למה אני משחק עבור עירק – ג'סטין מראם / תרגום Smiley

פורסם ב - 13. יול, 2018 ע"י ב - כללי

למה אני משחק עבור עירק

פברואר 26, 2018

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/justin-meram-why-i-play-for-iraq/

ג'סטין מראם

קשר מרכזי / אורלנדו סיטי

בדקתי את הפייסבוק שלי כאשר ההודעה הופיעה.

"אתה עיראקי?" היה כתוב. שום דבר אחר.

זה היה 2013. בכנות לא ידעתי מה לחשוב תחילה. להיות מישהו ממוצא מזרח תיכוני שנולד וגדל בארה"ב, וגר בתקופה שאחרי ה-11 בספטמבר, יכול להיות קשה. ואיני יכול להתעלם שבזמן משחקי ב-MLS היו לי כמה פעמים שאוהדים של קבוצות אחרות כינו אותי "טרוריסט מסריח" וצעקו עוד השמצות גזעניות במהלך המשחקים.

כאשר הסתכלתי על ההודעה, עצרתי לרגע כדי לחשוב. לא זיהיתי את שמו של השולח, יוסיף אל-קאפג'י, אבל ראיתי שהוא כנראה מהמזרח התיכון. מסיבה כלשהי, התחלתי להקליד.

"כן, אני עיראקי", עניתי.

עד היום הזה, אני עדיין חושב לעצמי, למה עניתי להודעת הפייסבוק הזו?

לא היה לי מושג מה עתיד לבוא. זה יכול היה להיות איום, או איזה טרול שמנסה להציק לי, אבל לתדהמתי זה הסתיים בכך שזה משהו הרבה יותר טוב משני הדברים הללו. והסיבה להודעה נהייתה ברורה די מהר. יוסיף היה אוהד של הנבחרת הלאומית העיראקית, והוא היה בתהליך של סריקת האינטרנט אחרי שמות של שחקנים עיראקים כישרוניים שאותם הוא יוכל להעביר להתאחדות הכדורגל העיראקית. הוא החל לספר לי איך אני אולי אוכל לייצג את הנבחרת הלאומית ברמה הבינלאומית.

אז הקשבתי. ואז החל המסע המשוגע הזה שבו אני נמצא מאז, מסע עם יותר סיבובים ופניות מאשר בנסיעת מונית ברחובות של באשרה.

והכל החל עם אותה הודעת פייסבוק אקראית.

בחיים לא הייתי רואה את זה מגיע. אני רק ילד ממישיגן שאוהב לשחק כדורגל, והדבר הבא שאני יודע הוא שאני קופץ לתוך העולם הסופר תחרותי שבתוכו יש 11 שחקנים המייצגים את התקווה של אומה שלמה.

ועבורי, האומה הזו היא זאת שהייתי שומע עליה סיפורים והייתי רואה זאת בטלוויזיה. זאת שמעולם אפילו לא ביקרתי.


See the source image

התשוקה שלי לשחק כדורגל כמקצוע החלה כשהייתי בן 7, כשאני רץ פנימה והחוצה דרך קונוסים בשלבי סוקר סיטי, במחוז סלבי, במישיגן.

דודי טוני נהג לעבוד שם, ארגן ליגות ועוד כל מיני דברים, ובזמנו הפנוי הוא אימן אותי. לפעמים הוא נתן לי שיעורים לחיים, בנוסף.

יום אחד, שיחקתי עם קבוצת הילדים שלי והבקעתי 12 שערים במשחק שניצחנו 19-1. השתמשתי בכל הכישורים שדודי טוני לימד אותי. חשבתי שלפחות הוא יהיה גאה.

לאחר מכן, רצתי למשרד שלו.

"הבקעתי 12 שערים!" צעקתי, מקפץ ברחבי החדר.

דודי לא הריע, הוא אפילו לא חייך.

הוא היה עצבני.

הוא אחז בזרועי והוביל אותי אל המסדרון, רחוק משאר האנשים שם.

"זה אחד הדברים היותר חסרי כבוד שאתה אי פעם תעשה", הוא אמר, בחומרה. "אתה צריך ללמוד להיות צנוע בניצחונות. כשאתה מנצח קבוצה, אתה עושה את זה עם קלאסה וכבוד. אתה תמיד חייב להראות כבוד עבור המשחק היפה הזה שכולנו אוהבים".

הרגע הזה נחרט אצלי מאז. זה מייצג חלק מרכזי ממי שאני. ואני בהחלט למדתי את השיעור בצניעות במהלך התיכון כאשר התעלמו ממני כמעט לחלוטין כל המכללות במישיגן. אפילו לא קיבלתי הצעה אחת לשחק ללא מילגה.

ואז, במרץ 2007, לקראת סיום שנתי הרביעית, אבי העביר את עסק הבנייה שלו לאריזונה, והלכתי אחר משפחתי מספר חודשים לאחר מכן כשסיימתי את התיכון. שלושת אחי עסקו בעבודות בניין, ואני שקלתי לתלות את נעלי לתמיד כדי למצוא עבודה קבועה.

ביום שטסתי לאריזונה, הצטרפתי לאחי ארווין וג'ייסון כאשר הם הלכו להתאמן עם קבוצת הבוגרים שלהם ששיחקה בפארק בסקוטסדייל. לא ידעתי זאת בזמנו, אבל מוריס יוז, שחקן לשעבר ביאוואפי, ג'וניור קולג' בפרסקוט, היה שם כדי לצפות באחד מחבריו.

הוא חשב שאני כישרוני, אז הוא העביר את שמי למאמנים ביאוואפי, מייק פאנטליון ו-יו בל. לפני שהבנתי זאת, עשיתי טיול לקמפוס. היה להם מקום של הרגע האחרון בסגל שלהם, ואז מבלי שראו אותי משחק, הם החתימו אותי.

שתי עונותיי ביאוואפי גרמו לי לקבל הצעה למילגה ולחזור חזרה הביתה ולשחק עבור אוניברסיטת מישיגן. בתחילת 2011, סיימתי את שנתי השנייה במישיגן ומצאתי את עצמי על הבמה בבולטימור, לאחר שנבחרתי בדראפט ה-MLS על ידי קולומבוס קרואו. הפכתי להיות כדורגלן מקצועי.

עברתי מלהיות על הקצה לפני פרישה, לבחירת סיבוב ראשון.

בלתי יאמן.

See the source image

ועכשיו, תודות להודעת פייסבוק אקראית – אחת שכמעט והתעלמתי ממנה – יש לי עולם חדש של אפשרויות שמביט בי.

לא בזבזתי זמן בחיפוש אחר האפשרות של ייצוג עיראק ברמה הבינלאומית. התקשרתי להוריי, לעורכי דין, לכל אחד שחשבתי שיוכל לעזור.

תחילה, הייתי צריך לקבל את הדרכון שלי. התהליך היה… מסובך. וזה היה יותר מסובך בגלל הנסיבות שלי.

שני ההורים שלי נולדו וגדלו בעיראק. אבא שלי עזב בסוף 1960, ואמי בסוף 1970. הם נפגשו במישיגן, היכן שאני נולדתי. בזמן שאמי שמרה הרבה מהמסמכים שלה בעיראק, אבא שלי לא. הוא היה מרוכז באיך להגיע לארה"ב על מנת להשיג לעצמו חיים טובים יותר.

"למה שאשמור את כל המסמכים כשאני בן 17 ועוזב את הארץ?" אבי שאל אותי. "האם באמת חשבתי שבני לעתיד יגדל יום אחד להיות כדורגלן מקצועני וירצה לשחק עבור הנבחרת הלאומית של עיראק?"

בזמנים מסוימים, הרגשתי כאילו אני מנסה לקחת הלוואה ענקית מהבנק או משהו כזה. הייתי שומע, בסדר, אתה מסודר. ואז חודש לאחר מכן זה היה, למעשה, אתה צריך גם את המסמך השני, בנוסף. הייתי משיג את המסמך הנוסף, ואז הייתי צריך תמונת דרכון אחרת. לאחר מכן הייתי צריך שההתאחדות הכדורגל האמריקאית תרשום מכתב. ואז, הם עשו זאת, וזה היה: הא, עוד דבר אחד, אנחנו גם צריכים אישור לידה של הוריך.

רציתי לוותר. פשוט כמשמעו זה לקח כמעט שנתיים בסך הכל.

בזמן שההתאחדות האמריקאית רשמה את אותו המכתב, דברים נעשו רציניים. ואז יום אחד ב-2014 הטלפון שלי צלצל וגרג ברטהלטר, המאמן שלי באותו הזמן בקולומבוס, היה מצידו השני של הקו.

לגרג הייתה השפעה עצומה עלי. לפני ששכרו אותו ב-2013, פתחתי רק ב-15 מתוך 68 משחקים ב-MLS. יש לי כבוד עצום עבורו, בגלל שכמו המאמנים ביאוואפי, הוא האמין בי.

"האם אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה… לשחק עבור עיראק?"

פשוט נשארתי בשקט לרגע אחד.

"אתה יודע", הוא אמר, "אתה לא יכול להתחרט ברגע שזה נעשה".

See the source image

הייתי צריך לקחת החלטה.

היה סיכוי לכך שאקבל קריאה למחנה האימונים של הנבחרת הלאומית של ארה"ב, אז בהצטרפות לנבחרת העיראקית אני אסכן את ההזדמנות הזו. אבל כאשר בחנתי את ההחלטה שלי, מוחי המשיך לשוטט בסיפורי הילדות השמחים שאמי תמיד חלקה עמי על התבגרותה בעיראק.

היא דיברה על עצי הדקל הגבוהים, והמים הצלולים כמו קריסטל, ועל החולות הזהובים. לבתים שם בדרך כלל יש גגות שטוחים, ובלילות היא טיפסה למעלה לגג של בית משפחתה עם שמיכה, שכבה, והסתכלה למעלה אל הכוכבים. ולמרות שהיו שם כמה זיכרונות לא שמחים בנוסף, תמיד הבחנתי כמה היא מעריכה את היופי של עיראק שהיא פעם הכירה.

הניצוץ הזה בעיניה נעלם כאשר היא ואבי מדברים על הסיוטים שהמדינה הזו עוברת מאז. אבל רציתי שהורי יחשבו שעיראק מתקדמת לעבר יום בהיר, ונהפכת למקום שהם ירגישו שבטוח לבקר בו שוב.

הייתי חייב לבחור בעיראק.

כדורגל הוא המתנה שלי, ואני יכול להשתמש בו כדי להביא שמחה לאנשים שם.

See the source image

מעולם לא הייתי במזרח התיכון לפני שהצטרפתי לנבחרת העיראקית בסעודיה בגביע המפרץ 2014.

אז, כמעט ולא דיברתי ערבית. אני באופן עקבי משפר את אחיזתי בשפה, אבל אין שום אבן רוזטה כדי ללמד אותי את הניב הערבי שמדברים בעיראק. לפעמים אני מבקש מן המאמנים, או מהצוות הרפואי, שילמדו אותי מילים וביטויים. אני אקבל טיפול ואשאל איך לומר משהו כמו ציפור או מה שלומך?

והמעבר שלי לא קשור רק לשפה, אלא גם לתרבות החדשה.

"אתם האמריקאים, אתם זזים יותר מדי מהר", אחד מחברי קבוצתי אמר לי בהתחלה עם חיוך.

במזרח התיכון, נעים בקצב שיגרום לאמריקה להתכווצות. זה אומר בעיקרון שהגבר העיראקי הוא אדם נח ועצלן. לא עצלן כמו שמשתמשים בזה באמריקה, אלא פשוט… נינוח. לובש את הבגדים המסורתיים והסנדלים, שותה את התה שלו וצוחק.

אולי זו הסיבה בעטייה לקח לדרכון שלי שנתיים להגיע…

ואני מניח שזה לא מפתיע שהגישה הנינוחה הזו הייתה מוצגת מהרגע שהצטרפתי לנבחרת הלאומית. לדוגמה, ב-MLS, יש לנו זמן קבוע לכל הפגישות הקבוצתיות שלנו. הכל מתקתק כמו שעון. כשאני ממלא את חובותיי בנבחרת הלאומית, ובכן, דברים קצת שונים. אולי יקבעו ל-7 בבוקר בלוח הזמנים, אבל אם מגיעים בזמן הזה… ישנה אפשרות שאף אחד לא יהיה שם. אני אחזור לחדרי במלון לתנומה קלה ואז יתקשרו אליך זמן מה לאחר מכן.

"ג'סטין, יש פגישה בעוד כעשר דקות", חבר הצוות יאמר. אז ככה זה עובד בעיקרון.

ואז יש את האוכל.

כשאני משחק ב-MLS, אני בדיאטת קפדנית, אבל כשאני עם הנבחרת הלאומית הארוחות כוללות הרבה לחם ואורז. פעם אחת עברנו דרך קניון בסעודיה, וכל הקבוצה פשוט נכנסה למ'קדונלדס. צפיתי כלא מאמין כאשר האתלטים המקצוענים הללו ירדו על ארוחות הצ'יפס וכריכי פילה דג.

על המגרש, דברים לחלוטין הרגישו צורמים תחילה. אני יכול במשך שעות להעביר את ההבדלים בין משחק כדורגל במועדון שלי לעומת בנבחרת הלאומית. אבל בעיקרון זה הרבה יותר פיזי. החברה האלה נכנסים חזק ומתקלים עם שתי רגליים… וזה רק במהלך האימונים עם חברי הקבוצה.

אפילו שמי על הלוח שונה – ג'סטין היקמאט עזיז. זה השם על דרכוני העיראקי, ואז שמו של אבי, לאחריו שמו של אביו.

הכל, באמת, הוא שונה. ובמהלך השנה וחצי הראשונה שלי עם הקבוצה, היו בהחלט זמנים שההבדל נהפך לתסכול והכריע.

הייתי מתקשר לאמי בעקביות כדי לדבר על קשיי ההתאקלמות שלי, בתקווה למצוא פתרון. אבל בסופו של דבר פשוט ניסיתי לאמץ כל דבר וליהנות מהחוויה. כאשר דברים נהיו קשים מאוד, פשוט הזכרתי לעצמי את המסע הראשון שלי עם הקבוצה, בריאד שבסעודיה.

נסענו לאימונים באוטובוס גדול, ולעתים היו אוהדים שדופקים על צדי האוטובוס, מנופפים, מנסים לגרום לנו לנופף בחזרה. ביום ההוא במיוחד, הרמתי את מבטי וראיתי חבורה של ילדים משחקים כדורגל ברחוב.

לא היו להם נעליים, הכדור שלהם היה מעוות, אבל הם היו מאושרים. אפשר היה לראות זאת על פרצופם.

באותו הרגע ראיתי את עצמי בחזרה במישיגן, רץ סביב עם חברי ומשפחתי באצטדיון הכדורגל של שלבי סיטי. חשבתי על כמה אני מבורך הייתי אז שהיו לי נעליים יפות ומקום מוגן לשחק. אני גם נזכרתי במראות של אמי למזרח התיכון אותו היא תיארה מזיכרונותיה. גדלתי מרחק רב מהילדים הללו, אבל המשחק איחד אותנו.

האהבה שלנו לכדורגל היה קשר משותף, וחשבתי על מה שלשחק עבור עיראק יכול לעשות עבור הילדים הללו, השמחה שזה יכול לתת להם. קיבלתי אנרגיה. זאת הייתה חוויה מרגשת.

אבל משהו היה חסר. וידעתי זאת.

אני עדיין לא באמת ביקרתי בעיראק.

See the source image

רוב המדיה החברתית עוקבת אחרי האירועים בעיראק, ואני לפעמים רואה דגלים עיראקים במהלך משחקי החוץ בזמן שאני משחק ב-MLS – במונטריאול, או טולדו, ובעוד הרבה מקומות – אבל הרבה עיראקים לא ראו אותי משחק.

הנבחרת הלאומית, לפחות בזמן התקופה שלי אתם, שיחקה כל משחקי הבית על קרקע זרה עקב בעיות ביטחוניות. זה השתנה לפני מספר חודשים.

קיבלתי שיחה מההתאחדות באוקטובר ואמרו לי שהולך להיות משחק ידידות נגד קנייה בעיראק, ונבחרתי לשחק.

במהרה התקשרתי להורי. הם בכו כשראו אותי משחק עבור הנבחרת הלאומית לפעמים. זה מילא אותם בכל כך הרבה גאווה בכך שראו את בנם מייצג את מדינת הילדות שלהם. הנחתי שהם היו נרגשים.

הם לא.

"אתה לא יכול ללכת", אמי אמרה לי. "זה יהיה יותר מדי מסוכן".

היא חשבה שכקתולית, וכאמריקאית, תהיה לי מטרה על גבי. זה אף פעם לא היה בקשר לעם העיראקי, זה היה על ללכת למקום בו יש קבוצות שלא מכבדות את אמריקה, ואני סוג של דמות לכך. הבנתי זאת.

"אבל אני חייב ללכת", עניתי לה. "זאת הזדמנות שאולי לא אקבל שוב".

אני לא גאה בכך שהרמנו את הקול בדיון ביני לאמי. זה התחמם. אבל היא ראתה שזה מכביד מאוד על לבי שהיא אמרה שאני לא יכול ללכת.

יש לי את מלוא הכבוד להורי. גדלתי שאני מכבד את חוקיהם, והם הפכו אותי לאדם שאני היום. ובאותו הזמן, אני אדם בוגר המנסה ללכת בדרכו שלו בעולם הזה.

הרגשתי כאילו אני אהיה פחדן אם אצליח לאהוב את המדינה הזו כל כך אבל לא אסע לשם כדי לשחק כאשר ישנה ההזדמנות עבורי. אני מתכוון, ישנו אצטדיון חדש לגמרי שבנו בעיראק, והאנשים שם חיכו לראות אותי משחק מאז שהצטרפתי לנבחרת, ואני אסרב?

המסע, אמרתי לאמי, יהיה עבורי, ועבור משפחתי, אבל גם עבור כל האנשים שהשאירו הודעות תמיכה בטוויטר ובפייסבוק במהלך השנים, ואלו שהביאו דגלים עיראקים למשחקים שלי. המסע יהיה גם כדי להביא מעט שמחה לעם העיראקי.

הייתי חייב ללכת.

See the source image

המשחק היה אמור להיערך בחלק הדרום מזרחי של עיראק, בעיר הנקראת באשרה. אני זוכר שהמטוס החל בירידה, ובהיתי מחוץ לחלון על כל הגגות השטוחים ששמעתי מסיפורי אמי. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את היופי של עיראק באופן אישי. זה עצר את נשמתי.

ברגע שנגענו בקרקע, במהרה הועברנו למלון שלנו, אבל עדיין הייתי מסוגל לבקר בכנסיה ולקחת תמונות עם כהן חלאדיני.

חשבתי על כמה חלאדינים בבית במישיגן ובכל רחבי ארה"ב שמעולם לא זכו לבקר בעיראק, ותודות למשחק הכדורגל… הנה אני שם.

הייתה אצלי מצלמת גו-פרו במשך כל המסע. רציתי לזכור כל שנייה, שום פרט לא היה חסר משמעות. הבעיה היחידה הייתה, במשך רוב הזמן, היד שלי רעדה בגלל שהייתי כל כך נרגש. ככה שהתמונות ממצלמת הגו-פרו מאוד מטושטשות. באופן עקבי חשתי את התמהיל של צפייה והתרגשות בבטני בזמן שטיילתי בבאשרה ולמדתי יותר על המורשת שלי.

הרגשות האלו הציפו אותי שוב באצטדיון הספורט העירוני של באשרה כאשר ההמנון העיראקי הושמע לפני שריקת הפתיחה.

לפתע הבנתי מה היה חסר בתוכי, מה השתוקקתי אליו.

זאת הייתה הפעם הראשונה שיכולתי לשיר את ההמנון כשאני מוקף באוהדים שחיים ונושמים עבור הנבחרת הלאומית. ולא רק ראיתי דגל עיראקי אחד כפי שאני רואה במהלך משחקי המועדון שלי, ראיתי עשרות על גבי עשרות, וגם צעיפים מסודרים בצבעים שלנו של אדום, שחור ולבן. כששרתי, יכולתי לשמוע אלפים אחרים ששרים בגאווה ותשוקה.

הכינוי של קבוצתנו הוא האריות של מסופוטמיה, וכשעמדנו על המגרש בבאשרה, הרגשתי כמו אחד בפעם הראשונה.

אני אמריקאי, ברור, ואני גאה לומר זאת, אבל באותו הרגע רק יכולתי לחשוב על עיראק ועל אנשיה.

סיימנו כשאנחנו מנצחים את המשחק 1:2, אבל לפני שריקת הסיום, בדקה ה-81, הוחלפתי כדי לקבל את מחיאות הכפיים של הקהל. אני עדיין מקבל צמרמורת כשאני חושב על אותו הרגע. זה רגע שייחרט אצלי בזיכרון עד ליום מותי. ואז, העם העיראקי נתן משהו שאי אפשר לתאר אותו עבורי. הרגשתי יותר שלם, ויותר גאווה, ממה שהרגשתי במהלך חיי.

כשירדתי מהמגרש, לא יכולתי שלא לחשוב על אותה הודעת פייסבוק מלפני חמש שנים. השאלה מהדהדת אצלי – "האם אתה עיראקי?" – על פניו היא כזו פשוטה, אבל בנוסף היא גם מסובכת.

וכשהבטתי למעלה אל הקהל, התשובה שעניתי ב-2013 הייתה אחת שהרגשתי שאני צועק החוצה בכל האנרגיה שבגופי, חזק מספיק כדי שכל אוהד באצטדיון ישמע.

האם אני עיראקי?

כן, אני עיראקי!"

Tags: , , ,

14 תגובות ל - “למה אני משחק עבור עירק – ג'סטין מראם / תרגום Smiley”

  1. אפלטון

    13. יול, 2018
    13:37

    מרתק סמיילי תודה!
    אבן רוזטה (Rosetta stone) זה ספר לימוד שפות פופולרי.

    Reply to this comment
  2. חשוך

    13. יול, 2018
    14:02

    עיראק פחחחח

    Reply to this comment
  3. גזען

    13. יול, 2018
    14:05

    לא כאן.

    Reply to this comment
  4. Yaniv Knoll

    13. יול, 2018
    14:11

    תודה רבה , היה מצוין.

    Reply to this comment
  5. ד"ר רזי הופמן

    13. יול, 2018
    14:52

    הוא היה ע'ראקי
    מנין אתה יודע?
    היה לו סחוג פה….
    מתוך זכרונות הגשש חיוור

    Reply to this comment
  6. ChaiCo

    13. יול, 2018
    14:59

    מעניין.
    תודה סמיילי 🙂

    Reply to this comment
  7. Mbk

    13. יול, 2018
    15:50

    פוסט מעולה
    סמיילי אתה אלוף תרגום מעולה לפוסט מעולה

    Reply to this comment
  8. המשגיח

    13. יול, 2018
    16:10

    תודה רבה סמיילי. מאמר שגורם לחיוך 🙂

    Reply to this comment
  9. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

    13. יול, 2018
    17:14

    סיפור מדהים ומרגש, תודה רבה סמיילי, לא יודע איפה אתה מוצא את הפנינים האלו, אבל הן מאד מוסיפות לאתר.

    Reply to this comment
  10. מנחם לס

    13. יול, 2018
    17:52

    תענוג של קריאה על שחקן שלא שמעתי את שמו מעולם!

    Reply to this comment
  11. אסף

    13. יול, 2018
    20:54

    ממצטרף למחמאות של אלו שמעלי סמיילי. המאמרים שאתה מביא ומתרגם כאן בדייקנות כל כך גדולה הם פנינים נהדרות לאתר.
    תודה רבה על ההשקעה.

    Reply to this comment
  12. Berch

    14. יול, 2018
    01:32

    מאמר מעולה
    מזכיר לי סיפור שוויל סמית סיפר שרק כשהיה באפריקה הוא הרגיש בנוח בתור שחור…..
    ותרגום משובח סמיילי. באמת 🙂

    Reply to this comment
  13. Smiley

    14. יול, 2018
    02:27

    תודה לקוראים ולמגיבים

    Reply to this comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *