.

      1. עם זה קל לי מאוד להסכים. מה שחשוב זה איך הקבוצה נתפסת בעייני האוהדים מבחינת הערכים (ללא קשר למה הערכים הללו באמת או באופן אובייקטיבי)

    5. תגובה מצויינת.

      מסכים במאה אחוז על הקורלציה בין ערכים (נתפסים, כמובן שיתכן שמאחורי הקלעים הדברים נראים אחרת) לבין אהדה.

      סתם אם להמשיך את הדיון – לעתים קורה גם ההיפך – אנשים יאהדו קבוצה או שחקן שמייצגים ערכים שדווקא לא נראים כמשקפים את האישיות שלהם, כמעין מנגנון פיצוי של פנטזיה שמשלימה את מי שהם במציאות.

      אני למשל ממש מעריץ את שאקיל למרות, וכאמור לדעתי אולי דווקא בגלל, שהוא הפוך ממני במאה ושמונים מעלות. ברצ' כתב שהוא אהד את בארקלי ואייברסון, ואני די בטוח שהוא לא נוטה להיות אגרסיבי כמוהם ;-), מומי העממי אוהב את מג'יק הנוצץ (ולא את בירד העממי), וכדומה. לפעמים הכוכבים פשוט מייצגים משהו שאין לנו, ושבאיזשהו מקום היינו רוצים להיות.

      1. מסכים עם כל מילה.
        + 20

להגיב על נתן לבטל

סגירת תפריט