פרויקט אגדות כדורסל II: דווין וויד – ווינר / רועי ויינברג

דווין וויד. איך מסכמים קריירה של שחקן כזה? לא קל. ברשותכם אני אתחיל מכמה מספרים ואחריהם נגיע לסיפור השלם של השוטינג גארד השלישי הכי גדול בהיסטוריה ואולי אחד מ-30 השחקנים הגדולים בכל הזמנים. שלוש אליפויות ב-2006, 2011 ו-2012. MVP גמר אחד בסדרה שקלע בה 34.7 נקודות למשחק (37% מכל הנקודות של מיאמי). 2 בחירות לחמישיית הליגה הראשונה, 3 לשנייה ו-3 לשלישית. 12 פעמים אול-סטאר.

הוא הגיע מרקע קשה. הוא לא יכל לשחק בשנה הראשונה שלו במכללה כי לא עמד בדרישות הסף האקדמיות של ה-NCAA ובאותו זמן אמא שלו נכנסה לכלא בגלל סחר בקוקאין. זה לא מנע מוויד להפוך לשחקן כדורסל מצויין שבשנתו השנייה הוביל את מרקט לזכייה בקונפרנס, כשבמשחק הגמר הוא רואה את אמו ששוחררה מהכלא ביציע. אחרי זה הוא הלך לדראפט. זה אחד הרגעים שעיצבו את הקריירה של השחקן הנהדר הזה. הפוסט ידבר על כמה רגעים מייצגים כאלה:

משחק 7, גמר המזרח, 2005. בתחילת אותה עונה שאקיל אוניל הגיע למיאמי. זה הפך את ההיט מקבוצה של 42 ניצחונות לקבוצה של 59, וויד היה הסקורר המוביל והפך את אוניל למספר 2 שלו, משהו שלא קרה בלייקרס עם אחד, קובי בראיינט. בפלייאוף הם מתחו את האלופה המכהנת ל-7 משחקים, אבל הסדרה הזאת הפכה לטראגית. אחרי שוויד קלע בארבעת המשחקים הראשונים 30 נקודות למשחק הוא נפצע באמצע המשחק החמישי. מיאמי הצליחו לנצח בלעדיו, אבל כשהוא לא עלה למשחק 6 ושיחק פצוע במשחק 7 הסדרה נגמרה בהפסד שהתחיל את הדרך של סטן ואן גנדי החוצה. ההיט היו כל כך קרובים לתהילה נצחית, אבל פציעה של וויד הרחיקה אותם משם, מוטיב שיחזור בהמשך הקריירה.

משחק 3, גמר האנ.בי.איי, 2006. אחרי שריילי החליף במהלך העונה את SVG מיאמי נראו טוב. הם ניצחו פחות משחקים בשל פציעה של שאק, אבל וויד עשה הכל מהכל באותה עונה (27 נקודות, 7 אסיסטים ו-6 ריבאונדים בערב), ניצח את שיקגו וניו ג'רזי והגיע שוב למפגש נגד הפיסטונס. שם הוא ניצח את המשחק הראשון, בפאלאס, עם 25 נקודות. הוא נשאר בריא ושמר על הבית כל הדרך לגמר.

בגמר מיאמי הייתה אנדרדוג מול דאלאס נהדרת. בשני המשחקים הראשונים הוא היה לא רע (23 ו-28 נקודות), אבל שאק לא הצטיין והם חזרו למיאמי בפיגור 2-0. היה ברור שאם הם לא לוקחים את משחק 3 הסיפור אבוד. וויד היה פיזי, סחט 18 זריקות עונשין והצליח להפוך הפרש של 13 נקודות לשיוויון. הוא לא היה מוכן לוותר על המשחק ולצד סגל מאוד מזדקן (ג'ייסון וויליאמס, אנטוני ווקר, ג'יימס פוזי, שאקיל אוניל, אודוניס האסלם, גארי פייטון ואלונזו המלך מורנינג) חזר ל-2-1. וויד הפציץ גם במשחק 4 עם 36 נקודות והשווה סדרה שכבר נראתה בדרך למטה.

המשחק הגדול באמת, אולי הגדול בקריירה שלו, היה משחק 5. וויד חדר לסל בכל הזדמנות וסיים את המשחק הזה עם 21 מ-25 מהעונשין, כמו כל דאלאס. יחד עם הגנה טובה הוא הצליח לשלוח כמעט לבד את המשחק להארכה וקלע סל ניצחון שסיכם 43 נקודות באחת ההופעות הגדולות של משחק הגמר, כשהוא משחק 51 דקות. זה שינה את המומנטום של הסדרה ובמשחק 6 הוא ניצח מאבריקס כבויים והביא אליפות ראשונה לסאות' ביץ' באחד הקאמבקים ההירואים שגמר האנ.בי.איי ראה. רק הסדרה הזאת שווה את המקום שלו פה.

14.3.2009, משחק בית נגד יוטה. אחרי כמה שנים מלאות פציעות ומעבר של שאק לרדיפת טבעות במקום אחר (פניקס), וויד סוף סוף היה בריא. הקבוצה שלו הייתה על הפנים – מריו צ'למרס, מייקל ביזלי המאכזב, האסלם ואוניל אחר, ג'רמיין. וויד עדיין לא היה מוכן להפסיד. המשחק הזה, מול יוטה טובה מאוד שהודחה מול הלייקרס באותה שנה היה מדגם מייצג. וויד קלע 50 נקודות עם 10 ריבאונדים ו-9 אסיסטים (לצד 4 חטיפות ו-2 חסימות). הוא הוציא את ההיט מפיגור של 103-95 ברבע האחרון ומאחד של 115-109 בהארכה השנייה. הוא השתלט על ההארכה השלישית וניצח את המשחק בסופו של דבר.

המשחק הזה היה מדגם מייצג למיאמי בשנים שבין שאק ולברון. הייתה לו באותה שנה עונה של 30 נקודות, 7.5 אסיסטים, 5 ריבאונדים, 2 חטיפות וחסימה למשחק. הוא הוביל קבוצה מאוד מוגבלת ל-42 ניצחונות והדחה במשחק השביעי של הסיבוב הראשון של הפלייאוף. שנה לאחר מכן, עם אותה קבוצה בערך, הוא ניצח 47 משחקים והודח על ידי בוסטון. השנים אולי הטובות בקריירה שלו, אבל הוא לא יכל לסחוב קבוצה כל כך חלשה יותר רחוק מהסיבוב הראשון. זה אולי מה שמפריד אותו מהגדולים באמת (ג'ורדן, לברון, מג'יק, קארים ובירד).

8.7.2010. לא היה משחק באותו יום. ESPN שידרו משהו אחר, ספיישל טלוויזיוני מושמץ בשם "ההחלטה". באותו ספיישל בחור גבוה מקליבלנד בשם לברון ג'יימס, השחקן המצטיין של הליגה בשנתיים האחרונות, מודיע שהוא לוקח את הכשרונות שלו לסאות' ביץ', אותו מקום בו חתם כריס בוש על חוזה ופלאש האריך את שלו. הם יצרו סופר טים לכל דבר עם ציפיות לשושלת. ג'יימס הבטיח 8 אליפויות. זה התחיל את רכבת ההרים המסעירה ביותר בתולדות המועדון.

27.11.2010, משחק חוץ בדאלאס. הביג טרי לא פתחו טוב. הם ניצחו 9 מ-17 המשחקים הראשונים, היה לחץ על החלפת המאמן (אריק ספולסטרה) ומשהו שם לא עבד. נראה שוויד וג'יימס דרכו יותר מדי אחד על השני ומשהו לא התחבר. אחרי המשחק הזה, הפסד לדאלאס חזקה, משהו השתנה. וויד לקח צעד קדימה – משחקן שזורק 16 פעמים בערב לאחד שזורק 19 כדורים בערב וכמות הנקודות שלו עלתה (מ-21.3 בתקופה החלשה של העונה ל-26.6 בתקופה החזקה יותר).

מיאמי שלו ניצחה 47 מ-60 המשחקים שנשארו לעונה והגיעה לגמר, שוב מול דאלאס. הפעם היה 2:1 למיאמי אחרי שלושת המשחקים הראשונים כשהסדרה בדאלאס, אבל וויד לא הצליח להגיע לגבהים של 2006 מול דאלאס מאומנת טוב יותר ועם שחקני הגנה טובים בהרבה. המאבריקס הצליחו לעצור אותו ואת לברון ולקחת אליפות סנסציונית, כשג'יימס נעלם לגמרי בסדרה הזאת. זה עוד ישתנה בהמשך.

משחק 4 בגמר ה-NBA בסן אנטוניו. פציעות טורדניות של וויד (פספס 17 משחקים ב-2011/12 ו-13 ב-2012/13), יחד עם דעיכה שלו ועלייה של ג'יימס הפכו את העברת המקל לרשמית. מיאמי הפכה לקבוצה של לברון. וויד עדיין היה מספר 2 דומיננטי והקבוצה הייתה צריכה אותו במיוחד באותו משחק, אחרי שחטפו 36 הפרש מסן אנטוניו ב-113-77 משפיל במשחק השלישי.

משחק 4 היה קונצרט של שני כוכבים. ג'יימס קלע 33 נקודות עם 11 ריבאונדים ואילו וויד קלע 32 כשהוא עם 6 חטיפות והגנה נפלאה. הם הצליחו לשתק את טוני פארקר (7 מ-16 מהשדה) ואת מאנו ג'ינובילי (1 מ-5) והם ירדו מ-113 ל-93 נקודות. מיאמי ניצחה את אותו משחק והשאירה לעצמה סיכוי לנצח את הסדרה. משחקים 6 ו-7 הם האתוס הידוע של הסדרה הזאת, אחת סדרות הגמר הטובות בהיסטוריה, אבל רובם של לברון וריי אלן. וויד עדיין היה שם והיה חלק מרכזי מאוד משתי האליפויות, לא כדאי לשכוח את זה.

משחק שני בסיבוב הראשון, 2018, נגד פילדלפיה 76'. בגיל 36 וויד ראה את לברון עוזב, הגיע עם מיאמי של דראגיץ' וחסן וויטסייד לסיבוב השני וראה את כריס בוש נאלץ לפרוש בגלל קריש דם בריאה. הוא עבר לקבוצות אחרות בניסיון למצוא את עצמו שם, ללא הצלחה יתרה, וחזר למיאמי. באותו משחק הוא קלע 28 נקודות על הראש של ה-76' והשווה ל-1:1. מיאמי לא מוכשרת לא הצליחה לקחת את הסדרה, אבל וויד נתן לה תקווה.

הרגעים האלה, בגדול, מסכמים את הקריירה המוצלחת של וויד. הוא היה ווינר – 3 אליפויות NBA, עוד שני גמרים וגמר אזורי אחד (בנוסף למדליית זהב אולימפית בקמפיין המכובד של 2008) הופכות אותו למנצח. הוא היה שחקן כדורסל נהדר ולא מדברים על זה מספיק. יכולת כניסה עצומה לסל שבאה לידי ביטוי דרך האתלטיות שלו או דרך סחיטת עבירות, חוכמת משחק נהדרת שלא נופלת מזאת של בראיינט או ג'ורדן והגנה אישית נפלאה, לא היה גארד חוסם יותר טוב ממנו. יכול להיות שאם היה משחק בקבוצות טובות יותר בשנים שבין 2006 ל-2010 או נפצע פחות הוא היה בטופ 10 של כל אחד ואחד מאיתנו. גם בדרך בה הקריירה שלו נמשכה יש לו בהחלט מקום ב-50 הגדולים החדשים (וגם ב-50 הגדולים המקוריים). אגדה שהייתה באמת.

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 66 תגובות

  1. נהדר, רועי!
    אתה ואפלטון הצבתם רף גבוה מאוד.

    לא היה שחקן שעשה יותר עם פחות (ברכיים…)
    שחקן ענק. ווינר ענק. כאשר היה בשיאו, יש מעט מאוד שחקנים שהיה כיף יותר לצפות במשחקם.

  2. פוסט מעולה על אחד השחקנים המיוחדים שדרכו פה.
    גם אני חושב שהיה חסר לו עוד טיפה (קבוצות וברכיים איכותיות יותר) כדי להגיע לרמה של הגדולים ביותר.

    1. הוא היה ברמה של הגדולים ביותר אלא שהינ משיג יותר ממה שנדיג ללא הפציעות. וזהנכון ללא מעט שלקמים נוספים במידה זו או אחרת כולל בירד.
      יש שחקנים שניו יכולים להיות מהגדולים ביותר ולא הגיעו לכך בגלל הפציעות כמו טים הארדאווי, פני הארדאווי, גראנד היל, דרק רוז, ג'ף רונלד. ביל וולטון במעט השנים שהיה בריא השיגמספיקכדי להיחשב מהגדולים ביותר אך ללא הפציעות היה לפחות בין ששת שחקני הציר הגדולים ביותר אם לא יותר. לווייד היו יותר שנים בריאות והשיג בהן מספיק כדי להיחשב מהגדולים היותר אך ללא הפציעות אך אחד לא היהתוהה מדוע אפשר להחשיבו יותר מקובי.

  3. תודה רועי נהדר.
    העובדה שווייד הגיע לליגה בלי מיניסקוס ולמרות זאת שיחק ברמה כזו גבוהה, ובצורת משחק כזו אגרסיבית זה סוג של נס.
    אין ספק שגמר 2006 קיבע את המקום שלו ברשימת האגדות של המשחק, אבל אחד הרגעים הגדולים שהצביעו על הווינריות שלו קרה אחרי גמר 2011 כשבחופשה יחד עם לברון בא ואמר לו- 'זו הקבוצה שלך'. הוויתור על האגו לטובת הקבוצה זה מה שהביא להיט את האליפויות ואת זה אפשר לזקוף לזכותו.
    אגב הכינוי שלו 'פלאש', לא כל כך מתאר את צורת המשחק שלו

  4. תודה רבה על פוסט נפלא !
    גם כששיחק עם לברון (והיה מעבר לשיא), העדפתי לראות אותו, עם הטעיות הגוף המדהימות, משחק עם הגב לסל וחוכמה בחסימות, מאשר את לברון (שהיה נראה מאד כוחני ופחות אלגנטי בתנועותיו).

    נדמה לי שממוצע החסימות שלו למשחק הוא נדיר לגארד.

  5. תודה על הכתבה.
    וויד שחקן גדול.
    הוא "ניצח" את דאלאס, אבל "הוביל" קבוצה חדשה להפסד בפלייאוף לאחר שנה? אף שחקן כדורסל לא מנצח קבוצות, הוא יכול להיות גורם משמעותי בניצחון. עוד לא ראיתי שחקן שיכול לנצח לבד, או עם קבוצה לא ראויה.
    איזה קבוצה נחותה הובילו מג'יק, בירד, ג'ורדן או קארים לגבהים?
    היחידי מהם שהוביל קבוצה ממש נחותה הוא לברון עם קליבלנד דור 1.0, וגם זה ביחס לתחרות שהיתה.
    ההתייחסות לוויד כמי שניצח ללא קשר לקבוצה היא מוגזמת, מוטה ולא קשורה למציאות של קבוצת כדורסל.

  6. שחקן מעולה שהבעיה היחידה שלו היא שהוא שיחק עם מגנטים לתשומת לב ציבורית או עם אסופת פחים. לא באמצע.
    באמת שחקן מצויין שמגיע לו להיות ברשימה

  7. גם אצלי וייד הוא שלישי בכל הזמנים בין הקלעים (שחקנים בעמדת הקלעי, עמדה מס' 2), אך וסט שני וקובי רביעי. אך יכול להיות גם הפוך, עניין של שיקולים כאלו ואחרים. וייד היה מנהיג ווינר לא פחות מקובי וחכם עוד יותר עם מסירה טובה יותר וקבלת החלטות טובה יותר ויחס אס'-אי' טוב יותר ויכולת מגוונת יותר כשהוא חוטף וחוסם טוב משמעותית מקובי וריבאונדר לא פחות טוב.

    לגבי שהוא לא כמו ג'ורדן, לברון, מג'יק, כארים, בירד כי הוא לא הוביל קבוצה חלשה יחסית לגמר, אז כל הגמרים של ג'ורדן היו כשהבולס מעולים עם כוכב גדול כפיפן ועוד כמה שחקנים נהדרים ולמג'יק וכארים ובירד היו קבוצות נפלאות כשהגיעו לגמר הליגה. גם ללא וורת'י הלייקרס היו מעולים עם שני כוכבי על ועוד כוכבים, בירד לפני שהגיעו מקהייל ופאריש הגיע לגמר המזרח כשמולו קבוצה מעולה כפילדלפיה, וכארים הגיע לגמר רק בקבוצות גדולות ושאר צוות השחקנים שהיו אתו היו נהדרים ולא בינוניים. רק לברון הוביל ב-2007 קבוצה בינונית יחסית לגמר אך במזרח יותר חלש משמעותית מאשר בתקופת בירד כפילדלפיה ודטרויט היו מהטובות ביותר בליגה וגם קליבלנד וניו יורק היו בצמרת והיו עוד קבוצות טובות.

      1. עם היכולות של הסברתי מדוע אני מעדיף את וייד.
        לגבי וסט, חוץ ממה שהוא היה הסמליל של הליגה, הוא היהשחקן וינר לא פחות מקובי ואולי יותר (על אף שזכה רק באליפות אחת ולמרות זאת כונה מר קלאץ'), שחקן חכם מקובי שהיה יכול להיות רכז או רלעי באותה מידה עם יכולת מסירה טובה יותר וקבלת החלטות טובה יותר, שחקן מגוון יותר שהיה החבילה השלמה מה שקובי לא היה כמוהו: גם מעולה בשני צדי המגרש וגם ריבאונדר מעולה לגובהו ועמדתו וגם מוסר מצוין וגם חוטף נפלא וגם חוסם נהדר לעמדתו וגובהו (משלושת הגארדים החוסמים הטובים ביותר לצד ג'ורדן ווסט) כשהוא טוב בהרבה מקובי בחט' וחס' וכאמור שחקן חכם יותר ומוסר אוב יותר משמעותית ועם קבלת החלטות טובה יותר.

      2. למה רועי? לגיטימי לגמרי למקם את קובי אחרי מייקל, ווסט וויד. אפשר גם אחרת, כמו שציין קרמר, אבל יש הצדקה מלאה גם לדירוג הזה.
        וייד אחוזי קליעה יותר טובים, ויותר חסימות.

        1. ויותר ביוד כמה דברים חשובים שציינתי וגם וסט טוב יותר מקובי במה שציינתי ובמכלול יש מצב לראות את שניהם לפני קובי שאם היהםחות פעמים מכריח זריקות, כלומר כמעט ולא מכריח זריקות רעות ומזיק לקבוצה שלו באותן פעמים, אז היה לו יותר קייס למקום שני אחרי מייקל, אך גם אז הייתרונות של וסט ווייד שהצבעתי עליהם במקומם היו עומדים, אך בכל מקרה מפני שרובי הכריח זריקות רעות יותר מדי פעמים לרמתו והזיק לקבוצתו יותר מדי פעמים יחסית למצופה ממנו, לא מגיע לו בכל מקרה להיות שני אחרי ג'ורדן ומפני שוסט ווייד יותר מגוונים ועןהייתרונות שהצבעתי עליהם בכל מקרה ישמצב לראותם לפני קובי.

  8. איזה כיף שהתחלתם עם ווייד!

    שחכת 1 חשוב לדעתי
    משחק 4 באינדיאנה ב 2012 בפיגור 1-2. ווייד וחברון קלעו בערך את כל 70 הנקודות האחרונות של מיאמי

    בכללי ווייד בשיא שלו הייה עם ארסנל מהלכים הכי גדול שראיתי. אי פעם.

  9. תודה על הכתבה.
    הייתי מוסיף גם צאת הסדרה נגד שארלוט ב-2016, בה הוא הביא כמה רגעים גדולים.
    חוץ מזה, אתם לא באמת תמצאו שחקנים שסחבו קבוצות לבד מעבר לקבוצה טובה יותר – והגמר של וויד ב-2016 נמצא כמה רמות מעל כל סדרה של לברון אי פעם.

  10. בלי הגב של לברון ושאק לא הייתה לו טבעת אחת.
    אבל כל הכבוד לו על קריירה נפלאה. למרות שהיזדקן בצורה נוראית.

    1. כמה טבעות היו ללברון,
      בלי הגב של ווייד וקיירי?

      רק בשביל להסביר עד כמה הניסיון לתלות את האליפות של ההיט ב-2006 על שאק, זה ניסיון מגוחך, אז:

      הקלע המוביל של ההיט בפיינלס 2006 היה ווייד עם 34.7 נק' למשחק.
      במקום השני?
      ווקר, עם 13.8 נק' למשחק.
      לשאק היו 13.7 נק' למשחק.

      ואם כבר משווים, אז עד הסוף:
      ב-2012, 2013, ו-2016,
      כאשר לברון היה זה שזכה בפיינלס MVP,
      בכל אחת מאותן סדרות היה לצדו אולסטאר (או יותר) שלקחו חלק מהותי בזכייה –
      ב-2012 זה היה ווייד עם 22.6 נק' והגנה יוצאת מן הכלל.
      ב-2013 זה שוב היה ווייד, הפעם עם 19.6 נק', כאשר איך אפשר לשכוח את ריי אלן עם 12 מ-22 מהשלוש באותה סדרה. כולל שלשה אחת שהיא מהגדולות ביותר אי פעם.
      ב-2016 זה היה קיירי, עם 27.1 נק' למשחק.
      השורה התחתונה?
      לברון יקירך, היה צריך גב, לא פחות (אם לא יותר) מאשר ווייד ב-2006.

      הקטע הזה, של לשנמך שחקנים אחרים בשביל להלל את לברון,
      ממש מוזר בעיני.

      1. מוזר מאוד ולא לגיטימי.
        אפשר להעדיף משיקולים ענייניים כאלה ואחרים שחקן מסוים על שחקן אחר אך אין לגיטימציה להמעיט מערכו של שחקן מסוים רק בגלל שמעדיפים שחקן אחר ורק אם באמת מבחינהמקצועית יש לדחקן האחר ייתרון בזה אך יש לגיטימציה לדברים.

      2. גיא
        אין ספק שוויד בשיא היה יותר איכותי מארווינג.
        וכנראה שגם לשתיהם תהיה קריירה פחות טובה בגלל בעיות בריאות

        בהשוואה לכשרונות מצוינים אחרים משנתון קרוב כמו מקגרידי,פול,קרטר,כרמלו. אני חושב שאף אחד ברשימה הזאת לא נופל מוויד אבל לא היה להם את המזל לשחק עם מנהיג כמו לברון ושאק.

        הקבוצה של מיאמי בשיא הייתה קבוצה הרבה יותר מפחידה מהגולדן סטאט של היום אבל הבעיה עם וויד שב-14' כבר לא היו לו ברכיים ובוש גם הוא נאלץ בסוף לפרוש בגלל בעיות לב.
        השנים האחרונות בקריירה של וויד היו לכיוון האוברייטד מאשר האנדרייטד.

  11. תודה רועי!
    אני חושב שהוא לא מקבל מספיק ההערכה על הקריירה שלו, אולי מכיוון ששיחק בליגה בו זמנית עוד שוטינג גארד אגדי… אבל בכל זאת לוויד מגיע יותר קרדיט על הקריירה המפוארת

    1. אני חושב שהוא לא מקבל קרדיט על הקריירה כי הוא עוד לא פרש, וגם עדיין לא מת, אבל שני אלה עוד יקרו מתישהו, מקווה שבסדר הזה.

  12. כתבת יפה, אך מבקש לתת מעט הערות בונות (רק בונות)

    נתת היילייטס ופירטת מספרים, אך…

    1. בתור אחד שיצא לחופשה ארוכה מאוד מאוד ברמות כאלה ואחרות
    מצפייה בליגה (ולנצח יתקשה להתגבר על הפערים כנראה), חסר
    לי הרצף בסיפור.

    2. ערך מוסף – כמו הנופך המסתורי שמידן טווה סביב יאו מינג, וכמו
    שמנחם טיבל את סיפורי האגדות שלו באנקדוטות מעניינות\מרגשות
    (מנחם, פעם נוספת תודה תודה על מתנתך היקרה), חסר לי משהו
    נוסף על וייד מעבר למספרים ולמשפט שמסכם הכל ב-"הוא היה
    ווינר". זה מה שהופך סיפור אגדה אמיתי למהנה לקריאה.
    לתשומת ליבך ולתשומת ליבם של הכותבים העתידיים.

    בכל מקרה אחלה על המאמץ והזמן 🙂

  13. " אבל הוא לא יכל לסחוב קבוצה כל כך חלשה יותר רחוק מהסיבוב הראשון. זה אולי מה שמפריד אותו מהגדולים ."

    תודה רועי, זה המשפט שמסכם את הכל.

    אני לא בטוח שוויד נמצא בדרוג מעל איברסון,נוביצקי,ג'ינובילי,כרמלו,קרטר,פול,פרקר,מקגרידי.

    1. זה משפט לא נכון כי כל הגדולים שצוינו זכו באליפות עם סגל מצוין מסביב שאמנם עשו אותו לטוב יותר אך עדיין הצוות שמסהיבם היה מהטובים ביותר בליגה סביב כוכב מוביל.

  14. thx רועי.
    בנוסף ליכולותיו המוכחות והמרשימות, מדובר גם באחד השחקנים המלוכלכים בהיסטוריה, ובתצוגת שיפוט טופ-3 מהמחפירות בהיסטוריה, בגמר ההוא נגד דאלאס.
    מה שכן, הוא גם אחד הרוצחים הגדולים בהיסטוריה על המגרש ו-ווינר גדול.

  15. כבר אמרתי בפלייאוף הנוכחי שטייטום מזכיר לי את וויד באופי והמשחק הבוגר והאחראי שלו- היכולת שלו לסחוב קבוצה כבר מגיל צעיר ולקחת אחראיות (כמובן שלו סגנון המשחק עצמו – שונים לחלוטין).
    מקווה בשבילו שיגיע אפילו לחצי ממה שווייד הגיע בקריירה שלו.

  16. הכינוי שלי מסגיר אותי. התחלתי לצפות ב-NBA ולאהוד את מיאמי בזכות ווייד, אי שם בתחילת הקריירה שלו בהיט כשאני הייתי ילד בן 9. בשיאו הוא היה שחקן טופ 3 בליגה ללא עוררין ולמעט קליעה מחוץ לקשת היה לו הכל. ההופעה בגמר 2006 נכנסת לפנתיאון והיא אולי הגדולה ביותר אי פעם שנתן שחקן בסדרת גמר, תלוי את מי שואלים.

    לגבי הטענה שווייד לא הוביל את מיאמי לשלבים המאוחרים – רוב הזמן היה מסביבו סגל בינוני להחריד. כשהוא היה מוקף בקצת כישרון, זה נראה הרבה יותר טוב.

  17. נהדר רועי.
    דוויין הוא ללא ספק השחקן הרביעי מכל שחקני ה-NBA שראיתי מ-1961 מבחינת אהדה והערצה שישנה לי כלפיו כשחקן אחרי לארי, מייקל, וולט פרייזר, והרביעי הוא דוויין ששוחחתי איתו עשרות פעמים, והרגשתי איתו כמעט כחבר ולא עתונאי (וב-2006 לא כתבתי לאף אחד. סתם הלכתי למשחקי מיאמי כאוהד, אבל בגלל שתמיד היתה לי אקרדיטציה של ה-NBA הייתי תמיד בחדר העתונאים, בחדר ההלבשה, וכו').

  18. מעולה רועי, תודה רבה! וויד של 2006 היה אחד השחקנים המרגשים ומהנים שיצא לי לראות..ללא ספק טופ 3 בהסטוריה בעמדה שלו.

    1. מי מתומך בסברה הזו בטח מתכוון לעבירות הרבות שנשרקו לזכות מיאמי ווייד בפרט בסדרה – שהלך לקו הרבה מאד, לדעתי יותר ממספר הפעמים שכל דאלאס הלכה לקו או משהו כזה…

      רק למען הסר ספק ולמרות חיבתי הגדולה לדאלאס ולנוביצקי, כמעט על כל אליפות אפשר לסמן "כוכבית" בגלל אירוע כלשהוא, כך שלא יודע עד כמה העניין רציני.

  19. ווייד יש מצב השחקן האהוב עליי ever.

    הוא פשוט היה מעולה בהכל (חוץ מה-3 שגם שם אמנם מבחינת אחוזים הוא לא הצטיין אבל לא חסרו לו שלשות בקלאץ וכאלה שיוצרות מומנטום אדיר).

    ללא ספק הגארד החוסם הכי טוב שראינו. הוא שומר וחוטף מצטיין, שהצליח להשפיל פוררורדים וסנטרים פעמים רבות שנתקע עליהם בסוויץ. הוא ידע לחדור בחתוליות שלא ראיתי כמותה פרט לאולי דריק רוז לפני הפציעה. ווינר אמיתי שהיה משתלט על רבעים אחרונים באופן כזה שזה היה ברור שהכדור צריך להיות בידיים שלו, ובזה אני חולק על הנקודה הזו בכתבה, כלומר על התקופה במיאמי בעונות האליפות, ווייד היה הקייריי של 2015 + הגנה מדהימה, אני זוקף לו הרבה מאוד קרדיט על האליפיות עם לברון, מבחינת אמ וי פי הייתי נותן 55:45.

    לדעתי משנתו השנייה בערך הוא היה שוטינג הכי טוב בליגה (כן, יותר מקובי) ונשאר שם שנים רבות, לכן אני מבין את אלו שמדרגים אותו לפני קובי.

    חבל על הפציעות שמנעו ממנו אולי להגשים את עצמו אפילו יותר, אבל הוא נתן קריירה מדהימה, ואצלי לפחות הוא לקח חלק לא קטן באהבה ובהתרגשות שיש לי מלעקוב אחרי הליגה..

  20. תודה רועי.
    בשיאו, היה אחד השחקנים המהנים ביותר לצפייה – אפילו יותר מקובי – בגלל ששיחק את המשחק "נכון" ולא כפה את עצמו, אלא ניצל את החולשות של ההגנה שידע לזהות בחוכמה רבה.
    היה חסר לי קצת בכתבה את הנופך האישי הזה – שמעביר את התחושה שהשחקן הענק נתן כששיחק – סוג של קסם ותחושת התעלות.

  21. איך זה שבענין שערוריות שיפוט כולם קופצים על הסדרה של סקרמנטו/לייקרס כי כן לייקרס שנואה והקינגס סימפטים אבל אף מילה על הבזיון שהלך בגמר הזה? שחקן אחד שמקבל זריקות כמו קבוצה שלמה? לאף אחד זה לא נראה מוזר?
    עוד מינוס שלו, השיעולים המפגרים אז כלפי נוביצקי יחד עם לברון וההפסד בגמר לקבוצה נחותה.
    לא מבין באיזה סרט מד״ב אנשים שמים אותו לפני קובי, לבחור היו מעט מאוד עונות טובות ועם זה לא הולכים למכולת, כי לפי ההגיון הזה שאק או קארים שהיו בלתי עצירים לחלוטין בשיאם צריכים להיחשב הgoats.

  22. אי אפשר לדבר על הרגעים הגדולים של וויד מבלי להזכיר את האולימפיאדה.
    שיחק ליד לברון וקובי בשיא והיה השחקן הכי טוב בטורניר. לדעתי באותו קיץ הוא הציג את הכדורסל הכי טוב שלו בקריירה.

  23. מעולה.

    ווייד אחד השחקנים שיותר אהבתי, אפילו כשהשיא היה הרבה מאחוריו עדיין נהניתי לראות אותו (במיוחד כשמדי פעם הוא עשה איזה hesitation move שהזכיר את ווייד של 2006).

    הסדרה של 2006 הייתה סדרה לפנתאון.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט