התרבות הארגונית של הלוחמים / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

התרבות הארגונית של הלוחמים / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

אחד הנושאים הפופולריים באתר הוא העיסוק, מזוויות רבות ושונות, בקבוצה ההיסטורית של גולדן סטייט. מספר ההסברים האפשריים להצלחת הלוחמים הוא גדול:

אוסף כישרונות נדיר – הכישרון העצום של סטף ששינה לא רק את הלוחמים אלא גם את תפקידה של הקליעה מרחוק בליגה. היכולת של קליי לעשות נפלאות בשני צדדי הפרקט מבלי לדרוש את הכדור או את אור הזרקורים. התרומה של גרין בניהול המשחק הקבוצתי, בהגנה ובאנרגיות. השכל והניסיון של איגי ושון. וכמובן, בשנתיים האחרונות, גם הצטרפותו של דוראנט, האיש והאגדה. ואם זה לא מספיק, אז במהלך השנה הקרובה, על תנאי החלמת גיד האכילס, יקבלו הלוחמים גם סנטר מעולה בדמותו של קאזינס. אין חולק על כך שהצטברות שחקנים באיכות כזו היא נדירה.

ניהול מעולה – הצטברות כישרונות כזו, גם אם היא נובעת בחלקה ממזל, לא יכולה להתרחש באופן מקרי וללא כשרון ניהולי. לא יודע למי צריך לשלוח את הפרחים – לג'רי ווסט? לבוב מאיירס? למישהו אחר? אבל מי שזה לא יהיה, היכולת לבחור, תוך שנים ספורות, ובמקומות לא מאד גבוהים (סטף-7, קליי-11, דריימונד-35), שחקנים שעדיין רחוקים מסיום הקריירה שלהם וכבר נבחרו אצלנו לאגדות, היא מרשימה ביותר. לא רק על גידול שחקני בית אלא גם על משיכת שחקני חוץ אפשר להחמיא ללוחמים – איגי שהגיע ב-2014 וכמובן המלפפון הלוהט של קיץ 2016, קווין דוראנט. ולא רק כוכבים מושכת גולדן סטייט אלא גם שחקני רוטציה מוצלחים ומשתלבים מליאנדרו ברבוסה, דרך לווינגסטון, דייויד ווסט, כספי שלצערנו נפצע, ואחרים. במקביל, אני לא חושב שאפשר לומר שהלוחמים עשו טעויות משמעותיות בבניית הרוסטר בשנים האחרונות. הרבה הצלחות ואפס כישלונות. מרשים ביותר.

שיטת משחק שממקסמת את היכולות של השחקנים – אחרי שגייסנו את כל הכישרונות הללו, מהגורן ומהיקב, צריך ליצור שיטת משחק עבורם, ולשנות אותה על פי השינויים ברוסטר והאתגרים שמציבות היריבות. גם את זה הלוחמים, ובראשם סטיב קר וצוות האימון שלו, עושים היטב. אין דין סגנון המשחק של הלוחמים של מארק ג'קסון כדין סגנון המשחק של הלוחמים של קר, והאמת שאין דין הלוחמים של קר ב-15, עם בוגוט ודייויד לי, כדין הלוחמים של קר ב-18 עם דוראנט, מגי וג'ורדן בל. אמנם הליבה – סטף, קליי ודריימונד – בעינה עומדת, אבל שאר הרוסטר השתנה וגם איגי ושון לא תמיד תורמים כבעבר.

לדעתי כל ההסברים הללו נכונים, ובוודאי שיש להם חלק ניכר בהצלחה של המועדון בשנים האחרונות, אבל אני חושב שיש גם היבט נוסף, שקשה יותר להגדיר אותו בבירור, או להבין בזכות מי הוא נוצר, אבל לדעתי הוא הוא האקס-פקטור שגם מאפשר לכל המרכיבים הללו לפרוח, וגם הופך את גולדן סטייט לקבוצה ההיסטורית, הדומיננטית ורבת ההישגים שהיא הפכה להיות בשנים האחרונות. ואם אנחנו רוצים לדעת האם תהיה בעתיד קבוצה כזו, כדאי לשים לב גם אליו.

התרבות הארגונית של הלוחמים

לדעתי ההיבט הנוסף הוא התרבות הארגונית של הלוחמים. ראשית, אנסה להצביע על מאפייניה של התרבות הארגונית הזו. מדובר במאפיינים "רכים", Intangibles, שקשה להפריד ביניהם או למדוד אותם סטטיסטית, והם:

שיתוף

הלוחמים משתפים זה את זה ומשתפים פעולה זה עם זה. נראה טריוויאלי בכל קבוצה שהיא, אבל באופן שבו זה נעשה, ומידת השיתוף, אינם נפוצים כלל וכלל. אז מה הם משתפים שם בעצם?

  • את הכדור קודם כל, מה שמאפשר את שיטת המשחק הנפלאה שלהם.
  • את הנטל ההגנתי – כולם, כולל כולם, שומרים. גם אלה שהם לא שומרים נפלאים, כמו סטף, וגם אלה שזכו לשבחים יותר על יכולותיהם ההתקפיות מאשר ההגנתיות, כמו דוראנט. גם הסופרסטארים, גם הצעירים, וגם הוותיקים. כולם עושים את המקסימום בשני צדדי הפרקט.
  • את הדקות – אם זה איגי שירד לספסל כדי להכשיר את הריסון בארנס, אם זה מנוחות של שחקני מפתח במהלך העונה הסדירה, ואם זה שחקנים שנכנסו ויצאו מהרוטציה על פי הצורך מבלי ל"קטר" על כך, כמו מגי ש"חזר" לסדרה מול הספרס כאילו לא יצא מהרוטציה מעולם ושניה אחר כך חזר לספסל.
  • את הכסף – לפחות בינתיים… דוראנט מוותר על כסף כבר שלוש שנים רצופות על מנת לאפשר השארת שחקנים כגון איגי ושון. גם סטף, שנבחר פעמיים רצוף ל-MVP במשכורת "רעב" של 11 מיליון דולר לעונה, חיכה עד סוף החוזה שלו ולא "תבע" חוזה חדש. בעניין קאזינס התמונה יותר מורכבת, מאחר ולא קיבל הצעות, לטענתו, אבל אני מניח שאלו שלא הציעו לו עשו זאת מכיוון שהעריכו שיבקש סכומים דומים לאלו שביקש מניו אורלינס. אם היו יודעים שאפשר לדבר על הסכום שקיבל בגולדן בהחלט יתכן שהיו מציעים לו יותר משקיבל מגולדן. אני לא יודע, אבל אני מאמין שאחרי שקיבל את ההצעה מהלוחמים לא ניסה להשתמש בה כדי ל"דוג" הצעה טובה יותר.
  • את התהילה ואור הזרקורים (ששווים גם כסף) – לא שמעתי טרוניות מסטף אחרי שאיגי קיבל את הFMVP ב-2015, וגם אם אפשר לטעון שהוא לא נראה שמח במיוחד אחרי שדוראנט קיבל את הFMVP ב-17 וב-18, זה נראה לי טבעי ובוודאי ברמת הסביר יחסית ל"פיצוצים" שיכלו לקרות בסיטואציה כזו במקום אחר. בפגישה המפורסמת בהמפטונז, כולם, כולל כולם, נסעו לפגוש את דוראנט. כשעלתה השאלה מה תגיד אנדראמור (הספונסרית של סטף) על כך שדוראנט (איש של נייק) מצטרף לקבוצה, סטף אמר שלא משנה לו מי יהיה הפנים של הפרנצ'ייז. קליי תומפסון אמר "מה אנטה יגידו?" וכולם התפוצצו מצחוק… אנטה היא הספונסר של קליי – חברה סינית לא יוקרתית במיוחד… וקליי התלוצץ על חשבונו. איגי (ובוגוט) ידעו שאם דוראנט מגיע זה יהיה על חשבון אחד מהם, ועדיין איגי נסע עם כולם להמפטונז, למרות שלא יכול היה לדעת שדוראנט יגמול לו ויתן "הנחה" בשכר בשנה העוקבת.

אגו

שיתוף שכזה מחייב מידה מסוימת של העדר אגו, או לפחות אפסונו במדף העליון בארון למשך תקופה ממושכת. זה לא קל לאנשים. זה לא קל לשחקנים תחרותיים ומקצוענים, וזה בטח לא קל לאולסטארים וסופרסטארים. כמובן שזה קורה בקבוצות אחרות בליגה, אבל גם כאן לדעתי הלוחמים עושים עבודה טובה יותר מרוב האחרים.

כיף

יכול להיות שזה הכל "בכאילו", אבל לדעתי לפחות, הלוחמים באמת נראים כמי שנהנים מהחיים רוב הזמן. זה לא אומר שאין מתיחויות וקשיים – קר היה מאד ברור בעניין הזה בנוגע לעונה החולפת – אבל רוב הזמן נראה שהם מרוצים. אפשר לטעון שזה בגלל ש"הולך להם כל כך טוב", ובוודאי שהחיים כיפיים יותר כשמצליחים, אבל לדעתי זה משהו עמוק יותר. אצל לברון, למשל, האווירה שונה לחלוטין, בין אם הוא מצליח ובין אם לא – בדרך כלל אווירה יותר מלחמתית/משימתית/כל העולם נגדנו כזה. לברון קצת מזכיר לי את האריסון פורד בעניין הזה – גם כשהוא מנצח את הרעים זה תמיד נראה כאילו זה קשה והוא סובל מכל רגע. גם ראסל הוא כזה, וגם מייקל וקובי היו כאלה. הלוחמים הם יותר כמו וין דיזל, מג'יק ושאק – מפרקים את היריבים עם חיוך.

אפשר לקשר את זה לשחצנות (של סטף, רבים אומרים. של דריימונד, אומרים רבים אחרים), אבל לדעתי זה לא מה שעושה את ההבדל – גם לברון ומייקל וקובי לא ידועים בצניעותם. זה פשוט סגנון אחר. אישית אני מכבד את שני הסגנונות, אבל אני חושב שלאורך זמן הסגנון של הלוחמים קל יותר ונעים יותר לרוב האנשים. הגישה המלחמתית, לאורך זמן, מחייבת אינטנסיביות עצומה וכרוכה בלחץ רב. אנשי פלדה כמו לברון, מייקל וקובי יכולים להצליח באווירה כזו לאורך זמן. שחקנים אחרים פחות.

וכשכולם נהנים, אז יותר קל לשתף, יותר קל לוותר, יותר קל להשלים עם החסרונות של הקולגות (כן, דריימונד לא כל כך מושלם כמו שכולם חושבים 😉), וגם כשיש בעיות ומתחים קל יותר להתגבר עליהם מהר יותר. פשוט יותר קל.

התרבות הארגונית כמכפילת ערך

התיזה שלי היא שהתרבות הארגונית היא זו שלמעשה "עושה את ההבדל" בין גולדן לבין כל היתר. כל ההיבטים האחרים קיימים, במידה כזו או אחרת, גם בקבוצות אחרות, אבל לאורך זמן, התרבות הארגונית היא זו שמאפשרת לנכסים האחרים, והבלתי מבוטלים כלל וכלל, להישמר ואף להתפתח, ומאפשרת את מיצוי מקסימלי שלהם ואת ההגעה להישגים. התרבות הארגונית הזו העלתה את הקבוצה לגדולתה, וקריסה או שינוי בתרבות הארגונית, מהווים לדעתי סיכון מרכזי לנפילתה בעתיד.

להמחשת הנקודה אשתמש באילוסטרציה מתמטית פשוטה. לדעתי התרבות הארגונית אינה רק מרכיב שווה ערך ב"משוואת ההצלחה", כפי שהיא מוצגת כאן:

אלא היא מכפילת ערך, כפי שהיא מוצגת כאן:

אז ברוח האילוסטרציה הזו, בואו נראה איך התרבות הארגונית משפיעה על המרכיבים האחרים.

 

התרבות הארגונית ואוסף הכישרונות (Talent)

לית מאן דפליג שהלוחמים נהנים מאוסף כישרונות נדיר, והשורות הבאות אינן אמורות לטעון את ההיפך, אבל לדעתי המשקל שמיוחס לכישרון שהצטבר בלוחמים הוא לעתים מוגזם. צריך לזכור שהליבה של הלוחמים – סטף, קליי ודריימונד – שיחקה לא מעט שנים בצוותא תחת מארק ג'קסון אבל לא הגיעה להישגים יוצאי דופן. סטף וקליי, הספלאש בראדרס, היו שחקנים טובים שכיף היה לאהוב, אבל אני לא בטוח שנחשבו לשונים כל כך מצמדים אחרים של גארדים מוכשרים בליגה, דוגמת לילארד ומקלום או וול וביל. אם מסתכלים על השינוי במספרים שלהם בין עידן ג'קסון לבין עידן קר, מתקבלת התמונה הבאה:

סטף קרי

כפי שניתן לראות בטבלה, חלק מהנתונים של סטף, ל-36 דקות, עברו שינוי משמעותי לאחר הגעתו של קר. מספר הזריקות הממוצע שלו עלה מ-17 לערך ב-2013 ו-2014, לכמעט 20 בארבע שנותיו של קר. מספר הזריקות לשלוש עלה מאזור ה-7.5 לממוצע של 10.7, כלומר עליה של 40% בזריקות לשלוש, וזאת ללא שינוי משמעותי ביעילות שלהן. היבט מעניין נוסף הוא הגידול באחוזי הקליעה מ-2, מ-48% בממוצע לערך ב-13 ו-14, ל-56% בממוצע בארבע שנות קר, והפעם ללא שינוי משמעותי במספר הניסיונות ל-2.

כלומר, הסטף שהתרגלנו לראות בשנים האחרונות אינו בדיוק אותו סטף ששיחק עבור ג'קסון. כמובן שהכישרון תמיד היה שם, ושאפשר בהחלט לייחס חלק מההתקדמות לעבודה של סטף על עצמו, אבל ניכר שמשתמשים בסטף אחרת (יותר שלשות) וביתר יעילות (בעיקר מ-2). לעולם לא נדע איך סטף היה מתפתח ללא קר והשינוי שהוביל בשיטת המשחק, ויתכן שגם לא נדע איך סטף משחק, בשיאו, תחת מאמן אחר, אבל אני חושב שיש כאן בסיס להעריך שהשינוי במשחקו נובע גם מהשינוי באופי הארגון.

 

קליי תומפסון

השינוי אצל קליי דומה לשינוי אצל סטף גם אם פחות משמעותי. קליי זורק מעט יותר, בעיקר משלוש, וקולע מעט יותר טוב, בעיקר ל-2. נראה לי שהסיבה לשינוי דומה לזו של סטף, ושהעוצמה הפחותה של השינוי – יחסית לסטף – נובעת מכך שקליי, עוד קודם לכן, היה שחקן קאץ' אנד שוט ולכן השיטה החדשה לא שינתה את משחקו באופן מהותי, אלא רק איפשרה לו לעשות קצת יותר, וקצת יותר טוב, את מה שעשה גם קודם לכן.

 

דריימונד גרין

אצל דריימונד קשה יותר לדעת, גם מכיוון שהשנתיים תחת ג'קסון היו השנתיים הראשונות שלו בליגה, כך שטבעי שיתפתח לאחר מכן, וגם מכיוון שהרוב הנתונים שלו לא עברו שינוי חד. עם זאת, אפשר לראות גידול ניכר במספר האסיסטים ובמספר האיבודים, שמרמזים על כך שהוא נוגע יותר בכדור והפך לציר מרכזי בניהול המשחק של הלוחמים. גם כאן, אני חושב שקר וצוות האימון השכיל להפיק מדריימונד יותר מבעבר ושלא מדובר בהתפתחות טבעית של שחקן צעיר.

איגי ושון

איגי הגיע רק בשנה האחרונה של ג'קסון ואין הבדל משמעותי בנתונים שלו אצל ג'קסון לבין אלו אצל קר. שון הגיע בשנה הראשונה של קר. אצל שניהם אין ממש יכולת להשוות בין הנתונים בקריירה לפני שהגיעו לגולדן, לנתונים שלהם בקבוצה, אם מכיוון ששינו באופן מהותי את תפקידם (איגי) או מכיוון שכל הקריירה שלהם הייתה בלאגן גדול של פציעות והחלפת קבוצות (שון), אז אסתפק בלומר שלדעתי שני השחקנים השתלבו יפה מאד בשיטת המשחק, איגי כשחקן מוביל מהספסל וחבר בחמישית המוות הנמוכה בעת הצורך, ושון כשחקן מחליף עם יתרון גובה על גארדים אחרים.

 

דוראנט

נתוניו הממוצעים באוקלהומה "משקרים" קצת, מאחר והם כוללים את שנות הרוקי שלו, וכמובן שהתפתח מאז, אבל גם אם נסתכל רק על השנים המאוחרות שלו באוקלהומה, אפשר לראות שינויים שמתיישבים עם מה שעולה מצפיה במשחקו – הוא זורק מעט פחות ממה שזרק באוקלהומה, קולע באחוזים מעט גבוהים יותר, ועושה יותר הגנה (ריבאונד הגנה וחטיפות). אני חושב שדוראנט של גולדן הוא שחקן מעט טוב יותר מדוראנט של אוקלהומה, בעיקר בהגנה, אבל המספרים דומים למדי.

עם זאת, באופן מעניין, לדעתי דווקא המספרים הדומים מעידים על הצלחה מסחררת. היכולת לשלב שחקן דומיננטי כל כך, ברוסטר שהיה משופע בכישרון עוד קודם לכן, ללא ירידה משמעותית במספרים שלו היא לא פחות ממדהימה. סטף וקליי זורקים מספר דומה של זריקות בשנתיים של לפני דוראנט ובשנתיים איתו. דריימונד זורק בערך זריקה וחצי פחות (ולא נראה שזה מפריע לו או לאף אחד אחר), והקצב גם הוא לא השתנה באופן משמעותי. הקבוצה פשוט שילבה אותו באופן כמעט מושלם, מבלי שהוא ירד בתפוקה, ומבלי ששחקנים מרכזיים אחרים ירדו בתפוקה. ציון 100 למשרד הקליטה במפרץ.

לסיכום הקשר בין תרבות ארגונית לכישרון – אני חושב שגם אם אין מי שחולק על כך שכמות הכישרון בגולדן סטייט היא עצומה, ההבדלים בין שחקני הליבה לפני קר ואחריו הם משמעותיים, ולכן ניתן ללמוד מהם על השינוי שעברה הקבוצה ואף להניח שללא שינוי זה התפתחותם הייתה פחותה או לפחות שונה מהותית. ובעניין דוראנט, דווקא היעדר השינוי בנתוניו, או בנתוני שחקני הליבה האחרים, אחרי הצטרפותו, מעיד על איכות השילוב.

דומים

התרבות הארגונית ושיטת המשחק (System)

האתגר המרכזי, לדעתי, לתיזה על התרבות הארגונית קשור בשיטת המשחק (System), מאחר ובהחלט ניתן לטעון, ובמידה רבה של צדק, שגם היא "מכפילת כח", בוודאי בכל הקשור להשפעתה על מיצוי הכישרונות כפי שפורט לעיל. יתרה מזו, אפשר לטעון ששיטת המשחק תורמת ומשפיעה על התרבות הארגונית, וגם זה נכון. ועם זאת, אני חושב ששיטת המשחק מושפעת מהתרבות הארגונית יותר מאשר התרבות הארגונית מושפעת משיטת המשחק. לכן, אני נוטה לייחס את עיקר "כח ההכפלה" לתרבות הארגונית ולא לשיטת המשחק. סיבה נוספת היא ששיטת משחק קשורה קשר הדוק להיבטים טקטיים יותר: סוג הכישרונות על הפרקט, מאצ'-אפ מול יריבות וכדומה.

דוגמה שמחזקת את הטיעון הזה הינה התהליך שעבר על הספרס. בעשור הקודם הקבוצה שיחקה משחק איטי יחסית, עם הרבה בידודים וניצול מקסימלי של דאנקן בצבע ופארקר בחדירות. בעשור הנוכחי הספרס התבססה על משחק מסירות שדאנקן וברכיו השחוקות שיחקו בו תפקיד פחות מרכזי.

אני חושב שהתרבות הארגונית שאפשרה משחק קבוצתי כזה הייתה שם תמיד. פשוט, בראשית הדרך, הכישרונות היו כאלו שנכון היה יותר להשתמש בהם באופן שמתבסס על בידודים, בעוד שבסוף הדרך הכישרונות היו כאלו שעדיף היה להתבסס על משחק קבוצתי. במובן זה, אני חושב שהתרבות הארגונית בספרס איפשרה את השינוי בשיטת המשחק כאשר נדרש כזה. ההפך אינו נכון: גם כששיחקו משחק שהתבסס על דאנקן ובידודים, הוסכם על כולם שהוא אדם ללא אגו שמשפיע מאד על חבריו לקבוצה.

קבוצתיים. תמיד היינו.

גם אצל הלוחמים ראינו שינויים בשיטת המשחק, למשל עם הגעתו של דוראנט ועזיבתו של בוגוט. אבל, גם אם כיום השיטה מבוססת בידודים (בעיקר על דוראנט) יותר מבעבר, היא עדיין משקפת תרבות ארגונית משתפת – אני מאמין שאיש לא יטען שהלוחמים, גם אחרי ההסתגלות לדוראנט ובידודיו, אימצו את סגנון המשחק של קבוצת לברון או אוקלהומה של ראסל.

התרבות הארגונית והניהול (Management)

האמת שקשה, לי לפחות, לבחון את איכות הניהול מעבר למבחן התוצאה, גם מאחר ואנחנו לא שומעים יותר מדי על מה שקורה מאחורי הקלעים, וגם מכיוון שאני אישית פחות מבין ב- CBA ושאר אלמנטים חשובים.

הדבר העיקרי שאפשר לראות, והוא גם קשור לתרבות הניהולית, הוא השקט התעשייתי היחסי ששורר אצל הלוחמים: החוזה החדש של קרי, החתימות השנתיות של דוראנט, והחתמתם וגיוסם של שחקנים חדשים מדי קיץ, כל אלה עוברים בשקט יחסי וללא אירועים מיוחדים, לא מצידה של גולדן סטייט ולא מצידם של השחקנים העוזבים אותה. אני, לפחות, לא זוכר מילה רעה אחת על הארגון מצידם של בוגוט, דייויד לי, כספי, פצ'וליה, איאן קלארק או אחרים.

היבט נוסף הינו היציבות והשקט בעמדת המאמן, וזאת למרות נסיבות לא פשוט כלל וכלל. בעיות הגב של קר יכלו לגרור חוסר שקט אצל שחקנים ועוזרי המאמנים כאחד, אבל ככל הידוע לנו עברו בשלום. והרקורד בהעדרו של קר, הן של לוק וולטון והן של מייק בראון, היה מצוין.

גם כאן, אפשר לטעון שכשמצליחים כולם מרוצים, אבל לדעתי לאירועים כאלה יש פוטנציאל נפיץ וההצלחה לבדה אינה יכולה להסביר את נטרולו המוחלט. לדעתי, התרבות הארגונית של שיתוף והיעדר אגו, פועלת את פעולתה גם כאן: בקשרים בתוך צוות האימון, ובינו לבין ההנהלה והשחקנים.

איך אתם משחקים כל כך טוב כשאני לא נמצא?

השפעת התרבות הארגונית במועדונים אחרים בליגה

כמובן, שלא רק ללוחמים תרבות ארגונית שמשפיעה עליהם. אז ניקח פסק זמן קצר מהלוחמים ונצביע על מהלכים משמעותיים של קבוצות אחרות בליגה שאפשר לייחס לתרבות הארגונית שלהן. לא תמיד אפשר לקבוע האם מדובר בהצלחה או בכישלון, אבל ללא קשר לתוצאה הסופית, האופן שבו הדברים התגלגלו נבע גם מהתרבות הארגונית השונה של המועדונים השונים.

יוסטון והטרייד על כריס פול

הנושא נידון במספר פוסטים משובחים באתר, בסיכום העונה של ניב ב-2017, ואצל גילרי לאחר הטרייד ובפריוויו לעונה שהסתיימה. היו חששות סביב הבאת פול והמיד ריינג' שלו לעולם השלשות של יוסטון, בעניין עימותים אפשריים עם הארדן (על אגו, על אחזקת כדור, על תפקיד הפוינט), ובעקבות הנכסים שיוסטון וויתרה עליהם בטרייד (בברלי, ויליאמס, הראל, דקר) שצימצמו את הרוטציה הקצרה ממילא של יוסטון. בזמנו, אני אישית חשבתי שהסיכון בטרייד על פול הוא גדול, שיש להימנע מניתוח לב פתוח כזה, ושעדיף לשפר את שיטה שנהגה אז, בעיקר סביב הארדן ככוכב מוביל.

היום, למרות הפציעה חסרת המזל של פול בגמר המערב, אני חושב שזו הייתה ההחלטה הנכונה, ועם זאת הטיעונים נגדה נראים לי גם בדיעבד סבירים לחלוטין… לכן, לדעתי, ההסבר להצלחת המהלך אינו נובע רק מטקטיקה גאונית של ד'אנתוני או מכך שלכריס פול אין אגו גדול (ספוילר!!! – יש לו 😉), אלא גם – ואולי בעיקר – מעוצמת התרבות הארגונית של יוסטון.

אני חשבתי שיוסטון היא בעיקר השיטה של צלפים סביב הארדן, או הארדן עצמו. והתברר לי שלא כך היא. הם היו, ועודם, חלק מהעסק, אבל לא הם הליבה. הליבה היא הנחישות של מורי, דאנתוני וגם הארדן לעשות את ההתאמות הנדרשות כדי לשחק את המשחק באופן היעיל ביותר לתפיסתם. הליבה היא זו שאיפשרה להם לעשות טיפול שורש לנקודות החלשות (מחזיק כדור נוסף, מנהיג נוסף, הגנה) באופן שאינו נטול סיכון, ולהצליח בצורה יוצאת דופן. מוריד בפניהם את הכובע.

בקשת הטרייד של קיירי

כשהתרבות הארגונית נכונה היא מושכת כוכבים מבחוץ. כשהתרבות הארגונית לקויה היא דוחפת כוכבים החוצה. קיירי בחר לעזוב קבוצה שבמדיה שיחק כל הקריירה שלו, זכה באליפות, והגיע לשלושה גמרים, עם סבירות קרובה לוודאות שיגיע גם לגמר רביעי. הוא היה מאד כנה בנוגע לסיבת עזיבתו ואמר שלא רצה לשחק בצילו של לברון. אפשר כמובן להבין אותו, אבל אפשר לטעון שבגולדן סטייט, למשל, זה לא היה קורה. הוא פשוט לא היה מרגיש ככה. סטף, שקיבל "על הראש" את דוראנט, לא חשב לעזוב, וכך גם לא קליי. נכון שלברון זה לא כמו מישהו אחר, שלברון היה מיסטר קליבלנד לפני קיירי ולא הילד החדש בעיר. הכל נכון. ועדיין, לדעתי זה כשלון גדול של המערכת של קליבלנד. אין כאן מספרים שאפשר להציג, אבל לדעתי אם הכוכב מספר שתיים שלך רוצה לעזוב, משהו לקוי באיך שהעסק שלך מתנהל.

למרות שאני אוהד ספרס וחסיד גדול של פופוביץ', אני לא פוסל את האפשרות שגם הסיפור עם קוואי נובע ממשהו שהשתנה בספרס, אבל מכיוון שאף אחד מהצדדים לא באמת מדבר על זה, אני פשוט לא יודע.

יוטה ביום שאחרי גורדון הייווארד

ובכל זאת, לפעמים כוכבים עוזבים, ולא בהכרח בכעס אלא פשוט כדי לשחק במועדון גדול יותר, בשוק גדול יותר או עם מאמן שהם מכירים. וכשזה קורה, כשה-כוכב שלך, בה' הידיעה, שחקן שלם בשני צדדי הפרקט, בעמדה קריטית בכדורסל המודרני, עוזב בשיאו אחרי שנים ארוכות, אף אחד לא יכול לבוא אליך בטענות אם תקרוס בעונה לאחר מכן. יוטה לא קרסה. היא גם לא בדיוק הצליחה למצוא מחליף להייווארד, היא פשוט נבנתה מחדש. אז נכון שזה לא מזיק כשיש לך יהלום כמו דונובן מיטשל ביד, אבל לדעתי משהו שם ביוטה איפשר לכל המערכת הזו להישאר עומדת ולהסתדר מחדש במערך אחר. וודאי שמגיעות מחמאות לסניידר, למיטשל, לגובר, לרוביו וכמובן לג'ו אינגלס "שלנו", אבל לדעתי זה משהו בסיסי יותר ברמת הארגון.

אוקלהומה ביום שאחרי דוראנט

בניגוד ליוטה, אוקלהומה, לדעתי, לא עשתה את ההתאמות הנדרשות ב-17 אחרי עזיבת דוראנט, ולטעמי גם ב-18 לא הצליחה לשלב את פול ג'ורג' באופן מלא, זאת למרות שלכאורה היה לו הרבה יותר "מקום" מאשר לדוראנט בלוחמים. גם כאן הסיבה היא, לדעתי, התרבות הארגונית שלמרות המאמנים המתחלפים והרוסטרים המשתנים, מעמידה במרכז את המשחק הסוער והאינדיבידואלי של הכוכבים:  בעבר דוראנט וראסל, והיום בעיקר ראסל.

קשה לי למצוא הסבר אחר להארכת החוזה של ביל דונובן. הקבוצה נראית לא מאומנת כבר שנתיים, ואם לא מחליפים את המאמן, או מטרידים את ראסל, אז כנראה ששיטת המשחק האנרכיסטית והמתפוצצת הזו משקפת את התרבות הארגונית שלהם. שלפחות יהיה צבע ועניין באמצע אמריקה.

אפשר להזכיר כאן גם את וושינגטון ואת הקליפרס של פול, גריפין, ג'ורדן והריברסים אבל הפוסט גם ככה ארוך אז נוותר על זה.

סיכום התרבות הארגונית

לאחר כל החפירה הזו אני ממש משוכנע שלתרבות הארגונית של הלוחמים יש משקל רב במשוואת ההצלחה של הקבוצה. התרבות הארגונית היא זו שמאפשרת מיקסום כישרונות, שילובם ומשיכת כישרונות מבחוץ. היא זו שעושה את ההבדל לא פחות ואף יותר מרמת הכישרונות, מיכולת הניהול, משיטת המשחק ומצוות האימון, ומשפיעה עליהם.

בעידן הנוכחי, של סופרטימז עתירות כוכבים, תרבות ארגונית משתפת הינה תנאי קריטי להצלחה מתמשכת. לדעתי, מי שלא ינחיל אותה במועדון שלו, באופן כזה או אחר, יתקשה להגיע להישגים בליגה, גם בגלל שלא יצליח להשאיר כוכבים, גם בגלל שלא יצליח למשוך שחקנים מבחוץ, וגם בגלל שאם יצליח יתקשה לשלב אותם בהצלחה. כמובן, שזו אינה נחלתם הבלעדית של הלוחמים, והיא מתקיימת, במידה כזו או אחרת, גם בסלטיקס, ביוסטון ואני מאד מקווה שגם בספרס של עידן פוסט-קוואי.

הקסם הזה, של קבוצה אדירה, של שלם גדול מסך כל חלקיו, קורה לא רק בגלל כמות כישרון ברגע נתון, אלא גם ובעיקר בגלל התרבות הארגונית. זה מה שקוסם כל כך בסאן אנטוניו 14, בלוחמים של 15 ובכל קבוצה שמג'יק ג'ונסון אי פעם שיחק בה. זה לא רק יפה, זה גם יעיל: סאן אנטוניו והלוחמים גברו על לברון בארבעה מתוך ששת מפגשי הפיינלז האחרונים. אני חושב שאוהדים רואים את זה ושגם שחקנים רואים את זה. לדעתי האישית, גם דוראנט ראה את זה ורצה גם. השחקנים הם עובדים/employees. ונכון שעובדים מעדיפים לעבוד בחברות חזקות וליהנות מפירות ההצלחה, אבל כל סקר עובדים קצר יגלה שהם רוצים גם לעבוד במקום עבודה שירגישו בו טוב וחלק מהצוות.

ניתוח SWOT צופה פני עתיד

עד עכשיו "הכל עבד" ללוחמים. ארבע שנים של שליטה כמעט מוחלטת אינם משאירים ספק בנוגע לדומיננטיות שלהם, אבל עדיין אפשר לשאול "האם קבוצות אחרות יכולות לאתגר את הלוחמים? ומתי?" אז גם אם נניח שהתרבות הארגונית מהווה את מה שמוגדר בעולם העסקים כיתרון תחרותי בר הקיימא של הלוחמים – Sustainable Competitive Advantage, עדיין ניתן לשאול כמה זמן הבר קיימא הזה ימשך?

ננסה לדון בתשובה באמצעות מודל שמקובל בעולם העסקים בשם SWOT – ראשי תיבות של Strengths, Weaknesses, Opportunities and Threats, או בעברית – חוזקות, חולשות, הזדמנויות ואיומים. ארבע הקטגוריות הנ"ל נחלקות לקטגוריות פנימיות: חוזקות וחולשות – המתייחסות למאפיינים של הארגון עצמו, ולקטגוריות חיצוניות: הזדמנויות ואיומים – המתייחסות למה שקורה ב"שוק", כלומר מחוץ לארגון, ומשפיע עליו.

להלן ניתוח של הלוחמים לפי המודל הנ"ל.

החוזקות – המאפיינים הפנימיים החיוביים של הארגון

התרבות הארגונית המושכת, המאפשרת שימור, טיפוח ומשיכת שחקנים מבחוץ, רמת הכישרון ברוסטר, שיטת המשחק החדשנית (גם אם יש קבוצות אחרות שעושות זאת כיום), והניהול המצוין. כאמור, לדעתי, כל אלה מהווים יתרונות משמעותיים שהסבירות להיעלמותם בעתיד הנראה לעין אינה גבוהה. אפשר גם להוסיף להם שוק גדול ועשיר, שאינו מהווה ערובה להצלחת מועדון בליגה, אבל בוודאי אינו מזיק.

החולשות – המאפיינים הפנימיים השליליים של הארגון

כמובן שקיימת אפשרות גנרית לפציעות, שיכולה לשנות את מסלול הקריירה של שחקנים. מכיוון שפציעות קשות הן רנדומליות מטבען, אין טעם להעריך את הסיכון להתממשותן. באופן ספציפי, נראה שהמועד ביותר לכך הוא סטף, קרסוליו וברכיו. אז צריך לבדוק את סטף לעתים מזומנות ולאפשר לו מנוחה כשאפשר. מעבר לזה אין יותר מדי מה לומר על כך.

באופן לא מפתיע הזמן החולף מבגר גם את הלוחמים… אבל בגיל ממוצע של 29 (סטף ודוראנט 30, קליי ודריימונד 28) אפשר להניח שלשלד הנוכחי יש עוד לפחות שנתיים-שלוש עד שהבטרייה תתחיל להתרוקן. העובדה שאף אחד מהם אינו שחקן שמתבסס על אתלטיות, אלא בעיקר על קליעה וחוכמת משחק, משחקת לטובתם ויכולה להאריך את תקופת השיא אף יותר.

הסוגיה הפיננסית נתפסת כאיום מרכזי על שלמות השלד בשנים הקרובות. נכון להיום הארגון הראה יכולת מרשימה להתגבר על המכשולים האלה, בעיקר עקב נכונותו של דוראנט לוותר על סכומי כסף לא מבוטלים, אבל הסתיימותם הקרבה של החוזים של קליי (קיץ 19) ודריימונד (קיץ 20), בצירוף עם חוזה הענק של סטף, והקנסות הגדלים והולכים על מי שחורג מתקרת המס מספר שנים ברציפות, מביאים למסקנה שלא ניתן יהיה להחתים את כל הארבעה על חוזים ש"מגיעים" להם לנוכח העלייה המתונה הצפויה בתקרת השכר. לדעתי קליי, כמו קליי, יהיה מוכן להתפשר בשכר ולהישאר בכור מחצבתו משך רוב הקריירה שלו, והוא גם שחקן ותיק בארגון ושחקן שקל לשלב אותו, מקצועית וחברתית, בכל רוסטר עתידי. לכן, השניים היותר מועדים לעזיבה הם לדעתי דוראנט ודריימונד.

דוראנט, מאחר ולעתים נדמה שהוא רגיש לטיעון על ה"כוכבית" של האליפויות שלו בגולדן סטייט ולביקורת על קפקייקיותו, ומאחר ואלו יכולים להביא אותו לשאוף להוכיח שהוא מסוגל ללכת עד הסוף בקבוצה אחרת. דריימונד, מאחר ומכל הרביעיה הזו הוא השחקן הפחות מוכשר, לדעתי, וגם מאחר ויש ברוסטר מחליף אפשרי עבורו בדמות ג'ורדן בל.

לדעתי, הסוגיה תלויה בעיקר בדוראנט: אם יעדיף להישאר ההנהלה לא תדחה אותו ותעדיף להיפרד מדריימונד. אם דוראנט יעזוב, אני מעריך שדריימונד יקבל חוזה יפה אך גם כזה שישאיר קצת כסף למצוא מחליף לדוראנט בשוק החופשי או דרך טרייד.

מאחר ויתכן שהלוחמים יהיו מעל תקרת השכר גם ללא החוזה הרביעי, סביר להניח שלא תהיה להם היכולת להחליף את השחקן העוזב בשחקן בעל חוזה בהיקף דומה. בהנחה, הסבירה, שג'ורדן בל לא יוכל להוות מחליף שווה ערך לדריימונד, ההיחלשות נראית כבלתי נמנעת. עם זאת, צריך לזכור שבקיץ 20 יסתיימו גם חוזיהם של איגי ושון (24 מיליון דולר, ביחד), כך שבתוספת ה-18 מיליון של דריימונד, יתפנו ללוחמים כ-42 מיליון דולר.

בכל מקרה, ברור שהיכולת לשמר את הרביעיה המהוללת לאורך זמן, הינה האתגר הראשון בחשיבותו של הנהלת הלוחמים.

נראה שקאזינס אינו מהווה בעיה פיננסית מאחר והחוזה הבא שלו בגולדן סטייט מוגבל על ידי החוזה הנוכחי והנמוך מאד (אאל"ט הוא יכול לקבל העלאה של כ-25% אחוזים, או משהו כזה, מה שעדיין יחשב שכר זעום עבורו במידה והוא בריא). כלומר, הוא אמור לעשות את השנה הזו עם הלוחמים ולאחר מכן לקבל כסף גדול במקום אחר.

עם זאת, קאזינס בהחלט מהווה אתגר לחולשה האחרונה של הלוחמים: מספר גבוה של סופרסטארים, המגביר את הסיכוי לפיצוץ חברתי ואף מקצועי. כאן, לדעתי, טמון הסיכון הגבוה ביותר ללוחמים, בוודאי לשנה הקרובה. אמנם שיבָּחנו את התרבות הארגונית שלהם על נקודה זו ממש – על היכולת לשלב סופרסטארים – ובצדק, אבל בהחלט אפשר לטעון שהוספת אולסטאר חמישי (!), ועוד אחד שאינו ידוע כאדם יציב במיוחד, תהיה הקש העבה שישבור את הגב של הגמל. לא בהכרח רק עקב היחסים בין קאזינס לשאר הגורמים במערכת, אלא גם כמי שעלול פשוט לשנות את התרבות הארגונית לשלילה ולהגדיל את סכנת הפיצוץ הפנימי.

ההזדמנויות – האפשרויות החיצוניות החיוביות עבור הארגון

ברור שכקבוצה טובה, בשוק גדול ועשיר, עם כל החוזקות שהוזכרו, גולדן סטייט מהווה יעד אטרקטיבי לשחקנים חופשיים, ומקום שאף אחד לא יסרב להגיע אליו בטרייד. דוגמה להזדמנות כזו היא קאזינס: הרי קרוב לוודאי שלא היה מתפשר על שכר כזה בקבוצה אחרת, או מזווית אחרת – בשכר כזה, העדיף לחתום בלוחמים על כל מקום אחר. קרוב לוודאי שהארגון ידע להמשיך ולנצל הזדמנויות כאלו גם בעתיד, ככל שתקרת השכר תאפשר זאת, כלומר כנראה בעיקר MLE למיניהן.

איומים – האפשרויות החיצוניות השליליות עבור הארגון

מטבע הדברים, הדומיננטיות של הלוחמים, בוודאי לאחר הצטרפות דוראנט, גרמה לקבוצות אחרות לשקול הקמת סופרטימז על מנת לגשר – ולו במעט – על היתרון של גולדן סטייט באיכות השחקנים. ההימור של אוקלהומה על פול ג'ורג', החבירה של כריס פול להארדן והניסיונות של הלייקרס להביא את קוואי ללייקרס של לברון, בהחלט נעשו מתוך מחשבה על הבסת הלוחמים. נכון להיום, השמועות גם מדברות על הקמת סופרטים מזרחית באחת הקבוצות הניו-יורקיות, על בסיס קיירי, קוואי ובאטלר.

לדעתי, הסבירות לבניית סופרטים אינסטנט, לפחות אחת, בשנים הקרובות הינה גבוהה, אבל כאן שוב משפיעה התרבות הארגונית: הסיכוי שקבוצה כזו תצליח להתחבר ברמה כזו שתאפשר לה להתחרות בלוחמים, גם לנוכח רמות כישרון דומות, נראית לי נמוכה. בין אם זו תהיה לייקרס של לברון ושני כוכבים נוספים, או סופרטים בניו-יורק, אני נוטה להאמין שללוחמים תהיה עדיפות עליה.

אפשרות נוספת היא עלייתה של סופרטים "אורגנית" יותר דוגמת בוסטון, שאמנם "ייבאה" את גורדון וקיירי, אבל הוסיפה אותם לגרעין קיים של וותיקים (סמארט, הורפורד) וצעירים (בראון, טייטום), כך שלמרות כל השינויים בסגל בקיץ הקודם קשה לי להגדיר אותה כקבוצת אינסטנט. גם הסיקסרס, על בסיס השלד הצעיר שגויס בעמל רב (אמביד, סימונס, פולץ, סאריץ'), יכולים לענות להגדרה של סופרטים "אורגנית" עם חיזוקים מתאימים.

לדעתי בוסטון בהחלט נמצאת על המסלול הנכון, בעיקר אם תשכיל לשמור על קיירי אצלה, ואני מעריך שהתרבות הארגונית של בוסטון, בעיקר בתרחיש שבו איינג' (כמו בקיץ האחרון) נמנע ממהפכות גדולות, בהחלט יהפכו את בוסטון ליריבה קשה של הלוחמים. לא יודע אם זה יספיק, לפחות לא בשנה הבאה, אבל הסבירות לכך שהאלופה הבאה שתירש את הלוחמים, מתי שזה לא יהיה, תענה לשם בוסטון סלטיקס, נראית לי גבוהה.

הסוג השלישי של האיומים הוא סופרטימז שיבנו, לפחות בחלקן, על בסיס נכסים של גולדן סטייט. כפי שהמעבר של דוראנט חיזק את הלוחמים והחליש את הרעמים בו זמנית, כך גם לסופרטים ש"תפתה" את דוראנט, קליי או דריימונד יכול להיות אימפקט כפול על הלוחמים.

התרחיש השלישי בהחלט מסוכן עבור הלוחמים, בעיקר בתרחיש של עזיבת דוראנט או קליי או שניהם, ושוב בעיקר לנוכח העובדה שלא יוכלו, קרוב לוודאי, לגייס מחליף בחוזה דומה בשוק החופשי. לא אתפלא אם ההיגיון הנ"ל יעסיק לא מעט את מג'יק ושות' לקראת הקיץ הקרוב, ואם יחזרו אחרי דוראנט וקליי, למשל.

עכשיו אני, כי ההוא הלך. עכשיו אני, כי הייתי מוכרח

סיכום ה-SWOT

לדעתי ההיבטים החיצוניים של הניתוח, כלומר ההזדמנויות והאיומים, אינם מאד משמעותיים. למעט בוסטון אני מתקשה לראות קבוצה שגם תצליח להגיע לרמת הכישרון של הלוחמים, וגם נהנית מתרבות ארגונית איתנה שתאפשר להפיק מהם את המרב.

בנוגע להיבטים הפנימיים, אני מאמין שהחוזקות הבסיסיות של הלוחמים לא ישתנו בעתיד הקרוב, אך הן בהחלט יאותגרו על ידי התקרה הפיננסית כבר בקיץ 19 ובוודאי בקיץ 20. לפיכך, הסיכון המרכזי לשנה הקרובה הוא הפוטנציאל הנפיץ של הוספת כוכב נוסף בכלל, וקאזינס בפרט, לרוסטר. אני לא מאמין שהתרבות הארגונית של הלוחמים תקרוס בגלל קאזינס, אלא שהיא תשלב אותו במקרה הטוב או תקיא אותו במקרה הרע.

ומכיוון שהלוחמים מספיק חזקים גם בלי קאזינס, אני מסיים עם המסקנה החדשנית, המקורית והנועזת, מסקנה שאתם שומעים עליה כאן לראשונה:  שהסיכוי לאליפות צהובה נוספת הינו גבוה מאד גם בעונה הקרובה.

מקורות: בסקטבול רפרנס

מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור הקולגות שלו. עוד יותר נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור אנשים בכלל, ובשבילי, זה מאנו. כשאני רואה את מאנו משחק כדורסל, אני רואה לא רק איך שחקנים צריכים לשחק כדורסל אלא גם איך אנשים צריכים להיות. תודה רבה מאנו על הדוגמא וההשראה.

לפוסט הזה יש 85 תגובות

  1. נהדר!!!

    1. לדעתי בתקופה של ג'קסון כמאמן שלישיית הליבה (בעיקר קארי ותומפסון) רק החלו לפרוץ.
    לדעתי הייתה סדרת פלייאוף מול הספרס שהרגע ש שקארי נפצע בקרסול זה גרם לנקודת מפנה, כי ג"ס הראו אחלה סדרה מול הספרס העדיפים.
    קאר קיבל את השלישייה הזו "בשלה" (כביכול לאחר הפריצה) והביא את שיטת המשחק שלו שפשוט מקסמה את ההרכב הזה למה שהוא היום.
    היה פה בהחלט עניין גם של תזמון. אם כי אין ספק שהחלפת המאמן הוכיחה את עצמה מעל ומעבר.
    2. החוזה של קארי – בזמנו קארי היה סימן שאלה עצום עם הקרסוליים מחרסינה שלו. בזמנו החוזה היה "הימור פרוע" לשחקן שהבריאות מרחפת על המשך הקריירה שלו.
    בדיעבד, אחד החוזים הכי טובים אי פעם, קארי נהפך לכוכב עליון בחוזה "מצחיק".
    בנוסף, הוא לא יכול היה להתלונן, הרי שלא כמו בכדורגל, ב-NBA לא פותחים חוזים ומשדרגים אותם. קארי לדעתי בכלל היה אסיר תודה לווריורס שהסכימו להמשיך ולהמר עליו למרות בעיית הפציעות שהייתה פקטור חשוב.

    בנוגע לעתיד, לווריורס (עם או בלי דוראנט) יש עדיין 3-4 שנים לרוץ בצמרת סביב הליבה שלהם.
    אני דווקא חושב שדוראנט יהיה זה שיעזוב (ניקס או נטס יחד עם קיירי ו/או באטלר). לאחר מכן תומפסון וגרין יחתמו על חוזים "נוחים".

  2. להלן המחשבות המדוייקות שלי בזמן הקריאה. נא לקרוא בזהירות.

    "כן.
    כן.
    כן!
    מעולה.
    כן.
    מגניב!"

    על מנת להראות את התוצאות הרלוונטיות, הורדתי תוצאות דומות לאלו שכבר מוצגות.

    אז כן, אני מסכים איתך לגבי הסיבה שגולדן סטייט מצליחה כל כך. שדוראנט התאקלם בקבוצה כמו שליידי גאגא התאקלמה בג'ודס פריסט (להבהרות: https://www.youtube.com/watch?v=Q-ZlRl1_4Ws . אם הייתה לי את מידת המשמעת שככל הנראה יש לך, הייתי גם כותב משהו הרבה יותר ארוך על איך השילוב משקף בדיוק את החיבור הנ"ל. אבל במקום זה, אתן לעצלנות לנצח. גם ככה היא תמיד מנצחת).
    כוכבים שמוכנים לוותר על כל התהילה כולה ונאמנים להנאה, המאמץ המשותף, המעבר מעולם המצור של ג'קסון לחברה המאוחדת של קר, המה שזה לא יהיה שמאיירס ו-ווסט בנו -עשו את שלהם, ואנחנו רואים את התוצאות היום. בדיוק כמו שראינו עם ספרס, פופוביץ' ודאנקן.

  3. מיקי פשוט פוסט ללקק את האצבעות.
    2 דברים קטנים:
    1 – תיקון קטן: הנתונים שהבאת על סטף אצל ג'קסון וקר – לדעתי לקחת את הקליעות ולא את מספר הזריקות.
    2 איומים על על הלוחמים; הייתי מוסיף את זה שהם תמיד משחקים את השיטה שלהם ולפעמים לא עושים התאמות נדרשות – כמו מול OKC 16 או יוסטון 18 – ראו שההגנות של היריבות למדו אותם והם לא עשו התאמות נדרשות בהתקפה שלהם

    1. תודה רבה חגי.
      הפונט הקטנטן של הצילום מבסקטבול רפרפנס קצת מקשה על התמצאות, אבל מדובר בממוצע מספר הזריקות.
      מסכים איתך בנוגע שיש צורך בהתאמות מול היריבים. הם קצת עשו את זה עם המעבר לבידודים של דוראנט כשיוסטון הצליחו לעצור אותם ב-18, אבל זה בוודאי משהו שקר והצוות הוגים בו יומם ולילה, ולאור הנחישות של מורי ושל אחרים אני מניח שיתקלו בהפתעות חדשות בעונה הקרובה.

      1. הפוסט כל כך טוב שאני קצת מתבייש בקטנוניות שלי אבל אתה כותב "מספר הזריקות לשלוש עלה מאזור ה-3.3 לממוצע של 4.7, כלומר עליה של 40% בזריקות לשלוש, וזאת ללא שינוי משמעותי ביעילות שלהן" לפי הטבלה שהבאת פר 36 דקות בעונה הראשונה הוא זרק ל3 4.7 בעונה הראשונה ו11.1 בעונה האחרונה.

  4. מעולה! בהחלט שכנעת בחשיבותו של הארגון, ודוגמת הספרס היא הוכחה לכך. הייתי מצרף אליה את החברה מטקסס – דאלאס, על תרבות הארגון והפרגון הנפלאה (וחוסר ההתאמה של רונדו רק מחזקת זאת).
    אפשר גם לראות את הדוגמאות השליליות – ניו יורק כמובן, סקרמנטו, ולדעתי טורונטו, לא רק בגלל הטרייד המכוער, אלא בגלל שזה כנראה מה שהיה חסר לה כל הזמן.
    דוגמאות מעניינות נוספות הן דנבר וניו אורלינס, שחסרות במרכיבים האחרים, אך משדרות יציבות ארגונית.
    מסקרן גם לחשוב על פילי בהקשר. ברור שהתרבות הארגונית שם פגומה (חילופי הג"מ הקסטרופליים בשנים האחרונות), אך היציבות המופלאה של אמביד וברט בראון הם מפתחות חשובים עם סיכוי להצלחה.
    שוב תודה על זווית מעניינת וחדשה למשחק

  5. מצוין מיקי. כמה הערות חשובות לטעמי.
    1. השינוי הגדול שהתרחש עם ההגעה של קר אינו מתבטא במספרים שהסתכלת עליהם. הוא למעשה הוציא את הכדור מהידיים של סטף. נכון קרי זרק יותר אבל בפועל הכדור נמצא הרבה פחות בידיים שלו. כשחושבים על זה מדובר בצעד מאד אמיץ. מאמן חדש שבא ומוציא את הכדור מהידיים של הכוכב שלו ועל הדרך זה הופך אותו לmvp.
    2 דוראנט לא ויתר על שכר בשנה הראשונה שלו וגם לא השנה. הויתור שלו בשנה שעברה גם לא ממש רחבנטי לחתימה של איגי. המקום שהיה מתחת לתקרה לא השתנה כתוצאה מהויתור של דוראנט. כל מה שהוא עשה זה לחסוך קצת לליקוב בהוצאות.
    3. אני חושב שלא נגעת מספיק בקטע הניהולי (ואני מקווה שהייט ירחיב בנושא). הדוגמא של החיזור אחרי דוראנט היא מצוינת – היה בזה שכל הכוכבים באו לפגישה משהו משפחתי. דוראנט אמר אחר כך שזה היה מאד משמעותי עבורו.

    1. תודה רבה עידו.

      1 – מסכים כמובן, אבל את התוצאה של שינוי השיטה ניתן לראות במספרים הללו – הייתה עליה במספר הזריקות ועליה ניכרת ביעילות. לקחת צלף כמו סטף ולהצליח לשפר לו את הנתונים זה הישג מעולה שמעיד על התרומה של קר לסטף שאנחנו מכירים היום.

      2 – אני לא מומחה CBA אבל בזמנו כולם אמרו שהוא היה זכאי לקבל יותר, אז אם אכן כך בהחלט מדובר בוויתור על שכר. החסכון במס המותרות בהחלט עוזר לשחקנים אחרים – אם כל דולר נוסף במשכורת של איגי היה עולה ללקומב, נניח 4 דולר, במקום 1.5 דולר, הוא כנראה לא היה מאשר להציע לאיגי חוזה בסדר גודל כזה. זה לפחות מה שנאמר בזמנו, וכאמור, נשמע לי הגיוני.

      3 – מסכים. אני פשוט לא כל כך מבין בזה וגם לא את הכל אנחנו יודעים. אשמח בהחלט לדוגמאות נוספות בתחום הניהולי.

      1. כל פעם ששחקן עובר קבוצה הוא מוותר על כסף. דוראנט לקח שיעור מלברון וחותם על חוזה לשנה אחת בפועל כל פעם. אתה יכול לקרוא לזה ויתור על כסף או מה שזה באמת לשמור על השליטה בגורלך.
        בפועל – בשנה הראשונה דוראנט חתם על חוזה מקסימום (לשנה אחת).
        בשנה השנייה הוא נתן הנחה לליקוב ללא השפעות על תקרת השכר
        בעונה הנוכחית הוא שוב חתם על המקסימום שהוא יכול תחת האילוץ שהוא ישמור לעצמו על האופציה להיות שחקן חופשי בעונה הבאה.

        1. אז ה-40 מיליון דולר שמאיירס דיבר עליהם היו על השולחן רק במסגרת חוזה ארוך טווח כמו של פול ג'ורג' ולברון?

  6. עונג, עונג, עונג, עונג!

    לדעתי האישית זה הכול מעשה ידיו של ג'רי ווסט ועצם העובדה שהאחרים בהנהלה מאפשרים לו לנתב.

    השורה התחתונה המתבקשת מהמאמר שלך, היא שהסכנה האמיתית לג.ס., אינה דווקא בשינויים ברוסטר על הפרקט, אלא יותר בשינויים ברוסטר ההנהלה.

    1. אני חושב שאתה מגזים עם הקרדיט לווסט. באיזה צעדים הנוכחות שלו הייתה המשמעותית? למעט ההתעקשות על ההשארה של קליי והוטו על הטרייד עם לאב אני לא רואה נקודות אחרות בהן הוא היה הדמות הדומיננטית.

    2. תודה רבה מולי, מסכים בהחלט. אומרים שגם ווסט דיבר עם דוראנט, וסיפר לו על תחושת ההחמצה שלו מקריירה ארוכה ומפוארת שהסתיימה בטבעת אחת בלבד. העזיבה של ווסט עלולה להשפיע, גם אם אני לא יודע בדיוק מה נעשה על ידו, ומה עשו אחרים.
      בוא נגיד ככה – הקליפרס עשו בשכל להביא אותו. הקורלציה בינו בהנהלה לבין אימפריות כדורסל היא גבוהה מאד.

  7. חלק מהתרבות הארגונית זה גם להתרסק ביתרון 1-3 ולשלוח את דרימונד גרין להתחנן לדוראנט שיגיע? איפה הטלפון ממגרש החניה נכנס לסכימות?

    הניתוח יפה מאוד ומושקע, אבל לוקה קצת imho בחוכמה שבאה בעקבות הצלחה.
    באותה מידה אפשר לדבר על התרבות הארגונית של הדרים-טים, שהשחקנים שלה הסכימו לשחק לגמרי בחינם, והיה ביניהם כזה שיתוף, שהם לא הצטרכו לטיים-אאוט אחד כל הטורניר.

    1. קשה לי להבין למה גולדן סטייט היא זו שזוכה לביקורת.
      הם בנו קבוצה עם 3 אולסטארים צעירים, עם מקום מתחת לתקרת השכר בשביל אולסטאר נוסף.
      לכמה קבוצות הייתה גמישות פיננסית שכזו?

      קל לשכוח שזו קבוצה שידעה לוותר על מי שצריך היה לוותר (אליס, לדוגמה) למרות לחץ האוהדים.

      אישית, אני לא מאוהדי גולדן סטייט הגדולים (בלשון ההמעטה…) ,
      אבל זה לא מונע ממני לזהות שמדובר בארגון שמנוהל ברמה הגבוהה ביותר.
      כמובן שלמזל יש חלק לא קטן בהצלחה,
      מזל הוא הרי חלק בלתי נפרד מספורט.
      אבל הנהלות מצוינות יודעות לבנות קבוצות שמגיעות למקומות בהם יש להם בכלל את הסיכוי להשתתף בתחרות הטלת המטבע. . .

    2. א. לא אמרתי שהם מושלמים… ברור שיש כשלונות מקצועיים ו-2016 היא בהחלט כשלון כזה.

      ב. דווקא במהלך של להביא את דוראנט אפשר לראות הרבה היבטים חיוביים בתרבות הארגונית שלהם – לא התחילו להאשים אחד את השני בהפסד, לא התחילו להגיד ש"נחזור שנה הבאה ונפרק אותם", אלא פשוט שיפרו את העמדה הכי חלשה בקבוצה בשחקן הטוב ביותר שאפשר היה למצוא. בוא נגיד את זה ככה, הלוואי וכל הארגונים היו מזהים במהירות כזו את הבעיות שלהם והולכים בכל הכח על שיפור שלהן. בדרך כלל לוקח יותר זמן להבין את הבעיה, להשלים אותה, ולפעול בהתאם. הרבה יותר זמן…

  8. מצויין , מאוד נהנתי לקרוא. אני אשמח לראות את אחד האיומים מתגשם ואת הקבוצה מתפזרת.במקרה כזה יהיה מעניין לבחון אם התרבות הארגונית תצליח לשמר את הקבוצה בטופ לאורך שנים ע"י פיתוח שחקנים ומציאת תחליפים זולים יותר לשחקנים משלימים.
    אני חושב שבטווח הקרוב עלייה של איום בדמות סופר טים מתחרה תחזק את הווריורס ע"י הצבת אתגר ומטרה. שוב תודה על ההשקעה והתוצאה.

    1. תודה רבה ראובן, מסכים לגמרי – בטווח הארוך האתגר הוא המשכיות ויציבות, נוסח הספרס. נחיה ונראה אבל אני מעריך שהסיכויים שלהם להישאר בסביבה גבוהים. אולי לא 20 שנה אבל בטח עוד חמש או משהו כזה.

  9. פוסט יוצא מן הכלל!

    הוא נוגע האחת הנק' החשובות – ההנהלה.
    לצרף את דוראנט, זה no brainer.

    אבל צריך לזכור שאת הבסיס לאימפריה הם בנו בעקבות כמה החלטות אמיצות , בראש ובראשונה הטרייד של מונטה אליס תמורת בוגוט.

    זה מה שכתבו ברשת בעקבות הטרייד:

    The Bay Area may not be as happy as the Bucks fans, though. Not only did the team lose their top offensive machine, they gained a locker room distraction and an injury-prone center. The Warriors clearly just wanted to get out from underneath Ellis’ contract
    (בליצ'ר רפורט)

    Warriors fans are upset that Monta Ellis was traded away. I would tell them things are going to get better, but they still live in Oakland.

    Warriors players unhappy with Monta Ellis trade 'So we're just giving up?'
    (סן פרנסיסקו כרוניקל)

    CBS, ESPN, ועוד אתרי ספורט, כולם חשבו שמילווקי "ניצחה" את הטרייד.
    בהסתכלות לאחור, זה הטרייד שנתן את המפתחות לקרי, זה הטרייד שהתחיל את בניית הזהות ההגנתית של גולדן סטייט (זו שבלעדיה הם לא היו זוכים באליפויות. שלשות, או לא שלשות).

    כמו שציינו לפני – גם ההחלטה את מי לא להעביר בטרייד (קליי תמורת לאב) מלמדת על מערכת חושבת, לא אימפולסיבית, אבל גם לא קופאת על השמרים.

    לבסוף, רק לציין שוב –
    פוסט אדיר!
    תודה, מאנו.

    1. זו אכן הייתה החלטה חשובה ואמיצה אבל קשה להגיד עד כמה ניתן לייחס אותה לתרבות הארגונית של ההנהלה הנוכחית. מיירס קיבל את תפקיד המנהל רק בסוף אותה עונה.

      1. זה נכון,
        אבל אני חושב שללייקוב יש קרדיט לא פחות מלכל אחד אחר בארגון בהצלחת גולדן סטייט.
        התבוננות בהתנהלות הקבוצה מגלה שאת ההחלטות "הקשות", זה הוא שמקבל –
        לייקוב אחראי לפיטורי דון נלסון.
        לייקוב אחראי לפיטורי מארק ג'קסון.

        (לייקוב הוא בעלי רוב המניות בקבוצה מאז נוב' 2010)

    2. תודה רבה גיא. לא זכרתי את פרשת אליס. מסכים בהחלט שהבעלים הוא חלק חשוב ברובד הניהולי, לא רק בלוחמים כמובן ושלייקוב מגיעות הרבה מחמאות

  10. פוסט מושקע ומשובח
    נגעת בהרבה נקודות חשובות אבל בעייני הכי חשוב זה האווירה בחדר ההלבשה. דרושה סינרגיה של המרכיבים כדי לקבל יתרון על שאר הליגה. הרי כמעט כל מי שמשחק ב NBA הוא מוכשר בטירוף…. צריך לדעת איך לתת לו להינות תוך מיקסום היכולות שלו.
    אם גם השדרה הניהולית מהמאן עד הבעלים שותפים לאותה פילוסופיה אזי ההצלחה מובטחת.
    נדמה לי שפופ אמר שזה בסך הכל משחק ילדים עם כדור וצריך לשים דברים בפרופורציה 🙂

  11. מאמר נהדר וכיפי לקריאה.
    הנה קישור למאמר שכתב אוריאל דסקל בכלכליסט ושכותרתו:
    הדמוקרטיה היחידה…
    גולדן סטייט ווריירס בנתה תרבות דמוקרטית שבה כוכבים גדולים מקריבים מעצמם כדי לעבוד יחדיו למען מטרה אחת: אליפות
    http://www.calcalist.co.il/sport/articles/0,7340,L-3714206,00.html

    כמובן שהמאמר הזה קצר יותר אבל גם הוא מתייחס לתרבות הניהולית של גולדן סטייט, לבעלים, הנהלה, צוות אימון ולשחקנים
    ועוד פעם, תודה רבה על ההשקעה במאמר הנפלא הזה.

    1. תודה רבה אמנון. לא הכרתי את המאמר.
      אוריאל דסקל מצוין לדעתי. לא יודע למה הוא כותב באתר פחות טוב משלנו 🙂

  12. הצירוף של דוראנט הוא בעיניי מקרה המבחן שמעיד יותר מהכל על מה שנבנה בגולדן סטייט.
    מדובר בסוליסט ענק, שנספג בתוך משחק קבוצתי בלי שיכולתו תיפגם, בלי שהמערכת שאליה הצטרף נפגעה, נפגמה או השתנתה, בלי לכלוכים ובלי עימותים.
    מי שרואה כמובן מאליו את ההשתלבות המושלמת של דוראנט בתוך גולדן סטייט של לפני שנתיים לא מבין כלום בכדורסל ובבני אדם. זה היה מתכון בדוק לכל כך הרבה בעיות, שאף אחת מהן לא התרחשה.
    בעיניי זה מדהים.

  13. יש פוסטים כל כך ברמה גבוהה באתר שזה פשוט לא להאמין. כמה אינטלגנציה, הסבר בהיר וברור מלווה בדוגמאות. ללא ספק מבוא לעבודת דוקטורט. מרשים מאוד!!

  14. פוסט נהדר מיקי ובהחלט לתרבות הארגונית יש הרבה זכויות בהצלחת הקבוצה.
    השאלה תמיד בכל ארגון מצליח היא למי לזקוף את ההצלחה. כמובן שההצלחה תמיד מוכתבת מגבוה, אבל בכל ארגון טוב, ה'כוכבים' הם אלו שבאמת מאפשרים לדברים להתנהל בצורה חלקה.
    חוט מקשר בין הספרס, דאלאס וגולדן סטייט, מהארגונים המצליחים של המילניום הנוכחי (אמנם עידן גולדן סטייט קצר יותר ויהיה מעניין לראות לאורך זמן איך יתמודד עם שינויים)- הם הכוכבים בדמות דאנקן, נוביצקי וקרי שיכלו להכיל מאמן דומיננטי, לדעת לתת קרדיט לאחרים ולהצליח להימנע מלהפוך לפנים הבלעדיות של המועדון.
    כמובן שחשיבות המערכת, היציבות ושחקני המשנה עצומה, אבל כל זה לא היה יכול לקרות בלי שהכוכבים יאפשרו את זה.

    1. אגב בניתוח swot שעשית (אהבתי את הרעיון) האיומים הם לאו דווקא איומים מבחוץ, אלא מבפנים:
      1) מאבקי שליטה פנימיים
      2) תקרת שכר ותשלומים
      3) עייפות החומר

      אני חושב שהמערכת שלהם חזקה מספיק להתמודד עם האיומים, ולגבי האיום השלישי, כאן דווקא התוספת של קאזינס מזרימה דם חדש שתיתן להם עוד זריקת מוטיבציה.
      עם המסקנה הסופית מסכים בהחלט. כל דבר מלבד אליפות יחשב להפתעה עצומה.
      באסה לליגה סבבה להם.

      1. זה עניין סמנטי – פשוט במודל עצמו ההיבטים הפנימיים השליליים מוגדרים כחולשות (Weaknesses), וההיבטים החיצוניים השליליים מוגדרים כאיומים (Threats). אבל לגופו של עניין אני כמובן מסכים איתך.

    2. תודה רבה אפלטון.

      מסכים כמובן שלכוכבים משקל מכריע ביצירת התרבות הזו, והם בוודאי יכולים להיות show stoppers לתרבות אירגונית מוצלחת. אבל גם כוכבים "נוחים" לא תמיד יספיקו אם המערכת מסביבם לא שותפה לתרבות הארגונית.

      בנוסף, גם הכוכבים התחילו את דרכם כצעירים בני 18-22 במצב שבו הם רק רוקיז שחובת ההוכחה עליהם, ולכן לתרבות האירגונית יש השפעה מעצבת עליהם.

      לברון אולי נראה אחד שכבר בגיל 18 לא צריך היה להקשיב לאף אחד, אבל שחקנים כמו טייטום ובראון, מיטשל ואחרים יכולים להתפתח לכל מיני כוונים והחשיפה שלהם לתרבות ארגונית מוצלחת כמו בבוסטון ויוטה יכולה לבנות אותם נכון גם לימי כוכבותם הצפויה.

      1. אני חושב שמדובר על אופי כישרון הכוכבים כגורם הכי חשוב.
        כמובן שלתרבות הארגונית יש משקל בפיתוח האופי של הצעירים, אבל קרי, דאנקן ונוביצקי הם לא תוצר של המערכת אלא מכתיבים איך המערכת תתפקד.
        בכדורסל, שם ההשפעה של היחידים הרבה יותר גדולה מכל ספורט אחר, החשיבות של הכוכבים גם גדולה יותר מהכל.
        יוסטון במובן הזה דווקא דוגמא מעניינת. קבוצה שהתרבות הארגונית שלה היתה יכולה להיחשב למאוד בעייתית בכל אספקט.
        מהסירוב של לס אלכסנדר הבעלים הקודם לשלם מס מותרות גבוה או 'לבנות מלמטה' דרך הדראפט, מה שהכריח את מורי לעשות רכבת רוסטר בלתי נפסקת. דרך ההתייחסות לעובדים כאל חלקים במערכת והסירוב של מורי במשך כמה שנים טובות להאמין שלמאמן ישנה חשיבות אמיתית, או שכימיה קבוצתית זה בכלל דבר.
        הארדן עצמו גם לא כוכב שהוא דוגמא טובה לכאורה. הוא לא מנהיג טבעי, לא מודל ודוגמא בכל מה שקשור לחיים האישיים וגם על המגרש לא אחד ששחקנים יסתכל אליו כשקשה והוא ירים אותם.
        הסיבה שזה עבד ביוסטון היא שבסופו של דבר הארדן כן מחפש מישהו שיגיד לו מה לעשות. הצירוף עם פול עבד כי הארדן מקבל את המנהיגות של פול, ופול בתמורה מבין שהארדן הוא הכוכב על המגרש. לתרבות הארגונית אין בהכרח חלק גדול בהצלחה, אלא היכולת של הכוכבים לקבל את העזרה לצידם ולדעת להשתנות אם צריך לטובת הכלל.

        1. מסכים עם רוב מה שאתה אומר, רק שאני רוצה להרחיב את זה מעבר לכוכבים. לאדוניס האסלם, למשל, יש השפעה עצומה על התרבות של מיאמי, מבלי להיות כוכב. וספואלסטרה מסכים:
          “When you talk about culture and Miami Heat culture, you’re talking about Udonis Haslem,” Heat coach Erik Spoelstra said. “The way he keeps himself ready, the way he’s always working, the way that he’s a voice in our locker room, he epitomizes what it means to be a Miami Heat player. We tell people all the time, if you want to understand our culture, look at UD. He is our rock. He has the ultimate respect of this locker room.”

        2. אחלה ניתוח של יוסטון, אני מסכים לגמרי, פשוט חושב שזו, בעצם, התרבות הארגונית שלהם.

          קבוצה של אנשים (מורי, דאנתוני והארדן, לכל הפחות) שלא רואים כלום חוץ מלעשות את מה שצריך לעשות כדי לנצח. זה מתחיל עם השלשות (לקחו לקצה), ממשיך דרך סחיטת העבירות של הארדן (לקח לקצה), וממשיך עם הטרייד על כריס פול ואפילו החתמת כרמלו (כרמלו זה בהגדרה קצה 😉

          התחושה שלי היא שאם מחר יגלו שהסיכוי לאליפות גדל כאשר הPF יכול לגרד את אוזן ימין עם בוהן שמאל הם יחפשו, ימצאו ויחתימו PF שיכול לעשות את זה, גם אם יצטרכו לטוס למונגוליה כדי לעשות זאת. מין גישה מדעית, עניינית ופרקטית לעשות את מה שצריך.

          אחד – אני מקווה, בשבילם, שיצליחו.
          שתיים – גם אם לא – הם מייצרים רעיונות חדשים, דיסרפטיביים, חדשות לבקרים, ומקדמים מאד את הליגה. לפעמים זה מעצבן (סחיטת העבירות), אבל אי אפשר להמעיט בחשיבות שלהם. אני חושב שיהיה בלתי אפשרי לסכם את העשור הנוכחי בליגה בלי לציין את הרוקטס. ממש אינובייטרז.

  15. מיקי פוסט נהדר, תודה רבה!
    רק הוספה קטנה- חלק מהתרבות שדיברתי עליה (ובצדק) מגיעה מהנשיא, ריק וולץ, הגיעה פחות או יותר ביחד עם לייקוב אם אני לא טועה והוא חלק בלתי נפרד מההפיכה שלהם למה שהם היום.

    אחד המשפטים המוכרים שלו מדבר על כך שהוא ולייקוב הגיעו הייתה להם מטרה לשנות את התרבות של המועדון ולהפוך אותו למותג מספר 1 בליגה. הוא מספר שהעובדים התחלקו ל2, אלה שאמרו שאין סיכוי ועליהם הם ויתרו, ואלה שאמרו בואו נעשה את זה.
    מספר הרבה לדעתי על השינוי שלהם בכל התחומים.

  16. מיקי סחתין על ההשקעה, עשית פה מאסטרפיס
    (אם כי אני גם הייתי מחלק ל3 חלקים)
    אני לא בטוח עד כמה אפשר לכמת "תרבות ארגונית", אני גם לא יודע למה דווקא תרבות ארגונית הוא מכפיל הכוח החשוב. אולי "כישרון" הוא המרכיב שמכפיל את הכל (שיטת משחק X כישרון=הצלחה ?), וכ"ו.
    עם זאת אין ספק שיש לג"ס תרבות ארגונית טובה. לדעתי הם עדיין לא עמדו במבחן אמיתי (לברון לבדו לא יכול, הוא זבוב, ובפעם היחידה שהוא כן הצליח הם מייד רצו לקנות את התותח הכי גדול שקיים בשוק).
    המבחן האמיתי שלהם כתברבות ארגונית יהיה על פני 10 ו-15 שנה ולא על פני 5 שנים שהם פיק מתמשך שנובע מהמון צירופי מיקרים.
    בקיצור to be continued . . .
    נ.ב. אתה יכול להוריד כרב את "(לשעבר מיקי)" 🙂

    1. אוקלהומה הרוויחה את זה ביושר…ואני אומר את זה בתסכול, לא בשמחה לאיד.
      אלמלא קוואי והגנת הברזל של טורונטו, הייתי מוכן להמר שזה יהיה הגמר השנה.

  17. רק רוצה להזכיר שיש עוד קבוצה שעושה בדיוק את מה שגולדן סטייט עושה פה. קבוצה שהייתה צריכה לבנות את עצמה מלמטה, והלכה על פיתוח הארגון. קבוצה שעד עכשיו חיפשה מציאות בעזרת "Bring out your busts, your whiffed picks". קבוצה ששנה הבאה יוצאת לשוק שוב לחפש שחקנים, אבל הפעם קצת יותר בקלאסה, ועדיין תשים כפנים של המועדון את ה-GM והמאמן.

          1. לא יודע אם הייתי אומר שום דבר. בין דינווידי להאריס, ברוקלין הצליחה למקם את עצמה במקום שלפני שנתיים נראה בלתי אפשרי להשגה עבורם – כאפשרות.
            כמו שאתה אומר, לא יודע אם יספיק. אבל אני מחזיק להם אצבעות. מי שיחתום שם לא יתחרט.

  18. איזה מאסטרפיס. כבוד. ממש דוקטורט!
    כל כך קשה להיות פייבוריט כל כך הרבה זמן.
    לדעתי ילך להם קשה מאוד העונה, אבל בטח יקחו עוד טבעת לאוסף…

  19. משתכנזים בחיים לא יבינו את הקסם של הוורירס כי אתם משתכנזים
    המוח שלכם שטוף קפיטליזם מהרגע שנולדתם

    יש דבר כזה אושר והוא מדבק ומספיק שיש לך אחד כזה עם הזמן הוא ידביק את כולם

  20. פוסט מעניין תודה רבה.
    שתי הערות:
    1. תרבות ארגונית בדרך כלל משמעותית יותר בארגונים גדולים יותר מאשר קבוצת כדורסל שמורכבת מ 15 שחקנים צוות מאמנים ואנשי אדמינסטרציה .דוגמא לגוף עם תרבות ארגונית דומיננטית היא צהל שיש לו מאפיינים של תרבות ארגונית החל מהרמה התחתונה (למשל שפה יחודית) ועד לרמה העליונה ביותר (ערכים כגון אחרי, דבקות במטרה אחד למען כולם וכ').
    2. מאפיין חזק נוסף של תרבות ארגונית הוא שהיא לא תלויה כמעט בפרסונות שמנהלות אותה או בעובדים. יש לה חיים משל עצמה והיא נשמרת גם כשמתחלפים המנהלים והעובדים (שוב צהל כדוגמא מצויינת לעניין).
    אני חושב לכן שהתופעה שנקראת גולדן סטייט היא יותר תולדה של ניהול מצוין . (החלטות ניהוליות מג'וריות כגון: השחרור של אליס ההבאה של דוראנט ; הפיתוח של שחקני הבית שלקח שחקנים בבחירות 7 11 ו 35 והביא את היכולת שלהם באמצעות שיטות אימון מתקדמות לכדי מיצוי מקסימלי ; הבחירה בסטיב קר; היכולת ללכוד שחקנים בתשלום מינימום ולתת להם את ההרגשה שהם מרוצים (דוגמא לכך היא דוראנט העובדה שהוא לא חותם על חוזה ארוך משאירה את כל החשיפה לסיכון של פציעה עליו בלבד;
    מעבר לכך זה פוסט מצוין ואכן יש שם מאפיינים יחודיים של שיתוף שלא אופייניים לקבוצת NBA שהוא בהגדרה ארגון סוליסטי במהותו.
    תודה רבה על הפוסט.

    1. תודה רבה בנג'ו.
      מסכים שקל יותר לדבר על תרבות ארגונית בארגון גדול, אבל לדעתי היא ניכרת גם בארגונים יותר קטנים, גם אם היא יותר קלה לשינוי.

      גם בגולדן וגם באוקלהומה יש 15 אנשים והעסק מתנהל אחרת לגמרי. תסתכל גם על כדורגל (אם זה מעניין אותך) – 23 שחקנים ביונייטד, 23 ביובנטוס, והעסק נראה אחרת. גם בארגון קטן לעתים קשה לשנות – מוריניו לא מצליח ביונייטד, ופפ לא זכה בצמפיונז בביירן. ודווקא יופ היינקס, מאמן פחות נחשב מפפ, זכה ואף הביס את פפ בדרך לשם, ועם סגל פחות טוב משהיה לפפ בביירן – מקרה? לא בטוח. אפשר לטעון שביירן, באיזה מקום לא מוגדר, היא ביירן, ואפילו גאון כמו פפ, ששינה את כל הסגל, לא הצליח לשנות את העסק.

      1. מסכים (כמו שאמרתי הפוסט מצוין זו רק הערה קטנה. מסכים שגם ארגונים קטנים העניין רלוונטי ולא טריוויאלי לשינוי כמו שאמרת).

להגיב על דרים טים טום לבטל

סגירת תפריט