פרויקט אגדות כדורסל II: כריס וובר – אגדה שכמעט והייתה / Ljos

רובנו מנסים לעשות את המיטב שלנו בחיים. אנחנו אוספים רצף, לפעמים בלתי נגמר להרגשתנו, של כשלונות, מתמודדים איתם כדי להגיע לרגע שיא, רק כדי לראות את עצמנו עושים טעות גורלית שתפיל אותנו. אנחנו לומדים ממנה וממשיכים. לוקחים את הידע החדש שצברנו ומשפרים את עצמנו, כדי להגיע לרגע שיא נוסף. ושוב, נכשלים. לא תמיד הכישלון יהיה בגלל משהו שהוא בשליטתנו, לפעמים גורמים חיצוניים אחראיים, ולפעמים זה כן אנחנו. הנקודה החשובה היא הדרך שהתמודדנו ולמדנו מהם. ואז מגיע גוף חיצוני, מסתכל על כל הניסיונות, הכישלונות, ההצלחות, הרגעים הקשים והחברים שצברנו ואומר – לא. לא מספיק טוב.

מאז 2013 כריס וובר רשאי להיבחר להיכל התהילה של הכדורסל. שש פעמים ששמו נכנס לקלחת, ושש פעמים ששמות אחרים עלו והונצחו במקומו. שני גמרי מכללות, חמש פעמים אולסטאר, חמש בחירות לנבחרת השנה של הליגה, רוקי השנה, ממוצע קריירה של 20.7 נקודות, 10 ריבאונדים ו-4.2 אסיסטים, היותו אחד הגבוהים המוסרים הטובים בתולדות הליגה והובלת סקרמנטו קינגס, מועדון שמאז עברו ברוצ'סטר בתקופה הפרהיסטורית של הליגה לא התקרב לרלוונטיות, אל גמר המערב אינם מספיקים כדי להכניס אותו להיכל בני האלמוות. איך זה קרה? בואו נבדוק.

מייס אדוארד כריסטופר וובר השלישי נולד ביום הראשון של חודש מרץ, 1973. הוא נולד בדטרויט הקשה וקיבל את חינוך הכדורסל שלו בבית הספר הפרטי Detroit Country Day School, אותו בית הספר שהוציא אחר כך שחקן חכם ולא מוערך אחר – שיין באטייה. את בית הספר הוא הוביל לשלוש אליפויות מישיגן, תוך כדי שהוא זוכה בתואר מר כדורסל של מדינת מישיגן ותואר שחקן השנה של בתי הספר. זה הביא את קולג'י ארצות הברית להתדפק על דלת ביתו, אך כריס וובר החליט להישאר קרוב לבית, ללכת לאוניברסיטת מישיגן, ולשנות את הכדורסל לתמיד.

ב-1991, חמישיית שחקנים התחברה לה לקבוצת הכדורסל של האוניברסיטה חמישה שחקנים שנודעו בכינוי – הפאב פייב. כריס וובר, ג'יילן רוז, ג'ואן הווארד, ג'ימי קינג וריי ג'קסון. ארבעה מתוכם יבחרו בהמשך בדראפט וימשיכו לקריירות מצליחות ב-NBA. הם הובילו את האוניברסיטה פעמיים לגמר ה-NCAA. אבל ההשפעה שלהם הייתה הרבה מעבר למגרש הכדורסל.

בשנות ה-90 תרבות ההיפ-הופ והשכונות החלו לבצבץ מבעד לחרכי התרבות האמריקאית, עד שהצליחו לתפוס לעצמם מקום בבמה המרכזית. בכדורסל, היו אלו הפאב פייב שהביאו את התרבות. מכנסיים רחבים, גרביים שחורים, סוואג, טראש טוק וחגיגות ניצחון מלוות במיטב מנגינות ההיפ-הופ של החוף המזרחי היו רק החלק הבולט ממה שאפיין את החבורה ההיא, והם דברים שנשארו עד היום בכדורסל של ה-NBA.

בכל זאת, נחזור לדבר על כדורסל. ויש על מה. בשנה הראשונה של החבורה הזו ביחד הם הגיעו לגמר המכללות, רק כדי להפסיד לדיוק, נציגת המסורת הכדורסלנית הישנה. הם הצליחו לחזור בשנה העוקבת אל הגמר של הריקוד הגדול, הפעם כנגד צפון קרולינה. נאט מעט את מהלך העניינים כדי שאפשר יהיה לעקוב. 19 שניות לסיום המשחק, מישיגן בפיגור 2 נקודות כשכריס וובר לוקח ריבאונד בהגנה, ומנסה להחליט מה לעשות. הוא בוחר לדהור במורד המגרש. השעון יורד ל-11 שניות כשוובר נסגר בפינה על ידי שני מגנים. כריס עוצר ומבקש פסק זמן. רק שלמישיגן לא נשארו פסקי זמן. פאול טכני אחר כך והמשחק הוכרע. מישיגן הפסידו שוב בגמר, במשחקו האחרון של וובר באוניברסיטה.

משפחת וובר ניסתה להתמודד עם האחריות על הטעות ואפילו לנכס אותה. אבא שלו הזמין לוחית רישוי עם הכיתוב "Timeout", בעוד כריס עצמו פתח קרן צדקה והחליט לקרוא לה The Timeout Foundation.

עם הזיכרון הזה, כריס וובר פנה לדראפט. הבחירה הראשונה הייתה של אורלנדו מג'יק, שניצלה בחירה זהה בשנה הקודמת כדי לבחור את שאקיל אוניל. והם בחרו בו. אורלנדו מג'יק בחרה בשילוב וובר ושאקיל, כדי ליצור את הקו הקדמי הדומיננטי ביותר שראינו על מגרש הכדורסל. שילוב של חוכמה ועוצמה, שואו והיפ-הופ, שיכול היה לשבור את הכדורסל ולחבר אותו מחדש באופן שמעולם לא נראה. עד שעברו כמה דקות וגילינו שאורלנדו העבירו את וובר תמורת הבחירה השלישית של גולדן סטייט – פני הארדאווי. עדיין, כריס וובר מצטרף לדון נלסון, המאמן שהמציא את הפוינט-פורוורד, ולמורשת Run TMC. מה יכול להשתבש?

כריס מאלין כבר פגש את וובר. במהלך ההכנות של נבחרת החלומות לאולימפיאדת 1992, הם התאמנו ושיחקו כנגד חבורת כוכבי מכללות, וכריס ביניהם. על ההופעה של וובר הצעיר אמר מאלין ש"הוא היה במגרש עם מייקל, בירד ומג'יק, ולעיתים הוא היה השחקן הכי טוב שם".

עונת הבכורה שלו נראית כמו עונה מהחלומות. 17.5 נקודות למשחק, מרחק ריבאונד אחד מממוצע טריפל דאבל, ופרס רוקי השנה. אה, כן, וגם הסל הזה:

אבל מאחורי הקלעים, החום התגבר. דון נלסון היה ידוע כמאמן של שחקנים שיודע להסתדר עם אגו ואישיויות. על כריס וובר מספרים שהוא בחור נחמד מאוד, אדם שתמיד צחק. אני יודע, מתכון להתפוצצות. אבל בכל זאת, השניים הסתכסכו. מהצד של נלסון אומרים שהוא רק העביר את הרוקי את המסכת הרגילה שלו של בחינה וניסיון של השחקן הצעיר ואופיו, מהצד של וובר מאשימים את נלסון בכך שלא ידע להתמודד עם טיפוס כמו וובר, בכל מקרה, שניהם האשימו אחד את השני באופי קשה ובעייתי. בסיום אותה שנה וובר ניצל סעיף יציאה בחוזה ולגולדן סטייט לא הייתה ברירה אלא להיפרד מהשחקן.

וובר הועבר לוושינגטון בולטס, שם הוא התחבר עם חברו מהפאב פייב – ג'ואן הווארד. אבל אז הוא פרק את הכתף, והוא החליט להמשיך לשחק תוך כדי הפציעה, כדי להימנע מתקופת החלמה ארוכה. אך בסופו של דבר נאלץ ללכת לניתוח. גם מחוץ למגרש הצרות נאספו להן. האשמה על תקיפה מינית, יחד עם ג'ואן הווארד, ובנוסף קנס על מהירות שהפך להאשמה על אחזקת מריחואנה. ההיעדרות מהמגרש והבעיות מחוצה להן גרמו לוושינגטון (עכשיו וויזרדס) לבחור לוותר על השחקן המוכשר ולהעביר אותו לסקרמנטו תמורת אוטיס ת'ורפ ומיץ' ריצ'מונד (בסגירת מעגל גולדן סטייטית) הותיקים.

על המעבר, אמר בדיעבד מאמנו דאז, ברני ביקרסטאף: "אתה לא מתגעגע למה שיש לך עד שהוא בצד האחר".

בסקרמנטו, הכל סוף סוף התחבר לוובר. מיד אחריו הגיעו לקבוצה גם פג'ה סטויאקוביץ', ולדימיר דיבאץ' וג'ייסון "שוקולד לבן" וויליאמס. ריק אדלמן מונה למאמן והבנייה לשיא החלה. בשנה הראשונה כריס וובר שבר את שבע השנים שבהן רודמן שלט ללא עוררין בתואר מלך הריבאונדים. בהמשך ג'ייסון וויליאמס הומר במייק ביבי, הצטרפו שר ההגנה דאג כריסטי, ההתקפה נבנתה סביב יכולות המסירה הנפלאות של צמד הגבוהים – וובר את דיבאץ', וובר היה אחראי על האופי המשפחתי של הקבוצה, ולאט לאט, נבנתה לה מיני אימפריה בבירת קליפורניה.

ב-2000 הם חזרו מפיגור 2-0 לשיוויון, רק כדי להפסיד במשחק המכריע מול לייקרס של שאקיל וקובי בסיבוב הראשון של הפלייאוף.

שנה אחר כך הם כבר התקדמו. אחרי עונת שיא של 27.1 נקודות, 11.1 ריבאונדים ו-4.2 אסיסטים, וובר סיים רביעי במאבק על ה-MVP, וסקרמנטו הצליחה להתקדם למפגש עם הלייקרס בסיבוב השני, שם הם חטפו סוויפ.

סקרמנטו המשיכה להרים את עצמה מההפסדים, והמשיכה להתקדם. בשנה שאחרי הם שוב פגשו את אותה לייקרס. הפעם שוב שלב אחד קדימה – בגמר המערב. בסדרה צמודה ומותחת, סקרמנטו הצליחה לעלות ליתרון סדרתי ראשון מול הלייקרס, והובילה 3-2. אז הגיע משחק שש הידוע לשמצה. שנים אחר כך שופט המשחק טים דונהי יודה בבית משפט שהמשחק היה מכור. זה לא עזר לאף אחד משחקני סקרמנטו באותו רגע, והמשחק הצמוד נגמר עם 17 הליכות לקו יותר ללייקרס ברבע האחרון וניצחון קטנטן של 106-102. המשחק השביעי היה צמוד גם הוא, אך נגמר בהארכה לטובת הקבוצה שדהרה לת'ריפיט.

שנה אחר כך וובר שוב חזר עם הופעה ברמה כמעט MVPית. אבל פציעת ברך מסכנת קריירה גדעה את הפלייאוף באיבו. סקרמנטו ו-וובר לא התאוששו, ודמדומי הקריירה היו עמוסי פציעות ופספוס משחקים.

בשיאו, כריס וובר היה שחקן מלהיב. גבוה חכם שידע לנוע על המגרש ופתאום להוציא את המסירה שלא חשבת שבכלל אפשרית. שילוב של רהבתנות עם הבנת משחק גבוהה. השחקן שיותר מכל מסמל את המעבר של הליגה למשחק של היום, משחק המעבר החכם, חיפוש אחר הזריקה הטובה ביותר ותחושה שאסור להוריד ממנו את העיניים לרגע.

היכל התהילה או לא, כריס וובר יזכר כחלק חשוב מהמשחק. השאלה היא איך יספרו את הסיפור שלו. האם הוא יהיה השחקן המוכשר שהוביל קבוצה פעמיים לגמר המכללות, זוכה רוקי השנה, אולסטאר, השחקן החכם שסביבו נבנתה קבוצה קבוצתית שגררה את השואו טיים מהלייקרס למשחק שביעי, למרות שערוריית שיפוט, או שחקן שאחראי לטעות שהפסידה את המשחק החשוב בחייו הצעירים, אדם שחתך מהקבוצה שבחרה אותו בדראפט, קריירה רוויית פציעות ואף זכייה בתואר או MVP? האם ניתן לרגעים הטובים להאיר או לחלקים האפלים להחשיך?

 

לפוסט הזה יש 52 תגובות

  1. מצוין. תודה רבה.
    האם אפשר קישור למקום בו ניתן לראות ש"שנים אחר כך שופט המשחק טים דונהי יודה בבית משפט שהמשחק היה מכור." אני לא מכיר דבר כזה לגבי המשחק הספציפי הזה.
    אם כי אני מודה שזה המשחק היחיד שאני מוכן להתלונן בו על השיפוט, כיוון שאני חושב שלא היה תום לב. אבל אני לא מכיר הודאה מפורשת בעניין.

    1. טים דונהי בכלל לא שפט באותו משחק. אחרי הרשעתו, הוא האשים את שופטי אותו משחק בהתערבות בתוצאת המשחק.

  2. כשאתם רואים את ההטבעה הזו של וובר על בארקלי, כדאי לזכור, שבפלייאוף, דו נלסון החליט שלא עושים דאבל טים על בארקלי, ונותנים לוובר הצעיר והגבוה לשמור על צ'ארלס הוותיק, נמוך ודי שמן. זה נגמר ב 56 נק' באחוזים נפלאים, בקרב 1:1 קלאסי, בלי חסימות פיק אנד רול ושטויות, כשוובר לומד את ההבדל הגדול בין אולסטאר לסופרסטאר.

    1. אמן. אגב, אפילו במשחק ממנו לקוחה ההטבעה בארקלי עשה ממנו קבב. (לא שזה מוריד מערכו של וובר שהיה שחקן נהדר ממש כפי שמוצג בפוסט).

  3. נהדר, Ljos.
    זה תמיד עונג צרוף לקרוא פוסטים שלך.

    כריס וובר. אניגמה.
    על פניו, העובדה שהוא (עדיין) לא נבחר ל-HOF, מוצדקת.
    שיא קצר. ללא הישגים משמעותיים (הופעה בפיינלס). ללא דומיננטיות סטטיסטית יוצאת דופן.

    אבל –

    יש מעט מאוד שחקנים שהסטטיסטיקה משקרת לגבי תרומתם, יותר מאשר על תרומתו של וובר לסקרמטו האדירה של תחילת המילניום.
    זו הייתה קסם של קבוצה. והוא היה המכשף שהניע את אותה קבוצה נפלאה.
    כיום, ברור לנו שיש תרומה אדירה של שחקן לקבוצתיות, שנתונים יבשים כמו "אסיסטים למשחק", לא מספרים (ע"ע קרי).
    כזה היה וובר –
    המשחק של הקינג סב סביב יכולתו למסור, סביב הגרביטציה שלו.

    לטעמי, הוא עוד יהיה HOF, ובצדק.

  4. תודה רבה..כתוב מעולה.
    נורא אהבתי אותו.אני זוכר את קריירת המכללות זה היה בתקופה של הנפלד ואני זוכר שאפילו פה בארץ עשו רעש מחמישית מישגין בראשות וובר.אני זוכר שעדיין לא היה לי כבלים בבית והלכתי לישון אצל חבר שהיה לו כבלים וראינו את הגמר המפורסם עם הטיימאוט.
    מה שיפה אצל וובר שזה לא שבר אותו אלא המשיך לקריירה מאוד מכובדת ויפה.
    כמו גיא אין לי ספק בכלל יגיע לHOF ובצדק.

  5. שיא הקריירה שלו היה שהוא היה במערכת יחסים עם טיירה בנקס, לא?

    שחקן מצויין, הפך את סקרמנטו לאחת הקבוצות המהנות לצפייה ואת הפאב-פייב לקבוצה שחקוקה בהיסטוריה.

    ועדיין, תמיד חסר לו הגרוש ללירה… כנראה שגם להיות HOF

  6. במה הוא זכה?
    השיא שלו זה פרויקט האגדות בהופס וכיכוב בטרגדיה של30 על 30.

    מקדייס,קניון,בוזר,זיבו,אמארה,ג'רמן,גריפין והורי נכנסים לפניו.

    1. הייתה לו אפשרות טובה לזכות שנלקחה ממנו בשערוריית שיפוט, וחוץ מזה הוא סבל לא מעט מפציעות רציניות שפגעו לו בקריירה.
      ביכולתו הטובה הוא היה מהשחקנים הטובים ביותר בליגה.
      אחד משישה בלבד להדחג ממוצע קריירה של לפחות 20 נק', תשעה כ"ח וארבעה אס'.

  7. שחקן מדהים שהקריירה שלו לא הלכה בכיוון הנכון. תריצו את הקריירה שלו 5 פעמים, ב-3 מתוכם הוא לוקח אליפות.לפעמים לא הכל נופל במקום הנכון. שחקן הול אוף פיים ודאי,אין בכלל ספק.

  8. אחלה אתה וגם וובר.
    הכי טוב מהפאב פייב אבל עדיין מכל קריירת הnba המכובדת, הכתם של המכללות יושב עליו ולכן לדעתי לא יכנס להיכל התהילה עד שיפתרו את כל עניין ויקבלו הכרה רשמית על הישגי המכללות (ההישגים בתקופתם נמחקו בגלל שוובר קיבל תשלומים לא חוקיים).
    לא ברור לי מה בדיוק הריב בינו לבין ג'יילן רוז אבל גם זה צריך לפתור לפני שיכנס להיכל.

  9. כתבה נפלאה.
    וובר לדעתי hof.
    הוא היה שחקן מיוחד וחכם וחבר של כבוד בקבוצה היסטורית (היה צריך להיות לה תואר).
    התמודד ראש בראש עם שאק בשיאו בכבוד.

  10. וובר לא נכנס עדיין בגלל "שמחקו" את ההישגים מתקופת המכללות (קיבל תשלום) אם לא היו מוחקים הוא היה כבר שם.
    הוא בסופו של דבר יכנס אבל השאלה עוד כמה שנים בדיוק.

    1. פרט טריוויה בקשר לפרשה שלו במכללות: ב-1994 יצא הסרט "בלו צ'יפס" שמתעסק בנושא דומה – מאמן מכללה שנאלץ לשלם מתחת לשולחן לשחקנים. בסרט השתתפו הרבה כוכבי כדורסל מהעבר וכמה עתידיים, ביניהם שאקיל ופני הארדאווי. לפי דבריהם, סצנות הכדורסל בסרט לא היו מתוסרטות והם באמת שיחקו והתאמצו. פני, שבזמן הצילומים עמד להיכנס לדראפט, הרשים מאוד את שאקיל, עד כדי שהוא ישב להנהלת אורלנדו על הראש כדי שיבחרו בו בדראפט וישלחו את וובר במקומו.
      ככה שהפרשה במכללות השפיעה על הקריירה של וובר בצורה נוספת.

  11. שחקן נהדר – שלא התמזל מזלו – שכתוב נהדר!
    לפחות היום הוא הפך אנליסט טיווי מאד מקובל וראוי שנותנים לו משחקים חשובים מאד. הוא נראה מאושר, וזה העיקר – HOF או לא

  12. איש הכמעט
    אם היה לוקח אליפות במדי הקינגס ועוד אחת במישיגן היה במקום אחר
    היה השחקן המוביל של הקינגס אחת הקבוצות הכי טובות שלא זכו באליפות

  13. וובר הוא אחד הפספוסים הגדולים של הכדורסל.
    לפעמים צריך מזל יותר מיכולת ולהמצא במקום הנכון ובזמן הנכון ולוובר לא היה מזל ולא נמצא במקום הנכון ובזמן הנכון ברוב שלב בקריירה.
    שחקן אדיר וחכם (כן כן למרות הטיים-אוט בגמר המכללות… ).
    לדעתי הוא היה צריך להבחר כבר אתמול לHOF …לפני כל מיני מגריידים למיניהם.

  14. מעולה! תודה רבה.
    אהבתי מאוד את וובר. בהחלט היה יכול להתאים למשחק של היום. בכלל, גבוה שיודע למסור זו אחת התכונות הנדירות והמבוקשות בליגה.

  15. פוסט נהדר. כמו מנחם, נהנה ממנו היום בעמדות השידור. וגם אני אהבתי את הקינגס נגד הלייקרס באותם מאבקים הירואיים – ולאדה היה שלנו קודם לכן וכריסטי שיחק באל-איי בדימדומיו.

  16. פוסט נהדר ליוש ! כריס ובר היה שחקן נהדר אהבתי את המשחק שלו הוא היה מהשחקנים שהיה להם טונה כישרון וכמעט אפס מזל . עדיין אני חושב שהוא HOF

  17. פוסט נהדר!!!
    בעיני ראוי ביותר, היה הכוכב של הקבוצה שהסתכלה ללייקרס הגדולה בעיניים ולא נפלה ממנה, לפחות ב-2002. לא נשכח את המרפק של קובי לפרצוף של מייק ביבי האהוב.

  18. ובר לא היה קרוב מעולם לממוצע עונתי של ט"ד והכוונה כמובן רחוק ריבאונד ממוצע של דאבל-דאבל (למעשה 0.9 כי היו לו באותה עונה 9.1 כ"ח.

  19. ממוצע הכ"ח שלו בקריירה בעונה הסדירה הוא 9.8 ונוא אחד משישה שחקנים בלבד עם ממוצעי קריירה של לפחות 20, 9, 4: וילט, ראסל (אצלו זה לפחות 20 בכ"ח ולפחות 9 בנק'), ביילור, קאנינהאם, בירד, ובר).

  20. תודה LJOS. אחד השחקנים שהכי כיף היה לראות. ראיית משחק נהדרת ואול סטאר סופר קבוצתי. בכלל הקבוצה ההיא של סקרמנטו זה אחד הפספוסים הכי עצובים בתולדות הליגה. עושים מהטיים אאוט ההוא הרבה יותר מדי.

    1. מסכים. גם בלי זה הם היו בפיגור 2 עם 11 שניות, ובמצב שהוא נכנס לתוך מלכודת. לא מאמין שהיו משיגים סקור בהתקפה הזו .

  21. מאמר מצוין על שחקן נפלא. היה קל להיות בעדו, וקשה לשנוא אותו בתור יריב.
    היכל תהילה בלי למצמץ בכלל. שחקן עצום

  22. וובר אחד הכישרונות הגדולים בהיסטוריה. לא מיצה את הפוטנציאל שלו למעט כמה שנים. היה לו הכל חוץ מעמוד שדרה ומנהיגות. בפאב פייב ג'יילן היה המנהיג. וובר תמיד נראה לי שטחי ומצוחצח מדי. הוא היה הטיירה בנקס של הכדורסל, ולא בכדי השניים יצאו תקופה. הוא הפך את עצמו לוואנאבי גנגסטר בדיבור ובהתנהגות כאשר היה בעצם רהוט משכיל שגדל עם שפע. בסקרמנטו הוא זרק הרבה פוזות הצידה והצליח להתחבר למכונה (שעבדה לא מעט בלעדיו כאשר לא שיחק). וכדורסלנית הוא היה מצליח בכל תקופה ואין לי ספק שהיה גם קלעי שלשות טוב אילו היה משחק היום. צריך לזכור שעונות השיא שלו באו לאחר שאיבד לא מעט אתלטיות

כתיבת תגובה

סגירת תפריט