ליגה משלהם / ניב שכטר

היכן עובר הגבול בין האינדיווידואל לקבוצה? איפה מותחים את החבל מה מקובל ומה לא בספורט קבוצתי? האם לשחקן יש מחויבות לקבוצה כשנראה שהמחויבות הזו לא תמיד הדדית?

יובל נח הררי בספרו 'ההיסטוריה של המחר' מתאר את מהלכי המאה ה-20 כמהפכה ה'הומניסטית'. המאה שבה שמנו את האדם ואת ערך האדם מעל הכל. מעל הטבע, מעל הלאומנות, מעל אלוהים. המאה ה-21 מעמידה אתגרים רבים, אך נראה שיותר ויותר המאה ה-21 מעמידה במרכזה את ערך ה'אינדיווידואל'.

כבר לא מדובר על ערכי ה'אדם' כעל ישות כוללנית, ערטילאית, אלא על ערכי ה'אני'. אני רוצה להרגיש מיוחד. אני חייב לעצמי הגשמה עצמית, אני יכול ו-צריך- לבחור מה לעשות ומתי.

נקודת המפנה היתה ב'החלטה'.

כמובן שבספורט הכי קרוב לספורט אישי מכל ענפי הספורט הקבוצתיים תמיד לכוכבים היתה השפעה גדולה, אך הרעיון של קבוצת חברים להתאגד ביחד מיוזמתם ולבחור את היעד והמערכת, היה כה מטלטל, שאת הדיו אנחנו מרגישים עד היום, 8 שנים אחרי.

נתעלם לרגע מהצורה שבה כל זה נעשה, ונתייחס למשמעות האמיתית של המהלך. באותו אירוע לקח השחקן האינדיווידואל את המושכות מהנהלת הקבוצה וקבע את גורלו. לברון ג'יימס תמיד היה החלוץ של המהפיכה האינדיווידואליסטית.

עוד מהיותו נער צעיר שבחר לקעקע על גבו את האמרה הכל-כך נרקסיסטית- אך כה תואמת את הזמן והמקום- "Chosen one", לברון היה מנושאי השרביט של המהפיכה. ג'ורדן התחיל את זה, אך הוא היה הפנים של מערכת משומנת שדאגה לגרום לנו להאמין במוצר, ובפנים המייצגים אותו. אצל לברון- הוא המערכת, הוא המייצר, לא המוצר.

הוא החל את החוזים החד שנתיים שהחזיקו את הקבוצה תחת שליטתו, הוא לא מפחד להביע דיעות פוליטיות ולהיות גורם מקטב. הוא לא מייצג את המוצר, הוא לא מייצג את ה'עם', הוא מייצג את עצמו, וההתעסקות הבלתי נגמרת במורשת שלו היא הסמן המבטא בצורה הטובה ביותר את הגישה האינדיווידואלית.

עכשיו באופן אישי, אני עדיין לא בטוח כיצד לעכל את השינוי הזה בספורט שאני כל כך אוהב. בתחילה, למרות עיקום האף מהאופי בו נעשתה ההחלטה והסלידה הטבעית מהנרקסיזם המתבטא בכל מהלך, האינסטינקט הראשוני שלי היה- Good for him.

בא הילד מהאשפתות באקרון, אוהיו, ומנצח את המערכת והמיליארדרים שעומדים בראשה. משחק מחוץ לשיטה, יוצר חוקים משלו. היה בזה משהו מרענן, גם אם מקטב ומפחיד.

בהנהגתו ולאחר התקדימים שיצר, איך אפשר לבוא בטענות לקיירי אירווינג שדורש טרייד החוצה מקונטנדרית באמצע החוזה כדי להרגיש מוערך? כיצד אפשר לבוא בטענות לקווין דוראנט שעובר לקבוצה היסטורית כדי 'ליהנות מכדורסל?', כיצד אפשר לבוא בטענות לכריס פול, פול ג'ורג', קאווי לאונרד וכל כוכב שבוחר את גורלו, ולעזאזל הקבוצה, לעזאזל החוזה, לעזאזל האוהדים.

הקבוצות אשמות לא פחות בשחיקת ערך הקבוצה וה'סמל'. מדריל מורי ועד ודני איינג' קבוצות לא שמות קצוץ על דבר מלבד המטרה העליונה, והיא, הצלחת הקבוצה, ולעזאזל השחקן.

אם כן, תמיד היתה שאיפה לאיזון בין רמת הפרט לרמת הקבוצה. מעין מערכת סימביוטית שבה הקבוצה צריכה לספק תנאים טובים לאינדיווידואל, ובתמורה האינדיווידואל מחויב לתרום ולהקריב לטובת הקבוצה. כך המערכת עבדה שנים, ונדמה שעבדה יפה.

בשנים האחרונות נראה שהאיזון הופר. לקבוצה אין מחויבות כלפי הפרטים, ולפרטים אין שום הרגשת מחויבות כלפי אף אחד מלבד עצמם.

לנוף הזה אנחנו כאוהדים צריכים להסתגל, ובנוף הזה אנחנו כאינדיווידואלים צריכים לחיות.

 

לפוסט הזה יש 95 תגובות

  1. זו ההגדרה ל GOAT

    1. לא GOAT אלא GAOT .

      GREATEST ASSHOLE OF ALL TIME

    2. תיש

      1. או עתוד שהוא תיש במלוא אונו, או בגיל צעיר יותר:
        שעיר שהוא לפני הבגרות, צפיר, וגדי שהוא בשלב הגידול הראשוני:
        https://www.safa-ivrit.org/fauna/tale.php

  2. פוסט מעורר מחשבה. תודה.

  3. זה מאתגר לדעתי את כל נושא ניהול מועדון ספורט מקצועני. וזה מדליק בעיני.

  4. זו הרוח של פירוק החברה כולה לרסיסים בודדים, (והאשליה ש)כל מנגנוני הכוח הריכוזיים מתרסקים, לכל אדם יש זהות מובחנת ולכל אחד יש פוסט משלו. הכל זה אינדבידואלי.
    לכן גם בספורט זה כוכבי-על בודדים, הקבוצה באה הרבה מאחור.
    לכן גם הוויכוח המאוס "לברון או ג'ורדן", "רונאלדו או מסי", כאילו זה נדאל-פדרר, כאילו זה טראמפ-קלינטון. אין קבוצה ואין חשיבות לקבוצה. הכל זה אדם אחד. לכן מצביעים לביבי או מתנגדים לביבי. פוטין. טראמפ.

    1. כנראה שיש צדק בדבריך. אחלה פוסט אפלטון.

  5. לברון ברמת המעשה הוכיח שהשינוי שג'ורדן עשה בליגה –
    אמתי.

    ג'ורדן היה הסמל של הליגה. לא הבולס, הקבוצה. ג'ורדן, השחקן.
    אבל ג'ורדן שיחק בשיאו רק בבולס, ולכן לא ניתן היה לבחון אמפירית את השינוי שחל בליגה.

    לברון, עם ההחלטה 1.0, עם ההחלטה 2.0 , ועם תנועת האוהדים אחריו, אחרי כל החלטה –
    הוא הוכיח שהליגה כבר לא "שייכת" לקבוצות. היא "שייכת" לשחקנים.

    היה וקרי מחר דורש טרייד,
    אז מיליוני אוהדים יפנים שעוקבים אחרי גולדן סטייט, בקלות יחליפו T שירט, וילבשו את מדי קבוצתו החדשה של קרי.

    היה ודוראנט פתאום בוחר לחתום בסלטיקס –
    מיליוני "דה-שוטס" ("דה – שוטים", זה פשוט נשמע רע…)
    יהפכו בן לילה ללפרקונים.

    צודק, אפלטון. זה תהליך מוזר, כזה שדורש הסתגלות.
    זה גם תהליך הגיוני. היות (אם נבחר להיות כנים) ואין באמת הצדקה לאהוד קבוצה כלשהי לאורך זמן (האם הנוסטלגיה לבדה זו סיבה מספקת? כנראה שרק ללוקים ב-OCD…)

    תודה, אפלטון. אחלה פוסט.

    1. לניב, תודה רבה על הפוסט,
      ואגב, אם אתה זוכר את הספר הראשון של הררי, "היסטוריה עולמית" הוא מסביר מדוע קבוצת כדורסל, או חברה עסקית, היא יישות מדומיינת שלא באמת קיימת. זו הכל אשלייה שאוהדים הולכים אחריה.

    2. בשביל להמשיך לאהוד קבוצה גם אחרי שהסמל הגדול שלה פרש לא צריך להיות חולה במחלה כלשהי, אלא זה דבר לגיטימי ואין בו כל בעיה, כמו שאין בעיה בלאהוד אחרי זה קבוצה אחרת או בלאהוד שחקן מסוים יותר מאשר קבוצה ואז לאהוד את הקבוצה בה הוא משחק כשהוא משחק בה.

      1. אני גם לא חושב שיש בעיה עם זה, רק שתדע מה אתה אוהד. בקבוצה (במיוחד בארה"ב) כל ההנהלה, השחקנים, המתקנים, ולפעמים גם העיר משתנים, ועדיין האוהדים נאמנים, למה בדיוק? לבעלים?

      2. כמו להאמין באלוהים, הכל לגטימי

    3. אני חושב שכאוהדים אנחנו לא צריכים להידרש לכך מנקודת מבט לוגית.
      אני יכול להבין את המהלכים של לברון או דוראנט מבחינה לוגית ועדיין להיות מזועזע מהם כאוהד הספורט.
      אני יכול להבין שאין דבר כזה סמל, אבל לאהוד 20 שנה ישות דמיונית כמו יוסטון מבלי שיש לי קשר לעיר, כי הקשר הזה הוא מה שמבחינתי המהות של אהדת הספורט. ספורט שבו אין לי קשר רגשי לקבוצה או לשחקן לאורך זמן, אני לא מצליח ליהנות ממנו. אין לי חיבור אליו.
      לכו, אני מצפה מג'יימס הארדן שיסיים את הקריירה שלו בקבוצה. לא מעניין אותי בתור אוהד הגישה הלוגית אלא החיבור הרגשי שלי לקבוצה, וביחס ישיר לשחקן שעומד בראשה.
      הרגע שיאבד הקשר הזה, הוא הרגע שבו האהדה שלי למשחק תדעך. אני לא יודע איך לאכול את המצב הזה שבו שחקנים קובעים איפה ישחקו, שבו לקבוצה אין משמעות ואיך אני יכול וצריך להסתכל על המשחק כשזה המצב.

      1. אני רק יכול לתת לך את נקודת המבט שלי על העניין של אהדה:
        מאחר ולקבוצות אין משמעות, אני מחפש אילו ערכים שחקן מייצג, איזה חיבור יש לי אליו, ובעיקר איזה שחקן הוא מבחינת כדורסל, סגנון וכו', וזו העדפה סובייקטיבית, הקשר הוא לשחקן, או כמה שחקנים, ולא לקבוצה מאיזו עיר בארה"ב שאני לא מכיר.

      2. מבין אותך, אבל מצד שני – אם מורי יחליט שבעונה הבאה הארדן כבר בחלק היורד של הקריירה ומחליף אותו באיזה בוקר צעיר. מה יהיה היחס לחיבור הרגשי לקבוצה והשחקן שעומד בראשה?

        1. אצלי בספורט זה תמיד הקבוצה קודם, וזה מוזר כי זה באמת נוגד את כל מה שאני מאמין בו בחיים האמיתיים. שם אני רוצה תמיד את כל הכוח לאינדיווידואל.
          כמה שיש כוח לכוכבים זה עדיין ספורט קבוצתי. אני לא יכול לעבור אחרי כוכב באש ובמים כמו שאני יכול ללכת אחרי קבוצה, גם כשהכל בה משתנה לאורך 20+ שנה, זו תמיד אותה הקבוצה מבחינתי.
          נראה לי כמו שאמרו כאן שזה באמת עניין אישי לחלוטין.
          אין דבר כזה 'קבוצה' ואין דבר כזה 'כוכב' ואין לי שום קשר ישיר אליהם. הקשר שלי לספורט הוא דרך החוויה האישית שלי לאורך 25 שנים של מעקב, וככזה הדבר היחידי הקבוע בנוף המשתנה היא הקבוצה. השחקנים השתנו, הבעלים, ההנהלה, אפילו אני. אבל בכל הזמן הזה, היתה הקבוצה הדבר היחידי שנשארתי ממוקד עליו, מגיל 10 ועד היום. בגלל זה הספורט הזה וספורט בכלל, הוא כל כך מיוחד. הוא מאפשר לך להיות בן 10 גם בגיל 30, ולחוות את אותן תחושות ללא קשר לזמן, לסיטואציה ולמקום. רק בתוך הקשר המוזר הזה בינך, לבין איזו ישות דמיונית בצד השני של העולם.

  6. תודה על הפוסט מעורר המחשבה.
    בעיני אין כאן מהפיכה גדולה, אלא רק מקרה רחב של הפרטה.
    בקבוצת נבא יש בעלים אחד שמחליט, אחד שקובע כל מה שהוא רוצה במסגרת הכללים והחוקים.
    הדבר הזה תמיד היה קיים, אבל לא כלפי חוץ, כי זה לא נראה טוב, ולא משווק טוב, הבעלים היה מופיע רק כדי להרים ראשון את גביע האליפות בגמר, ואז אתה מבין מי באמת הבוס.
    כל מה שלברון עשה, היה לקחת חלק מהכוח מהבעלים הזה, ולהעביר אותו לספורטאי. זה מהלך עסקי שכל איש עסקים סביר היה עושה.
    למה אנחנו מצפים מספורטאים למוסר גבוה יותר מאנשי עסקים ובעלים?
    מי שהתחיל את כל זה היה לג'ורדן, עם בעלות חלקית בנייק, ואח"כ בעלות על קבוצה, וזה ממשיך בלברון.
    שחקנים היום לא רוצים להיות פיונים שמזיזים על לוח, אלא כאלה שקובעים את גורלם ועתידם.
    האם זה נעים לנו? האם זה הורס את האשלייה שלנו שהכל פייר וקבוצתי? זו לא בעיה של השחקנים, זה עולם עסקי, שאותו לברון לא שינה, הוא פשוט לקח בו חלק יותר גדול.

    1. 1+
      פשוט נשמע הגיוני למרות שלא מת על לברון כשחקן, כמובן שבלי קשר לכתוב.
      תראו את הכתבה שוובר מראיין את ביג 0, בה הוא שואל אותו איך זה הרגיש שרצו להעביר אותו מסינסנטי בתקופה בה לשחקנים לא היו תנאים הגיוניים.

  7. אני מבין מאיפה אתה בא. אבל יש ספורט קבוצתי ויש ספורט יחידים.. .אני שונא את זה שאומרים לאינדבדואל מה לעשות וגם אני שונא שאין חוקים שווים לכולם.

    1. לדעתי ההתנגדות ללברון היא פחות סגנון המשחק הקבוצתי שלו או לא, אלא ההתנהלות הלא קבוצתית שלו, מחוץ למגרש. ואני טוען שזו אשלייה לחשוב שיש באמת קבוצה, יש בסה"כ בעלים שנותן תחושה של קבוצה. לברון לוקח חלק מהכוח של הבעלים, כשחקן, אבל הוא עדיין משחק בקבוצה.

  8. הספר של הררי מצוין (וגם קיצור תולדות האנושות).
    תודה על הטור.

    1. ספר ממש נוראי. מלא בקביעות חסרות כל ביסוס ויוהרה מטורפת. אבל הוא יודע לכתוב…

      1. הספר של הררי כתוב במידה רבה כמו מאמר מדעי, עם קישור למאמר מאחורי כל קביעה, רשימה ביבליוגרפית וכו'.
        אפשר לא להסכים, אבל מה שהוא כותב לא חסר ביסוס.

        1. נתן, אתה צריך להבין שיש אנשים שחושבים שברגע שמישהו רומז שאין קיום אובייקטיבי לאלוהים אוטומטית זה חסר כל סיבוב ומלא ביוהרה.
          כאני מצליב את הספר של הררי עם ספרים אחרים, תכניות דוקו בטלוויזיה וכיו"ב, אני מוצא שהמידע ההיסטורי שהוא מציג יותר מתיישר עם שאר המקורות מאשר קריעת ים סוף. אבל זה רק אני.

          1. מתן אני דווקא מבין את הביקורת.
            הספר בהחלט מעורר מחשבה וכתוב בצורה רהוטה, אבל אני יכול להבין את מי שרואה את הקביעות שם כיוהרה.
            הבעיה היא לא עם העובדות ההיסטוריות, אלא עם הקישורים והמסקנות שמוצגות כעובדות. יש לא מעט דמגוגיה בספרים האלו ובהחלט שווה לקרוא אותם בספקנות. אני בטוח שגם כותב הספר היה שמח אם ככה היינו ניגשים לספר.
            אגב, הספר המקורי, שנראה שמשם לקח הררי את הרעיון והביצוע בהחלט דומה הוא אחד הספרים היותר מעוררי מחשבה הוא 'הלם העתיד' של אלווין טופלר. דווקא בגלל שהוא נכתב בשנות ה70 בתחילת עידן המחשבים, הוא כל כך רלוונטי לעולם של היום שזה מפחיד.

          2. העובדה היא שהיו וישנם אנשי מדע שומרי מצוות כולל כאלו שחזרו בתשובה וביניהם: כמו הפרופסורים יעקב בקנשטיין, ישראל אומן, נתן אביעזר, ג'ראלד שרודר ובנימין פיין, ירמיהו ברנובר, הרב פרופסור בנימין זאב במדיקט, הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ, ועוד.
            והאמונה הדתית לא סתרה בעיניהם את המדע וקריעת ים סוף הייתה אמתית מבחינתם ולא דבריו של הררי.

          3. מתן ונתן – אני כותב את הביקורת שלי כמדען. הררי כתב ספר סופר דמגוגי. לא אמרתי שהוא לא מעניין, אבל זה ספר שמציג כל מיני השערות כעובדות מדעיות, וזה ממש שרלטנות, מבחינה מדעית.

          4. שני תיקונים לתגובתי: שרודר הוא ד"ר אך עדיין מדען בכיר.
            בנדיקט ולא במדיקט.

          5. זה ספר פילוסופיה לגבי ממצאים היסטוריים וכך יש להתייחס אליו. הוא לא ספר אינפורמטיבי פר-סה.

          6. צביקה:
            האמת שאשמח שתתן דוגמא למשהו מופרך לגמרי שהררי כתב. יכול להיות מעניין. הוא מלמד את הדברים האלה באוניברסיטה, כמה שרלטני זה באמת?

          7. מתן ההערה שלך מאוד נכונה. התפלספות על הסטוריה, כאשר גם ההסטוריה עצמה היא דספלינה לא הכי מדעית.
            עכשיו לעניין של קצת הפרכות, או לפחות התייחסות לאותם "עובדות" מנקודת מבט אחרת, הנה מאמר אחד למשל:
            https://mida.org.il/2015/08/07/%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A3-%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%95%D7%AA/

          8. צביקה,
            אין בדוגמאות שהבאת אפילו רמז של מדע.
            למה זה רלוונטי שהכותב של המאמר ב-"השילוח" הוא פרופסור לפיזיקה,
            אם המאמר שלו הוא המשך דיון פילוסופי,
            ולא חקירה מדעית?

            בסך הכל מדובר על וויכוח בין 2 השקפות לגיטימיות –
            למדע, לטוב או לרע, אין באמת נגיעה באותן נק' מחלוקת.

          9. כדתל"ש וכאתאיסט וגם כמי שחולק עם הררי את אותה הדת הנוכחית שלו (אני סמי בודהיסט – שהולך לאותו המורה שלו ז"ל ושלו מקדיש את הספר) הוא כותב את ההסטוריה של המחר מנקודת דתית בודהיסטית דוסית מעצבנת ואולי גם חסרת ביקורת. הוא לא פחות דוס מקרמר רק בשמות אחרים.

          10. גיא זה לגמרי נכון. לכן הטענה שלי נגד הררי על שרלטנות היא בדיוק בגלל שהוא מציג השקפת עולם הסטוריוסופית כמדע וכעובדה דטרמניסטית. זה לא מכבד לדעתי לא את הקורא ולא טת הכותב, ועל זה היה חשוב לי להעיר.

          11. *אם היית חי.

          12. "רק באמונה הדתית".

            קרמר, אתה מגלה חוסר בקיאות משווע בבסיסי האמונה היהודית.
            אם תבחר לפתוח את הראש, ותחזור ותקרא, תגלה שבמקורות מסופר על דמויות מופת שלא חלקו את דרך האמונה הדתית היהודית.

            אם בכלל תחליט להרחיב אופקים, ותלמד על שמתרחש/התרחש בעולם הרחב –
            תגלה שישנם אנשים דגולים שאמונתם שונה משלך.

          13. לגיא: לא אמרתי שאין דמויות מופת שלא בדרך האמונה הדתית היהודית, אך הם לא מגיעים לרמה המוססרית והאנושית של גדולי התורה של עם ישראל כמו במקרים שהבאתי בתגובתי הקודמת וישנם מקרים אין אפשרות להסבירם בהשקפה חילונית.
            https://www.hidabroot.org/magazine/category/18161
            https://www.hidabroot.org/article/207700

          14. איך אתה אתה יכול לכתוב "הם לא מגיעים לרמה המוססרית והאנושית של גדולי התורה של עם ישראל" מבלי להכיר את דמויות המופת של בני הדתות והאמונות האחרות?

          15. https://maranharavkook.blogspot.com/2015/02

            בוא וראה את ההבדל בין החזון איש לבן גוריון:
            בירושלים חי יהודי תלמיד חכם שחזר בתשובה לפני שנים רבות, ומקורביו מספרים על יראת השמים המופלגת שלו, על הצלחותיו בכל תחום, ועל כך שבכל מה שהוא עושה, ה' מצליח בידו. כל מפעל שהוא מייסד, עולה למעלה ראש. לכל שיעור שהוא מקים, נמשכים על אתר לומדים רבים, וכן הלאה. האיש ששמו הרב ברוך היימן הי"ו, סיפר לאחרונה על הגורם להצלחותיו, וכדאי לחרוט את הדברים על לוח הלב, למען נלמד ונשכיל מכך על כוחה הגדול של כל תפילה.

            הדור הצעיר אולי כבר לא יכיר את השם שיוזכר להלן, אבל כיון שהוא 'גיבור' הסיפור, צריך להזכירו. שמו היה זלמן ארן, מי שהיה שר חינוך בממשלתו של בן גוריון, ואחד ממקורביו ו'מעריציו' הנלהבים של אותו ראש ממשלה. הוא עצמו לא היה שומר מצוות, אך אשתו שמרה מעט על כמה סממנים של מסורת יהודית. היא הדליקה נרות שבת, ומכיון שידעה גם על כוחה של תפילה, התפללה על ילדיה שיהיו כמו … בן גוריון, שהרי בעלה תמיד סיפר בבית על 'כוחו' ו'גדולתו' של האיש שעמד בראשות הממשלה.

            כידוע, לימים ביקש בן גוריון להיפגש עם הגאון החזון איש זצוק"ל בביתו בבני ברק. קודם שהחלה הפגישה, הוריד החזון איש את משקפיו, כדי שלא להתבונן בפרצופו של מי שהיה אחראי להעברתם על הדת של רבבות רבבות אחינו בני ישראל, אבל לא נעל את הדלת בפניו. לאחר הפגישה, כשחזר בן גוריון ללשכתו, סיפר לזלמן ארן על גדלותו היוצאת מן הכלל של החזון איש, ואף התבטא שראה בו דמות של מלאך.

            ארן לא שמר את הדברים בלבו, ותיאר גם הוא בפני אשתו את ההתפעלות של ה'בוס' מדמותו של אחד מגדולי ישראל. האשה האזינה לדברי בעלה בקשב רב, עד שהחליטה בו במקום, שמעתה ואילך תתפלל על ילדיה שיגדלו ויתחנכו בדרכו של ה… חזון איש, שהרי אם האדם המוערץ על ידי בעלה, מעריץ את החזון איש ומתארו כמלאך אלוקים, צריך ללכת אל המקור…

            "אני", סיפר הרב ברוך היימן, "נכדו של זלמן ארן. ותפילותיה של סבתא – אף שלא היתה מל"ו צדקניות שבדור – פעלו את פעולתן גם לאחר שנים רבות, וקירבוני לתורה ולמצוות, ואף נתנו בידי את כח ההצלחה".

            יש להוסיף שאצל הרבנים שחשיבותם בעולם הדתי מקבילה לחשיבות בן גוריון בעולם החילוני, לא היה סיכוי לדבר כמו בגידה בנשותיהם ובן גוריון עשה זאת ארבע פעמים…

          16. מה בין הדוגמה שלא קשורה לכלום, לבין הטענה הנגועה בתחושת עליונות חסרת בסיס שלך?
            אתה חושב שאין חרדים שבגדו בנשותיהם?
            אתה חושב שכל החילוניים בוגדים בנשותיהם?

            שטויות.

            יש, היו, ויהיו, אנשים דגולים. חלקם יהודים חלקם לא.
            לטעון שלהיות יהודי זה תנאי בסיס בשביל להגיע ל"מוסריות מקסימלית", זה רק מלמד על סולם ערכים בעייתי.

          17. אדרבה, אתה מוזמן להביא לי מקרים מקבילים ממנהיגי דתות אחרות למשל למקרים שהבאתי?

          18. על הכומר מרטין לות'ר קינג שמעת?

            הבן אדם מסר את חייו במטרה לקדם שוויון, תוך התעקשות על מאבק לא אלים.

            ״ובכן, איני יודע מה יקרה עכשיו. ימים קשים עומדים בפנינו עתה. אבל זה לא ממש משנה לי עכשיו, כי אני הייתי על פסגת ההר. ולי לא אכפת. כמו כולם, הייתי רוצה לחיות חיים ארוכים, לאריכות ימים יש חשיבות. אבל אני לא דואג לזה עכשיו. אני רק רוצה לעשות את רצונו של האל. והוא אפשר לי לעלות לפסגת ההר. והסתכלתי מעבר, וראיתי את הארץ המובטחת. אולי לא אגיע לשם אתכם, אבל אני רוצה שתדעו הערב, שאנחנו נגיע לארץ המובטחת. ואני מאושר כל כך היום."
            (לותר קינג, יום לפני שנרצח)

            https://i0.wp.com/ivri.org.il/wp-content/uploads/2014/03/King_and_Heschel.jpg?w=707
            (בתמונה: קינג צועד עם הרב אברהם יהושע אשל, בדרך למונטגומרי, בירת אלבאמה)

            שוב –
            הטיעון שהיהדות האורתודוקסית אוחזת במונופול על כל מה שמוסרי,
            זה טיעון שהוא לא מוסרי במהותו. זה טיעון שמי שבקיא במקורות –
            לא ייטען לעולם.

            (בו זמנית – אין הזדמנות רעה להזכיר אדם דגול כמו מרטין לותר קינג)

          19. אחלה צביקה, קראתי את הביקורות ולא השתכנעתי.
            קודם כל, יש כאן הרבה חוסר הבנה, וחוסר חוש הומור. כשהררי כותב על מציאות מדומיינת, הוא לא אומר שהיא אינה חשובה, משפיעה וכו', הוא לא אומר שניתן לבטלה או להתעלם ממנה, רק טוען שהיא מדומיינת. זו טענה שאני לא רואה איך ניתן לערער עליה, אלא אם תמציא הוכחה למציאות המוחלטת.
            כנ"ל לגבי הדת, אצל הררי כל אידיאולוגיה שאומרת לך מה צריך להיות ומה צריך לעשות, היא דת. הוא לא שולל את הלגיטימיות של הדתות, רק מסביר את טבען.
            אלה דוגמאות, אבל באופן כללי, ניכר שיש כאן ויכוח בין הררי שטוען שהכל יחסי ומומצא, לכאלה שמתעקשים למצוא סדר מוחלט בחברה האנושית.
            אף אחד לא סיפק הוכחה מדעית, וכמו שגיא אמר, הכל ויכוח תיאורטי.
            הררי חתרן, ובעל תפיסות מהפכניות שמערערות את שליטתן האידיאולוגית של הדתות השונות (לרבות קפיטליזם או מרכסיזם) ומכאן ההתנגדות.
            המסר מהספרים של הררי הוא, שאנחנו עוד לא יודעים הכל, ונדרשת עוד חקירה, לא שצריך להיות בודהיסטים, כמו שאנשים מסויימים סוברים/מפחדים.

          20. לגיא: לא כתבתי שאין אנשים ערכיים ומוסריים בדרכים אחרות, אלא שרק בדרך האמונה הדתית היהודיץ אפשר להגיע לשיא נמידות הטובות ומוסריות. ולדוגמה, הרב קוק למשל היו פונים אליו להמלצות לרופאים שמתחשבים בהמלצותיו ונותנים הנחה למביאים המלצות כאלו, גם מהקנאים שמיררו את חייו ולמרות מה שעשו לו היה מעניק להם בשמחה המלצות נלהבות, יותר ממהשהיה נותן לאוהביו וכששאלו אותו על כך השיבשדווקא בגלל מה שעשו לו הוא נותן להם המלצות נלהבות. וזו דוגמה בודד לרבנים גדולים שנהגו כך. גדלות כזו יכולה ךהיות רק בין גדולי התורה של עם ישראל.

          21. *בודדת

        2. לחגי, אם היית חי חיים דתיים אמתיים היית יודע שאלו החיים האמתיים והנצחיים ולא היית עוזב לתרבות חיים של שחיתות מוסרית אלא נשאר היכן שיש יותר ערכיות וחינוך ועדינות.
          https://www.hidabroot.org/article/68388
          https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%9E%D7%93%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%9D_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%97%D7%96%D7%A8%D7%95_%D7%91%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%94

  9. כמויות של מילים על הר חירייה,
    האמת באוף סיזן ,הכל הולך(בערך)
    תודה על הפוסט,לא קראתי,לא בא לי להקיא.
    FART not goat

    1. תגיד, כשאתה נכנס לבית של מישהו אתה מחרבן לו על הריצפה?
      אז למה ככה?

    2. יואל, הבעיה עם התגובה שלך, שהיא מעידה בעיקר עליך.

    3. יואל הוא האשך האבוד של האשך

      1. אני יודע בוודאות ששלמה נתן ואיכס( יופי של ניק)
        תעמדו בסבל הנוראי של התגובות שלי.
        התיחסתי לפלול לברונית ,לא לכותב הכתבה ימפגרים.
        עכשיו נא להיות ילדודס טובים ולכו ללקק איזה חור אחר

        1. בכל מקרה גם לגבי לברון זה לא נכון.
          אך מניסוח תגובתך כפי שכתבת מובן שכתבת על הכתבה. כדי שיהיה מובן אחרת היה עליך לכתוב במפורש למה מכוונים הדברים כיבלע לציין משהו אחר מבינים מהדברים שכתבת אותם על הכתבה באופן כללי.

    4. אתה נודף כמו הר זבל עם התגובה הזו שלך

        1. זו תגובה לחגי הקטמוני.

  10. האמת שהפוסט הזה אולי מדבר על כדורסל, אבל התופעה היא רחבה בהרבה. כל ההתחייבות ההדדית בין פרט לקבוצה נזרקה מהחלון. וזה כולל את ההתחייבות של הפרטים אל המדינה וההתחייבות של המדינה אל הפרטים.
    בעולם שבו מנהלי המדינה משתינים עליכם בקשת בזמן שמנסים להגיד לכם שיש איזו חשיבות ל'סמל', תיקחו קצת שליטה לעצמכם.
    ביום שישי, ה-22 ליוני הולכים לשבור שיא עולם למעגל גולשים בחוף הדרומי בהרצליה. במאבק להרחיק את אסדות הגז מהחוף הישראלי, במחאה על הרס חוף דור כדי שיוכלו לחסוך כמה ג'ובות להקים את מפעלי הקונדנסט על החוף, המשך הרס חוף הכרמל ומפרץ חיפה על ידי משפחות הפשע ששולטות על המדינה ומחזיקות את הפוליטיקאים בכיס שלהם.
    הגיע הזמן שתתחילו לשלוט על הגורל שלכם, כי לכם, אף אחד לא יתן סופר-מקס.

    1. +1000
      ממשיכים להסיח את דעתנו עם ספינים וכותרות בזמן שעושים עלינו סיבוב.
      איך מצאו גז ב3000000000 דולר ומחיר הגז לא ירד?!

  11. צודק
    זה קורה בכל הליגות. אין יותר "שחקן בית" או "הפים של המועדון" כמעט בכלל.
    כשאתה עובר עבודה אתה מרוויח יותר כסף. ככה בהיי-טק, ככה בספורט
    🙂

  12. תודה רבה על פוסט מצוין וחשוב

  13. תודה רבה ניב, פוסט רלבנטי ומעורר מחשבה.
    מסכים לגמרי שזה קורה בכל מקום, הכדורסל, והספורט, הם רק ביטוי של המגמה הזו.

    ככלל, הייתי אומר שהעידן הנוכחי הוא חלק מתנועת מטוטלת, ושיתכן שהקצנת האינדיבידואליזם תביא את האינדיבידואלים, או לפחות את חלקם, לתחושות בדידות וחולשה שיביאו בתורן לחזרה מסוימת לקבוצתיות כזו או אחרת (משפחה, קומונה, אהדה לקבוצת ספורט). ודווקא הדוגמא של הסופרטימז היא (גם) קצת כזו – שחקנים מובילים שמוכנים לוותר על אגו, מספרים אישיים, ולפעמים אפילו כסף, עבור הישג קבוצתי.

    נקודה אחרת בהקשר הזה – הטכנולוגיה מאפשרת פרסונליזציה מטורפת שמאפשרת ליחיד לבחור את הקהילות הספציפיות שמתאימות לו באותו רגע, וכך להפחית את הבדידות. האתר הזה, לדוגמא, לא יכול היה להתקיים לפני שלושים שנה, ויכולנו רק לדבר על המאמרים של מנחם עם הקרובים לנו, כך שהטכנולוגיה, בעיקר במאה העשרים ואחת, גם מאפשרת קהילות ולא רק מפוררת אותן.

    1. מסכים. וכמו שאמרת – המטוטלת כבר נעה לכיוון ההפוך. הדור של היום כבר מנסה להתמודד עם העולם שדורש לחשוב רק על עצמך בעזרת קבוצות חדשות (והטכנולוגיה שמאפשרת את זה. ניסיתי הרבה פעמים לחשוב איך הייתי מסתדר בתקופות אחרות בהיסטוריה, כאלו שעליית האינטרנט לא השתלבה באופן מושלם רגע לפני הקריסה הטוטלית. זה לא נגמר טוב) ואיחודי מאבקים. בכדורסל הסופרטימז מנצחות בינתיים את הסופרמרקט טימז (תודה, ברץ') ועדיין קבוצות כמו הספרס והסלטיקס הצליחו העונה הרבה יותר ממה שחשבו בזכות הקבוצתיות הזו והייחוד שהן נתנו על פני קבוצות אחרות.

      1. 1+

  14. ערכי ה"קבוצתיות" של העידן הישן היו ברובם אשלייה, ודווקא ייצגו מערכת כלכלית שדורסת את הפרט. ישחקו הנערים, ברובם שחורים ועניים, לפנינו, ואנחנו נגרוף את הקופה. במובן זה ההחלטות של לברון ודומיו הן דווקא בכיוון הצודק. קבוצה? מה זה קבוצה? בילדותי אהדתי את מכבי תל אביב כי היא היתה קשורה לעיר שלי וכי שיחקתי בה בעצמי. אני אוהד את קליבלנד כי לברון שם…הדרמה באנביאיי מתרחשת כמו בסרטים: הליהוק הוא מה שמשנה ואתה עוקב אחרי הכוכבים האהובים עליך. דווקא מבחינת המשחק עצמו הוא אחד הקבוצתיים שהיו…ומבחינת האומץ הציבורי שיש לו להפגין את דעותיו, הרי שאלו תמיד בכיוון של הקהילה ולא של הפירוק שלה, של השיתוף ולא של האינדיבידואל הקיצוני. הוא עוד יהיה "הנבחר" למשרה רמה יותר משחקן כדורסל

    1. בדיוק, תומש.
      יש כאן הרחבת האפשרויות והזכויות, לא בהכרח הרחבת האינדיווידואליזם. לבעלים אחד מותר להחליט על גורל של עשרות שחקנים, אבל שחקן מקבל ביקורת על שליטה בגורל שלו. צביעות!
      כן, חבורה של אנשים לבנים, עושים מיליארדים מלרכב על הצלחה של ספורטאים שחורים. לברון שבר את המאזן הזה, וזה מפריע להרבה מאד אנשים.

    2. + 1

  15. תודה על מאמר מצויין, ניב.
    אני גם סובר ששחקנים צריכים לעשות מה שטוב להם, כמו גם הקבוצות. הכל במסגרת החוקים. הבעייתיות שיש לאוהדים היא רק עניין של נוחות של עם מי להזדהות עכשיו. אוהד סן אנטוניו שלא סובל את לברון (דוגמא) ימצא עצמו בקונפליקט אם הנ"ל יגיע לקבוצתו, דבר שהיה קורה אולי פעם, אבל בסדרי גודל יותר נמוכים.

  16. מצויין, ניב, תודה רבה.
    באופן אישי, אני לא קונה יותר דיבורים על קבוצה כבית, כ'לב' או ככל דבר דומה. זה עסק, לפחות בשביל כל הגורמים המעורבים חוץ מהאוהדים. אי אפשר לצפות משחקן, שלרשותו עומדת תקופה קצרה של קריירה והשתכרות, להכניס למשוואה דברים כמו אוהדים או 'בית'.
    זה בדיוק כמו כל מקום עבודה אחר, בו הבוס חופר לך על תחושת משפחה ואחווה בין העובדים, רק כדי לפטר 100 מהם כשנוח לו, או למכור את החברה ולשמור את כל הכסף לעצמו.
    אני עובד בחברה שנמכרה תמורת כמה מאות מיליונים של דולרים. בשיחה עם העובדים, המנכל אמר שהחברה נמכרה בזכות הDNA של העובדים, שבאים בלילות, בשבתות ובחגים. דקה אחר כך, הוא גם הוסיף שהחליט לא לחלק לאותם העובדים בונוס.
    והבוס החדש? הוא פיטר מאז כמה מאות עובדים…
    לסיכום: עבודה (או קבוצה) זה אולי בית, אבל כזה שהילדים (אוהדים ושחקנים במקרה שלנו) נדרשים ללעזור לשאת בעול בתקופות הקשות, ואילו רק ההורים(הבוסים) לוקחים את הג'ובות בתקופות השגשוג

  17. תודה על מאמר נהדר אפלטון.
    ארה"ב היא מדינה של ניגודים. יש פער בין האתוס לבין המציאות.

    על פניו – ארץ הקפיטליזם הדורסני, התחרות החופשית והיוזמה הפרטית; ואולם, דווקא שם צמחו תאגידי הענק שפעלו בשיתוף ובק ארץ ועולם כדי לקדם את האינטרסים שלהם. לבד אי אפשר להצליח בארה"ב.

    על פניו – הפרדה ברורה של דת ומדינה; בפועל – אחת החברות היותר דתיות בעולם המערבי הליברלי.

    על פניו – ליברליזם קיצוני ואינדיבידואליזם כערך; בפועל, תרומה גדולה מאוד מצד בעלי ההון לקהילה, ברמה המקומית (בעיקר) וברמה הלאומית. ערים ומדינות מפעילות תוכניות פסבדו-סוציאליסטיות בחינוך, דיור, תעסוקה ועוד.

    ברמת הפרט – יש כמובן את אתוס הגיבור הבודד, הרומנטיקן, החלוץ, פורץ הדרך – הגיבור ההוליוודי; בפועל אי אפשר להצליח בארה"ב מבלי לשתף פעולה עם הממסד ו/או עם כוחות הגמוניים אחרים (כנסייה, פוליטיקה). אין שם "זאבים בודדים" או "זאבי ערבות".

    ועכשיו ללברון – הוא הגיבור האמריקאי העכשווי המושלם (כמעט, יש בעייה עם הנרקיסיזם הפסיכי). מצד אחד, אינדיבידואל, האיש מול המערכת, הגיבור הרומנטי פורץ הגבולות, ראש ומוביל לחבריו; מהצד השני, איש משפחה למופת (לפחות בינתיים), אב מעורב, איש קהילה שתורם לה בדרכים מגוונות, נאמן לחבריו (וזה עלה לו ביוקר , סמית'), ומעורב פוליטית.
    אם מייקל מייצג את השאיפה לניצחון מעל לכל – הרי שלברון מייצג ערכים אחרים, למשל אינדיבידואליזם.
    דוראנט הלך בעקבותיו, הוא רצה טבעת ועשה הכל במסגרת המוסר והחוק. צריך לכבד אותו על כך. כוכבים אחרים הולכים בדרכו-בדרכם: קיירי, ראסל, הארדן. הטבעת עבורם איננה חזות הכל. גם אותם צריך לכבד.
    הליגה "של לברון" הרבה פחות אלימה ומפולגת כפי שהיה בעבר, והרבה יותר מאוחדת ומגוננת על שחקניה. אני לא מת עליו, אבל בהחלט מעריץ אותו על הדרך שהוא עשה ומקווה (כדמוקרט) שיהיה גם נשיא ביום מן הימים.

    1. יפה!
      רק צריך לזכור שהמציאות לא מורכבת מתיאוריה מושלמת שמסבירה הכל,
      לכן הכביכול ניגודיות שאתה מציג בדמותו של לברון ובדמותה של ארה"ב היא תוצאה של שינויים במציאות ברקע המשפחתי ההיסטורי של לברון ואמריקה כפי שאנו מכירים אותה היום.

      1. + 10
        כמובן, זו סכמה גסה, מסכים איתך לגמרי, יש הרבה דקויות שאי אפשר להגיע אליהן כאן

    2. הלו הלו עד הנשיאות. לברון יהיה נשיא יותר גרוע מאובמה במיוחד לישראל. זקן מוסלמי כבר יש לו. מאחל לו להפסיד בכל בחירות מכל הלב.

      1. אל חשש (גם צביקה), המוסר שלו במקום הנכון

    3. אוי ואבוי עם הוא יהיה נשיא. הנרקסיסזם שלו כ"כ חזק שזה יהרוס כל חלקה טובה, והכל מתוך רצון טוב וצדקנות. זאת תהיה זוועה נוראית!

      1. חבורת מעריצי טראמפ מפחדים שהנרקסיזם של לברון יהרוס את הנשיאות. אירוניה יותר גדולה מפוסט של ליברטריין שמתלונן על חופש לאנשים ונפילת המדינה.

        1. נחמד. טראמפ בינתיים מוכיח את עצמו. גם את לברון בסופו של דבר, אשפוט לפי מעשיו. חששות זה חששות, אבל בסוף אם יבחר, יבחן על המעשים.

        2. אם הבנת מזה שאני מתלונן אז לא עשיתי עבודה טובה.
          האמת שבפוסט ניסיתי כמה שפחות להביע דיעה אחת, אלא לתאר את המצב כפי שהוא עם כל הקשיים שלנו להסתגל לנוף חברתי/ספורטיבי שונה.
          היתה פסקה אחרונה לפוסט שנמחקה לפני הפרסום שבה הבעתי את דעתי האישית אבל לאחר התייעצות עם איש צוות שאני מעריך את דעתו (יש אומרים שזו לא דיעה אלא תכנת מחשב), החלטתי שלא להסיט את הדיון בפוסט ולתת לתגובות להסיט את הדיון לאן שילך.
          דעתי בקיצור- מוכרים לכם את המדינה מתחת לאף בזמן שמפחידים אתכם במלחמות על ה'סמל'. לכו להפגין וקחו שליטה על החיים שלכם רבאק! 22 ליוני, יום שישי, החוף הדרומי בהרצליה.

  18. תודה על הצגת נושא חשוב מאד. נהדר!

  19. תודה רבה אפלטון.

    לעניות דעתי מדובר על תהליך מהונדס (צמיחת ההומניזם\אינדיבידואליזם), שנועד על מנת לייצר הפרד ומשול ביתר פשטות, בהמשך לדוגמתך על אסדת הגז הנוראית. אנשים עסוקים בעצמם ובלהביע את דעתם בהמון נושאים מקוטבים, כך שקשה מאוד לראות את התמונה הכללית. בנוסף, מנטרת השלי-שלך מייצרת מאבק הישרדותי ופערים הולכים וגדלים בין שכבות האוכלוסייה.

    ספורט לכשעצמו, לא השתנה עוד מימי הגלדיאטורים, וכבר אז היה כלי להסחת דעת ההמונים. הוא תמיד תמונת מראה של תהליכי החברה.

    לא חושב שיקרה בימינו, עדיין אופטימי שיקרה מתישהו, אבל רק כאשר אנשים יעכלו את אשליית הקיום האינדיבידואלי וישתפו משאבים ללא הבחנת שלי-שלך, נוכל להתקדם כמין. אחרת, פנינו לכליון.

    אגב הררי, בדיוק ראיתי הרצאה קצרה ומעניינת שלו על העתיד אותו הוא רואה כריאלי ביותר:

    https://www.facebook.com/1470266303196703/videos/2177175375839122

    שוב תודה על ההתפלפלות המעולה.

  20. תודה על הפוסט המרתק.
    נהניתי לקרוא.

  21. תודה אפלטון, מצוין.
    רק אוסיף שהאינדיבידואליזם הולך ומקצין בתקופות "טובות", של רווחה כלכלית ובלי מלחמות.
    השיתוף והקומוניזם הם תהליך שמתחזק בזמנים של דחק. לצערנו זמנים כאלה בוא יבואו גם אצלנו וגם בארה"ב.

  22. מאלף לראות (גם בדיון הזה) איך אנחנו ממשיכים להתפתות ולראות בזה, סיפור בין בעלים לשחקנים. בין הקבוצה לאינדבידואל. מי מכופף את היד למי. גילברט מושך ימינה ולברון מושך שמאלה. הלייקרס רוצה להרוויח, בראיינט רוצה חלק יותר גדול מהעוגה.
    אבל השחקן העיקרי יושב בצד, וזה אנחנו הקהל. אתה מממן את כל זה רק אין לך say ממשי. אתה זה שיוצר את "הקבוצה" ואת "הסמל" ואת ה"אהדה לקבוצה" ונבגד שוב ושוב, על ידי הבעלים או השחקנים או שניהם ביחד.
    לברון הוא לא חלק מהעם. אף שחקן NBA הוא לא חלק מהעם. הם חלק מהאצולה הקטנטנה, זה סכסוך נדל"ן משפחתי מה שהולך שם. אבל האיכרים יושבים למטה ממשיכים לממן אותם ומשוכנעים שהם חלק במשחק הזה. רק שבדרך כלל הם לא. מקרה סיאטל למשל יוכיח.

    1. חחח נכון.
      אבל בסוף בסוף, לברון ודוראנט הם העבדים של הציפיות שלנו ולא ההיפך
      🙂

      1. זה משפט יפה
        אשתמש בו בפעם הבאה שמישהו יתלונן שהוא משלם לי יותר מדי

    2. GOAT, בתור קהל, חלק מהעם, מסובבים אותך (אותנו) ומוכרים לך בכל כך הרבה דרכים, שזו בכלל לא שאלה. זה כל כך ברור, שאין כאן קשר למקרה הזה בהכרח.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט