פרויקט אגדות כדורסל II: טרייסי מק'גריידי – הבטחה שלא מומשה /שי אבן צור

טרייסי מקגריידי במדי הרוקטס ה- 2006. מויקיפדיה באנגלית.

טרייסי מקגריידי נולד ב 1979. אביו לא היה נוכח בחייו והוא גודל ע"י אימו שנפלטה מבי"ס תיכון וסבתו באובורנדייל שבמרכז פלורידה – עיירה קטנה עם 11,000 תושבים נכון להיום. גם אימו וגם סבתו נענות למשמע קריאתו "אמא".

למרות הקושי הכלכלי  – אימו היתה חדרנית במלון של דיסני ונסעה כל יום שעה וחצי לכל כיוון וסבתו היתה אשת תחזוקה שהיתה מכינה ארוחות מהדגים שהיא דגה באגם המקומי – לא היה חסר לו דבר והן דאגו לו למזון, לבוש ואפילו ל- 100$ מתנה בכל יומולדת! עכשיו אפשר להבין למה הוא קורא לשתיהן אמא… איזו הקרבה!

הוא וחבריו נהגו להסתובב בשכונה הקשוחה שכונתה "הגבעה".

מותו ביריות של החבר של בת דודתו, הביא אותו להחלטה שלא להעביר את חייו הבוגרים בגבעה.

כבר בגיל צעיר היה ברור שהוא אתלט: גבוה, רזה, חזק. הוא לא חשב ברצינות על ספורט עד שפני הארדוואי התחיל את דרכו בליגה. טרייסי הצעיר הוקסם מהביצועים של הארדוואי והחל לחקות את המובים של אלילו.

הוא החל את דרכו בתיכון המקומי ומיד סובב ראשים, אבל המאמן לא מיהר לשתף אותו במשחקים הרשמיים של הקבוצה. הפריצה הגדולה החלה בשנתו השלישית בתיכון, שם רשם מוצעים של 23 נקודות ו- 12 ריבאונדים למשחק, אבל גישה בעייתית מחוץ לפרקט – איחורים לשיעורים, חיסורים ולבסוף התחצפות למורה – הובילה להדחתו מהקבוצה. טרייסי שלנו ירד מהרדאר של רוב הסקאוטים מהקולג'ים.

למזלו, אלויס סמית', מאמנו מקבוצת החובבים ששימש גם כסקאוטר של חברת אדידס, הזמין אותו להשתתף במחנה הקיץ היוקרתי של החברה שהתקיים בניו ג'רזי. טרייסי בן ה- 17 הגיע לטורניר כ"אף אחד" והפרוספקט המדובר בתחילת הטורניר היה למאר אודום. יודעים מה עושה אסיר חדש שמגיע לכלא ורוצה להבהיר לכולם שלא להתעסק איתו? זה בדיוק מה שעשה טרייסי הצעיר שהחל למשוך תשומת לב אחרי שדרש לשחק מול אודום וגם בעט לו בטוסיק. מאוחר יותר, דאנק אימתני שלו במשחק האולסטאר של המחנה פלוס הופעה נהדרת, העניקו לו מוניטין של אחד הפרוספקטים המבטיחים. טרייסי חזר לטווח הרדאר ביג טיים.

מכיוון שהוא היה די "שרוף" בביה"ס הנוכחי שלו, אלוין סמית' חיפש לו ביה"ס לשנה האחרונה והם החליטו שטרייסי יבלה אותה ב"הר ציון" מצפון קרוליינה – אחד ממוסדות הכדורסל החזקים במדינה, כאשר המאמן שעמד בראשה, ג'ואל הופקינס, נודע באופיו הקשוח ובמוסר העבודה האינטנסיבי שלו. סמית' חשב שזה מה שטרייסי הצעיר צריך וכך היה.

טרייסי הביא עימו גישה שונה מבעבר לביתו החדש, התחייב לתוכנית אינטנסיבית ובניגוד לעבר הפגין משמעת וקיבל את מרותו של הופקינס ללא ויכוחים מיותרים. המאמן ושחקנו המוכשר התקרבו זה לזה, ואף בילו כמה לילות בשבוע בצפיה במשחקי NBA.

התוצאות של הגישה החדשה – עבודה קשה ומחויבות – הובילו במהרה להצלחות על הפרקט. הר ציון ניצחה פעמיים את "אוק היל", אחת מהקבוצות הטובות ביותר במדינה, והגיעה לרשימת 25 הקבוצות המובילות של USA Today כאשר טרייסי הוא השחקן המוביל ועושה הכל על המגרש: סטופר רציני בהגנה וסקורר בלתי ניתן לעצירה בצד היותר נוצץ של המגרש.

אפשר היה לחשוב שמהנקודה הזאת ואילך טרייסי רק יילך ויתקדם, אבל מסתבר שלא תמיד קל להיפטר מהרגלים ישנים: לקראת סוף אותה עונה הופקינס איתגר אותו באחד האימונים, טרייסי התחמם וריב שהחל בין השניים בצעקות המשיך בכך ששניהם מנהלים קרב היאבקות על הריצפה.

אפשר היה לחשוב שהמקרה הזה יסמן אותו באופן סופי כהד קייס ויגמור לו את הקריירה, אבל טרייסי הראה שיש בו יותר מזה ודווקא המקרה הזה יישר לו את הראש סופית והאיץ את תהליך ההתבגרות שלו. ומכיוון שהופקינס לא היה נקמן, טרייסי השלים את המטמורפוזה בחודשים הבאים: הוא הוביל את הר ציון למקום השני וזכה בתואר שחקן השנה של USA Today ושחקן השנה של צפון קרוליינה של AP. ממוצעיו בסוף אותה עונה (1996-7) היו חלומיים: 27.5 נקודות, 8.7 ריבאונדים, 7.7 אסיסטים ו-2.8 חטיפות למשחק! ברור שכל זה לא נעלם מעיני הקולג'ים המובילים, והוא נחשב לפרוספקט השני בטיבו מהתיכונים אחרי אודום ולפני שחקנים כרון ארטסט ושיין באטייה. הכיוון היה קנטקי של ריק פיטינו.

בנקודה הזאת חל עוד טוויסט בעלילה כשמאט בלייק – אחד הסקאוטרים המובילים – אמר שטרייסי נמצא בתכנון של כמה מהקבוצות בליגה וצפוי להיבחר בסיבוב הראשון, גם המאמן הופקינס וגם אלוין סמית' יעצו לו לדלג על הקולג' ולהירשם בדראפט. זה לא היה כ"כ נפוץ אז כמו שזה היום, ונחשב צעד די נועז בהתחשב בזה שרק טים דאנקן וקית' ואן-הורן (זוכרים שהיה שחקן כזה?) היו צפויים בוודאות להיות בחירות לוטרי.

שיקגו בולס היתה מאד מעוניינת ואף היתה מוכנה להעביר את פיפן לונקובר גריזליס (איזה פרנצ'ייס כושל הם היו בונקובר… מזל שעברו לממפיס) תמורת בחירה מספר 4, אבל ג'ורדן הרס להם ת'תוכניות כשאיים לפרוש אם זה יקרה.

אייזיה תומאס, ה- GM של הראפטורס, שחלק מהחזון שלו היה לגייס פנומן מהתיכון (אחרי שכשל לשים את ידיו על קווין גארנט שנתיים לפני…), היה המרוויח העיקרי מכך, ולמזלו, טרייסי עדיין היה פנוי כשהגיע תורו לבחור במקום התשיעי.

טרייסי שלנו הפך למיליונר מהר מאד, כשבנוסף לחוזה מהראפטורס הוא חתם עם אדידס על חוזה של 12 מיליון לשש שנים בתיווכו של אלוין סמית' מיודעינו.

אייזיה תומאס זכה לשבחים על הקבוצה שבנה עם מרקוס קמבי, דיימון סטודומאייר וטרייסי הצעיר, אבל העונה הראשונה של טרייסי בליגה היתה סיוט, בדיוק כמו העונה של טורונטו בעונת 1997-8: פציעות מוקדמות של קמבי, קרלוס רוג'רס, פופאיי ג'ונס ו-וולט וויליאמס השמידו את הקו הקדמי של הלטאות; המאמן דארל ווקר איבד שליטה על חדר ההלבשה והם רשמו מאזן של 22-2 בפתיחת העונה כולל רצף משפיל של 17-0. כל זה הספיק לתומאס שנטש את הספינה הטובעת לטובת תפקיד נטול דאגות ב- CNN. ווקר פוטר ובמקומו הגיע בוץ' קרטר ובנוסף – בעקבות עסקת ענק ששלחה את סטודומאייר, ג'ונס, רוג'רס ווויליאמס – הגיעו לקבוצה אלווין וויליאמס, גארי טרנט, די בראון וצ'ונסי בילאפס. השינוי עשה טוב ללטאות והם החלו להראות ניצוצות פה ושם בדרך לעונה של 66-16 בסופו של דבר. קאמבי, שהציג יכולת של אול סטאר לאחר הפציעה, ודאג כריסטי, שהתפתח לסקורר סולידי וטוב, היו נקודות האור בעונה שהיתה חושך אחד גדול.

טרייסי חווה את כל זה מהספסל. המאמן הראשון, ווקר, הרבה לבקר את מוסר העבודה שלו ואף נשמע מתבטא כי הרוקי לא יחזיק מעמד יותר משנתיים בליגה. טרייסי בקושי ראה פרקט אצלו. בוץ' קרטר נקט גישה שונה כלפי הרוקי  הצעיר, הזמין אותו לשיחה והסביר לו שהוא אפילו לא יכול להתחיל לחשוב בכיוון של שחקן חמישיה לפני שיוכיח שהוא שחקן אימונים מעולה.

הגישה האבהית של קרטר השפיע מעולה על גיבורינו הצעיר והוא אף כינה את מאמנו "אנקל בוץ'" וכמובן, ביצע את כל ההוראות בצייתנות. לקראת סוף העונה, מק'גריידי הצעיר הציג לראווה את כישרונו האדיר בכל משחק, כולל המשחק הזה:

זוכרים שמוטיב חוזר בביוגרפיה של מק'גריידי הצעיר רצופה בפטרונים שעוזרים לו? אמא, סבתה, אלוין סמית', ג'ואל הופקינס ואנקל קרטר? בעונה הראשונה שלו בליגה, הצטרף לרשימה גם אח גדול – קובי בראיינט שמו – שבעונה השניה שלו בליגה נתן לו את העצה הבאה: "נצל את כל ההזדמנויות שאתה מקבל במשחקי אימון ובמשחקים עצמם כדי להרשים את הראפטורס. זה כל מה שהארגון רוצה לראות". טרייסי לקח את העצה ברצינות הראויה, הלך לחדר הכושר ודחף את חבריו באמונים. ההזדמנות שלו כסטרטר הגיעה בסוף דצמבר מול וושינגטון וויזארדס שם קלע 13 נקודות וקטף חמישה ריבאונדים. באולסטאר הרוקי'ס הוא קלע 9 נקודות בעשר דקות. את שיאו העונתי הוא קבע מול ניו ג'רזי בפברואר עם 22 נקודות ושמונה ריבאונדים. המאמן קרטר הפך אותו לשחקן חמישייה לקראת סוף העונה, והוא פתח בכל 11 המשחקים הבאים של העונה הראשונה בקריירה המקצוענית שלו ובסופה, השורה הסטטיסטית שלו עמדה על 18 דקות, 7 נקודות, ארבעה ריבאונדים ואסיסט. הציפיות לקראת עונת הסופמור היו גבוהות.

התמונה אף נהייתה ורודה יותר עת הראפטורס בחרו בוינס קרטר בדראפט של אותה שנה. הסתבר שטרייסי ו-וינס הכירו בליגת החובבים, המשיכו לשתף פעולה כאשר שיחקו יחדיו בהר ציון הפכו חברים עוד מאז. בנוסף, במהלך הפגישה המחודשת, הם גילו כי הם קשורים בקשר דם: הסבתות של שניהם היו בנות דודות. אם זה לא מספיק, היה להם הרבה זמן להתחבר מחדש בעקבות השביתה ב- 1998 שנמשכה עד החורף.

טרייסי לא ניצל את כל זמנו הפנוי רק להתמנגל עם החבר'ה: הוא התאמן עם מאמן אישי ואף השתתף במחנה אימונים של הפוטבול רסיבר כריס קרטר – אחיו של אנקל קרטר. לתחילת העונה הבאה הצטרף טרייסי עם 13 ק"ג נוספים של שרירים ונראה שחקן חדש לגמרי.

העונה הזאת נראתה אחרת לגמרי מקודמתה והלטאות – כולל צ'ארלס אוקלי וקווין וויליס שהצטרפו – סיימו במאזן 27-23 את העונה המקוצרת. הישג השיא של הפרנצ'ייז הצעיר. קארטר, שנבחר לרוקי העונה, הלהיב את כולם עם הדאנקים ויכולת הקליעה שלו. וויליאמס, כריסטי ודי בראון התקדמו בצורה ניכרת במשחקם ומקגריידי הצעיר השלים את התמונה כשחקן שישי שמוסיף ניצוץ מהספסל. הוא היה שחקן הגנה מצוין ועזר לקבוצתו לעשות טראפים על שחקני היריב בזכות זריזותו הנדירה שאיפשרה לו לשחק פוינט גארד בנוסף לתפקידו הקלאסי כסמול. ממוצעיו בסוף אותה עונה עמדו על 9.3 (ב 43.6%), 5.7, 2.3, 1.35 חסימות ו- 1.06 חטיפות. הוא ובן דודו האבוד לא נפרדו זה מזה, עד כדי כך שהם זכו לכינוי 'תאומים סיאמיים'. התופעה לא נעלמה גם מעיניו של המאמן קרטר שהתחיל לשים את שניהם יחד על הפרקט יותר ויותר.

הסדקים הראשונים החלו להתבקע לקראת עונת 1999-2000 כאשר במשחק טרום עונה מול הקליפרס, הוא ובן דודו שכחו שהם משחקים בקבוצה מקצוענית והמטרה היא לנצח, ובמקום זה ניסו אך ורק לשעשע את הקהל, לא שיחקו הגנה והתמסרו בעיקר בינם לבין עצמם. אנטוניו דייויס שרק הגיע מאינדיאנה לא ממש אהב את מה שראה, כינס ישיבת שחקנים ובעט להם בתחת. בנוסף לתקרית הזאת, טרייסי התבטא בתקשורת שהוא צריך לבלות על הפרקט לפחות 30 דקות במשחק. בואו נגיד שהפרונט אופיס לא ממש אהב את היציאה הזאת. מבחינתם, טרייסי עדיין לא הפגין את היציבות (נקודת התורפה שלו) הדרושה, והם לא יכלו לסמוך עליו שייתן את אותה תפוקה מדי לילה. מבחינתם, לא היה מה לדבר על לפתוח בחמישיה עד שלא יתייצב. זה כבר לא מצא חן בעיניו של הכוכב הצעיר (והמפונק?) והוא די נטר לראפטורס. לאחר שסירב להצעה של 70 מיליון לשש שנים מהם, היה זה די ברור שבפרי אייג'נסי הקרוב הוא כנראה ימצא עצמו במקום אחר.

זה לא הפריע לטרייסי, שהיה בשנת חוזה כאמור, להציג יכולת נפלאה עבור קבוצתו כשחקן שישי עם מסירות חכמות בהתקפה ומחויבות בהגנה שהציבה אותו כשומר של האיום הגדול ביותר של הקבוצה היריבה. באחד הבק-טו-בק'ס הוא עצר את גרנט היל מהפיסטונס ואלן יוסטון מהניקס בזה אחר זה. רמז להמשך הקריירה ניתן באותו משחק מול הפיסטונס, בו הוא וגרנט היל – שגם היה חופשי בסוף אותה עונה – השתעשעו ברעיון לשחק יחד בעונה הבאה ואף הזכירו את אורלנדו כיעד אפשרי.

כל זה לא הפריע לאנקל קרטר להכניס את טרייסי לחמישייה החל מסוף פברואר, וזה גמל לו בשיאי קריירה בכל חמשת הקטגוריות הסטטיסיות תוך כדי שהראפטורס מנצחים ב- 11 מ- 13 המשחקים הראשונים שלו כסטרטר, מסיימים את העונה במאזן הטוב בתולדותיהם (37-45) ואף מעפילים לפלייאוף – גם כן לראשונה בתולדות המועדון.

הבעיה היתה שמשהו התקלקל לפני הסדרה (מול ניו יורק): השחקנים הותיקים לא היו מרוצים מהסכמה ההתקפית, והיחסים בין הבני דודים התקררו איכשהו. זה נגמר בטאטוא שלהם ע"י הניקס, אבל טרייסי סיים סדרה מצוינת מבחינה אישית עם כמעט 16 נקודות, שבעה ריבאונדים ושלושה אסיסטים, ומיצב את עצמו כאחד הנכסים הכי טובים בפרי אייג'נסי המתקרב.

בתחילת הקיץ מיודענו פסל על הסף את שיקגו כי הוא לא היה מעוניין בקבוצה בתהליך בניה, ואת טורונטו כי הם פיטרו את אנקל קרטר. המועמדות החזקות ביותר היו מיאמי היט ואורלנדו מג'יק. שתיהן קרובות יחסית למקום הולדתו. מפונק כבר אמרנו?

בקרב בין אלונזו מורנינג ממיאמי ודוק ריברס מאורלנדו היתה ידו של ריברס על העליונה, בין היתר בעזרת ההבטחה לשים את הכדור בידיו בסופי משחקים. טרייסי נחת באורלנדו תמורת 93 מיליון לשבע שנים ומיד דרש את גופיה מספר 1 – המספר של פני הארדוואי אלילו. אה, נחשו מי עוד הצטרף לאורלנדו באותו קיץ? נכון! גרנט היל! לטרייסי היו הרבה תקוות להביא את המג'יק לגבהים חדשים.

הבעיות התחילו מוקדם עם פציעה של היל שגמרה לו את העונה. כולם נדרשו להעלות את רמתם באופן מיידי וטרייסי (או-טו-טו נקרא לו טי-מאק) עמד במשימה יותר מכולם, כשהוא רושם שיאי קריירה בנקודות, ריבאונדים, אסיסטים, חטיפות ודקות משחק ומוביל את המג'יק ל 39-43 והעפלה לפלייאוף. הוא נבחר לשחקן חודש פברואר, אז גם רשם את הופעתו הראשונה באולסטאר. טי-מאק בא לעולם!

הנה שתי דוגמאות ללידה המדוברת:

באותה עונה הוא רשם 26.8 נקודות למשחק – הממוצע הגבוה בהיסטוריה לשחקן מתחת לגיל 22 – ונבחר לשחקן המשתפר של השנה.

עדיין, גם בעונה הזאת היתה תקרית שהעיבה עליה: טי-מאק ביקר פומבית את ה- GM של אורלנדו, ג'ון גבריאל, על טרייד שהלה ביצע. הוא חטף המון אש על כך (ובצדק) למרות שכל מה שעשה היה לתת הד למחשבותיו של דוק ריברס…

בפלייאוף הוא היה פשוט פנטסטי עם 33 נקודות, 9 ו- 8 במשחק הראשון, 20 רצופות במשחק השני, 42 ו-10 ריבאונדים בשלישי (הכי צעיר אחרי מג'יק לקלוע מעל 40 בפלייאוף). בנוסף לזה, הוא שיחק הגנה מדהימה והוריד את גלן רובינסון מתחת ל- 20 נקודות למשחק. עדיין, זה לא הספיק והבאקס ניצחו 1-3 (הטוב מחמש עדיין).

האופטימיות בעירו של דיסני רק התחזקה עם הצטרפותם של פטריק יואינג והוראס גראנט הווטרנים. יחד עם טי-מאק, עם שובו של היל ועם מייק מילר שפיתח את משחק הלואו פוסט שלו, זה היה נראה טוב. אממה? היל שוב נפצע ושוב הושבת למשך העונה…

זה דרש מכולם להעלות את משחקם וטי-מאק עמד במשימה ביג טיים שנה שניה ברציפות. הוא היה הסיפור של המג'יק החל מהלילה הראשון של העונה ועד האחרון. הוא למד מובים של מג'יק ג'ונסון בוידאו, על-מנת לשמור על הכדור מול יריבים נמוכים יותר. הוא גם למד מלארי הגדול איך להשתמש בחסימות, והפך לשחקן שלם יותר. כל זה לא נעלם מעיני הליגה, והוא נבחר לחמישיית העונה ואף דורג רביעי בקרב על תואר ה- MVP.

הקבוצה, אגב, שיפרה את מאזנה במשחק אחד לעומת השנה שעברה וגם הפעם, למרות הופעה נהדרת של טי-מאק, העונה הסתיימה לאחר ארבעה משחקים מול ההורנטס של בארון דייויס.

בעונה הבאה אותו סיפור חזר על עצמו: היל מושבת, טי-מאק סוחב את הקבוצה על הגב ומציג עוד עונת פרנצ'ייז לתפארת, מגיעים לפלייאוף והפעם מצליחים לעלות ליתרון 1-3 רק כדי להפסיד 4-3 בסופו של דבר… טי-מאק האשים את עצמו בהפסד המתסכל על אף שהמספרים סיפרו דברים אחרים לגמרי. מצד שני, החברים לקבוצה הואשמו שהם משמשים סטטיסטים מרצון בהצגה של טי-מאק.

בכל אופן, לקיחת האחריות של טי-מאק הצביעה על תהליך התבגרות אותו הוא עובר, ולראיה הוא אף התארס עם חברתו מזה שש שנים. ההתפתחות המשיכה גם על הפרקט כשטי-מאק – שהתחיל להבין מה מבדיל בין שחקנים עם סטטיסטיקה אישית נהדרת לבין אלופים – שם דגש גם על הדברים הקטנים: סחיטת עבירות תוקף, צלילות על הפרקט וכו'.

בשלב הזה כבר היה די ברור שטי-מאק והיל לא יהיו ג'ורדן ופיפן החדשים, ושטי-מאק זקוק לפרטנר אחר במקום היל הפצוע תמידית.

העונה הבאה היתה קטסטרופה כשבנוסף להיל, גם פאט גריטי וגורדן גריצ'ק נפצעו, והקבוצה התקשתה. כל-כך התקשתה שהעונה הסתיימה במאזן 61-21. גם לטי-מאק זאת לא היתה עונה מי יודע כמה: סבתא רבא שלו הלכה לעולמה, ובנוסף הוא גם חווה פציעה קלה שהשביתה אותו לכמה משחקים. מצד שני, הוא נתן הצגה של 62 נקודות מול הוויזארדס וסיים עם 28 נקודות בממוצע לאותה עונה… האמת? באסה! ארבעת השנים הללו בהחלט מהוות פספוס בקריירה שלו.

אחרי העונה הזאת, טי-מאק יותר מרמז כי הוא חושב על קבוצות אחרות, ואף הזכיר בקול רם את שמה של הלייקרס, והקבוצה החליטה להטריד אותו ליוסטון, שם הוא חבר ליאו מינג – וביחד עם עוד כמה חתיכות ובהדרכת ג'ף ואן גנדי, הציפיות היו גבוהות.

אבל ציפיות לחוד וכריות לחוד: הקבוצה לא התחברה. ואן גנדי התלונן רבות על חוסר עקביות והחבר'ה התקשו להבין את פילוסופיית המשחק שלו. כל זה בא לידי ביטוי בדמות מאזן חצוי פחות או יותר, עד שבדצמבר הם הצליחו לנצח 9/15 משחקים כאשר טי-מאק קולע 30 ומעלה בחמישה משחקים (כולל 48 נקודות מול דאלאס) ומציג הגנה נדירה באיכותה. לשמחתה של יוסטון, שאר הקבוצה יישרה קו עם נסיקתו של הכוכב: יאו השלים את האסרטיביות שהיתה חסרה לו בצבע, ו-וסלי, סורה וג'יימס החלו לפתוח מבערים במשחק המעבר. יוסטון הגיעה למקום השלישי בדיוויזית המערב התיכון אחרי דאלאס וסן אנטוניו, כאשר היא אוחזת במאזן 31-51. זה היה הישג השיא מאז ימיו של צ'ארלס בארקלי באמצע שנות התשעים. טי-מאק לא היה רק השחקן הטוב ביותר, הוא היה הניצוץ של הקבוצה על ידי כך שתרם לה בכל קטגוריה וסיים בעשיריה הראשונה ב-14 קטגוריות שונות(!), כולל שיפור יעילות הזריקות ל 43%. הוא אף מסר יותר ולקח יותר ריבאונדים וכל זה תוך כדי שהוא מפחית את כמות האיבודים!

כן, טי-מאק בהחלט ניפק כמה הופעות אגדתיות בעונה הזאת, כמו תצוגת הקלאצ' הגדולה בהיסטוריה למשל:

עד סוף העונה טי-מאק ביצע את כל מה שואן גנדי ביקש, והמומחים חזו שהטילים יעשו הרבה רעש בפלייאוף. זה התחיל טוב מאד מבחינתם כאשר הם מובילים 0-2 לאחר שני המשחקים הראשונים בדאלאס, אבל אז הם מפסידים את המשחק השלישי בבית, אחרי משחק רצוף מהפכים ואחרי שהם מאבדים הזדמנות טובה בדמות יתרון שמונה בתחילת הרבע הרביעי – יתרון שנמחק בצורה משפילה ע"י ריצת 0-18 של דאלאס שגומרת את המשחק. הטילים הפסידו גם את שני המשחקים הבאים, והצליחו להשוות במשחק השישי שבו טרייסי התפוצץ עם 37 נקודות. שני לילות אח"כ הם ספגו מפלה של 40 נקודות במשחק השביעי בדאלאס, ושוב הודחו בסיבוב הראשון של הפוסט סיזן. לא נעים.

הביקורות על כך שטי-מאק לא היה מרוכז מספיק וזאת סיבה מרכזית להתפרקות של יוסטון, לא איחרו לבוא.

נו טוב, חשבו האופטימיסטים, בעונה הבאה גרף העליה יימשך והפעם טי-מאק שלנו יצליח סוף סוף לעבור שלב. אממה? בעונה שאחרי (2005-2006 למי שאיבד אוריינטציה) הוא החל לסבול מפציעה טורדנית בגב שהשביתה אותו ל- 35 משחקים בעונה, והטילים סיימו את העונה במאזן חלש של 48-34 ופספסו את הפוסט סיזן.

את העונה הבאה פתח טי-מאק עם היעדרות משבעה משחקים בשל אותה בעיית גב, ואף הצהיר כי בשל הפציעה הזאת הוא אינו השחקן שהיה. זה לא הפריע לו לסחוב את הקבוצה על הגב כל הדרך לפלייאוף עם עוד עונה פנטסטית, וכל זה בהיעדרו של יאו מינג שמצידו החמיץ 34 משחקים באותה עונה… מרגישים את מפלס החמיצות עולה?

היריבה בסיבוב הראשון היא יוטה ג'אז של בוזר ודרון וויליאמס, וזה שוב מתחיל טוב עבור הטילים שמנצחים את שני הראשונים בבית, מפסידים שניים בחוץ, לוקחים את החמישי בבית, מפסידים את השישי בחוץ, והכל מוכן למשחק שבע ביוסטון שאחריו טי-מאק יצליח – סוף כל סוף – לעבור סיבוב בפלייאוף. אממה? הם מפסידים במשחק צמוד למרות 58 נקודות משותפות של טי-מאק ושל יאו מינג (29 כ"א), ובגלל הופעה די אנמית של ידידינו ברבע האחרון…

טי-מאק עוד מנפק עונה טובה ב- 2007-2008, אבל מורגשת ירידה במספרים (3 נקודות פחות מהעונה הקודמת), והפציעות מתחילות לתקוף אותו מכל מיני כיוונים. למרות הכל, הוא מחמיץ 16 משחקים בלבד בסה"כ והטילים שוב ממשיכים לפוסט סיזן, שוב נגד יוטה ושוב עם יתרון ביתיות. הזדמנות טובה לנקמה ספורטיבית הלא כן? ממממ לא ממש…

המשחק הראשון מסתיים בהפסד ביתי, כאשר טי-מאק קולע 20 באחוזים רעים ויאו מושבת. המשחק השני מתנהל באותה צורה כאשר טי-מאק קולע 23 באחוזים טיפה פחות רעים, ויאו עדיין מושבת. 2-0 אחרי שני הראשונים בבית? וואחד בור…

למרבה הפלא, הטילים מצליחים לנצח את השלישי ולהשאיר את הסדרה בחיים, אבל מפסידים את הרביעי ויורדים ל 3-1. המשחק החמישי ביוסטון מסתיים בבלואואאוט לטובת הטילים וטי-מאק שופך 29 על הראש של הג'אז על מנת להשאיר את הסדרה בחיים. מה קורה בשישי? בלואואאוט משפיל של הג'אז – למרות 40 נקודות של טי-מאק – שחותם את הסדרה ושולח את טי-מאק המובס שוב הביתה אחרי סיבוב אחד. תגידו, אם קרלוס "הבורח מלברון" בוזר ודרון "מחסל הקריירה של ג'רי סלואן" וויליאמס חוגגים עליך שנתיים רצוף, אפשר לקרוא לך אגדה?

בעונה שאחרי, טרייסי שלנו סובל מפציעות שונות ועובר ניתוחים בכתף ובברך ובסופו של דבר מסיים את העונה בפברואר. מה הטילים עשו בלעדיו? נכון ילדים! העפילו לפלייאוף, ניצחו בסיבוב הראשון(!!!) את הטרייל בלייזרס, והפסידו רק אחרי שבעה משחקים לאלופה שבדרך: לוס אנג'לס לייקרס. לא היה נעים לענות לשם טרייסי מקגריידי בתקופה הזאת…

כאן כבר היה ברור שהקריירה של טי-מאק הולכת לקראת סיום. יוסטון העבירו אותו לניקס באמצע העונה שאחרי, שבה הוא רשם ממוצע של 8.2 נקודות בלבד בשלושים משחקים. משם הוא עבר לדטרויט ולאטלנטה לשתי עונות עצובות…

באוקטובר 2012 הוא החליט לנסות את כוחו בליגה הסינית, ועל אף ממוצע של 25 נקודות, 7.2 ריבאונדים, 5.1 אסיסטים ו- 1.6 חטיפות, קבוצתו סיימה במקום האחרון בליגה…

סוף הקריירה שלו היה בספרס עת הצליח סופסוף לעבור סיבוב בפלייאוף! לא רק לעבור סיבוב אלא להגיע עד הפיינלס!!! עזבו אתכם שהוא היה שותף לזה מקצה הספסל…

סוף דבר: טי-מאק נחשב בעיני לאחת ההחמצות הגדולות בליגה. אתלט בחסד עליון, קלעי נהדר, מוסר מחונן ושחקן הגנה נפלא, ששילוב של מקרה ראש בתחילת הדרך, פציעות בהמשך ומחסור כללי בקילינג אינסטיקט, הביאו אותו לנקודה רחוקה מאד מהפוטנציאל האמיתי שלו, וחבל.

היי, לפחות תמיד נוכל לזכור את ההייליטס שלו:

 

 

לפוסט הזה יש 51 תגובות

  1. תודה.

    זהו, נתקע לי פרט טריויה לנצח בראש –
    הסבתות של טרייסי מקגריידי ו-וינס קרטר הן בנות דודות.

  2. איזה פספוס אדיר, השחקן הזה.

    את מה שהוא עשה בעונת 03', רק המובחרים שבמובחרים מסוגלים היו לעשות.
    הוא סיים את העונה עם 32 נק', 6.5 רב', 5.5 אס', 50% אפקטיבי.

    השחקנים היחידים בנוסף למקגריידי לסיים עונה עם 30+ נק', 6+ רב', 5+ אס', 50%+ אפקטיבי הם –

    ווילט, ג'ורדן, לברון, ודוראנט.

    כולם HOF (נוכחיים, או ודאיים), כולם זוכי MVP ופיינלס MVP.
    כולם חוץ ממקגריידי.

    זו הבעיה שלי עם השחקן. הפער העצום בין הפוטנציאל הבלתי נגמר שלו, לבין המימוש. פער בלתי נתפס.

    תודה, שי. פוסט יוצא מן הכלל.

    1. מסכים בכל מילה גיא אחד השחקנים שלא התקרב למימוש הפוטנציאל ,אני לא אשקר שזה אחד השחקנים החביבים עלי בהיסטוריה של המשחק, מבחינה התקפית הוא היה מכונה בלתי עצירה היה לו הכל.
      שי פוסט מצויין תודה, לגבי ההגנה אני לא מסכים כלל טי מאק לעולם לא היה סטופר הגנתי או אפילו משהו שקרוב לכך

  3. באמת קריירה מפוספסת,יכל להיות הרבה יותר גדול אם הראש היה קצת במקום,אם היה נפצע פחות,אם החברים לקבוצה היו נפצעים פחות.כל כך הרבה אמים.

    1. הסיבה העיקרית.היא הפציעות של שחרנים אחרים בקהוצהובהמשך םציעות שלו כי לחא הפציעות האלו היו מספיקהזדמנויות להגיע להישגים יפים.

  4. סקורר אדיר! לא ישכח בחיים את סוף המשחק נגד הספרס, תודה שי !

  5. אם הייתה לו את התחרותיות של הממבה לא היה ספק באגדתיות שלו.
    תמיד היה נראה לי קצת נם-נם… ישנוני כזה.
    שחקן מוערך שעשה הרבה צרות ליריבות….

  6. כל כל מתאים להביא אותו אחרי בן וואלס שכן הוא הנרטיב ( נגטיב)
    שלו .
    הראשון היה נגר של ממש ללא עונה אחת דו ספרתי.
    השני היה מלך הסלים ועשה סל מתי שבא לו.
    אך הראשוו ידע לנצח והיה הקשוו ושחקן הההגנה של הגליגה.
    בעוד השני היה רך ולא ידע ניצחון מהו .
    מבחינת כישרון אין מה להשוות.
    אך גם בפועל אין מה להשוות.
    אם אמרנו על וואלס שהוא סנדרלה
    אז מגריידי זה הנסיך שהפך לצפרדע …..בכל שנה מחדש בפליאוף

    1. אהרון בחייאת
      בן וואלס ידע לנצח ? הוא היה חתיכה מאוד גדולה בפאזל אבל ידע לנצח ?
      אם יש לי 100 כדורים לזריקת ניצחון אני הולך על טי מאק 100 פעמים ביד קשורה ורטייה על עין שמאל ולא על ביג בן
      לפעמים המהות של להיות וווינר או לוזר היא תוצר של נסיבות

      1. צריך לזכות באליפות או לפחות לעבור סיבוב אחד בפליאוך אתה תבחר בוואלאס

        1. וואלס לא יעביר אותך סיבוב לעולם
          בסופו של יום צריך לשים את הכדור בטבעת
          כל חמשייה הגנתית דגולה ככל שתהיה תפסיד לחמשייה התקפית אם לא יהיה שם שחקן שמסוגל לקלוע
          בן וואלס ,רודמן,בואן,ארטסט ורונדו אחלה חמשיית הגנה שלא מסוגלת לשים 60 נקודות בערב

      2. לנצח אפשר בכמה דרכים
        תשאל את ורנקוביץ שלעד ייזכר כמנצח גמר יורוליג 96 עם החסימה (הלא חוקית ) על ויאקמפה .
        אבל הוא סיים עם 0 נקודות .
        כזה היה בוקס בגמר מונודבסקט 86.
        וגם כשפפאלוקאס ריסק את לברון הוא עשה זאת כמדומני עם 4 נקודות.
        אם היה משחק 7 ובצד אחד מגריידי ובצד השני וואלס אני בוחר באחרון ללא מצמוץ.

      3. הדבר היחיד שבן וואלאס היה מנצח זה אותי אוצך ואת אהרון באחד על אחד

    2. אם לא היו כל כך הרבה פציעות של חבריו לקהוצה וגם שלו בהמשך, אז הוא לא היה מסיים כצפרדע.

  7. פוסט מצויין
    טי מאק שחקן עונה רגילה עצום
    דוגמא שקריירה היה דבר נזיל ממצב שהוא מגה סטאר הוא דעך והגיע למצב שהפך ללא רלוונטי וחבל
    הוא עלה כמו מטאור ודעך כמו כוכב נופל
    אהבתי אותו באורלנדו תמיד ההרגשה שהוא לא מימש את מקסימום הפוטנציאל שלו

  8. גולדן סטיט קמו מאוחר בשבילו. למרות שאני לא בטוח שהיה מסכים להפוך לקאפקייק מהסוג של דורנט.

    בכשרון ולפני הפציעות הוא בטוח לא נפל מוויד,איגדלה ודורנט

  9. האימג' שלו יושב מובס על הסםסל במשחק השישי ביוטה כשבוזר ווויליאמס חוגגים והוא מסתכל עליהם בעיניים כלות לא עזב אותי בזמן העבודה על הפוסט…

  10. הי שי. לא היו לו ולמינג חצי עונה רצופה בלי הפסד?

    1. לדעתי זה היה עם ארטסט ובאטייה כשיאו ומקגריידי פצועים

      1. מקגריידי היה שותף ל-21 מ-22 משחקים ברצף (לא שיחק במשחק שהתחיל את הרצף).
        מינג נפצע וגמר את העונה, 12 משחקים לתוך הרצף.

        סיפור עצוב, הסיפור של הרוקטס באותה עונה.
        עד לפציעה של יאו, הם נראו כמו קבוצה שסוף סוף מתקרבת לפוטנציאל האדיר שלה.
        עם מינג ומקגריידי הם ניצחו 25 מ-28 משחקים, והיו בדרכם לעונה אדירה.
        אחרי הפציעה של מינג, האינרציה הספיקה ל-10 ניצחונות רצופים נוספים, אבל בסופו של דבר המציאות הדביקה את הקבוצה.
        אחרי הרצף הם ניצחו 9 מ-16, והגיעו לפלייאוף מהמקום השלישי בבית שלהם (5 במערב).
        לפני אותם 16 משחקים אחרונים ללא יאו, הם הובילו את המערב.

        1. תמיד אפשר לסמוך עליך שתבדוק 🙂

    2. לא חצי עונה – 22 משחקים אאל"ט

  11. בהחלט פספוס עצום.

    ים כישרון, אבל פשוט לא היה מסוגל לנצח בפלייאוף

  12. כתיבה מצויינת.

    חוסר מזל רציני מנע ממנו להגיע להרבה יותר ממה שהוא הגיע.

  13. מצוין. ההגדרה של שחקן סופר מוכשר וכל כך מבוזבז.
    גם בגלל הראש וגם בגלל הפציעות.
    אני עוד זוכר את הפריצה המטאורית שלו באורלנדו ואת השאלה "איפה היית עד עכשיו?!" (בטורונטו זה לא היה אותו דבר).
    ביוסטון לא ציפיתי ממנו ליותר מדי כי לא החזקתי ממנו יותר מדי ולשמחתי השנים הנוראיות שלו ושל מינג עם כל הפציעות הולכות ונמחקות לי לאט לאט מהזיכרון.

  14. פוסט פגז! טי מאק אחד המוכשרים שדרכו פה. חבל, חבל, חבל שלא מימש את הפוטנציאל האינסופי.

  15. מצויין שי. תודה רבה.

  16. אחלה פוסט.
    הוא אחד הבכירים ברשימה של השחקנים שנתנו 1-2 עונות פנומנליות, ברמה של טופ 20, יחד עם פני הארדווי, למשל. בזמן מסויים הם היו ברמה היסטורית – וזהו, זה נעלם בן רגע.
    עצוב

  17. טימאק, גראנט היל, פני הארדווי – שחקנים שאלוהים ברא במיוחד לכדורסל. ואח״כ פצע…

    1. וואי זה בדיוק מה שרשמתי בפוסט על פני הארדווי! אל תגלה 🙂

    2. גם טים הארדאווי.

  18. כשהם היו טובים, הם היו… וואו. כיום אין אף גארד שקרוב אליהם

    1. גם לא קארי, הארדן,ווסטברוק?

      1. בקליעה ודואי שהם טובים יותר (המשחק השתנה דרמטית), אבל האתלטיות והגובה העליונה של קודמיהם בעיני נותנת להם יתרון

  19. אפשר לתמצת את הקריירה של טימאק בצורה כזו:

    הפסיד סדרה שהוביל בה 3-1
    הפסיד סדרה שהוביל בה 2-0 כששני המשחקים בחוץ
    והפסיד סדרה במשחק 7 ששוחק בבית

    וכל הסדרות הללו הן פאקינג סיבוב ראשון. דטרויט של 2003 אכן הייתה עדיפה כקבוצה על אורלנדו של טימאק כך שיש פה תירוץ, אבל דאלאס ויוטה, לפחות על הנייר, לא היו עדיפות על יוסטון.

    ומצד שני, כשצופים בקליפים שלו פשוט אי אפשר שלא להתרשם מהכשרון הפסיכי שהיה לבן-אדם הזה.

    חבל שאחרי בקושי עשור של משחק הוא קרס מהפציעות שלו. אולי בסיטואציה אחרת היה מצליח להיות חלק מקבוצה מנצחת. גם גארנט הרי לא עבר סיבוב פלייאוף במשך כמעט עשור.
    מצד שני, לאור הכישלונות הצורמים שלו ב-3 סדרות שונות, לכו תדעו איך הוא היה מצליח לביוט בדלי בחצי-גמר אזורי..

  20. בסוף, חוץ מכישרון, יש שני עניינים שאין להםו תחליף בלקבוע מיהו אגדה –
    בריאות ואופי.
    ברמה של כישרון נטו – פני הארדווי, היל, מקגריידי היו מהגדולים בהיסטוריה, טובים כמו וויד, קובי ולברון.
    מה שמפריד את קובי, למשל, מהם, זה שבבריאות ואופי הוא 10 עגול, בעוד שהם 2-3… ג'ורדן הוא גדול כ"כ כי בשני הפרמטרים הללו הוא היה מושלם. בארקלי בשיאו היה פנטסטי, אבל בשני הפרמטרים הללו הוא היה בינוני ביחס לאחרים.

  21. אני, שראיתיו 'חי' בכמה וכמה משחקים, נחוש בדעתי שהוא הפספוס הגדול ביותר בעולם הכדורסל. הוא היה יכול לסיים כאחד מ-20 הגדולים אי-פעם. הצרה איתו היתה שבנוסף לכל הנקודות ששי נגע בהן נהדר, לטי-מאק היתה מין "ישנוניות" מוזרה באופיו. אחרי הוא היה מגיע לשיאים.

    1. ישנוניות זאת הגדרה טובה.

      אם היה לו מוסר עבודה גבוה יותר, יותר תשוקה למשחק, ופחות פציעות, הוא בכיף יכול היה להיחשב לאחד מהאולאראונדים הטובים בהיסטוריה של המשחק.

  22. את הקמבק נגד סאן אנטוניו לדעתי ראיתי יותר מ-100 פעם בחיי.

    עזבו אתכם שלא עבר סיבוב בפליאוף, ההצגת קלאץ ההיא זה אחד הדברים היותר מהנים לצפייה שאוהד כדורסל יכול לבקש וקשה לי לראות מישהו מבצע קאמבק יותר מרשים מזה..

  23. פוסט אדיר שי ! טרייסי מגריידי היה שחקן עם המון כישרון גולמי מעולם לא מימש את הפוטנציאל שלו , לא עבר מעולם סיבוב בפלייאוף . אני לא חושב שהוא אגדה ובטח לא HOF

    1. אם תקח שחקנים משנת 1980 ותחשוב טוב תראה שבמקרה הגרוע הוא יהיה בטופ 60 שלך ואם תוסיף לזה 10-12 שחקנים מהתקופה לפני הוא בודאות שחקן טופ 75-80 היסטורי במקרה הגרוע.

  24. פוסט נפלא שי. מגריידי היה שחקן ענק שלא הגשים את עצמו. אחרי הרבה מחשבה הוא השתחל אצלי ל50 הגדולים מאז 1980 למרות שתמיד גיחכתי עליו שאין מצב שהוא שם אבל ככה יצא

  25. פוסט מצוין.

  26. תודה שי. נראה שעשית ואחד תחקיר עליו. מסכים עם כל מי שהגיב כישרון ענק שלא מימש את עצמו. בשיאו הוא היה אחד השחקנים הכי מהנים שיש

  27. נהדר שי!

    פוסט מצוין על שחקן של קלוריות ריקות

  28. יפה, שי.
    מעקב מעולה על כל הדמויות שצריך אדם בחיים כדי להגיע למעמד כזה.
    יש לי חולשה לשחקנים עם Resting Resting Face, שמתחת אפשר, אבל נורא קשה, לראות את הנחישות.

  29. נהדר, תודה.

  30. תודה שי! נהנתי לקרוא

כתיבת תגובה

סגירת תפריט