פרויקט אגדות כדורסל II: וינס קרטר – "Half Man, Half Amazing" \ עידן עופר

 

וינס קרטר הוא לא מאותן אגדות שתמיד מדברים עליהן: מייקל, קובי, לברון… וינס שונה, הוא משאיר מורשת שונה מאחוריו, כזו שתספר את סיפור הכדורסל בקנדה ובפרט של הטורונטו ראפטורס ואת סיפורו של מי שייזכר כמטביע הגדול מכולם.

וינסנט(י) למאר קרטר נולד לפני 41 שנה בדייטונה ביץ' שבפלורידה שם בילה את שנותיו כנער מחונן שהצטיין במוזיקה וכדורסל. אמו, שהייתה מורה בבית הספר ואביו החורג שגם כן שימש כמורה, ניסו לשכנע את בנם להשקיע יותר זמן במוזיקה ופחות בכדור הכתום, כדור בו התאהב בגיל שנתיים.

אחרי שהוביל את תיכון "מיינלנד" לאליפות, בחר קרטר לשחק במכללת צפון קרוליינה היוקרתית שמאמניה הציעו לו מלגה מיד לאחר המשחק הראשון שצפו בו. אחרי שלא קיבל הרבה הזדמנויות בשנתו הראשונה, וינס קיבל את הצ'אנס בשנה השנייה ועזר לטאר הילס להגיע עד לפיינל פור, הישג אותו שחזרו בשנה שלאחר מכן.

למרות שחתם על הסכם עם אמו שיסיים את התואר ורק לאחר מכן יעבור לאן בי איי, קרטר החליט ביחד עם חברו לקבוצה, אנטואן ג'יימיסון, להכניס את שמו לדראפט 1998 ולוותר על השנה הרביעית והאחרונה של התואר, אותה השלים כעבור שנתיים ובכך סיים את התואר שלו. עם אפסייד ענק ולא מעט סימני שאלה, נבחר קרטר במקום ה- 5 ע"י גולדן סטייט ומיד הועבר בטרייד לטורונטו בתמורה לחברו הטוב אנטואן ג'יימיסון שנבחר בחירה לפני כן.

השוטינג גארד הצעיר הגיע לקבוצה היחידה שלא נמצאת בארה"ב כשלוש שנים לאחר הקמתה, וכשאף שחקן בליגה לא רוצה להתקרב לקור הקנדי ולקבוצה שניצחה 67 משחקים במצטבר מאז הקמתה. מבלי לדעת על כך, וינס חבר לבן דודו שלימים יהפוך לאחד השחקנים הטובים, המרגשים והמפוספסים בליגה: טרייסי מקגריידי שנבחר בדראפט ע"י הקבוצה שנה לפני כן. הקושי של קרטר המשיך עם שביתה ארוכה שהסתיימה רק בתחילת חודש פברואר, ואפשרה לקבוצות לשחק 50 משחקים בלבד. למרות שלא הצליח להוביל את הקבוצה לפלייאוף, קרטר סיים את העונה כקלע המוביל של הקבוצה עם 18.3 נק' למשחק, תואר רוקי העונה ועם הרבה אופטימיות בנוגע לעתיד של המועדון.

עונתו השנייה של וינסנטי הייתה התגשמות החלום של גלן גרנוולד שבחר את קרטר. הגארד המעופף המשיך את היכולת האדירה שלו עם תצוגות תכלית שכללו התעופפויות אדירות שהקפיצו את האייר קנדה סנטר שהיה מלא עד אפס מקום בכל משחק ביתי. טירוף הוינסניטי הגיע לשיא באירוע האולסטאר של אותה שנה, כאשר קרטר זכה בתחרות ההטבעות אליה נגיע מיד, ונבחר לראשונה לקבוצת האולסטאר.

עם מאזן של 27 ניצחונות אל מול 21 הפסדים, הקנדים המבטיחים המשיכו ביכולת הנהדרת שהראו לפני פגרת האולסטאר וסיימו את העונה במאזן 45-37 והעפלה היסטורית לפלייאוף. בסיבוב הראשון והיחיד שלהם בפוסט סיזן, פגשו הראפטורס את הניקס עם פטריק יואינג ואלן יוסטון הנהדרים ולמרות פייט יפה, הפסידו 3-0 בסדרה ויצאו לפגרה בידיעה שאם ישמרו על הסגל הקיים בשנה הבאה, הדחה בסיבוב הראשון תיחשב לכישלון.

בואו נעצור לרגע ונחזור אחורה, לאולסטאר. אחרי שלא הפסיק להתעופף במשחקים ולהופיע בטופ 10 היומי, המלך החדש של קנדה החליט להשתתף בתחרות ההטבעות הראשונה שלו, תחרות שלימים תהווה נקודת מפנה לקרטר ולכדורסל בקנדה.

קרטר אמר לפני התחרות שהוא הולך לבצע ארבע הטבעות שעוד לא נראו, וזה בדיוק מה שהיה. "ההיילייט האנושי" התחיל עם הטבעת ה- 360 שהביאה לדונובן מיטשל את הזכייה באולסטאר האחרון, המשיך עם עוד הטבעת ווינדמיל מרהיבה וסיים את הסיבוב הראשון עם העזרה של מקגריידי (שגם השתתף בתחרות) שמסר לו את הכדור להאלי אופ שנגמר עם הטבעה בין הרגליים. כבר לפני הגמר היה ברור מי הולך הביתה עם הגביע של התחרות הכי מעניינת בסופ"ש הכוכבים של הליגה: השופטים לא האמינו וניגשו ללחוץ לו את היד, שאק נשאר פעור פה, והאוהדים הבינו שהם צופים באתלט היסטורי.

הסיבוב האחרון נפתח עם עוד דאנק אייקוני כאשר מס' 15 בסגול הכניס לסל את ידו עד איזור המרפק ושוב פעם השאיר את כולם המומים. בהטבעה האחרונה קרטר ניסה להטביע בשתי ידיים מקו העונשין אך פספס את הקו, דבר שכאמור לא מנע ממנו את הזכייה. מעבר לתדהמה ולהתרגשות שנוצרה בעקבות אותה תחרות, נוצרה גם מודעות, מודעות לקבוצה שמשחק בטורונטו ולשחקן שבשנתו השנייה בליגה קולע מעל ל- 25 נק' ומוביל את הקבוצה שלו לראשונה למאזן חיובי.

ליצור מודעות והייפ בארה"ב לשחקן כמו קרטר אף פעם לא יהיה קשה. בקנדה, לעומת זאת, זה לא דבר של מה בכך. המדינה השנייה בגודלה בעולם היא מדינה של הוקי, כדורסל באותם שנים הוא לא יותר מספורט חובבני. פחות או יותר כמו שהוקי אצלנו בישראל. ההייפ סביב קרטר מצליח לצאת מגבולות ארה"ב ומגיע גם לקנדה, ושם יותר אנשים מתחילים לצפות בראפטורס המקומיים וממלאים את מגרשי האספלט שהיו ריקים מאדם עד לא מזמן.

דווקא כשעתיד המועדון נראה ורוד בידיים המוכשרות של וינס וטי-מאק, השני מחליט שהוא רוצה להיות האיש המרכזי ומבקש טרייד. בן דודו וחברו הטוב של קרטר מקבל את מבוקשו ועובר לאורלנדו החמימה, בעוד שוינס נותר לבדו בקנדה הקפואה.

בעונתו השלישית בקבוצה קרטר ממשיך ביכולת האדירה, מעמיד ממוצע שיא בקריירה של 27.6 נק', נבחר לקבוצת אול אן בי איי השנייה ומוביל את טורונטו לשיא של 47 ניצחונות. בדומה לעונה הקודמת, הקנדים פוגשים את הניקס בסיבוב הראשון של הפלייאוף, רק שהפעם זה נגמר בניצחון 3-2 של הראפטורס. בחצי הגמר וינס פגש אגדה נוספת, אלן אייברסון, והשניים הציגו כדורסל אדיר במשך סדרה של שבעה משחקים שנגמרה בהחטאה של קרטר בשנייה האחרונה של משחק 7 והדחה מאכזבת.

דווקא אחרי שזכה להארכת חוזה לשש שנים בשווי 94 מיליון דולר, קרטר החל להיפצע, פספס 61 משחקים בשנתיים הבאות וסימני השאלה החלו לצוץ, גם מצידו של קרטר. הסופרסטאר קיבל הבטחות שיגיעו לקבוצה שחקנים טובים יותר כמו סטיב נאש וג'מאל מגלור, דבר שלא קרה והוביל לבקשה של קרטר לטרייד.

ב- 17 בדצמבר קרטר קיבל את מבוקשו ועבר לניו ג'רזי נטס בה שיחקו ג'ייסון קיד וריצ'רד ג'פרסון. אחרי שלוש שנים רצופות בהן הגיע לפלייאוף והודח פעמיים נגד מיאמי ופעם אחת נגד לברון וקליבלנד, קרטר לא הגיע לפלייאוף בשנתיים הבאות לאחר שקיד וג'פרסון עזבו והשחקנים המובילים בקבוצה ענו לשמות: ברוק לופז ודווין האריס.

בקיץ 2009 קרטר עבר פעם נוספת כאשר הפעם הוא הגיע לשמש של אורלנדו. המג'יק של אותם השנים היו קבוצה מעולה ששנה קודם לכן אף הגיעו לגמר, וקרטר רק יכל לקוות שזה יחזור על עצמו. וינס הוסיף למג'יק סקורר מובהק, דבר שהיו חסרים לפני כן והצליח לעזור להם להגיע לגמר המזרח (הכי גבוה שהגיע בפלייאוף), שם הם הפסידו 4-2 לבוסטון. מיד לאחר סיום העונה וינס מצא את עצמו אורז פעם נוספת כשהפעם כרטיס הטיסה היה לפיניקס.

הזמן של קרטר בפיניקס היה קצר וב- 9 בדצמבר הוא שוחרר מפיניקס וכעבור 3 ימים חתם באלופה היוצאת של הליגה, הדאלאס מאבריקס. למרות שהוא כבר בן 35, קרטר המשיך להיות סקורר איכותי ודמות מובילה בחדר ההלבשה, ואחרי שלוש שנים טובות בדאלאס – בהן הגיע לפלייאוף פעמיים – הוא מצא את עצמו בעיר של אלביס, ממפיס.

תוצאת תמונה עבור ‪vince carter‬‏

השנתיים הראשונות בטנסי בישרו שהסוף קרב. לראשונה בקריירה הוא ירד מ- 20 דק' למשחק וקלע בחד ספרתי, גם זה לא מנע ממנו להמשיך ליהנות מהמשחק. בשנתו השלישית והאחרונה בגריזליס, קרטר הרוויח מהפציעות של פארסונס וחוסר היכולת של טוני אלן לקלוע, וקיבל 24.6 דק' בהן קלע 8 נק' בממוצע. הגריזליס הגיעו לפלייאוף באותה שנה, ולמרות שנתנו פייט אדיר לספרס, הפסידו 4-2 בסיבוב הראשון במה שככל הנראה הייתה הופעתו האחרונה של אייר קרטר בפלייאוף.

"אני מדור אחר, אני לא מחפש לרדוף אחרי אליפויות". הדובר? וינס קרטר בן ה- 41 שחותם על חוזה מינימום הקיץ באטלנטה. המשפט הזה, התנועה המפורסמת עם האגרופים אחרי עוד הטבעה, אינספור השחקנים הקנדים שמשחקים בליגה ומספרים שוינס היה מקור ההשראה שלהם כילדים, ההטבעה באולימפיאדה בשנת 2000 שבעיני רבים נחשבת לגדולה בהיסטוריה, תחרות ההטבעות שזכורה לכולם… וינס קרטר כנראה יפרוש בלי טבעת אליפות, אבל כל הדברים האלה – הם מה שהופכים אותו לאגדה אמיתית.

לפוסט הזה יש 37 תגובות

  1. האמא של האגדות, אחד מהשחקנים האהובים עליי אי פעם. אולי הכשרון הכי מפוספס שהיה, אולי זה חוסר עבודה קשה, שדרוג הגנתי, מנטלי ועצם העובדה שבשיאו מעולם לא היו סביבו שחקנים טובים.

    שחקן שיכל להגיע לרמות של קובי ומייקל.

    המטביען הגדול בכל הזמנים ביי פר (עם כל הכבוד למייקל ולדוקטור), הדברים שהוא עשה היו מטורפים, מה שנקרא בהחלט כדורסל מעולם אחר.

    אני כבר לא מוצא את זה ביוטיוב כי כנראה הורידו את הסרטון אבל ראיתי סרטוון שלו מגילאי 14-15 שהוא עושה דאנקים פסיכים, תחנות רוח ו360 על שחקנים תוך כדי משחק בגיל 14!!!

    מה שכן את ההטבעה שלו על וייס איש לא יצליח לעבור ולעשות משהו יותר מדהים, ללא ספק ההטבעה הכי גדולה בהיסטוריה בלי תחרות בכלל (רק הטבעה מקו ה-3 אולי יהיה יותר מדהים).
    היה לו עוד הטבעה מטורפת שאני זוכר ומשום מה לא מופיע בהייליטים שהוא הגיע עם היד עד סוף הלוח בהלייאופ בטורנטו ונראה לי אז הודבק לו כינוי אייר קנדה (לא זוכר הייתי אז נער מתבגר).

    היחיד שהגיע לרמות הדאנקים שלו אבל לא מוכר הוא ג'יימס וויט שהיה אתלט חולני והטביע מהעונשין בין הרגליים.

    מבחינה היסטורית אני חושב שמקומו של קרטר הוא בלבל של רג'י מילר, פול פירס, ריי אלן וקליי תומפסון ומקומו ביניהם או אחריהם. רואה אותו טופ 40 היסטורי כמו כל החברה האלו.

    אחלה פוסט על אייר קנדה שזה הכינוי הכי טוב שלו.

    1. הטבעת העונשין הכי מרשימה שראיתי הייתה של מייק קונלי קופץ המשולשת הטוב בעולם דאז ואב שלא הצליח להעביר קורטוב אתלטיות לבנו שחקן ה-NBA. קונלי סניור היה סביב ה-1.80 בגובה וב-1992 השתתף בתחרות הטבעות. הוא התרומם מכ-20 ס"מ לפני קו העונשין וריחף

      https://youtu.be/XZz6qJvbrgY

  2. מצוין…
    עבורו ההטבעה הייתה טבעית כמו נשימה, ולכן יכול היה לשיר איתה.
    בשלהי הקריירה מראה כמה מוסר העבודה שלו גבוה והאהבה למשחק בלתי נגמרת, אחרת לא היה מתרוצץ על המגרשים אחרי שני עשורים של קריירה. יהיה עצוב כשיפרוש.

  3. מצוין עידן
    קארטר מדהים אותי ברצון שלו לא לפרוש ולהוסיף קבוצות כמו סקרמנטו וההוקס לרזומה
    הוא יעשה עונה 21 וזה שיא לשחקן חוץ ( כולל נוביצקי ,גארנט,ווילס,ופאריש שעשו 21 עונות )

    1. נוביצקי היחיד שיעשה אותם באותה קבוצה נכון???
      באמת מעניין מה גורם לו בגילו להמשיך בקבוצות נידחות , כנראה שהאיש פשוט עדיין נהנה מהמשחק. בשיאו מפלצת אתלטית שהליגה לא ראתה יותר מדי כמותה. מאוד מחבב אותו באופן אישי.

  4. פוסט מעולה.
    אגדה אמיתית. למרות העדר הטבעת, התרומה שלו לליגה, בהטבעות ובקנדה, הופכת אותו לשחקן משמעותי היסטורית. שלא יגמר לעולם.

  5. בלי ספק אגדה,לי קצת מפריע שהוא משחק בכל מיני קבוצות פח. רבאק אי אפשר ללכת לשחק בקבוצה נורמלית,לא חייב ג"ס,אבל קבוצה עם שאיפות. בכל זאת עונה 21 זה לא הולך ברגל.

  6. שחקן מדהים.
    הלוואי שהבלתי יאמן יקרה וקרטר יפרוש עם טבעת.
    אגב, אם קרטר ישחק גם בעונה הבאה הבאה (2019\2020) הוא יהיה השחקן ששיחק הכי הרבה עונות בהיסטוריה של הליגה (כנל לגבי נוביצקי).

  7. אני מעריך את קרטר המבוגר היום אך קשה לי לקבל את השביתה האיטלקית הבוטה שעשה בתחילת שנתו האחרונה בטורנטו. הוא שיחק בכוונה גרוע והוריד את כל הממוצעים שלו עד כדי סבוטז' (כולל החטאות עונשין בלי סוף) עד שטורונטו נשברו ועבר בטרייד. בחצי השני בניו ג'רזי חזר לעצמו מיידית פתאום ונתן עונה לפנתאון. הוא מעולם לא התנצל על זה.

  8. גם ברמה הוא שונה ממייקל ולברון וקובי כי הוא בדרגה לפחות פחות מהם, כחומר ממייקל זה בשתי דרגות.

  9. תודה עידן על פוסט מצויין על שחקן עם יכולת ניתור מדהימה. היה בו משהו 'קליל' שתמיד הערצתי. תמיד נראה לי שהוא ממש נהנה מלשחק כדורסל. אגדה ללא ספק

  10. תודה פוסט נהדר, והכותרת תואמת את האגדה.
    קיוויתי שיבוא לשנת פרישה בטורונטו ליישר את ההדורים ונוכל לראות את החולצה שלו מתנוססת למעלה אבל נראה שעדיין פגועים ממנו שם.

  11. בעיניי, אלו השנים האחרונות בקריירה שלו שמכניסות אותו אל התחום החמקמק הזה של השחקנים המיוחדים.
    מי שהתחיל כשחקן טוב, אתלט נוסף מהז'אנר הנפוץ ביותר בליגה באותה תקופה, רק קצת יותר טוב (באיזור של קובי וטי-מאק), הבין הרבה יותר טוב מאחרים את המגבלות של הגוף שלו ולמד להסתמך על השכל ועל מה שלמד במגרש.
    כמו ריאן גיגס, שהבין מתישהו שהוא לא יכול לרוץ יותר מסביב לכולם, גם וינס קרטר (זה שם של סרט אקשן. "הקיץ, דנזל הוא וינס קרטר. הוא רק רצה לפרוש לחיים השקטים, ללמד ילדים בשכונות העוני של אטלנטה. אבל כשרודפי הטבעות מגיעים לעיר, הוא נגרר למשימה אחת אחרונה") למד איך ללכת דרך היריבים.
    הוא לא השחקן הכי מלהיב כרגע, אבל הוא השחקן שהליגה צריכה.

  12. "ההיילייט האנושי" הוא כינוי שמור לדומיניק ווילקינס ולא לקרטר,
    הכינויים של קרטר "וינסינטי" ו "אייר קנדה".
    לדעתי הצל של מייקל תמיד רדף אחרי קרטר שלא ידע להשתחרר מהצל הגדול ולא מיצה את הפוטנציאל הענקי שלו.
    נראה שהרוח האולימפית נחה עליו ובעיניו ההשתתפות במשחק היתה לא פחות חשובה מניצחון.
    השורה התחתונה הוא אחד הבודדים שהיית קונה כרטיס רק לראות אותו או לחלופין שם הערה בשעה פסיכית על מנת לראות אותו מלהטט ומדנקק בלייב.

  13. קראתי באיחור, פוסט נהדר על שחקן שלפני עשור היינו אומרים שכשהאתלטיות תרד לא יהיה לו מקום בליגה ואיכשהו הוא עדיין איתנו. אופי, שיפור בקליעה ואהבת המשחק זה מה שמשאיר אותו על הפרקט גם בגילו.

להגיב על Ljos לבטל

סגירת תפריט