פרויקט אגדות כדורסל II: בן וואלאס – מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח / גיא רוזן

 

ראשיתו של סיפור באביב 2004.
אני תמיד הייתי לוזר. תמיד בחרתי בקבוצה המפסידה.
הקבוצה הראשונה שאהדתי הייתה ליברפול בכדורגל. הייתי ילד בן 10, כאשר קפצתי על העגלה שלהם.
רגע אחרי שקפצתי על העגלה, ארע אסון הייזל, אז ליברפול הפסידה ליובנטוס בגמר גביע אירופה לאלופות, ואני מוכה טראומה נטשתי נטשתי את ספינת הדגל של הליגה האנגלית.
אחר כך עברתי לאהוד את הנבחרת הלאומית של אנגליה. ב-86' הם אמורים היו להיות אחת מהנבחרות החזקות בעולם, אבל יד האלוהים הדיחה אותם מהמונדיאל, ואני נטשתי את הכדורגל.
הקבוצה הראשונה שאהדתי ב-NBA הייתה הסאנס, ומה קרה/קורה להם, כולנו יודעים…
כאמור –
לוזר.
עד 2004.

באותו אביב,
אחרי כמה שנים שאני בהתלהבות עוקב אחרי הקבוצה הצומחת בדטרויט, לראשונה בחיי הצלחתי להיפטר מתווית ה-"לוזר", ולטפס על עגלה מנצחת.
זה היה על פסגת הר עיבל.
אני, מילואימניק מוזנח, ומשועמם, מתערב עם חברי לפלוגה.
יכול להיות שזה היה המחסור בשעות שינה, יכול להיות שזה היה סתם רגע של ביטחון עצמי מופרז (בדיוק ניצחתי התערבות קלילה על 100 ש"ח לסיים 40 יחידות קרמבו בשעה. לקח לי 15 דקות), יכול להיות שזו הייתה הרעלת סוכר –
למרות רקורד לא מרשים בעליל בכל הנוגע לאהדת ספורט, החלטתי להתערב על פיצה משפחתית (לא סתם פיצה – מגש של פיצה האט + שתייה) שזהות הזוכה באליפות ה-NBA תהיה הקבוצה מדטרויט, האנדרדוגס האלמוניים.
דטרויט פיסטונס.
היו כמה סיבות לשכנוע שלי שדטרויט תזכה באליפות, אבל לא הייתה סיבה גדולה יותר מאשר "ביג בן" וואלאס.

**********************************************************************************************************************

בן וואלאס נולד בספטבר 1974, בווייט הול, אלבאמה.
בן גדל במשפחה בה שום דבר לא הוגש על מגש כסף.
הוא היה הבן ה- 10 מ- 11 אחים ואחיות לאם חד הורית.
אמו, סיידי וואלאס, גידלה כותנה למחייתה. את האוכל לילדיה היא גידלה, את הבגדים היא תפרה. בן גדל במקום בו הוא למד שאי אפשר להשיג כלום בחייו ללא עבודה קשה.
כל ילדי המשפחה השתתפו במאמץ לפרנס את המשפחה. כאשר בן גדל, למשפחתו לא הייתה מכונית. היא הייתה אחת המשפחות האחרונות במחוז שהתחברה לרשת החשמל. "אקסטרה" הכסף שהיה לילדים לצורכי "בזבוז" הגיע בקיץ, אז עבדו בחוות של חקלאים שכנים בקטיף פקאן ואיסוף שחת.
הבידור של ילדי המשפחה?
דיג, וכדורסל. בחצר הבית היה חישוק ישן של אופניים מקולקלות, אותו הילדים הפכו לטבעת כדורסל, ושם הוא לראשונה שיחק במשחק ששינה את גורלו.

**********************************************************************************************************************

כאשר מנחם פרסם על כוונתו להתחיל את "פרויקט האגדות II", החלטתי לבחור את בן וואלאס.
החלטתי גם ללכת בדרך אחרת, פחות שגרתית, בשביל להראות שוואלאס, הוא לא "סתם עוד נגר".
אפשר (ואפילו סביר…) היה להאמין שאני אשתמש באותות ומופתים סטטיסטיים בשביל להוכיח שוואלאס הוא HOF וודאי לעתיד, ושמקומו בפרויקט האגדות החדשות מוצדק.
אני בחרתי ללכת בדרך של תחקיר בן כמה חודשים –
ניסיון להראות עד כמה קשה להיות בן וואלאס.

*********************************************************************************************************************

מגרש הכדורסל המאולתר בו בן וואלאס התחיל לשחק, הפך למוקד עבור ילדי השכונה.
וואלאס, שאהב מאוד לשחק, למד מהר מאוד שישנן כמה תכונות שהוא חייב לפתח על מנת לזכות בהצלחה כלשהי:
צריך להבין, 11 אחים ואחיות היו למשפחת וואלאס. 8 בנים, ו-3 בנות. ובן?
הוא היה הצעיר מבין 8 הבנים.
רוב הזמן, הוא היה הקטן, הנמוך, והחלש מבין הילדים ששיחקו באותו מגרש מאולתר.
אם הוא יצטרך לסמוך על נדיבות לבם של אחיו, כדור הוא לא יזכה לפגוש. הוא יצטרך להשיג בעצמו את הריבאונד, או לחטוף את הכדור, בשביל לזכות בסיכוי להחזיק בכדור.
את התכונות שהפכו את בן וואלאס ל-"ביג בן", הוא פיתח באותו מגרש כדורסל מאולתר ומאובק, אי שם בעיר המנומנמת ווייט הול, שבאלבאמה.

**********************************************************************************************************************

בשביל לבדוק עד כמה קשה להיות "ביג בן", החלטתי שאני מנסה לשחזר דבר אחד בודד שוואלאס עשה –
לחיצת חזה.
וואלאס, שידוע שהוא אחד מהשחקנים החזקים בתולדות הליגה, היה עכבר חדרי כושר. הבן אדם עבד כמו חמור בשביל להגיע לאן שהוא הגיע, והתוצאות מרשימות. מאוד:

אחרי מחקר, למדתי שהשיא של בן וואלאס בלחיצת חזה זה 465 פאונד.
וואו.
לצורך השוואה, שאקיל בשיאו דחק 455 פאונד.
כמה זה 465 פאונד?
210 קילוגרם.
מטורף.

צריך להבין, שלא כל לחיצות החזה נולדו שוות. בן וואלס, הגובה שלו הוא 206 סנטימטרים. זה אומר שהידיים שלו ארוכות יותר, כך שהמרחק שהוא צריך לשנע את כל המשקל הזה, ארוך יותר מזה שמתאמן ממוצע צריך.
אני?
180 סנטימטרים ביום טוב. כך שנקודת המוצא שלי משמעותה שיהיה לי "קל יותר" להזיז את אותם 210 קילוגרם, בגלל שידיים קצרות יותר, משמעותם מרחק קצר יותר שהמשקל צריך לרדת ולעלות

**********************************************************************************************************************

וואלס למד קשיחות באותו מגרש כדורסל כאשר התמודד עם אחיו הגדולים.
אבל הוא למד להסתדר בדרך אחרת לגמרי:
שיער.
בהיותו ה- 10 מ-11 אחים ואחיות, בן למד לעשות דבר אחד, נחוץ ומשמעותי, שאף אחד מאחיו ואחיותיו למד לעשות.
תספורות.
המיומנות שלו הייתה כל כך גדולה, עד ששמו הלך לפניו, וילדי כל השכונה הגיעו להסתפר אצל מעצב השיער הצעיר, ואפילו שילמו לו עבור אותם תספורות:
3 דולר לכל תספורת.
ביג בן, עבד, סיפר וחסך, ובסופו של יום הוא חסך מספיק כסף בשביל להגשים חלום קטן:
ללכת למחנה הכדורסל של צ'ארלס אוקלי, הביריון מהניקס, שהתקיים ביורק, עיר סמוכה לווייט הול.
בן, באותה התקופה, היה בשנתו השנייה בתיכון. הוא היה מצטיין בכדורסל, בפוטבול, בבייסבול, ובאתלטיקה קלה.
שום דבר לא הכין אותו לאוקלי. שום דבר לא הכין את אוקלי לוואלאס.
אוקלי, שהביא את הקשיחות המפורסמת שלו למחנה הכדורסל שלו, נהג "להרביץ תורה" לנערים לא ממושמעים במחנות הכדורסל. הוא היה בוחר בילד הלא ממושמע ביותר, מזמין אותו למשחק אחד על אחד, ושם היה מראה לו קשיחות מה היא.

להפתעתו של אוקלי, הוא פגש בילד שעל כל מכה שחטף, החזיר שתיים.
"התרשמתי עמוקות", אמר אוקלי אחר כך. "חשבתי שיש לי קבוצה של ילדים רכים, חסרי מוטיבציה, שלא מוכנים לעבוד. והנה מגיע ילד שבכלל לא רצה לשחק נגדי בהתחלה – והוא נתן משחק. יכולתי ממש לראות את האש שבו."
"אוק ממש דחף אותי", סיפר וואלאס עם חיוך, "הוא גרם לי לעבוד קשה רק בשביל להצליח להגיע למצב זריקה".
המנצח?
"אני. אני ניצחתי." מספר בן עם חיוך גדול על פניו. "אם הוא לא הצליח לקלוע עליי מאוחר יותר כאשר הגעתי ל-NBA, הוא בוודאי לא הצליח כאשר הייתי בן 17…"

*****************************************************************************************************************

210 קילוגרם בדחיקת חזה, זו לא מטרה קלה. אני מתאמן בחדר הכושר כבר כמה שנים, והמספר שלי היה "170".
הייתי תקוע על המספר הזה כבר כמה שנים, ולפני האתגר, לא ראיתי את עצמי מצליח לחצות אותו. לא בגיל 40+.
אבל תחקיר, הוא מכריח אותך לשנות דברים.
להתחיל להתאמן יותר ברצינות. לקבוע תכנית אימונים עם יעד ברור, ולוחות זמנים ברורים.
התכנית כללה הכפלה של מספר הביקורים בחדר הכושר. שינוי תזונתי. הקפדה על שינה מספקת.
את הניסוי התחלתי ב- 4 ליוני. התאריך של הפוסט הוא ה- 19 באוגוסט. חודשיים וחצי בשביל להדביק את ביג בן.

******************************************************************************************************************

"אותו מפגש ראשון עם בן נשאר אתי", מספר אוקלי, "בן היה זריז להגיע לכדור, וקשוח כאשר השיג אותו. הוא היה חזק ואתלטי, והוא שכנע אותי שיש לו עתיד בכדורסל."
אוקלי הפך לחבר של וואלאס, והבטיח לעזור לו למצוא אפשרויות בתחום הכדורסל בעתיד.
כאשר וואלאס סיים תיכון, סקאוטים רדפו אחריו. הקבוצה לשורותיה בחר להצטרף במככלות הייתה מכללת אובורן. אחת מתכניות הספורט החזקות בארה"ב בתחום ה…
…פוטבול.
בהתחלה הובטח לו שהוא יוכל לשחק גם פוטבול וגם כדורסל, אבל רגע לפני תחילת העונה הובהר לו על ידי צוות האימון שלהשתתף בשתי מקצועות זה לא בא בחשבון.
וואלאס, שהיה בצומת דרכים בקריירה הספורטיבית שלו, נועץ בחברו, אוקלי.
אוקלי, שחקן NBA מנוסה, נתן לו עצה לבחור בכדורסל, היות והוא האמין ששם עתידו של וואלאס.
אוקלי יצר קשר עם חבר מהמכללה הקהילתית של מחוז קויאהוגה (אי שם ליד קליבלנד), וסידר לוואלאס מלגת כדורסל.
וואלאס היה אדיר באותה מכללה קהילתית. נכון, זו לא דוויזיה 1, אפילו לא קרוב, אבל המספרים שלו (24 נק', 17 רב', 7 חסימות) היו אמורים לסדר לו בקלות כרטיס למכללה רצינית.
רק שוואלאס היה מתוסכל מהרמה בה שיחקה המכללה, ופרש לפני סוף העונה.
שוב זה היה אוקלי שהגיע להציל את היום.
הוא יצר קשר עם מאמן המכללה בשורותיה הוא שיחק במכללות, דייב רובינס מווירג'יניה יוניון,
ושכנע אותו לתת לביג בן סיכוי.
רק מה?
ווירג'יניה יוניון זו מכללה מדוויזיה 2. הסיכוי להגיע ל-NBA מדוויזיה 2, נמוך. נמוך מאוד.
בן וואלאס דווקא הצטיין שם. לפני הדראפט הוא סיים עונה עם 12.5 נק', 50% מהשדה, 10.5 רב', 3.5 חסימות.
הכי חשוב, הוא סיים עונה כאשר הוא למד את המשמעות של להיות חלק מקבוצה, הוא למד איך לנצח –
מאזן קבוצתו היה 28 – 3, והוא העפיל אתם לפיינל פור של דוויזיה 2.

****************************************************************************************************************

איך אומרת דודתי הרומניה?
טוב קבב אחד על האש, משתי ציפורים על העץ.
או במילים אחרות –
בן וואלאס, אני לא.

קילוגרמים על גבי קילוגרמים של פרוטאינים (ברומנית, פרוטאין = קבב/סטייק) ירדו לטמיון.
205 היה המשקל בו נעצרתי.
5 קילוגרם מבן וואלאס.
רק שהוא לא התאמן עם מטרה אחת של להרים את המקסימום שהוא יכול. הוא התאמן בשביל להיות שחקן הכדורסל הטוב ביותר שהוא יכול להיות. המקסימום שלו בדחיקת חזה זה רק תוצר לוואי של האימונים המטורפים שלו. אם היה רוצה, אין לי ספק שהוא מרים יותר.

אם יש משהו שלמדתי מהניסוי, זה שהכינוי "נגרים", הוא לאנשים שעובדים כל כך קשה, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה,
זו מחמאה אדירה לנגרים.

********************************************************************************************************************

דרכו של וואלאס למקצוענים, לא הייתה פשוטה.
הוא עבר דרך קבוצת ליגת הקיץ של הסלטיקס, אבל לא לזכה להזדמנות הוגנת (לא האמינו שם שהוא מסוגל לשמור על גבוהים, וניסו להציב אותו מול גארדים), אז הוא כבר חתם בקבוצה מהליגה האיטלקית לפני שבדקה ה- 90 הוא קיבל הזדמנות בבולטס, שם ווס אנסלד, גם הוא גבוה נמוך, החליט לתת לו צ'אנס.
בבולטס, וולאס היה צריך לפלס את דרכו מקצה הספסל.
בעונתו הראשונה הוא שותף ב- 34 משחקים, שיחק סך הכל 197 דקות, וקלע 38 נק' בכל העונה.
וואלאס לא נכנע. הוא השקיע, הוא נלחם על מקומו, ובשתי העונות שאחר כך הוא הרוויח את ההזדמנות דרך אותם דברים שעיצבו את התפתחותו במשך כל חייו:
עבודה קשה, קשיחות, ולחימה.
בעונתו השנייה הוא קלע רק 3.1 נק' למשחק, אבל קטף 4.8 ריב', חטף 1.1 כדורים, וחסם 0.9 כדורים, וכל זה ב- 16.8 דקות בלבד.
ההשקעה השתלמה, ובעונתו השלישית הוא כבר משחק 26.8 דקות במשחק, קולע 6 נק', קוטף 8.3 ריב', וחוסם 2 כדורים.
מי שיצמח להיות שחקן ההגנה מהגדולים שהמשחק ראה, התחיל להראות את מה שהוא יודע

*********************************************************************************************************************

את עונתו הרביעית בליגה וואלאס שיחק באורלנדו, אחרי שעבר אליה בטרייד,
ואת עונתו החמישית הוא התחיל בקבוצה חדשה, אחרי ששוב נשלח בטרייד –
אורלנדו מקבלים את ה-HOF לעתיד, גראנט היל,
דטרויט מקבלים את בן וואלאס וצ'אקי אטקינס.
אגדה נולדה.

 

6 עונות רצופות שיחק וואלאס במדי הפיסטונס, בקדנציה הראשונה שלו בקבוצה.
ב- 6 העונות האלו הוא הפך לאחד השחקנים הדומיננטיים ב-NBA.
ב- 4 מאותן 6 עונות הוא נבחר לאולסטאר (03', 04', 05', 06'),
ב- 4 מאותן 6 עונות הוא זכה בתואר שחקן ההגנה של העונה.
ב- 5 מאותן 6 עונות הוא נבחר לאחת מחמישיות העונה (3 פעמים חמישייה שנייה, פעמיים חמישייה שלישית).
ב- 5 מאותן 6 עונות נבחר לחמישיית ההגנה (כולן חמישייה ראשונה. ב-2007 נבחר לחמישיית ההגנה השנייה במדי הבולס).
בכל אחת מ- 6 עונותיו בדטרויט הקבוצה שיחקה מספר דו ספרתי של משחקי פלייאוף.
ב- 2004 הוא זכה עם דטרויט באליפות. ב- 2005 העפיל עם דטרויט לפיינלס.
בכל אחת מ-6 עונותיו עם דטרויט הוא היה אחד מ- 4 הריבאונדרים המובילים בליגה.
ב- 02', ו- 03', הוביל את הליגה בריב' למשחק.
בכל אחת מ- 6 עונותיו עם דטרויט הוא היה בטופ 10 בחסימות למשחק.
ב- 02' הוא הוביל את הליגה בחסימות למשחק.

************************************************************************************************************************

2004, השנה בה הפסקתי עם מנהגי לבחור בקבוצה המפסידה,
2018, השנה בה סגרתי מעגל –
את אותה פיצה משפחתית + שתייה, שהרווחתי אי אז ב- 2004 בעודי משרת במילואים (+ 40 קרמבואים…), אי שם במרומי הר עיבל, לא רחוק משכם,
שרפתי במסגרת ניסוי מטופש שמטרתו "להיות בן וואלאס…"

************************************************************************************************************************

 

איך להסביר עד כמה בן וואלאס היה חשוב לאליפות של 2004?
מי שלא צפה במשחקים, עלול ללכת שולל אחרי חוסר יעילותו ההתקפית.
9.5 נק' למשחק, 42% אפקטיבי, זה לא "משהו לכתוב עליו הביתה".
אבל –
נתחיל עם הפיינלס. משחק 5.
דטרויט מובילים בסדרה 3 – 1. ניצחון והם אלופים. הפסד?
הסדרה חוזרת ללוס אנג'לס ל- 2 משחקים.
וואלאס, מי שיש לו את התפקיד הקשה ביותר בסדרה:
לשמור על שאקיל, צריך לספק את הסחורה פעם אחת נוספת.
עד משחק 5, וואלאס עושה עבודה לא רעה בכלל –
שאקיל קולע 27 נק' למשחק, אבל הוא צריך לעבוד קשה על כל סל. הוא צריך להרוויח את הנק' בביקורים תכופים לאחד מהמקומות השנואים עליו: קו העונשין.

משחק 5 הוא המשחק של דטרויט, הוא המשחק של וואלאס. אחרי הרבע הראשון ההפרש היה רק נקודה לטובת הפיסטונס, אבל את הרבעים השני והשלישי דטרויט לא סתם מנצחת, היא מביסה את הלייקרס.
57 – 35 לפיסטונס באותם 2 רבעים מכריעים את המשחק, ואת האליפות.
הסיבה המרכזית לאותה הגנה שהשאירה את הלייקרס על 35 נק' ב- 24 דקות זו ההגנה של וואלאס.
וואלאס מעלים את שאקיל. הוא מונע ממנו לתפוס מיקום. הוא מונע ממנו להגיע לריב' ההתקפה. הוא מתסכל אותו.
שאקיל מסיים את אותו משחק מכריע עם 20 נק', ו- 8 ריב' (2 בהתקפה).
ביג בן?
הוא מסיים את המשחק עם 18 נק', 22 ריב', 10 ריב' התקפה, ו- 3 חטיפות.
הוא גם מסיים את המשחק עם ה-(+/-) הגובה בשורות הפיסטונס, 23+ ב-42 דקות משחק.
נוק אאוט לזכות וואלאס, אליפות לפיסטונס.
איך להסביר עד כמה ביג בן היה חשוב לאותה אליפות של הפיסטונס?
בפלייאוף של אותה שנה, בכל 100 של פוזשנים שוואלאס שיחק, הפיסטונס ניצחו ב-12.6 נק'.
בכל 100 פוזשנים שהוא היה על הספסל, הפיסטונס הפסידו ב-15.1 נק' (סך הכל ההפרש בין התוצאה של הפיסטונס כאשר ביג בן על הפרקט, לבין התוצאה כאשר הוא על הספסל, עובר כל 100 פוזשנים – 27.7 נק'.
לצורך השוואה –
התוצאה הבאה בתור בקרב שחקני הפיסטונס:
המילטון עם 12.5+
לא היה באותו פלייאוף שחקן פיסטונס נוסף עם + דו ספרתי.

****************************************************************************************************************

ביולי 2006 מסתיימת תקופה. וואלאס חותם על חוזה ענק (16,000,000 בשנה הראשונה. חוזה ענק, במונחי 2006) בבולס.
עונת 2007 היא עדיין עונה טובה עבורו – הוא משחק 77 משחקים, ונבחר בסיומה של העונה לחמישיית ההגנה ה- 2.
אבל זו הייתה ההתחלה של הסוף.
ב- 2008 הוא עובר בטרייד לקאבס, ושם הוא כבר לא משחזר את הישגי העבר.
ב- 2009 ממשיכה הירידה ביכולת, אחרי שהוא סובל משורה של פציעות. הניסיונות לחזור להיות אותו ביג בן של הפיסטונס כושלים –
שנים של מאבקים מול ענקי הליגה השאירו את אותותיהם.
בסיומה שלך עונת 2012 ביג בן פורש מכדורסל, אחרי שהוא מסיים קריירה יוצאת דופן, יוצאת מן הכלל. הוא פורש כאשר הוא לובש את מדי הפיסטונס, לשורותיה חזר שתי עונות קודם לכן.

לסיכום –
על כמה וכמה אגדות, נכתבו פוסטים נהדרים ב-"הופס" בחודשים האחרונים.
יש אגדות שהכישרון זרח מהם. יש אגדות שהיו מפלצות אתלטיות.
ביג בן?
הוא לא היה הכי כישרוני. הוא לא היה הכי אתלטי.
הוא הכי רצה.
כי מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח. הרצון.

לפוסט הזה יש 81 תגובות

  1. מצוין. תודה רבה.
    החלק אולי הכי מהותי בגמר 2004 היה שהוא התמודד לבד מול שאק ולא היה צורך להביא עזרה בכל מהלך שני. זה פגע מאד בשאר שחקני הלייקרס ובעיקר בקובי (22.6 נק' ב-40% אפקטיבי בסדרה).

  2. דבר אחד סופר משמעותי ששכחתי לכתוב בפוסט:

    הפוסט נשען בחלקו (הלא קטן) על מאמר נפלא של ברט בלנטיני עבור NBA.COM ,
    ועל ראיונות של וואלאס ואוקלי עם קיי סי ג'ונסון מהשיקגו טריביון.

    1. האגדות על ווילט יכולות למלא לא רק עוד פוסט, אלא עוד ספר…

      יש מי שמספרים שהוא דחק 500 פאונד בשיאו. יש מי שאומרים 550, ויש שאומרים 600.
      קראתי שכאשר השוו בינו לבין שאק, אמרו על ווילט שאת השיא של שאק (465 פאונד) הוא דחק בגיל 59.

      מה נכון, ומה זו אמת שהפכה להגזמה, שהפכה לאגדה?
      לא יודע.

      מה שברור זה שמדובר על אחד מהספורטאים האתלטיים והחזקים ביותר שהיו, בטוח בהשוואה לשחקני כדורסל.

      ארנולד שוורצנגר (שיחק עם ווילט בקונאן המשמיד, כאשר ווילט היה בן 47) מספר שווילט היה מרים משקלים מטורפים, שהוא לא פגש מישהו שמשלב כל כך הרבה כוח ואתלטיות.

    2. על ווילט סיפרו אגדות על גבי אגדות. 90% מהן מוגזמות ולא נכונות, בעיקר על הישגי הא"ק שלו. כשהוא הגיע לאטונ' קנזס ודברים נימדדו, הסתבר שווילט לא היה חצי ממה שהגזימו עליו בקפיצה לגובה, בקפיצה משולשת ובהדיפת כדור ברזל. אותו דבר בדחיקת משקולות, וביכולתו כמתאגרף. אני ישבתי איתו אישית במסעדה בהארלם והוא עצמו אמר לי שהוא לא יודע מהיכן צמחו כל השטויות הללו ("מוחמד עלי חשש להתאגרף נגד ווילט כשהציעו לו רקרב" ושטויות אחרות מסוג זה)

  3. גיא כמו תמיד נהנה מאוד לקרוא אותך! השחקן האהוב עליי אי פעם
    אני גם הייתי כמוהו, רק הרבה פחות גבוה, חזק ואתלטי, אבל נתתי את כל מה שיש לי על המגרש, מה שעזר לי לשחק בקבוצה מקצוענית.
    עוד שני דברים שלמדתי:
    1. שלא כדאי לחלק מהמגיבים להתעסק איתך, תשמע אתה נראה כמו hulk. כל הכבוד על ההתמדה. אני מתאמן וזה ממש מחזק לראות את העבודה שלך. גם ה-ocd עזר להתמדה?
    2. קשה להשוות, אבל הוא מאוד דומה לדניס רודמן. מה לדעתך ההבדל/ דמיון בתרומה וסגנון המשחק שלהם?

    1. תודה!

      לגבי ההשוואה לרודמן –
      הכי במקום שיש.
      מדובר על 2 שחקנים עם מבנה פיזי שונה לחלוטין, אבל עם גישה דומה מאוד למשחק. הם עולים על הפרקט בשביל לתת את הכל.
      התכונה המשותפת הכי בולטת במשחקם של ה-2 היא היכולת "לתפוס מקום". אי אפשר היה לתפוס עליהם מיקום בצבע רק בעזרת כוח עודף.
      כמו שמתן כתב –
      זה אפשר להם לשמור על הסנטרים החזקים ביותר, ולא להזדקק לעזרה בהגנה.
      ההבדלים רבים –
      וואלאס היה בראש ובראשונה מגן צבע. הנפח שהוא תפס בצבע בהגנה היה הציר סביבו נעה ההגנה הנהדרת של אותה פיסטונס.
      רודמן היה נייד בצורה בלתי רגילה. הוא יכל לכסות כמה עמדות, והיכולת שלו להתמודד עם כל מה שבא מולו נתנה לפיפן וג'ורדן את החופש להפעיל לחץ בלתי פוסק בפרימטר, ובכך להפוך את הבולס לאחת מקבוצות ההגנה החזקות שעלו לשחק כדורסל.

      איך מתמידים באימונים?
      כאשר תופסים אותם כפתרון, ולא כמכשול.
      בשבילי אימון בחדר הכושר זו תרפיה. זו דרך לשחרר לחצים, להתמודד עם הבאזז של היומיום, להסיר רעשים טורדניים.
      כך שברמה מסוימת אפשר לומר שה-OCD עוזר בהתמדה. . .

  4. כמה שאני אוהב לקרוא את התגובות שלך על אחת כמה וכמה את הפוסטים….
    מושקע משעשע מגובה במספרים ותמיד כמו אל באנדי מצורפת דעה אישית של בעל ממורמר שהשלים עם חייו.
    שמח שהפעם ניצחת (גם אל באנדי ניצח מידי פעם ידוע המשפט האלמותי "תזכור בני – אם לא תופסים אותך זה לא נקרא לרמות…")
    תודה ענקית

  5. גיא תודה רבה על פוסט נפלא על אגדה נפלאה (סוג של סינדרלה רק בלי היופי כנראה) .
    "ביג בן? הוא לא היה הכי כישרוני. הוא לא היה הכי אתלטי.
    הוא הכי רצה. כי מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח. הרצון."
    לא חושב שיש תיאור יותר נכון לביג בן מאשר המשפט סיום של הפוסט,
    אולי בגלל זה לי היה כל כך קל להזדהות אתו ובטח למי שלא אוהד לייקרס כמוני ובאותה תקופה היה חלק מהקבוצה שפירקה את "ציר הרשע" של הליגה של קובי-שאק. (שסייעו לה בזה שפירקו עצמם מבפנים, יאללה דריימונד זה הזמן לקרבות אגו עם דוראנט וסטף)

  6. תודה רבה על פוסט מעניין לשחקן שלא ממש היכרתי (ראיתי אותו רק בסוף הקריירה) הפוסט הזה מעורר בי תהיות אם מתאמנים מגיל 0 ברצינות האם אפשר להגיע לnba רק בגובה וכוח רצון או שדרוש גם כישרון

  7. אהבתי מאוד, אחד השחקנים האנדרייטד לטעמי. רק ההישג של 4 פעמים שחקן ההגנה זה משהו שאין דברים כאלה(רק הוא ומוטומבו אם אני לא טועה).והתמונות שלך באימונים בכלל תוספת נהדרת, נראה מפחיד.

  8. פוסט מעולה שיחוק לא נורמלי
    וואלס רשום כ 2.06 קראתי שהוא בקושי 2.01 וזאת גם אחת הסיבות שלא נבחר לדראפט
    הגנתית הוא הצליח להתמודד מול שאק וזה משהו שכמעט אף שחקן לא יכול לזכות לזכותו
    ביחד עם רשיד היו קו קדמי לתפארת

  9. מעולה, תענוג לקרוא.
    שחקן ענק, ללא ספק.

    לגבי דטרויט, אני לא חושב שזה מדויק להגיד שיש שחקן אחד שבזכותו הם זכו באותה אליפות מרגשת, מה שהיה יפה בקבוצה הזאת זה שכל אחד בקבוצה עשה את התפקיד שלו, כך שהשלם עלה על סך חלקיו.

    אגב, להצליח לדחוק כמו שאקיל אוניל זה חתיכת הישג להתגאות בו!
    גם אם לא יצאה מזה פיצה 🙂

  10. קודם כל תודה גיא, על פוסט מעניין, מצחיק, מלמד וכתוב היטב.

    אני רוצה להיות פרטי פופר ולהגיד שלדעתי ביג בן הוא לא אגדה, לא מיני ולא מקצתי.

    כאילו בחייכם, אם הוא לא היה לוקח אליפות, הוא אפילו לא היה מוזכר כמועמד. ואליפות זה מתאבן נחמד אבל זה לא סיבה שמישהו יהיה אגדה.

    ואם כבר בן וואלס, אז איפה דיקמבה מוטמבו? איך הוא לא אגדה?! וגם צ'רלס אוקלי במצב כזה צריך להיות אגדה וקווין וויליס בטח אגדה וברוס בואן, למה שהוא לא יהיה אגדה?.

    (דיקמבה דרך אגב חייב להיות אגדה בלי שום קשר לבן וואלאס)

    1. על הנייר אליפות היא החותמת הכי משמעותית להצלחה.
      לבן היה חלק מוביל ב2004 שני לבילופס. בניגוד לשחקן משלים כמו ברוס בואן.

      הסיפור של וואלאס משל עצמו הוא אגדי ומזכיר קצת את דניס רודמן גם בסגנון המשחק והילדות.

      דיקמבה אגדה או לא ,היה מוכן לוותר על כל אחד מההשגים או תארי הכבוד שלו בשביל טבעת אליפות.

    2. אבל הוא כן לקח אליפות, ומוטמבו לא. אליפות זה עדיין תעודת הבגרות ו,
      שכל כוכב עליון חייב שתהיה לו אלא אם כן הוא מעל ומעבר כמו סטוקטון, בארקלי, או קרל מלון

  11. תודה גיא פוסט נהדר וכל הפרוטאינים האלה גורמים לי לרצות להיכנס למשטר אימונים.
    נתחיל באכילה ונעבור לספורט אחר כך 🙂
    לגבי ביג בן, לדעתי ראוי להיכנס בשער האגדות, גם על חשבון שחקנים טובים יותר מהפיסטונס כמו צונסי בילאפס או ריפ המילטון, רק בזכות הדומיננטיות ההגנתית.
    מה שכן מסכים עם יאיר שגם דיקמבה ראוי. יש כמה שנכנסו לפרוייקט שלנו שהייתי דוחק החוצה.
    מחכה לסיום הפרוייקט כדי שנוכל לדרג ולעשות מחשבה אמיתית מי ראוי להיכנס ומי לא, מה שלא עשינו בצורה מרוכזת לפני תחילת הכתיבה.

  12. תודה רבה גיא.
    פוסט מעשיר.
    אל בן וואלאס פחות התחברתי בקבוצה ההיא של דטרויט(ראשיד המלך צונסי וריפ היו אלו שהתחברתי אליהם) אבל בהחלט היה עמוד התווך של הקבוצה

  13. נפלא גיא! תזכיר לי לא לעמוד לידך במפגש הופס הבא (או בכל מפגש עתידי).
    האליפות של דטרויט ב-2004 הייתה אחד הרגעים הקסומים בתולדות הנבא, ולבן וואלאס היה חלק מכריע בזה.

  14. אחלה פוסט גיא. לא ידעתי את הסיפור עליו כי מעולם לא התעניינתי האמת ועכשיו אני מבין שהוא גדל בתנאים מהקשים שבין שחקני הליגה שגדלו בתנאים קשים.

    הוא היה נגר בהגדרה המילונית אבל חתיכת נגר, בהחלט בראשמור של שחקני ההגנה בהיסטוריה, היחיד שעמד בכבוד מול שאק לבד שכל היתר נדרסו וזה כלעצמו הישג. היה שחקן הגנה מטורף שהחזיק את כל הצבע של הפיסטונס.

    בהתקפה כל קשר אליו היה מקרי בהחלט. חיבבתי אותו תמיד האמת.

  15. תודה גיא על אחד הפוסטים הטובים שזכורים לי!
    ממש נהניתי מההומור ומהתמונות – המשקולות והבשר . . .
    (אם כי אני לא נכנס לחדר כושר)
    לא ידעתי על החונכות של אוקלי וגם לא על היותו ילד 10 מתוך 11. זה שם המון דברים בפרופורציה הנכונה.
    וואלאס היה שחקן ענק. לא מוכשר כמו הגדולים באמת אבל יהלום באספקט אחד – הגנה. לשחק נגדו היה פשוט סיוט

  16. פוסט משובח גיא, על שחקן שמאד אהבתי.
    הזכיר לי קצת את בארקלי מחמל נפשי בהיותו נמוך לעמדה ומחפה על זה בכח רצון 🙂

  17. תודה רבה, גיא, על פוסט נפלא זה, שחידש לי רבות !
    (להערכתי הצנועה – השלד שלנו לא בנוי למשקלים האלה ויש המון פציעות, אז שים לב, אבל כל הכבוד על המאמץ והדבקות במטרה !)

  18. גיא, רק עכשיו מתחיל לרדת לי האסימון:
    אז שאני אבין, אתה דחקת משקל כמעט כמעט כמו בן וולאס?!
    אתה דחקת כמו שאקיל אוניל?!
    אין פלא שאף אחד כאן לא יכול להתעסק איתך.
    אהבתי גם את הרפרנס למילואים.

    מעניין מה היה אומר הבן הממזר על שחקן כמו בן וולאס והרי זו אנטיתיזה לכל מה שהוא מאמין בו בכדורסל. אין פלא ששניכם ברי פלוגתא 🙂

  19. פייי על השרירים
    בגלל זה אתה כל הזמן ב-תע'רבויות על ארוחות במסעדות בשר. לתחזק את עצמך אתה צריך לטחון הרבה בשר וקובבות 🙂

  20. גיא נפלא!!!!

    עשית חסד גדול עם השחקן הזה!!! הייתי מוסיף גם את עניין המאליס אין דה פאליס שהתחיל בגלל הדחיפה שלו שהטיסה את רון ארטסט ששקל אז אולי 235-240 כאילו היה מנייר.

    דילגתי על צהריים היום ואז ראיתי את חתיכת הבשר על המנגל. בזכותך אצא לאכול משהו

  21. נפלא גיא! כיף של פוסט.
    נראה שרזית מאז המפגש ההוא בטכניון.
    הר עיבל הוא הר הקללה, ומאז אותה אליפות אולי יש קללה על הקבוצות שלך… בכל מקרה כל הכבוד על המאמץ (תרתי משמע) – מרשים ביותר.

  22. אני די בטוח שזה מסע המחקר הכי קשוח שנעשה לפוסט פה.
    בזמן שמחמיאים לך על המשקל שהדפת או על הבשר שבישלת, אני אלך על שיער הפנים המרשים. כבוד.

    מה יש עוד להגיד על האפרו האחרון? כלום, אמרת הכל.

  23. יופי של פוסט, תודה רבה גיא.
    פחות עקבתי אחרי הNBA בשנים האלו, מעניין אותי איך בן וואלס הפך פתאום לכוכב על כשהגיע לדטרויט.

    מי כותב על "האמת" ..? או שהיה כבר פוסט ופספסתי?

  24. מצויין מתחילה ועד סוף על שחקן שתמיד הערכתי מאד.
    בקשר לידיים הארוכות בהרמת משקולות, המילה המסבירה הכל היא TORQUE (נידמה לי, אבל אני לא בטוח, שב'עברית' בפיזיקה מכנים זאת 'מומנט').
    גם אני מתאמן כל יום במשקולות אבל בגילי אני מאמין ש REPETITIONS ('חזרות') עם משקלים שהם לא מקסימליים (למעשה אני הולך על 60% מהמקס.) הם פוריים יותר. בקשר לפרוטאינים, מאחר ואני מתאמן יומית ולא אוכל מספיק בשר, לפני 3שנים התחלתי להשתמש ב-POWDER PROTEIN אבל בדיוק השבוע הופיע מאמר במגזין הרפואי של ה-NIT – אחד הטובים – המזהיר משימוש מוגזם בפרוטאין סינטטי בגלל תופעות לוואי רבות שנתגלו אצל משתמשים קבועים (כולל סרטן כבד) והחלטתי להפסיק.

  25. תודה רבה גיא.
    פוסט נפלא ומעמיק, רחב, חזק ומשורג…. כמו נושאו וכותבו (כך מתברר) כאחד. ממש מעולה.
    דטרויט 2004 היא אגדה בפני עצמה.

  26. כתבת נהדר גיא, תודה רבה!
    תמיד כיף לקרוא זויות שונות על אותה אליפות של דטרויט מ-2004.
    יחד עם דאלאס 2011, זה מסע האליפות הנפלא במילניום.

  27. כשמגיעים למשקל כזה שאתה דוחק של 450 פאונד, אין סכנה בקריעת רצועות וגידים? זה לא מעמסה גדולה מדי על הגוף?

    1. אני כבר הרבה שנים מתאמן בחדר כושר,
      ומשקלים גבוהים זה "הכיף שלי". יש תחושת סיפוק אדירה, כאשר מצליחים להגיע לרף חדש.
      הניסיון שלי (ושל הרבה אחרים) לימד אותי –
      לאט, ובזהירות.
      קודם כל, והכי חשוב –
      אני לא נותן לאגו שלי להכתיב לי את האימון. אני לא מרים יותר ממה שאני מאמין שאני יכול. אני לא מסתכל ימינה ושמאלה, ונתן לטסטוסטרון לקבוע לי את יעדי האימון. אני דבק בתכנית אותה הכנתי מראש.
      היות ואני לא מתחרה, ואין באמת משמעות למשקל מסוים אותו אני מרים בתאריך מסוים, אז למדתי "להקשיב" לגוף שלי.
      אם אני מרגיש שאין לי את זה, אני לא אכריח.
      אם אני מרגיש שמתפתח כאב "מבני" (לא כאב של שריר שעבד, אלא כאב של היפר אקסטנשין, לדוגמה), אני עוצר את האימון מיד, ומטפל בבעיה.
      אני אף פעם לא ארים משקל כבד בלי שמירה.
      אני תמיד אזהר –
      אני מוריד לאט ובמתינות את המשקל, למרות שזה גורם לכך שהמשקל אותו אני יכול לדחוק יהיה נמוך יותר –
      ככה אין זעזוע על רקמות החיבור.

      דרך אגב, מערכת העצבים היא זו שסופגת את הזעזוע הכי גדול כאשר מחפשים את מקסימום דחיקה.
      החכמה היא לא להגזים באימונים של עומס גבוה, ולנוח. הרבה.
      במשך התקופה של החיפוש אחרי מקסימום חדש,
      אני הקפדתי לישון לפחות 8 שעות בלילה.
      הלכתי לישון הרבה לפני הילדים שלי, לא יצאתי מהבית בערבים במשך אותם חודשיים. לשמחתי –
      לא היה NBA . . .

      השורה התחתונה –
      בכל השנים שלי בחדר הכושר, אף פעם לא סבלתי מפציעת ספורט.
      אם כבר, ההפך –
      פרקתי בעברי את הכתף, וכתוצאה מכך התחילה במפרק שיא הכתף והבריח (ה-AC JOINT) דלקת מפרקים ניוונית (אבדן סחוס, וצמיחת בליטות עצם).
      חצי שנה של אמונים ייעודיים העלימו לי את הכאבים במקום. התפתחות השריר הסירה את הלחץ על המפרק, ובהעדר גירוי, בליטות העצם הפסיקו לצמוח.

      יש גם את העניין הפעוט של היחסות.
      200 ק"ג שאני דוחק, הם לא אותו דבר כמו של רוב המתאמנים.
      אני 1.80 מטר, ושוקל 120 קילו.
      בחור בגובה שלי, ששוקל כמו בן אדם "נורמלי", המשקל שלו יהיה (אם יש לו מסת שריר גבוהה במיוחד) 80 קילו, נגיד.
      עבורו 160 קילו זה פעמיים ממשקל גופו. מטורף.
      בן אדם מלא כמוני, אותם 200 קילו הם "רק" 1.66 ממשקל גופי.
      קצת פחות מרשים.

  28. גיא אני לתומי חשבתי שהבעיה הכי קשה שלך זו אהדת הסאנס…
    אחרי שראיתי פה את התמונות בחדר כושר מבין שיש בעיה חמורה יותר 😆. איזה מקום שנוא זה חדר כושר , מעדיף לרוץ בחוץ יותר כיף .

  29. אני מתאמן בגולד ג'ים בו אני רואה גברים עם מבנה גופך בעשרות (וכמובן שכמה מהם הרבה יותר גדולים ושריריים) אבל אני חייב לומר שגופך מאד מרשים. היכן יש לך מכון כזה? בנשר, או שעליך לעלות בעלייה מנשר עד ראש הכרמל וממנה לאוניברסיטת חיפה?

    1. לא.
      לא משתמש באבקת חלבון. לא לוקח תוספים כלשהם. לא מכניס לגופי משהו יוצא דופן לצורכי שיפור תוצאות, או מסת שריר.

      הדבר היחיד הוא שבתקופה של יותר אימוני כוח, אני פשוט אוכל יותר חלבונים.
      פעם בשבוע הגריל/מעשנה (או באידאל – ה-2 בו זמנית) נדלקים, ואני מכין בשר לשבוע.
      זה רק מוסיף נדבך נוסף של הנאה לאימונים…

      יש לי חדר כושר 10 דקות מהבית.

  30. ה 20000 נשים של ווילט מזכירות לי בדיחה יידישעית שסיפרה לי ליא קניג. יהודי זקן בן 90 בא לרופא ואומר, דוקטור, חבר שלי, בגילי, מספר שהוא מזיין פעם ביומיים. מה עלי לעשות? גם אני רוצה. אומר לו הדוקטור, יש לי פתרון מושלם. תספר גם אתה

  31. סקופ מנ'תבג, אדם מפוחד קיבל אישור לעזוב ת'ארץ ללא דרכון, הבחור הופיע כעלה נידף ברוח,עם תמונותיו של גיא, הוא הוכיח שפעם בטעות איים על גיא בתור מגיב זמני וטיפש מאד, ובעיקר פחדן, רק פחדנים מאיימים סתם היום זה משעשע,אך בזמנו רציתי לפוצץ את אותו מגיב, לפחות מחשבתית, היה לי כעס עליו

    1. להיקרע מצחוק שאותו אידיוט שבטח לא איתנו רואה במקרה את ההר אדם הזה עם חולצות שמכסות את השרירים כי גיא עוד צנוע יחסית, חחחחח חחחחח

  32. שכחת, גאי, לציין שקלע ב-41.4% מהקו בעונה הסדירה, שש אחוזים פחות מהאחוזים מהשדה, ו-41.8 בפלייאוף, 6.4 פחות ממהשדה.
    שיא מיוחד במינו, אמנם שלילי, אך שיא זה שיא.
    בכל מקרה בהגנה בכל מקרה היה אגדה גדולה והיה ריבאודר וחוסם גדול וחוטף טוב, וגם בריבאונד התקפה. הממוצעים הסופיים שלו בריבאונד וחסימות אינם משקפים כלל את יכולתו האמתית. בעונות בדטרויט השיג 11.1 כ"ח ו-1.4 חט' ו-2.3 חס' ב-655 מש' מתוך 1088 בקריירה וזה כבר יותר קרוב ליכולתו האמתית. ביחס ל-36 דקות נתוניו בקריירה שווים 11.8 כ"ח ו-1.5 חט' ו-2.4 חס' כשבדטרויט מדובר ב-12.2 ו-1.6 ו-2.5, ואלו כבר נתונים שיותר מתאימים ליכולתו. ובפלייאוף ביחס ל-36 דק' נתוניו בקריירה שווים 11.6 ו-1.6 ו-2 (בפועל השיג 11.2 ו-1.5 ו-1.9 ב-34.8 דק' למשחק ב-130 מש') ובדטרויט שבה שיחק 39.5 דק'למשחק השיג 13.3 ו-1.8 ו-2.3 ב-93 משחקים.

  33. כתבה נהדרת גיא אוהב את בן דטרויט ההיא שעצרה אימפריה, באשר לאימונים תומך דווקא בזהירות שלך, במתינות, אתה גדול מספיק כדי להרתיע או להתחרות, ואני תוהה בשביל מה וגם תגובה 25

    1. , של אורי המגיב המצוין, החשש שלא תפצע לנו, חס וחלילה, ושואל בשביל מה? הספורט , האתגר אחלה, השאלה עד מתי, והאם הגוף יכול לעמוד בעומס

  34. "השחקן האפור" – צריך להעריך את אלו שמוכנים להתעסק בעבודה המלוכלכת בשביל הכוכבים. וואלס אחד כזה (גם רודמן) שהבין שככה הוא ישיג את הכסף שלו, ואכן קיבל חוזה גדול וגם היה חלק מקבוצה אלופה.
    אחד השומרים הטובים שהיו, ובכלל, בין הבודדים שהתמודדות לבדם עם שאק (ומרשים יותר עוד בגלל הפרשי הגודל).

    כבוד על כמות הבשר (אכן תמונות קשות…)

  35. גיא קודם כל מאמר אחלה כל הכבוד לך .
    לגוף העניין אחד השחקנים שבו נשאלת השאלה אגדה כן או לא.

    למה כן ?
    מה שסיפרת
    למה לא ?
    היה שחקן אפרורי ולמעשה האגדה היחידה שלא קלעה באף עונה בדו ספרתי .

    פסק דין
    סינדרלה שהיא אגדה .
    אמנם הכי נגר מבין האגדות סינדרלה של ממש למשל בעובדה שהוא היחידי מהאגדות שלא נבחר כלל בדראפט .
    אבל האליפות עם דטריוט והיכולת ההגנתית מכריעות נגד האגדה יאיר זעפרני ומכניסות אותו למקום של כבוד בין האגדות .

  36. וואו גיא, כתבה מהממת!
    אני מעריך מאוד את בן וואלאס.
    כתבת שבן וואלאס גבוה ממך, ולכן צריך להרים את המשקולות יותר גבוה, אבל האם הוא לא שוקל יותר ממך?

להגיב על מנחם לס לבטל

סגירת תפריט