PF/ מתן בניטה

כל אחד/ת מכיר/ה את הסיטואציה..

החברה נפגשים למשחק במגרש בשכונה. שני ילדים, אחד מול השני, אגרופים קפוצים באוויר, זעקת "אנטטרוווח" והופה, התחיל הדראפט של שכונה ד' באר שבע..

בתור ילד, תמיד היית בוחר את השחקן הכי מוכשר שנשאר פנוי. וכשאני אומר מוכשר, הכוונה היתה מי כדרר וקלע הכי טוב. בשכונה ד', רוב הסיכויים שוירטואוז כמו בלייק גריפין היה נבחר לפני הערס של השכונה, דריימונד גרין. אבל תשאלו את דרל מורי, כישרון זה לא רק לכדרר ולקלוע… יש הרבה יותר מזה..

היום נדבר קצת על עמדת ה-PF. עמדה שהיא כולה שגיאה אבולוציונית, ג'חנון ללא גלוטן של עמדות הכדורסל אם תרצו… אז איך כל זה קרה?

נדב הנפלד, PF אגדי ומפרסם ביטוחים ידוע

קצת היסטוריה

בהתחלה היו רק שלוש סוגי עמדות. גארדים, פורוורדים, ופיבוט. את הכדור כמובן, היה אסור להקפיץ רחמנא ליצלן. והכדור היה עובר במסירות מאחד לשני. שימו לב לחוק הראשון שחוקק ד"ר נייסמית:

1. The ball may be thrown in any direction with one or both hands.

במבט ראשון, החוק נראה טריוויאלי למדי, אבל העובדה שצריך לציין במפורש שמותר "למסור את הכדור לכל כיוון". ב"יד אחת או שתי ידיים" מראה על הקשר בין הכדורסל לכדורגל אמריקאי, בו יש קבוצת הגנה (גארדים), וקבוצת התקפה (פורוורדים), ושחקן אחד מיוחד הקווטרבק (הפיבוט).

עם השנים החוקים משתנים. הסל מתחורר וכבר לא צריך סולם בכל פעם שמישהו קולע (אל דאגה, המשחק הראשון נגמר בתוצאה 1-0 מסל של צ'ייס!!). כבר מותר לכדרר, קשת השלוש נפרסת מול עינינו, והעמדות מתחילות להתארגן מחדש. את תפקיד הפוינט גארד מאיישים שחקנים כמו בוב קוזי, פיסטול פיט ושות'. שחקנים עם שליטה עילאית בכדור עם יכולת למצוא את החברים במסירה, כמו היכולת של מומי למצוא מועדון פוקר בבני ברק.
בתפקיד השוטינג גארד תמצא קלעים בחסד עליון כמו ג'ורג' גרווין וג'רי ווסט.
בעמדת ה-SF  תמצא שחקנים גבוהים ואטלטים בצורה יוצאת דופן כמו ד"ר ג'יי
וב-CENTER נשאר הפיבוט הטוב והמוכר בדוגמת ראסל את צ'מברלין.

ולמי לא נשארה דייסה? קראתם נכון… הוא איטי ושמן מדי מכדי להיות SF. ונמוך מדי (או רזה מדי) בשביל להיות סנטר. אז אל תדאג, נעשה אותך פאוור ריינג'ר.

מוויקיפדיה:

באופן מסורתי תפקידו של הפאוור פורוורד דומה לתפקידו של הסנטר..

אפשר להגיד שהתפקיד של הפאוור פורוורד נשמע די מיותר, ובלי לדעת יותר מדי, נראה שידו של עופר עייני הייתה בדבר.
ובכל זאת, יש גם הישגים:

פאוור פורוורדים שהובילו את קבוצותיהן לאליפות

רק אחד. דירק נוביצקי. (לא, דאנקן הוא סנטר דיי לשקרים).

פאוור פורוורדים שלא הובילו את הקבוצות שלהם לאליפות:

בלייק גריפין, קווין לאב, צ'ארלס בארקלי (לא בדיוק), כריס וובר, קווין גארנט, קנת' פאריד ( 🙂 ), קארל מלון, אמארה סטודמייר ועוד… (רק להבהיר את הטענה. הם לא לקחו אליפות כשהם "השחקן הטוב בקבוצה" או חלק מצמד).

למה?

אמארה הוא אולי הדוגמה המושלמת.

  1. שחקני פנים תמיד יהיו תלויים בשחקני חוץ שיפעילו אותם ולכן הצלחה של PF תלויה מאוד בסיטואציה. כמו שאמארה היה כוכב עליון ליד נאש בפיניקס ודעך מהר אחרי (בארקלי הוא מוטציה בתחום הזה ולכן אי אפשר להגדיר אותו כפאוור-פורוורד קלאסי), ככה שחקני פנים רבים נוטים לרדת בתפוקה, תלוי מי משחק לידם.
  2. PF מהגדרתו, הוא סוג של טווינר. ולכן בשלבי הפלייאוף כנראה, מתישהו, ימצא המיסמאץ' שיכריע אותו. בעוד שאקיל ואלאג'ואן (אפילו הווארד בזמנו) שלטו ביד רמה בצבע מול כל מה שלא זרקת עליהם. בלייק גריפין לא הצליח לספק נקודות בצורה אמינה כשההגנות התחזקו בפלייאוף ותקפו את נקודות התורפה שלו.

ה-PF זו העמדה החשובה ביותר לקונטנדרית

מה?????? לא חפרתי לכם שעה עכשיו למה PF וג'חנון ללא גלוטן זה אותו דרק? כן,כן..אבל…

שנת 2004, בהפועל ירושלים מתקבץ סגל מוכשר הכולל את וויל סולומון, דורון שפר, טונג'י אוואנג'ובי ועוד.. הקבוצה מגלה ניצוצות לאורך השנה אבל לא מצליחה להתחבר למשהו יציב. עד שבינואר 2004 מגיע שחקן רוסי בשם קלי מקארת'י ומאייש את תפקיד ה-PF. פתאום הכל מתחבר בבירה. הקבוצה מתחילה לרוץ ובסוף השנה זוכה בגביע היול"ב בניצחון על ריאל מדריד הגדולה.
אותה שנה. גם באמצע העונה, במפעל הרבה פחות חשוב מגיע שחקן פחות מוכר בשם ראשיד וואלאס, לדטרויט פיסטונס, לכאורה קבוצה שצריכה להגיד תודה על הופעה מכובדת בפלייאוף. מהרגע שראשיד מגיע, דטרויט מנצחת את רוב המשחקים בדאבל פיגרס, ובגמר ראשיד מוביל את הקבוצה בחסימות למשחק (עם 1.6 כאלו) וקולע 13 נק' בממוצע כשדטרויט לוקחת את הסדרה מהלייקרס הגדולה.

אז למה?

מספיק להיזכר בדניס רודמן, איש הדברים הקטנים, או לראות את דריימונד גרין כדי להבין את כל הסיפור!
בזמן שלכל העמדות האחרות יש תפקיד מוגדר בו הם חייבים לעמוד, ה- PF הפך להיות  מעין שחקן ספייר. סותם החורים של קבוצה אם תרצו. צריך שלשה? הוא יכול להיות סטרץ' -4. ריבאונד התקפה? אין בעיה.. גם ככה הסנטר ירד להנה לפני. עזרה בהגנה? יכול להחליף בצורה סבירה על כל שחקן. יוצא שדווקא בפלייאוף, PF מגוון יודע לתת לקבוצה את ההתאמות שהיא צריכה ולשים את הכדור הנכון בזמן הנכון (עיין ערך רוברט הורי בלייקרס). נראה שאת הסטאר-קוואליטי שווה להשקיע בעמדות אחרות, ולתת ל- PF להיות העובד המסור שעושה את כל הדברים הקטנים. כל שנה בפלייאוף מתבלט בקבוצה האלופה איזה PF שכולם מדברים עליו. אם זה רודמן בשיקאגו, הורי בלייקרס, יודאניס האסלם למען השם במיאמי, טריסטאן תומפסון בעונת האליפות (ולא בעונות האחרות) ועוד..

והנה.. הגדול בתחום:

לפוסט הזה יש 71 תגובות

  1. סקירה יפה.
    ה-4 הוא הפילר של הקבוצה. אוכל הזבל.
    התפקיד הכי חשוב בחמישיה הוא 3, מבט על כל הפיינאלס MVP האחרונים יוכיח, ולידו כדאי 1 מצוין. הסנטר, 5, נשחק כמעט לגמרי במשחק המודרני, וה-2 נמצא בירידה עצומה
    אבל התפקיד הכי חשוב באמת זה אנשי החליפות, שיידעו איך להעביר, את מי להעביר, איך לשכנע, איזה פיתויים להציג, מה להציע בתור עיסקאות מהצד מחוץ לעולם הכדורסל, במטרה למצוא פרצות בחוק ובתקרת השכר. ה-0 הוא המנצח.

  2. מסכים עם מנחם, כתיבה מעולה וכיפית.

    כיום העמדות די מטושטשות, גם מבין מי שהזכרת, אלו שעדיין משחקים, הם לא לגמרי pf במובן הקלאסי.
    נראה שהיום הדרישה לוורסיטליות הורחבה לכלל השחקנים.

  3. מסכים לגמרי שהעמדה הזאת מאד נחותה, אך בשנים האחרונות העמדה הזאת היא מרכזית ברגע שאין יוניקורן(אהבתי את המושג) במרכז הצבע.

    למה תמיד נכנס למשוואה בלייק גריפין? הוא לא PF מרשים למדי, במיוחד בגלל הגודל, את האטלטיות היא מאבד משנה לשנה.

    אגב, קווין גארנט היה הPF המושלם מבחינתי, שליטה נהדרת בצבע ויד רכה. בהגנה אין על מה לדבר בכלל.

        1. אין סיבה להתייאש! מי שחושב ששחקן מסוים שפחות מגוון משחקן אחר והרבה מאוד פחות טוב בהגנה והרבה פחות טוב בשקלול הגנה והתקפה ולא יותר חכם ואפשרי מאוד שפחות וגם לא יותר משפיע על המשחק והקבוצה ואולי אף פחות, הוא דווקא הטוב יותר, הוא זה שצריך להתייאש!!!

  4. תודה רבה מתן, פוסט מעניין מאד. באמת סוג של תפקיד אפור יחסית, שאפשר לקחת אותו לכל מיני כיוונים.

  5. מצויין מתן
    מה שחשוב זה האבולואצייה של העמדה
    בעבר שיחקו בהרכבים של 3 גבוהים
    הקבוצה האחרונה ששיחלה במודל הזה הייתה הלייקרס 09-10 עם ביינום גאסול ואודום
    כיום ה PF ה"קלאסי" חלפה מהעולם
    רציתי לכתוב פוסט דומה על עמדות ווהשפעה שלהן על המשחק ,שיחקת אותה !

    1. בדיוק גם הסטרץ ארבע השתנה והיום מחפשים שחקנים ורסטליים שיכולים לשמור ולהחליף בין עמדות (בוסטון פיניקס גולדן סטייט יוסטון)…
      לא פעם העונה ראינו את לברון כפאור פווארד מנהל משחק מאלבו, את דוראנט כ4 כשגרין סנטר.

  6. יופי של פוסט אבל קווין גארנט ועוד איך הוביל קבוצה לאליפות וטים דאנקן ועוד איך היה פאוור. גם לארי בירד שיחק המון כפאוור פורוורד. הזכרת את דירק, ובשביל העתיד יש גם את הגבה, פורזינגיס והפיני של שיקגו. קארל מלון וברקלי לא זכו באליפות לא בגלל שהם היו כוכבים בעמדה הלא נכונה, אלא בעיקר כי היה שם איזה מייקל אחד שעמד להם בדרך. נראה שסימנת קצת מטרה והתאמת את הפוסט לפיה.

    אבל בלי שום קשר, אתה כותב מצויין ותמיד כיף לקרוא.

    1. אין לי מה לומר חוץ ממסכים ב50 אחוז. באמת התלבטתי עם כל מי שאמרת… אפשר להתווכח אם גארנט היה הטוב בקבוצה אבל אי אפשר להתעלם שזו היתה סופר טים בכמה רמות מעל השאר. מה שמראה את ההישג הגדול של נוביצקי להוביל קבוצה באופן בלעדי דאנקן כמו שאמרת.. סילוף עובדות מוחלט 😃.

      1. ללא גארנט הסלטיקס הפסידו בסיבוב השני ב-2009 ועם גארנט זכו באליפות והגיעו לגמר נוסף כשגארנט כבר היה פחות טוב לאחר פציעה רצינית. הוא הוביל את הגנת הקבוצה שהייתה הטובה בליגה, היה הדבק של הקבוצה והכניס טירוף והתלהבות כשהיה צריך. אין ספק שהוא היה השחקן החשוב ביותר והגורם המשפיע ביותר בין שחקני הקבוצה שעשה את הסלטיקס למה שהייתה באותן שנים.

    2. בירד שיחק פאוור בשנים שסדריק מקסוול הסמול שיחק בקבוצה ומקהייל היה המחליף של בירד. אחרי שמקסוול עזב בירד חזר לעמדתו הטבעית ומקהייל עבר למקומו הראוי בחמישייה הפותחת.

  7. נקודת מבט מעניינת מאוד,תודה,אחלה מאמר,
    המסר,הכוכב לא צריך כוכב ב PF ,אלא עדיף בעמדות אחרות,חתיכת נקודה.

  8. כתיבה יפה, אבל מלאה באי דיוקים.

    1. טים דאנקן היה פאואר פורוורד מרבית הקריירה, בטח בשנים הראשונות.
    2.בוב פטיט הי פאואר והוביל את קבוצתו לאליפות.
    3. אמארה שיחק סנטר ולא פאואר בשנים הגדולות שלו ושל נאש.
    4.קאלי מקארטי שיחק בעונה המדוברת בירושלים בעמדת הסמול פורוורד, בעמדות 4 ו 5 שיחקו קויזיקרו וטנג'י.
    5.מקארטי עבר לשחק ברוסיה וקיבל שם אזרחות לאחר הקדנציה שלו בארץ, לפני זה ספק אם ידע היכן רוסיה. לפני ירושלים שיחק בארץ במספר קבוצות.
    6.טריסטן תומפסון משחק בקליבלנד בעמדת הסנטר, בפאואר התחלקו לוב וקינג גיימס.
    7.להכרזה אחת אני מסכים עבורנו נדב הנפלד הוא הגדול מכולם.

  9. יישר כוח על המאמר אך כמה טעויות:
    פיסטול פיט היה בעמדה 2, דאנקן כן היה פאוור פורוורד ולא שחקן ציר ולכן דנאקן גם הוא פאוור שהוביל קבוצתו לאליפות. וגארנט היההדחקן החשוב ביותר של הסלטיקס בזכייה באליפות ב-2008 כי הוא הוביל את ההגנה שלה שהייתה הטובה בליגה והיה הדבק של הקבוצה ושותף בהנהגת הקבוצה עם פירס.
    כך שישנם שלושה פאוורים שהובילו את קבוצתם לאליפות: דאנקן, גארנט ונוביצקי.

    1. דווקא ג'רי וסט חלק מהקריירה שלו היה רכז ועשה זאת מעולה. מרביץ' כל הקריירה שלו שיחק בעמדת הקלעי והיה באמת קלעי וסקורר נפלא.

  10. בעמדה 3 היו גם כאלו שלא כ"כ אתלטים אך עם חכמת משחק גבוהה וקליעה מצוינת ויכולת מגוונת ומעל כולם וכל השחקנים בעמדה זו לפחות עד לברון, לארי בירד. וכן היו מולין, בארי והבליצ'ק שהיה הטוב ביניהם בהגנה.

  11. יופי של פוסט.
    לדעתי העיניין הוא פשוט.
    קשה לקטלג שחקן שהוא בדיוק 4
    אם הוא קולע שלשות ומאוד ורסטילי הוא היהנחשב 3.
    אם הוא דומיננטי מתחת לסל למרות קליעה מצויינת מחצי מרחק יחשב לסנטר.
    היום עם מושג הסטרץ' פור אפשר להגיד על בירד ששיחק 4
    כנל לדעתי על לברון ואיגי(שגם סנטרים לפעמים)
    הגבולות מטושטשים היום וכל שחקן צריך להיות כמה שיותר "שלם".
    (אלא אם כן אתה כח התקפי או הגנתי חריג).

  12. דירוג עשרת הפאוורים הטובים בכל הזמנים שלי:
    בארקלי, דאנקן, גארנט, פטיט, הייס, מלון, לוקאס, נוביצקי, מקהייל, דה בושר.

  13. אחת ולתמיד בעניין נוביצקי שהוביל לבדו את דאלאס לאליפות: גם אצלו זה לא היה לבד כלל כי אמנם לא היו עוד שני כוכבים גדולים אך היו עוד כמה וכמה כוכבים שחלקם אמנם היו מעבר לשיאם אך שיחקו עדיין נהדר:
    קיד בן ה-37 מסר 8.2 אס' וחטף 1.7 פעמים למשחק ב-33.2 דק' ; טרי בגיל 33 קלע 15.8 נק' ב-50.9% אפקטיביים, מסר 4.1 אס' וחטף 1.1 פעמים למשחק והגנה חזקה ב-31.3 דק'; קארון באטלר עם 15 נק' וארבעה כ"ח וחטיפה למשחק והגנה איכותית ב-29.9 דק', מאריון עם 12.5 נק' ב-52.3% אפקטיביים, 6.9 כ"ח, 0.9 חט' ו-0.6 חס' למשחק והגנה נהדרת ב-28.2 דק', צאנדלר עם 10.1 נק' ב-65.4% אפקטיביים, 9.4 כ"ח ו-1.1 חס' למשחק והגנה מצוינת ב-27.8 דק'. וכן היו עוד שחקני ספסל שעשו עבודה נהדרת.
    זה נקרא לבד?!

    1. אין דבר כזה לקחת אליפות "לבד".

      אבל מה לעשות, בפלייאוף של אותה אליפות נוביצקי קלע 27.7 נק' למשחק,
      הבאים אחריו היו טרי עם 17.5 נק', ומריון עם 11.9 נק'.
      לא היה שחקן נוסף באותה קבוצה עם 10+ נק'.

      אם תחפש היטב, תגלה שיש מעט קבוצות אליפות עם חלוקת נק' כל כך לא שוויונית.
      היו הקבוצות של ג'ורדן,
      היו הרוקטס של אלאג'ואן (94'),
      והיו גולדן סטייט של ברי (75').

      זהו.

      1. ההסתכלות שלי על דאלאס של השנה ההיא היא פר משחק ולא בממוצע. הממוצע כאילו יראה שדירק לרוב נשא בעול של הקליעה והשאר תרמו את חלקם הצנוע. העניין הוא שברגע שנכנסים לבוקס סקורס של המשחקים לכל אורך הפלייאוף מגלים שכמעט בכל משחק נתון היו כמה שהתעלו וסחבו יפה את עול הקליעה. הסדרה מול הלייקרס שהייתה המופת של הקבוצה הזאת וכוללת לדעתי את המשחק עם תרומת הספסל הגבוה בהיסטוריה (נראה לי משחק 3, משהו כמו 90 נקודות מהספסל) הביאה כל משחק את הכוכבים התורנים ליד דירק. גם חשוב לבדל את ההישג של דירק אל מול לברון כי בשום שלב הוא לא הפך לפליימייקר כך שקשה לומר שהשאר התעלו בזכותו. דירק מעולם לא עבר את ה-3.5 אסיסטים למשחק ובפלייאוף ההוא לא הפך למוסר גדול (2.5 אסיסטים למשחק). הוא היה בסדר עד טוב בהגנה וריבאונדר לא רע. הסטטיסטיקה המתקדמת גם מתקשה להעמיד אותו בסדר גודל היסטורי אפילו ביחס להופעות פלייאוף אחרות שלו עצמו. לפי BPM – הפלייאוף של 2011 היה השמיני הכי טוב שלו בקריירה. בWS מקום 5 בקריירה שלו, VORP אומנם מקום שני בקריירה, אך ה-1.3 שלו ממש לא מתבלט היסטורית. אבל הוא אחד הקלעים הטובים בהיסטוריה תגידו… אז ה-TS% שלו באותו הפלייאוף של 60% הוא מרשים אך… סטף קרי בגמר 2015 שנחשב לכזה בינוני עד כדי כך שגנבו לו את גביע ה-FMVP עשה TS של 58.5% והוביל את הסדרה ב-WIN SHARE. יציב? כן בהחלט. מנהיג? גם. קלאץ'? כן. סחב לבד קבוצה? ממממש לא. דאלאס היתה קודם כל קבוצת הגנה באותה השנה. דירק ניצח בנרטיב בגלל שליריבה קראו מיאמי ובגלל ששנים סחב את תדמית הלוזר שלא בצדק וכך ארזו את כל הסיפור שלו על אותו הפלייאוף).

        1. כל מה שאתה כותב, ג'ון, נכון.

          אבל כאשר מתבוננים על כל סדרה בנפרד, כל משחק בנפרד,
          אז בכלל מניותיו של נוביצקי מטפסות.

          בסדרה הראשונה באותו פלייאוף, משחק 6 בפורטלנד.
          14 נק' ברבע האחרון (כולל רצף מרשים בתחילת הרבע שנתן לדאלאס את המומנטום עליו שמרה עד הבאזר).

          משחק מס' 1 מול הלייקרס, בלוס אנג'לס.
          דקה לסיום ההפרש הוא 3+ לטובת הלייקרס. נוביצקי עם עוד 2 נק' מהזן שיש לו עליו פטנט, מצמצם לנקודה, ואז 20 שניות לסיום מעלה את דאלאס ליתרון עם 2 קרות דם מהעונשין.

          משחק מס' 1 , גמר המערב מול הת'אנדר. דוראנט נותן משחק לפנתאון,, כאשר הוא מסיים משחק עם 40 נק'.
          נוביצקי עונה באחד מהמשחקים הגדולים שאני זוכר –
          48 נק', 12 מ-15 מהשדה, 24 מ-24 מהעונשין.

          אותה סדרה נגד הת'אנדר. משחק 4 באוקלהומה סיטי. ניצחון של הת'אנדר משווה את הסדרה.
          5 דקות לסיום, והת'אנדר מובילים ב-15 הפרש.
          17 – 2 לדאלאס באותן 5 דקות מובילות להארכה בסיומה דאלאס מנצחים.
          12 מ-17 הנק' של נוביצקי.

          הפיינלס. משחק מס' 2. מיאמי מובילים 1 – 0 בסדרה.
          נק' מהעונשין, 4 דקות לסיום, מעלות את מיאמי ליתרון 90 – 81.
          עד לסיום המשחק, דאלאס קולעים 14 נק' מול 3 של מיאמי,
          9 מתוכן של נוביצקי –
          9 הנק' האחרונות של דאלאס במשחק.

          משחק מס' 4 באותה סדרה. נראה שמיאמי בדרכם להשתלט שו על הסדרה.
          נוביצקי לא באחד ממשחקיו הגדולים. 21 נק', אחרוזים רעים (6 מ-19 במשחק).
          אבל במאני טיים?
          10 מ-21 הנק' הן ברבע האחרון. כולל הסל החשוב של המשחק, 14 שניות לסיום.

          הפואנטה?
          ממוצעים, הם אכן רק ממוצעים.
          נוביצקי באותו פלייאוף, לא נתן רק ממוצעים. הוא היה הרוח החיה של הקבוצה,
          סביב יכולתו צמחה האמונה ששום פיגור לא גדול מדי.

          צריך שוב להבהיר נקודה חשובה –
          אין דבר כזה שחקן שזוכה באליפות. קבוצה זוכה באליפות.
          אבל הניסיון להמעיט במה שנוביצקי עשה ב-2011 רק בשביל להוכיח נקודה (הנקודה של קרמר – גארנט שחקן גדול יותר), לטעמי, חוטא למה שהוא עשה באותו פלייאוף יוצא מן הכלל.

          1. גיא אני מכיר בגדולה של נוביצקי ובקריירה ההיסטורית שלו. אך עונת 2011 לא מעלה ולא מורידה ממי שהיה. בהרבה מובנים זה לא היה הפלייאוף הטוב של חיו מבחינה אישית (ב2006 הוא היה מטורף וטוב יותר). אני פשוט מגיב לנרטיב בו נוביצקי עשה מעשה מופלא ויוצא דופן בקיץ 11 וסחב קבוצה וכו'… על זה הסכמנו. בנוסף יש נטייה להמעיט בערך קבוצתו כאשר אי אפשר לפספס את כמות הכישרון שהיתה שם (בסדרה מול הלייקרס האלופה המאבס נתנו את הכדורסל הטוב ביותר שלהם). זו תמיד הייתה הרגשתי. במקרה גם המספרים מראים שהוא היה מצויין לאורך כל הפלייאוף אך המספרים המתקדמים מראים שהם לא היסטוריים ברמה שהוא מקבל עליה קרדיט. מה שבולט הוא ששנה קודם הודח בסיבוב הראשון ושנה אחריי כאשר טייסון עזב הם הפכו קבוצת אמצע הדרך שהודחה סיבוב ראשון גם למרות מספרים דומים של נוביצקי שנה קודם ושנה אחריי. אז איך ניתן לומר "סחב"? לגבי גארנט או נוביצקי זה ממש קשה לי אישית להודות בזה כי אני מתאב את קווין גארנט ומאודדד אוהב את נוביצקי. אך גארנט במכלול פשוט היה שחקן טוב יותר ומשפיע יותר (בגלל השילוב בין הגנה להתקפה).

          2. גארנט היה לא פחות הרוח החיה של הסלטיקס והשפיע על יכולתה של הסלטיקס עוד יותר כי השפעתו הייתה גדולה בשני צדי המגרש בהגנה עוד יותר.

          3. ג'ון,
            אני מקבל, ומכבד, את הטיעונים לדרוג של גארנט לפני נוביצקי.

            הפואנטה שלי במהלך כך הוויכוח המעייף עם קרמר היא שזה סובייקטיבי.
            אתה בוחר בגארנט בגלל השלוב ביו ההתקפה להגנה.

            אני חושב שההבדל בין ה-2 בהתקפה, נותן את היתרון לנוביצקי.
            היכולת שלו להיות לפרקים "בלתי שמיר", זה היה ה-"דבר הנוסף" שנתן לקבוצה האדירה של 11' את הדחיפה לאליפות.
            גארנט, שלם ומצוין ככל שיהיה, אני לא זוכר סדרה שלו כמו אלו של נוביצקי מול הלייקרס והת'אנדר ב-2011.

            השורה התחתונה?
            בחירה של "הטוב ביותר" היא סובייקטיבית.
            אני חושב שגארנט ונובצקי, לכל אחד מהם יש טיעונים מצוינים למיקום גבוה ברשימת ה-PF.
            הדטרמיניזם הקרמרי שטוען שחד משמעית גארנט לפני נוביצקי –
            אתו אני רחוק מלהסכים
            (כמו שמשהו כמו אלף תגובות בימים האחרונים מלמדות…)

          4. ג'ון דווקא מסכים לדעתי שגארנט טוב יותר בוודאות…
            בכל מקרה אין אפשרות לומר שההבדל בהתקפה נותן לנוביצקי את הייתרון כשהפער ההגנתי לטובת גארנט גבוה מדמעותית מהפער ההתקפי לטובת נוביצקי. כדי לנצח בכדורסל צריך הגנה לא פחות מהתקפה ואמנם לדאלאס הייתה הגנה מצוינת אך לא נוביצקי הוביל אותה. מה שגארנט עשה בסלטיקס עם ההגנה היה לא פחות ממה שעשה נוביצקי בדאלאס עם ההתקפה, ובהשוואה של שחקן לעומת שחקן הוא פשוט היה טוב יותר ללא עוררין, טוב הרבה הרבה יותר בהגנה, טוב הרבה יותר בשילוב הגנה-התקפה, טוב משמעותית בכ"ח ובמסירה ובחטיפה ובחסימה, ונוביצקי טוב משמעותית בקליעה אך הרבה פחות ממה שגארנט טוב יותר בהגנה ודי הרבה פחות ממה שגארנט טוב יותר בשילוב הגנה-התקפה.

      2. זה רק בנקןדות עצמן אך אחרים תרמו הרבה בדברים אחרים שמשפיעים על הצלחת הקבוצה:
        קיד תרם 4.5 כ"ח כרכז, 7.3 אס' ו-1.9 חט'; מריון תרם גם 6.3 כ"ח וחטיפה וכמעט חסימה והגנה; טרי תרם 3.2 אס' ו-1.2 חט' והגנה; צ'אנדלר תרם חוץ מ-8 נק' ב-58.2% אפקטיביים גם 9.4 כ"ח וכמעט חסימה והגנה. ושלושת האחרונים תרמו להגנת הקבוצה יותר מנוביצקי באופן משמעותי.
        כך שבסופו של דבר לא הייתה כאן כל כך חוסר שיוויוניות בתרומה הכוללת לקבוצה.

        1. השלישייה הגדולה של הסלטיקס תרמה בפלייאוף 55.7 נק' למשחק ושל דאלאס 57.1 ועם הרביעי אצל הסלטיקס מגיעים ל-65.9 ואצל דאלאס ל-66 נק' למשחק.
          כך שבנק' השלישייה של דאלאס שווה דווקא יותר אף ששל הסלטיקס יותק מאוזנת. הרביעיות המובילות של שתי הקבוצות כמעט בשיוויון עם יתרון קל מאוד לדאלאס.
          כך בסופו של דבר רואים מכל הדיון כאן שמה שאתה ואחרים כתבתם שמה שעשה נוביצקי זה משהו הרבה יותר מיוחד ממה שעשה גארנט ולכן אתם ממקמים את דירק לפני גארנט בדירוג ההיסטורי, זו פיקציה למעשה ולא ממש נכון ועם היתרון העצום של גארנט בהגנה והיתרון הגדול בשילוב הגנה-התקפה ועם יכולותו היותר מגוונת באופן משמעותי, גארנט טוב באופן ברור מנוביצקי וקודם לא בדירוג ההיסטוריולא משנה כמה מדרגים את דירק כקודם כי הם הולכים שבי אחרי היכולת ההתקפית אך מתעלמים מהיכולת הכללית ומהשילוב הגנה-התקפה והגיוון ביכולת וכל הדברים שאני וג'ון הבאנו בדיון כאן.

    2. הממוצעים לא מראים את התמונה המלאה. הכל התחיל מהגנת הצבע של צ'נדלר ועשיית המשחק של קיד והסגירות המדהימות של מריון. בכלל, בשנייה שטייסון עבר קבוצה המבריקס היו קבוצת פרינג' בפלייאוף ולא יותר.

      1. אתה מוכיח מה שאני אומר שגירק לא לקח את דאלאס לבדו ולא עשה דבר שממש מרשים יותר ממה שישה גארנט בסלטיקס

להגיב על פינקי לבטל

סגירת תפריט