פרויקט אגדות כדורסל II: דרק רוז – האיש שכמעט היה שם/ גיא א

Credit: Keith Allison from Owings Mills, USA

איבד שליטה

האיש שבעיניו ראה יותר מדי

אמרו: "אתה נשארת

דמות מהעבר"

נותר רק לחכות.

 

אתם אולי שכחתם כשאתם רואים אותו עולה מהספסל במינסוטה. אתם אולי שכחתם, מי הוא ומה הוא סימל. אבל בשיקגו לא שכחו. בשיקגו השם דרק רוז עדיין אומר משהו. אז קחו חמש דקות הפסקה ותנו לי להוליך אתכם בנתיב הזכרונות.

בשיאו, דרק רוז היה שחקן חסר פחד עם עומק לא רגיל של תנועות ותרגילים. הכוח והמהירות בתנועה שלו לסל, התחרו רק עם אלו של לברון. שחקני ומאמני ההגנה הטובים בליגה ניסו לעצור אותו, כל אחד בדרכו, והוא מצא דרך לעקוף אותם ללא הפרעה. כשזה לא עבד, הוא פשוט עבר דרכם.

והיה גם את הקטע הזה של השליטה בגוף. שליטה בגוף היא אחת התכונות הכי חמקמקות בכדורסל: במידה מסוימת, כל פוינט גארד שמשחק בליגה צריך שתהיה לו שליטה גבוהה בגוף. אבל רוז היתה אחד השחקנים שנראו כחשים בנוח באוויר כמו על הקרקע. הסיומות האקרובטיות של רוז היו מפילות לסתות פעם אחר פעם. האופן שבו הוא עיוות את גופו כדי לקבל בדיוק את הזווית המדויקת היתה סוג של אומנות. בשיקגו בולס שיחק פעם מעופף שכזה, אבל אף אחד לא חשב שנראה שוב פנומן ברמה הזו לובש אדום.

וחוץ מזה, הוא יכול לגמור כמו משחק כמו שאף אחד אחר לא יכל. אם רוז חלף על פני נקודה מסוימת, יכולתם לשים את מיטב כספכם שהכדור יכנס לסל. הוא שיחק כדורסל סמכותי, אם יש דבר כזה. המהלכים הטובים ביותר שלו הסתיימו בסימן קריאה בולט והוא עשה את זה כי זה היה הגיוני ולא כדי להשוויץ. דרק רוז הזדהה עם שיקגו, שיחק כמו תושב שיקגו, כי כמו שכל אחד במיד ווסט יגיד לכם – התכונה הכי מוערכת בשיקגו היא אנשים שיודעים to get shit done,  ואם צריך להיות ווירטואוז בשביל לעשות את העבודה- לט איט בי.

אבל לא לכל האגדות יש סוף טוב ואין אדם אחד בשיקגו שלא יידע לספר לכם על המטאור שהיה דרק רוז, על הטירוף ששרר סביבו, ועל איך יום אחד, בשניה אחת, הוא נשרף ושבר לעיר שלמה את הלב. האם.וי.פי הצעיר בתולדות הליגה, התקווה האדומה, האיש שכתב שירה תוך כדי תנועה והשחקן שאולי יכל לרשת את הגדול מכולם, יהיה כנראה האמ וי פי הראשון בתולדות הליגה שלא יורשה להיכנס בשערי ההול אוף פיים.

ילדות

כשבתקשורת מדברים על חומות, מיד עולות תמונות של חומת ההפרדה בברלין, או זו של ישראל או החומה הגדולה בסין. אבל תנו לי לספר לכם סוד די גלוי – החומה הגבוהה והקטלנית ביותר שאני באופן אישי מכיר, היא החומה הבלתי נראית שמפרידה בין צפון ודרום שיקגו:  חומה תרבותית, כלכלית ופוליטית שמחזיקה מאחור מיליוני אנשים וגובה כל שנה מאות הרוגים, הרבה מתוכם מבוגרים וילדים חפים מפשע שפשוט היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

ומעבר לחומה הזו, אחת השכונות הקטלניות מכולם היא אינגלווד. מן מקבץ מוזנח וחלוד של בתים וחצרות נטושות שמאכלסים כשלושים אלף תושבים (או שבויים, תלוי את מי אתם שואלים). לפני ארבעים שנה השכונה מנתה כמעט מאה אלף תושבים מכל הסוגים והצבעים, אבל מאז שהפשע וההרג השתלטו, במה שהוגדר בציניות מרושעת כ״טיהור האתני הכי מוצלח מאז קוסובו״, נעלמו כל תושבי השכונה הלבנים ביחד עם התושבים השחורים שיכלו להרשות לעצמם לברוח. מאחוריהם נשאר רק גיהנום של פשע ועוני שלתוכו נולד בשנת 1988 דרק מרטל רוז.

דרק היה הצעיר בין ארבעה אחים שגודלו במסירות ואהבה ע״ אם חד הורית בשם ברנדה רוז. ברנדה הייתה אולי אישה קשת יום ומחוסרת אמצעים, אבל על המגבלות האלו היא חיפתה באמהות מגוננת וחכמת רחוב בשפע. אומרים שבאינגלווד הכנופיות בשכונה לא פחדו מהמוות ומהמשטרה כמו שהם פחדו מברדנה רוז וממה שתעולל להם אם יתעסקו עם אחד מבניה.

כבר בגיל צעיר בלט דרק רוז בכשרונו. כשהיה בן שלוש עשרה והתלווה לאחיו למשחקי הופס השכונתיים, התושבים היו נעצרים לראות את השחיף השקט דוהר במהירות לעבר הסל. בגיל ארבע עשרה דרק הטביע בפעם הראשונה. הקרבן היה גבוה וחזק ממנו בהרבה. מאותו יום, הקהל שנאסף לראות את רוז משחק ברחוב התחיל לגדול בקצב מבהיל שחשף את רוז לסיטואציות לא נעימות: עסקני רחוב, סוכנים מפוקפקים, מנהיגי כנופיות התחילו להקיף את דרק הצעיר וללחוץ אותו בכל מיני דרכים על מנת לנצל את כשרונו. יום אחד מצאה ברנדה את רוז ממרר בבכי בחדרו אחרי שנקלע לעוד סיטואציה לא נעימה עם מנהיג כנופיה מקומי שניסה לפרוש את ״חסותו״ על רוז הצעיר.

כתושבת ותיקה ברנדה הכירה את הסיפורים המקומים על בן ווילסון, תושב השכונה ושחקן התיכונים הטוב בארה״ב שתואר כ״מג׳יק ג׳ונסון עם ג׳אמפ״, אבל נרצח לפני שהספיק ללכת לקולג׳. היא גם ידעה מיהם מאוריס דייויס שנורה בגבו ורוני פילדס שנשלט ע״י סוכני רחוב ולמרות שהיה ״מר כדורסל״ ודורג מעל כוכבי ליגה כקווין גרנט לעולם לא הצליח להגיע לליגה. באותו יום אספה אליה ברנדה את שלושת אחיו והודיעה להם שמהיום והלאה יש להם משימה אחת בחיים – לבודד ולהגן על דרק מגורמים מזיקים.

מאותו יום דרק רוז לעולם לא יהיה לבד. תמיד יהיה איתו משהו ממשפחתו שיקיף ויגן עליו.

אחד מהם תמיד לקח אותו והוריד אותו בבית הספר, לפחות אחד מהם השתתף בכל אימון ומשחק. אם דרק נזקק לנעליים או לבגדים חדשים אחד האחים היה דואג לכך.  אם דרק היה מתמרד או נוהג שלא כשורה, אחד האחים היה נכנס לנעלי האב הנעדר ומחזיר את דרק לתלם. לעתים קרובות, יותר מאחד האחים טיפל בו. "היינו עושים 'שוטר טוב, שוטר רע' כל הזמן",  סיפר רג'י רוז בראיון. הם עקבו אחר האנשים שאיתם הוא בא במגע. אלה שבאו לבקר אותו בבית או עצרו אותו בשכונה לשיחה. לעולם לא לבד. לעולם לא באמת חופשי. חוץ במקום אחד: על המגרש. ועל המגרש, בבית ספר או בשכונה, לא היה שחקן טוב יותר מדרק רוז.

תקופת התיכון

בתקופת התיכון דרק התחיל באמת למשוך תשומת לב לאומית.  דרק הצטרף לתיכון סימאון בדרום שיקגו, ומהיום הראשון הוא הימם את כולם. המהירות שלו הייתה מסחררת, לכוח שלו בפריצות לסל היה את אותו האפקט שמשיגים שמטיחים ביצה רכה בקצה הקערה: ההגנות פשוט נשפכו לצדדים בזמן שרוז דהר דרכן כאילו אינן שם. רוז קלע מתי שרק רצה ואיך שרצה, אבל תמיד העדיף למסור. הוא היה השחקן הכי שקט ומופנם בקבוצה ועדיין, על המגרש, אי אפשר היה להסיר את העיניים ממנו. למרות שהיה ג׳וניור, ולמרות שזה היה מנוגד למסורת בתיכון סימאון, הוצע לו לקראת משחקי גמר אליפות המדינה להצטרף לקבוצה הבוגרת. רוז סירב. ״לא רציתי לגנוב את אור הזרקורים מהחברה שעבדו כל כך קשה להגיע לגמר״. ההזדמנות שלו באה שנתיים מאוחר יותר כשרוז הוביל את הקבוצה לזכיה מוצדקת בגביע המדינה (סטייט באמריקאית מדוברת). סך הכל, תיכון סימאון בהנהגת רוז החזיקו במאזן של 120-12. רוז נבחר למקדונלד אול אמריקן ולמר כדורסל במדינת אילנוי ומשך תשומת לב רבה גם ברמה הלאומית עם כתבות מחמיאות בספורט אילוסטרייטד, אי אס פי אן ויו אס איי טודיי.

בכל אותו זמן ניהלו אחיו של רוז את כל התקשורת מול סוכנים חלקלקים, מגייסים מטעם אוניברסיטאות, ומאמנים שרצו לשים את ידם על דרק רוז (שלא היה מעורב). לאחר תקופה חיזור אינטנסיבית וגמר לימודיו בתיכון, החליטה משפחת רוז לשלוח את היהלום לג׳ון קליפרי באונ׳ ממפיס.

קולג׳

״הוא עשה דברים שבחיים לא ראינו אצל שחקן בממדים שלו. הוא עשה דברים שידענו שלא נראה יותר״ – צ׳אק מרטין – עוזר מאמן ממפיס טייגרס.

1.91 מטר על 86 קילו הם לא המידות הקלאסיות לשחקן כמו רוז אבל עם ממוצעים של  14.9 נקודות, 4.7 אססיסיטים, ו- 1.3 חטיפות, רוז היה פרשמן על סטרואידים. ממפיס דהרה לפתיחה של 26 משחקים ללא הפסד ודורגה כקבוצה הטובה במכללות. למרות המספרים הטובים, רוז המשיך להיות אניגמה: ״האישיות שלו מחוץ למגרש לא תאמה את הדינמיות והאקספלוסיביות שהוא הפגין על המגרש. זה היה מרתק לראות איך הטיפוס השקט והמופנם הופך את עורו בבת אחת כשהוא עולה לפרקט.״

אניגמה או לא אניגמה, הדהירה של רוז נעצרה רק בגמר בהפסד לקנזס. רוז עצמו החטיא זריקת עונשין שיכלה לסגור את המשחק וסדקה מעט את ההילה סביבו. סדק שהתברר כקרע של ממש כשלאחר הגמר עלה חשד מוצק שרוז רימה במבחני הSAT בתיכון וציוניו זויפו. ההתאחדות פתחה בחקירה (שהסתיימה בביטול כל ניצחונות ממפיס בשנת 2007) ורוז הכאוב והמאוכזב חזר לשיקגו לתקופת התאוששות שבמהלכה הוחלט שרוז יעמיד את עצמו לדראפט הקרוב.

NBA – המושיע

מה הסיכוי? מה הסיכוי לנארטיב שבו השיקגו בולס,  אחד משלושת הפרנצ׳ייזים הכי גדולים בליגה, מגרילים בדראפט את הפרודיג׳י, האחד והיחיד שיכול אולי להיכנס לנעלי העז ולהושיע את העיר בה נולד וגדל ולהחזיר עטרה ליושנה? ובכן, הסיכוי הוא 1.7%, אבל איכשהו הבולס זכו בבחירה הראשונה, ולכל אדם רציונאלי היה ברור שאצבע הגורל היא זו שהתערבה כאן. בתקשורת התחיל דיבור שהגיע הזמן לשים את התקופה השחורה מאחור, ולהתחיל לחסוך למנוי עונתי או לכרטיס בשורות הראשונות. במערב הלופ, סביב רחוב מדיסון המוביל ליונייטד סנטר, השקיעו בעלי הבארים ברכישת טלוויזיות חדשות וגדולות, ובמשרדי העיריה התחילו לעבוד על תכניות לפיתוח הסטריפ שמוביל מהווסט לופ ליונייטד סנטר: מסעדות, חנויות, בארים, שכונות חדשות. לכולם היה ברור שיש כאן הזדמנות שלא תחזור לשנות את פני העיר.

זה לא הלך להיות קל. הליגה הייתה עמוסה בקבוצות נפלאות: קובי והלייקרס, הסלטיקס של גראנט, וכמובן ג׳יימס והקאבלירס. רוז לא התקפל תחת הלחץ והציפיות וסיים את עשרת המשחקים הראשונים בדאבל פיגרס, הרוקי הראשון בבולס לעשות זאת מאז מייקל ג׳ורדן. הוא נבחר שלוש פעמים במהלך העונה לרוקי החודש של הליגה, זכה ברוקי השנה, קלע 16.8 נקודות, נקנק 6.3 אסיסטים קטף 4.9 ריבאונדים בממוצע, וסייע לשיקגו להעפיל למשחקי הפלייאוף עם 50% רק כדי לחטוף בראש מבוסטון. עונת רוקי. קורה לכולם.

לעונה השניה שלו רוז הגיע נחוש לקחת תפקיד מוביל יותר. העונה התחילה בצורה מגומגמת. בתחילת העונה רוז שיחק מספר דקות מוגבל בגלל כאב בעקב (ובמבט לאחור אולי כאן טמון הרמז למחיר שסגנון המשחק הפראי והמלהיב של רוז עמד לגבות מגופו), אבל לאחר חודשיים רוז התאושש, תפס מקום מוביל בקבוצה, ועשה את דרכו לנבחרת האול סטאר של המזרח עם 20.8 נקודות ו- 6 אסיסטים. שיקגו הצעירה, עם ג׳ואקין נואה, וטאג׳ גיבסון, החלה להתבסס כקבוצה קשוחה ורעבה, אבל הם עדיין חסרו את הניסיון הדרוש וסיימו את העונה שוב עם 50% וארבעים ואחת ניצחונות, רק כדי להפסיד בפלייאוף ללברון בעונתו האחרונה בקליבלנד.

קיץ 2010 היה מעניין במיוחד עבור רוז והבולס. הבולס שכרו מאמן חדש ובלתי מוכר יחסית (אז) בשם טים תיבודו. תיבודו היה ידוע כמאמן הגנה קשוח וחדשני שבנה עבור הסלטיקס תכנית משחק שעזרה לבוסטון להגיע לגמר שנתיים ברציפות. קרלוס בוזר המנוסה הצטרף גם הוא לרוסטר הקבוצה. אבל השינוי המשמעותי ביותר התרחש דווקא בקליבלנד השכנה. לברון ג׳יימס, האיש והאגו, הודיע שיעזוב את הקאבלירס ולא פחות משש קבוצות, הבולס בינהם, התחרו על שרותיו.

 

משלחות מכל קבוצה עלו לרגל לנסות לגייס את ג׳יימס ובכל הקבוצות הכוכבים לקחו חלק פעיל בניסיונות השכנוע. בכל אותו זמן קולו של רוז לא נשמע. הבולס היו הקבוצה האחרונה שנפגשה עם לברון וע״פ הדיווחים הייתה הקבוצה שבלתה הכי הרבה זמן איתו. לקראת סוף התהליך, עם התגברות השמועות על חוסר רצונו של רוז לשחק עם לברון, שלח רוז הודעה קצרה ללברון: ״אני רק שולח לך את ההודעה הזו להרוג את השמועות שאני לא רוצה לשחק איתך. אני רוצה לשחק איתך. אני רק רוצה לנצח״. עד היום יש ויכוח אם הודעת הטקסט הזו היתה דוגמא לתקשורת האופיינית לרוז המופנם, או שהוא באמת לא רצה את לברון. בכל מקרה, לברון שלח הודעה תודה מנומסת והודיע שהוא מצטרף להיט. אחיו של רוז רג׳י הגיב בראיון: ״דרק תמיד אמר לי שהוא לא רוצה לשחק בקבוצות של כוכבים, הוא רוצה להיות עם האנדרדוג״.

ג׳ואקין נואה הגיב גם הוא: ״זה רק מראה לכם איזה סוג של בחור הוא. אם אתה רוצה לבוא לכאן ולהיות חלק מהקבוצה שלו, מה טוב, אבל אם לא, אנחנו הולכים לנסות לבעוט לך בתחת.״  שיקגו של 2010 נולדה.

אמ.וי.פי

רוז קרא את המפה היטב והסתגר בקיץ במתקן אימונים ביחד עם ראסל ווסטברוק וקווין לאב על מנת להכין את גופו למלחמה עם מיאמי. עם תיבודו, רוז בילה שעות בללמוד איך להתמודד עם הגנות לוחצות ואיך לנצל טוב יותר את יכולת התנועה שלו. ״פחות מזרח-מערב ויותר צפון-דרום״ דרש תיבודו.  רגע לא צפוי התרחש ביום המדיה המסורתי לפני פתיחת העונה. רוז, בחור מופנם וצנוע עד כאב ברוב השנה, התייצב מול המצלמות והכריז על רצונו להיות הMVP של העונה.

המדיה גרדה את ראשנה במבוכה, רוז היה בעונתו השלישית בליגה, שחקן מצוין אבל לא בליגה של לברון או קובי. ואז, העונה נפתחה ומהמכלאות של השוורים יצא שור זועם בשם דרק רוז. ואם אתם לא מאמינים תקדישו כמה דקות לוידאו הבא, אני מבטיח לכם שלא תתחרטו:

הבולס שרפו את הליגה עם 62 נצחונות, מבטיחים את ראשות הבית ועוקפים את מיאמי של ג׳יימס ואת הסלטיקס של גרנט. הקבוצה שיחקה משחק קשוח ומלהיב שהיה תפור לאופי של העיר והאוהדים והמילה 'אליפות' התחילה להישמע יותר ויותר. היו גם כמה חריקות.  תיבודו התבסס מאד על החמישיה הפותחת, ושחק אותם עם כמות גדולה של דקות משחק, כששיטת המשחק שלו לוקחת אל הקצה את רוז ונואה. לרוע המזל, כל עוד שהקבוצה ניצחה, הביקורת לא נשמעה מספיק ברור.

 

במהלך העונה רוז קלע 25 נקודות, ו- 7.7 אסיסטים כשהבולס דורסים את מיטב קבוצות הליגה ובסופה רוז נבחר בהסכמה מוחצת לאמ.וי.פי של העונה. הישג מדהים בהתחשב בכך שהיה השחקן הכי צעיר בהסטוריה לזכות בתואר הנכסף. ואולם, למרות היכולת הפנומנאלית, הבולס חרקו בפלייאוף. על הספסל של הבולס לא היו שחקנים שיכלו לעלות ולתת תפוקה מספקת בזמן שהחמישיה נחה. השחקן שהיה אמור לאפשר לרוז מנוחה היה בחור נחמד בשם קית׳ בוגנס שהתמחה יותר בהגנה מאשר בייצור נקודות. אז הבולס ניצחו את ההוקס והפייסרס, אבל רוז היה נראה עייף ולמרות שקלע 27 נקודות בממוצע, אחוזי הקליעה שלו הדרדרו משמעותית ל- 39% מהשדה ול- 24% מהשלוש. כשהבולס הגיעו סוף כל סוף לגמר הקונפרנס מול ההיט, רוז היה סחוט לגמרי והבולס הפסידו בחמישה משחקים. הבולס הפסידו, אבל רוז היה כולה ילד בן 23 ונדמה היה לכולם שזה עניין של עוד שנה שנתיים עד שהקבוצה תגיע לפרקה ותתמודד על התואר באופן רציני.

הסוף

לקראת 2011-2012 הבולס החתימו את רוז על 94.8 מיליון דולר לחמש שנים. למרות זאת, בגלל עייפות ופציעות טורדניות רוז פתח את העונה באיחור. ניכר היה שהארגון מנסה לתת לו את הזמן להבריא ולנוח לקראת הפלייאוף. רוז שיחק רק שלושים ותשעה משחקים בעונה הסדירה (עונה מקוצרת), קלע 21 נקודות למשחק ומסר 7.9 אסיסטים למשחק שעזרו לבולס לסיים בראשות הבית עם 75% הצלחה לעומת 69% של הנמסיס מפלורידה. רוז גם רשם בחירה שניה ברציפות לאול סטאר והכל היה מוכן לקראת הפלייאוף. לא מעט הערכות דיברו על הבולס כמועמדת חזקה להגיע לגמר. חברת אדידס, מריחה את רוחות השינוי במאזן בכוחות בליגה, הגדילה ועשתה והחתימה את רוז, מעט לפני הפלייאוף, על חסות לארבע עשרה שנים תמורת סכום מפלצתי 190 מיליון דולר. שיקגו התמרקה והתקדשה לקראת הרגע הגדול של רוז והבולס. ואז, במשחק הראשון של הסיקסרס, עם דקה ועשרים לסיום כשהבולס מובילים בבטחה, קרה הדבר הבא:

וזהו. נגמר.

פציעת ACL שממנה, לפחות על הנייר, רוז חזר רק לאחר שנה וחצי. כלומר, דרק רוז חזר לשחק (ועדיין משחק), אבל השחקן הכי צעיר לזכות באם וי פי, הבחור הצנוע מאינגלווד שריתק עיר שלמה למסכים פעמיים בשבוע במשך שלוש שנים, לא חזר יותר. פה ושם ראינו קצת קאמבקים שכמעט והזכירו את השחקן שהיה, אבל בעיקר היו פציעות חוזרת ונשנות לצד דיבורים על פרישה, משפט אונס מתוקשר, והיזרקות מקבוצה לקבוצה. וזה מה שעושה את הסיפור (או האגדה) על דרק רוז לכל כך עצוב: אין כאן באמת סיפור קלאסי של ״עלייתו ונפילתו״. הסיפור של רוז הוא עצבות חסרת טעם. שחקן שהיה מטאור ואז נגמר ברגע בלי שום נראטיב אמיתי. וכל מה שנשאר זה תחושת החמצה אדירה. ובגלל זה אוהדי כדורסל מתאבלים עליו כאילו שהוא כבר לא כאן, ובגלל זה לראות אותו עולה מהספסל זו התחושה הכי קשה שענף ספורט יכול לתת לאוהד. תחושה של 'כמעט' ונוסטלגיה מרירה. דרק רוז, האיש שכמעט היה שם.

 

לפוסט הזה יש 103 תגובות

  1. נהדר גיא!
    יום אחד אולי יקראו למה שקרה לדרק רוז 'קללת מייקל גורדן' שלא רוצה בסתר ליבו שאף אחד יביא אליפות לבולס (ודרך אגב, אם הוא אכן רוצה להישאר היחיד במורשת של השוורים אז ראוי שפשוט יהיה מנהל של הקבוצה. מובטח לו שהם לא יגיעו לכלום…)

  2. מצוין גיא. למרות העליה המטאורית לדעתי רוז הוא גרסה מוקדמת יותר (לפחות מבחינת ההתפוצצות שלה על הליגה) של ראסל ווסטברוק. אני מתקשה לראות אותו לוקח קבוצה לאליפות גם אם לא היה נפצע.

    1. ווסטברוק משחק בסוג של זעם ורב עם כולם על המגרש.
      רוז שיחק באותה יכולת של אתלטיות וכוח מתפרץ אבל תמיד היה שקט

  3. מצוין, מאוד מאוד אהבתי את הבולס שלו. היה גם משהו משונה ב'פוקר פייס שלו'. לא חייך, לא כעס. כאילו היה/לא היה שם

    1. בדיעבד, זה שלא ספרו פעמיים את דייויד בלאט –
      פעם אחת הטיימאאוט שלא נשרק
      פעם שניה המהלך האחרון שלברון לקח בעצמו –
      לקח לרוז ולבולס את הצ'אנס האחרון לקחת את המזרח. ובהתחשב ברמה של גולדן סטייט באותה עונה, אולי גם את האליפות בכלל.
      לשיקגו היתה קבוצה מעולה. רוז, ג'ימי באטלר, גאסול, נואה, גיבסון, מירוטיץ', מקדרמוט, סנל, אטואן מור, דנליבי, ברוקס… הלך הצ'אנס

  4. גיא מאמר נהדר!

    העברת מצוין את תחושת הציפייה וההתרגשות, ולאחריה שמחת ההגשמה, ולבסוף הצער והאכזבה.
    כתבה מופתית. ממש "מנחם-לסית"

  5. כתבה נפלאה ומרגשת, תודה רבה גיא.
    חבל עליו, ועל הכשרון שלו. שילוב של חוסר מזל, גוף לא מספיק עמיד, ויותר מדי תיבודו, מנעו מהקריירה שלו לממש את הפוטנציאל.

  6. הוא נכנס בצורה שלמה לפרויקט כמעט הרבה לא אגדות.
    למרות זאת שחקן מצוין שגם היה צריך להתמודד בקונרפרקס עם אגדה כמו לברון.

  7. כתוב מצוין! זכור לי לטובה אותה סדרה פסיכית נגד בוסטון ב2009 עם המוןןןןן הארכות, עד היום אני לא מבין איך נתנו לבן גורדון ללכת, היתה להם קבוצה מצוינת שנחלשה אחר כך.

    1. +100
      4 משחקים עם הערכה, שלוש הארכות במשחק מס' 6.
      אחת הסדרות הכי טובות שאני זוגר מאז ומעולם, עברה קצת מתחת לרדאר

  8. איזה יופי של מאמר על סיפור כואב. שיקגו של 2010 היתה הריל דיל. קבוצה שהיתה צריכה לזכות בטבעת.
    רוז היה מטאור, ווירטואוז, אמן. רק שזה יצא one hit wonder של עונה אחת.
    היום רואים שהוא הצל של עצמו, וגם הוא יודע את זה, מה שהופך את זה ליותר כואב.

  9. הפרוייקט הזה מעולה, אבל עד כה זה הטור המוצלח ביותר לטעמי. כל הכבוד, גיא.

    כתוב יפה מאוד. פריזמה של אוהד אבל לא אוהד עיוור. גם הסיפור קולח והפרטים מעניינים אפילו שחלקם מוכרים. הדרך בה שזרת בסיפור שלו גרמה לי לפנטז על מה היה אילו (אני לא חסיד של what if).

    למרות זאת, אני נוטה להסכים עם עידו ולא חושב שהוא היה מגיע יותר מדי רחוק עם סגנון המשחק שלו בכל מקרה. לא משנה את זה שמדובר בשחקן שבשיאו היה תענוג לעיניים. הבעיה היחידה היא שהשיא שלו נמשך בערך שלוש שעות.

  10. מצטער אבל לא יודע אם יש לו מקום ברשימה הזאת אני רוצה קודם לראות את שאר השחקנים שכן נכנסו. בכל מקרה הצ'אנס של שיקאגו היה ב2015 כל הגדולות של העונה לפני התפרקו ( מיאמי אינדיאנה סאן אנטוניו ואוקלהומה שנפצע) קליבלנד הייתה קבוצה חדשה ללא לאב שנפצע בסדרה מול בוסטון ועם קיירי שהיה לא כשיר ועדיין שיחק. במשחק 3 רוז עם שלשה גדולה מנצל את המשחק ושיקאגו מובילה כמה שניות לסיום אלא שאז המלך קולע 1.6 שניות לסיום שלשה גדולה לקליבלנד מנצחת ומשווה ל2_2 . בהמשך קליבלנד מנצחת פעמיים ועולה לגמר מזרח מול אטלנטה החלשה. בכל מקרה בהמשך קיירי נפצע מה שמונע אליפות מקליבלנד. שיקגו עם הייתה מנצחת במשחק 4 כנראה הייתה עושה גמר באותה עונה וגם לוקחת אותו .

      1. מסכים עם דביר.

        זאת הסידרה שהגדירה את הקריירה שלו למרות ההתחלה המלהיבה . מדובר בשחקן שנבחר ראשון בדראפט.

  11. הסלטיקס לא הגיעו לגמר פעמיים ברציפות אלא ב-2008 ו-2010 כשהתווך פציעתו של גארנט. ללא פציעת גארנט,מן הסתם הסלטעקס היו מגיעים לשלושה גמרים רצופים לפחות עם יותר מאליפות אחת.

  12. פוסט אדיר!!!
    מבחינתי רוז הוא אגדה ולו רק בגלל היכולת שלו להגיע עד קצה גבול היכולת האנושית. סיפור דרמטי ועצוב.

  13. מבחינת יכולת של כוח מתפרץ ואתלטיות הוא באמת יוצא דופן.
    לדעתי הוא מאוד גבולי להיכל התהילה כי הוא פשוט לא היה מספיק זמן בטופ והפציעה האכזרית קטעה הכל לטובת ה-"מה אם…"

    דווקא הוא נתן פלייאוף לא רע במינסוטה, והיה בסדר בסדרה מול הרוקטס.

    הבעיה אצלו כרגע זה השינוי במשחקו. הוא כבר לא האתלט מפעם (אם כי לפעמים זה מספיק מול החמישייה השנייה) ואת הקליעה הוא חייב לשפר מאוד כדי להמשיך לשחק.

    היה איזה סיפור שאמרו שהוא כדי שהחוזה עם אדידס לא ייפסק. ולא נזכיר את הבכיר בחברת הנעליים שאמר שבנייקי זה לא היה קורה.

    הבולס היו על הגל ב-2010 והפציעה הזו פשוט התחילה דומינו שריסק הכל.

    1. אתה צודק לגבי החוזה עם אדידס. רוז שקל לפרוש השנה. אבל אז הוא נזכר שזה אומר לוותר על שמונים מיליון מאדידס וכנראה בגלל זה הוא ממשיך

  14. על הצד האחורי של אחד מהאלבומים שירשתי כנער מתבגר מאחי הגדול,
    היה כתוב:
    "to be played at maximum volume"

    אני לא יכול לדמיין משפט שמתאר יפה יותר את הקריירה של דריק רוז,
    אני לא יכול לחשוב על פס קול שילווה נכון יותר את הפוסט הנהדר הזה –
    "עלייתם ונפילתם של זיגי סטארדסט ועכבישי המאדים."

    גיא, אני יכול להתחיל להרעיף מחמאות על היקף ההשקעה,
    על הכתיבה הקולחת והמרתקת,
    על המינון המדויק של פרספקטיבת אוהד.
    אבל במקום, אני אסכם ב –
    הפוסט הזה עושה כבוד גדול לתיבת הסיפורים של מנחם.
    באמת, כל הכבוד!

  15. היי היי ממש זרעת לי מלח על הפצעים
    לפחות אפשר להתנחם בקארטר וונדל שמראה ניצוצות בסאמר ליג ,הלוואי שנזכה בעתיד בסופאסטאר או שאולי תושה העיר דייויס יחליט להגיע אלינו

  16. בטח שהוא אגדה. קחו כלל, זוכה MVP=אגדה אוטומטית.

    אתם מכירים זוכי MVP בהיסטוריה שלא אגדות? אתם יודעים כמה קשה לזכות בMVP מבין כל השחקנים המטורפים בליגה הזאת? זה קשה כמעט כמו אליפות בתור מספר 1.

    אתם מכירים זוכה בכדור הזהב בכדורגל שהוא לא אגדה?

    מי שמגיע לתואר הזה צריך להיות פנומן יוצא דופן. אז נכון עקב הפציעה הפיק שלו היה קצר, אז מה?

    נ.ב

    פוסט מעולה

    1. ++1
      שחקן שנחשב כטוב בליגה לעונה מסוימת (או השני אפילו שאוהדי לברון לא יקפצו עלי) צריכה להיחשב לאגדה
      אפשר להסתכל על מקרה ביל וולטון שנתן שתי עונות גדולות במקצוענים (שאחת מהן הספיקה לMVP ואליפות דרק רוס לא נופל ממנו בהרבה פה) . נכון יש לו 2 אליפיות NBA ו-NCAA אבל
      אליפות כשחקן משני בבוסטון (דבר שרוז עוד יכול להשיג)
      אליפיות ה NCAA שלו הן שוות לאליפיות של הסלטיקס בשנות החמישים UCLA הייתה יותר טובה בפער עצום מהיתר (מ 64 ל75 זכו ב 10 אליפיות כמעט כל שם גדול שהיה בתיכונים היה מגיע לשם ומבלה 4 שנים קרים ששחק שם 4 שנים הפסיד רק 2 משחקים בקריירת המכללות שלו !!!) ההישג של רוז בהגעה לגמר לא נופל מזה ואפילו עולה עליו.

      1. אני חושב שאתה טועה כאן בגדול. ביל וולטון נכנס הרבה בזכות קריירת המכללות שלו כשבמשך שלוש עונות הוא היה השחקן הטוב במכללות. דרק רוז לא יכול לרשום את זה לזכותו.לוולטון שתי אליפויות בנוסף לתואר ה-MVP והשחקן השש של העונה.
        כל מה שיש לרוז לסזכותו הוא גמר מזרח פעם אחת. לדעתי הוא יתקשה למצוא את מקומו להיכל.

        1. קודם כל, אתה צודק. ההשוואה לוולטון לא נכונה.

          בכל הנוגע לרוז וה-HOF –
          מקגריידי בפנים,
          עם 0 פעמים בהם קבוצתו עברה סיבוב בפלייאוף.
          אז השאלה מה גדול ממה –
          7 אולסטאר, 7 אול NBA, פעמיים מלך הסלים.
          או –
          רוקי השנה, MVP, ו-3 אולסטאר.

          אישית, אין לי דעה נחרצת בכל הנוגע להשוואה,
          או לגבי השאלה אם מי מהצמד בכלל צריך להיות ב-HOF.

        2. אני יודע שוולטון היתה קריירת מכללות אדירה אבל צריך להתייחס לעבודה שקיום אין כל כך חשיבות למכללות ושחקני מכללות אגדיים לא יכנסו לHOF אדם מוריסון לדוגמא. וזה לא שרוז לא הצליח שם הוא הגיע לגמר!!!
          ההשוואה היא כן במקום מעצם זה שוולטון הוא השחקן האגדי היחיד שעבר פציעה קשה כמו רוז והגיע למעמד רם
          רוז אם יצליח להיות שחקן רוטציה באלופה בחמש שש שנים הבאות לגמרי יגמור בHOF

          1. שחקני מכללות אגדיים יכנסו ועוד איך פשוט היום אין כאלה (מוריסון ממש לא כזה). רוז הגיע לגמר אבל אפילו לא היה השחקו הכי משמעותי של הקבוצה שלו . וולטון לא היה נכנס להיכל בלי קריירת המכללות שלו. משהו שרוז לא יכול לזקוף לזכותו.
            רוז לא יהיה שחקן רוטציה בשום קבוצה הוא גמור.

    2. כמו שגיא כתב, הוא כנראה הולך להיות הmvp הראשון שלא נכנס להיכל התהילה אז המקרה שלו באמת מיוחד.
      האם פיק של עונה וחצי שווה אגדה? לא יודע, אבל שווה את הסיפור הנפלא

    3. שימו לב בוידאו שצרפתי – שואלים את רוז אם הוא מוכן לעשות את קפיצת המדרגה כדי להיות אחד מעשרת השחקנים הטובים בליגה. בהתחשב בכמות הכשרון בליגה בשנה הזו אף אחד לא חשב שהוא אחד מהחמש הכי טובים ובטח ובטח שלא האם וי פי. זה מה שעושה את ההשג שלו לכל כך נדיר

  17. פוסט מעולה, יוצא דופן. כואב לי לקרוא את זה, הפספוס הכי גדול שהיה. שחקן שפשוט היה כיף לראות בלי חגיגות מוגזמות, צנוע, שקט ועם ניטור שאין לאף אחד. בתור ילד שאוהד שיקגו אני זוכר את התקווה שהוא נתן לי, קשה לראות מה נהיה ממנו היום. הוא יהיה HOF במאה אחוז, MVP, רוקי השנה, חמישיית העונה ה1 ו3 בחירות לאולסטאר זה מספיק. לסיום תודה שוב על פוסט מעולה ומצמרר על שחקן שגם היום הוא האהוב עליי.

  18. לא יודע למה אבל מזכיר לי את הסיפור של ארל מניגולט…. אם היה מצליח להתרחק מהסמים.
    גם בחור שקט ומופנם שהופך את עורו כשעולה על המגרש.
    אחלה טור 🙂

  19. כל פעם שאני צופה OKC מול קבוצה של דריק רוז נצבת לי הלב כי יש לנו ווטסרוק אחד במקום שני דריק רוז.
    רוז הוא המקור ווסט היה נטרף מזה שהחשיבו את רוז כשחקן יותר טוב ממנו, דבר שגרם לו להתאמן באטרף כדי להוכיח שהוא טוב יותר. חבל מאוד שלא זכינו לראות אותם ראש בראש.
    שיגקו של רוז היא האב טיפוס של OKC קיום.

  20. אדם צריך להכיר במגבלותיו וגם מאמן טוב צריך לדעת מתי שווה להקריב משחק או להוריד שחקנים למנוחה כשהם בסיכון. טיבס הוא לא מאמן כזה! הסלטיקס שלו ושל גארנט היו קבוצת הגנה מצויינות אבל מה שגמר אותה בשתי האליפויות של הלייקרס זה עודף מאמץ של החמישייה.
    את אותו הסגנון הוא הביא לשיקאגו וכך שחק אותה במהלך העונה בלי לתת מספיק מנוחה לשחקן הכי טוב שלו. לשמחתי בבוסטון יש מאמן שלא מעמיס יותר מדיי על שחקניו בשביל לשמור אותם בריאים.
    הפציעה של הייוארד היא חוסר מזל? אולי נקמה של שחקן לשעבר?
    הפציעה של קיירי היא למעשה חלק מההחלמה שלו מפציעה בתקופת בלאט בקבס כך שלא נייחס אותה לסטיבנס. את הפציעה של רוז אני כן מייחס לטיבס ולסגנון המשחק שהנחיל בשיקאגו.

    1. הפציעה של רוז זו פציעה מקרית לא קשורה בדק' משחק עובדה היא קרתה אחרי עונה סדירה שהוא נח ברובה
      אתה יכול להאשים אותו במה שקרה לדנג ונואה אבל לא רוז מה שקרה לרוז זה כמו קאזנס פעולה אחת מיותרת שהמשחק כבר גמור

      1. זו שאלה טובה לד״ר לס. להבנתי גם אם העונה הייתה קצרה ונתנו לו זמן להתאושש (ציינתי את זה בפוסט) עדיין העומסים על גופו כתוצאה של סגנון המשחק שלו והדקות שהוא כן שיחק גבו ממנו מחיר

        1. ברור שהן גובות מחיר אבל תסתכל בווידיאו המצורף הפציעה באה מחדירה שהוא מבצע עשרות פעמים במשחק.
          כמו כן ב11-12 רוז חזר לשחק בסוף דצמבר מפגרת האולסטאר עד הפלאאוף הוא שיחק סה"כ 14 משחקים בחודשיים וחצי כאשר רק 5 באפריל (העונה הסדירה נגמרה ב25 לאפריל) הבולס נתנו לו את כל הזמן שבעולם כדי לנוח ולהגיע FIT לפלאאוף.
          הוא הרגיש בריא מספיק הרופאים אישרו לו לשחק זה לא שהוא אולץ לשחק בכלל אם היה סיכון הבולס לא היו מסכנים את השחקן הכי טוב שלהם אשר חתם על חוזה מפלצתי בזמנו של 96 לחמש שנים שהוא עדיין לא התחיל!!!! ואז הם היו תקועים עם חוזה לא שכיר לחמש שנים בלי אופצית יציאה!!! כל שחקן הוא בגדר של פצוע פוטנציאלי עד שהוא נפצע אז מה שכולם ישבו בחוץ?
          ווטסברוק אותו גובה כמעט קצת יותר כבד משחק באותו סגנון משחק חוץ משתי עונות (לא כולל מקוצרת) שבהן היה פצוע (47 66 משחקים) תמיד שיחק מעל 80 משחקים המעמסה על ווסטברוק לא פחות גדולה אבל המזל שלו (טפו טפו טפו) יותר גדול מרוז חסר המזל.
          טבידו הוא האדם האחרון שהאשים אותו בפציעה עובדה שרוז לא חושב כך ומשחק במיניסוטה אצלו.

          1. נקודות טובות. הוא משחק במינסוטה כי הטרידו אותו לשם וכי כל עוד הוא מקבל כסף מאדידס (שמונים מיליון דולר בשנים הבאות) הוא יעדיף לא לפרוש

  21. תודה על פוסט נפלא. נראה לי שהמשפט המתוקשר וההיעלמות התמוהה שלו מהקבוצה בשלהי הקריירה (לא יודע אם הוזכרה בטור) הדביקו לו תווית שלילית ואולי יקשו עליו את הכניסה ל-HOF 🙁

    1. אני לא יודע אם זה שלהי הקריירה – זה היה שנה שעברה ובדיוק סיקרתי משחק עבור הופס כשזה קרה אז כל הכתבים בשיקגו הפסיקו להתעניין במשחק והתחילו להריץ טלפונים לחברים לברר אם משהו ראה את דרק בשיקגו. להבנתי זה היה איזשהו עניין משפחתי שקשור בבן שלו ולכן הכל נסלח

  22. אני תמיד אהבתי את רוז. נחנ בו משהו דכאוני שאני לא יכול להסביר. הוא אף פעם לא היה שמח ומאושר בהתפרצות גדולה כמו שקורית לשחקנים אחרים.
    יש בו נטע עצוב, והצלחת להביע זאת בכתבה!
    מצויין גיא!

  23. איזו השקעה גיא, כל הכבוד. כתוב בהרבה אהבה שמראה שמאוד אהבת את השחקן והקבוצה בזמן הרלוונטי. אני תמיד הייתי ספקן כלפיו בגלל שנראה לי שהוא מתבסס רק על אתלטיות. כמובן שהוא היה שחקן נפלא שהצית את הדימיון של רבים וטובים.לצערנו הוא נפצע ולא חזר לעצמו.
    הרקע הקשה שלו וסיפור החיים יוצר כלפיו הרבה סימטיה. שיהיה לו רק טוב

    1. אני חושב שהעובדה שעברתי לגור כאן פחות או יותר כשהוא התחיל לפרוח יצרה איזה קשר. ראיתי אותו במשחקים, קולגה שלי ״יצאה״ איתו (אני לא סגור על כמה זה היה רומנטי), והייתה כל הזמן מן התרגשות סביבו. אני גם זוכר את היום שבו הוא נפצע – הייתי בנסיעה והנהג הקשיב למשחק ברדיו ואני זוכר הזעם של השדר על טיבו כשרוז נפצע (הבולס הובילו ב20 ונשארה עוד דקה וחצי לסיום). בכל מקרה – כל זה תרם לדרק רוז כחלק מהחוויה שלי כתושב שיקגו ומכאן הטון של הפוסט

  24. פוסט מצויין גיא ! נהניתי לקרוא . דרק רוז בשיאו היה שחקן מדהים עם סגנון משחק מרהיב אבל עבר פציעה נוראית שממנה לא התאושש . אני לא חושב שמגיע לו להיות HOF היה מעט זמן בשיא

  25. אחת הכתבות הטובות ביותר שקראתי, אין לי ספק שיכולה להיכנס בקלות לכל אתר . לגבי רוז גארד אקפלוסיבי ומדהים שברגע שהלכה לו האתלטיות לא נשאר יותר מדי מה למכור, אחד הסיפורים העצובים בתולדות הליגה. ב2011 מה שלברון עשה בהגנה עליו זו הייתה השמירה האישית הטובה ביותר שרטיתי

  26. כתבה ממש טובה גיא- נהניתי מאד לקרוא.
    תמיד סיפורים כאלה על פציעות שגודעות קריירות של ספורטאים הן מעציבות מאד, ותמיד מזכירות לי את משפטו של עודד קטש (להבדיל כמובן) כשפרש עקב הפציעות בבירכיים, שהוא מרגיש כמו צייר שלקחו לו את המכחולים..

  27. נראה כל מיותר אחרי כל כך הרבה מגיבים, אבל בכל זאת נבזבז קצת דיו אינטרנטית…

    מ-ר-ת-ק.

    תודה גיא, ולמרות שלקחת לי יותר מ-5 דקות כפי שהבטחת בהתחלה.

    פשוט מעולה.

  28. יפה מאוד.
    הפציעה הזו, והת'יבס הזה (משחק גמור, שחקן שחזר לא מזמן מפציעה. עד כמה אתה צריך את הברך הזו לאוסף שלך, ת'יבודו?), לקחו מרוז הרבה מהיתרונות שלו וחשפו את כל החסרונות שלו. בעיקר את זו שהוא לא שחקן חכם מספיק בשביל להתמודד עם החסרונות שלו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט