חמשת הרוקיס הטובים ביותר במשבצת הראשונה (מאמר 1 בסידרה) / מנחם לס

[

טיישון טיילור – לדעתי גניבת הדראפט מס' 1

רוב הרוקיס המתחילים את העונה בעוד 6 שבועות מאמינים היום שהם יפתחו בחמישייה הראשונה של קבוצתם – או שזה יקרה במשך העונה – כי הם חושבים שהם באמת ובתמים טובים לפחות כמו השחקנים הוותיקים בתפקידם. יכול מאד להיות שהיום במשחקי אימון, וב-3 על 3, הם באמת דופקים מספרים על הוותיקים. אבל מה? כשמשחקי האימון יסתיימו, והעונה האמיתית תתחיל בה כל שחקן וותיק לוחם על לחמו – והמוניטין שלו – הם פתאום מגלים עולם חדש של כדורסל. לפתע הוותיקים לא מוותרים. פתאום הם מכניסים מרפקים, דוחפים, מקלקלים, ומכשילים. אך וותיק לא עומד לוותר על משבצתו בגלל איזה ילד מושתן בן 19 שלא ראה כדורסל על הכסף האמיתי בחייו.

פתאום כל כוכבי ליגת הקיץ שקלעו 22 נקודות למשחק, מקבלים 8 דקות משחק וקולעים 3-5 נקודות ביום טוב. "היי, לא תארתי לעצמי שזה ככה", קול מסתורי מדבר אליהם מבפנים. "כנראה שהוותיקים האלה לא כל כך חלשים כפי שחשבתי!". פתאום ישנה עונה של 82 משחקים, השכמה ב-4 בבוקר, טיסות של 5 שעות לכפור של מינסוטה, אימון בשעה 2 אחה"צ כשכל מה שגופם הכואב מתחנן לו זו שינה של שלוש שעות ומסאז' טוב. פתאום המזרון במלון לא טוב; רעש מטוסים ממריאים; חבר לחדר (ככה זה עם הרוקים) שנוחר. כאבי ראש, כאבי בטן, געגועים לחברה, ראיונות טפשיים עם עתונאים ב-5 אחה"צ בחדר ההלבשה. ואז ישיבה על הספסל משך שעתיים וחצי – כשהמאמן קורא להם אולי לכמה דקות – ואז מקלחת, עתונאים, ונסיעה של 45 דקות לשדה התעופה לטיסת 2 לפנות בוקר לקליבלנד.

פתאום ה-NBA היא לא ליגה כזאת מפוארת כפי שהם חשבו. ואז אפילו קופצות מחשבות שאולי העתיד בליגה הזאת לא כזה וורוד כפי שחשבו. פתאום ה-GROWING PAINS של רוקי ב-NBA מתחילים להפוך ליותר ויותר רציניים, ורק הטובים ביותר מצליחים להסתגל ואפילו להצליח. כמה יסתגלו מהר יותר מאחרים, ויהיו כאלה שכבר מהרגע הראשון ישחקו כאילו הם SEASONED VETERANS המשחקים כבר 7 שנים בליגה.

החלטתי להתחיל היום בסידרה של 5 מאמרים – אולי לא יום אחרי יום, תלוי במצב – על חמשת הרוקיס הטובים ביותר בכל עמדה, והיום נתחיל עם הפוינט גאראדים.

1. דמיאן לילארד, פורטלנד

הצעיר הזה הדליק את ליגת הקיץ ב-'עיר החטאים' לאס ווגאס כשהוא מפתיע לטובה אפילו את אוהדיו הגדולים ביותר. לי אין צל של ספק שהוא יהיה הפוינט גארד הטוב ביותר מבין כיתת הפוינט גארדים של 2012. בן אוקלנד, קליפורניה זה הוא בן 22, 1.90 גובה, והוא לא מוכר כמו הרבה מהרוקיס האחרים רק בגלל ששיחק באוניברסיטת וובר סטייט המוכרת פחות מהילדות הגדולות גם בגלל גודלה וגם בגלל שהיא נמצאת במדינת יוטה המורמונית. את עונת הפרשמן הוא פתח עם 11.5 נק', ואז עשה את הקפיצה הגדולה כשהיה סופומור, שנה בה קלע 19.9 נק' למשחק, זכה בתואר 'שחקן השנה' בקונפרנס ה-BIG SKY, והוביל אוןתם לאליפות הליגה. בשנתו השלישית הוא נפצע והחליט לעשות "RED SHIRT" כדי שיוכל לשחק את השנה ה-5 עבור הווילדקאטס. אבל כשחזר בתור ג'וניר בשנתו הרביעית, משחקו פרץ השמיימה כשהוא עושה עונה של 24.5 ממוצע, 'אול אמריקן', ובמשחק הגמר של הקונפרנס קולע 41 נקודות. הוא ניבחר 6 בדראפט כשרוב מומחי הדראפט לא בטוחים לגביו כי "הוא לא שיחק נגד הדוקים והצפון קרוליינאים של העולם וכמה הוא טוב באמת לא נדע".

אחרי שבלאס ווגאס הוא לקח לבית הספר את כל הפוינט גארדים שבאו מהאוניברסיטאות הגדולות כשהוא קולע 26.5 נק', עם 5.6 אס', ו-4.0 ריב'., ומוכיח שיש לו את הדבר שחששו שאולי אין לו – יכולת ריכוז משחק. "הוא שחקן גדול", אמר עליו קווין מקהייל. "הוא יהיה פקטור חשוב מאד בפורטלנד. הוא הפתיע את כולנו ביכולת שלו לרכז ולנהל משחק, כי את היכולת שלו לסיים על החישוק כולנו ידענו. הוא גם הראה שהוא מגן מצויין. הוא שחקן מיוחד במינו". אני יכול בדמיוני לראותו משחק עם צעיר אחר, ווס מת'יוס, כשהצמד הזה של פורטלנד יהווה את אחד מצמדי הבק-קורט הצעירים הטובים בליגה.

caption id="attachment_1256" align="alignnone" width="441"] דמיאן לילארדת היהלום של המשבצת הראשונה[/caption]

2. קנדל מרשל, פיניקס

בלאס ווגאס קנדל הוכיח שאפילו אם הסאנס לא היו מחתימים את גוראן דראג'יק, הם היו מסודרים במשבצת הראשונה. ה-4'6 הזה מצפון קרולינה היה הפוינט גארד השני בטיבו אחרי לילארד, ומה שיעזור לו יותר מכל היא העובדה שלא יהיה עליו את הפרשר להיות הפוינט גארד הראשי של הסאנס, והוא יוכל להתרכז על החולשה היחידה שישנה לו – זריקרה מרחוק וחצי מרחק. בלאס ווגאס הוא היה 31.4% מהפארקט ורק 25.0% מה-3, מספרים שעליו להעלות ב-10% לפחות. ברגע שהוא יפתח "MID-RANGE GAME", השמיים הם הגבול לשחקן הזה שהיה בחירת דראפט מס' 12, והוא עלול עוד לסיים גכגניבת דראפט גדולה!

3. אוסטין ריברס, ניו אורלינס

אוסטין ריברס הוא לא פוינט גארד והוא לא שוטינג גארד. הוא "GUARD". או אולי הכי נכון להגדירו כ-"COMBO GUARD". לי לא משנה כיצד הוא יוגדר בעוד 15 שנה, אך בן ה-19 הזה, הבן של המאמן ההוא מבוסטון סלטיקס, ישחק את הבק-קורט כשלפעמים אתה חושב שהוא הפוינט ולפעמים אתה בטוח שהוא השוטינג, תלוי מי יהיה בן זוגו מאחור. מה שבטוח זה שהוא לא פליימייקר טבעי. הוא לא נולד רק ליצור לאחרים כי ב-DNA שלו ישנם סימנים של 'מבצע'.. בשנת הפרשמן שלו בדוק הוא הוכיח שלא משנה כיצד תכנה אותו, הוא זקוק שהכדור יהיה בידו. אבל עם ה-1.94 מ' שלו עם 90 ק"ג של גוף חזק, הוא מסוגל לטרוף את הסל, ולסיים בפייאוויי ג'אמפ ממרחקים גדולים כמו קובי. יש לו יכולת של דריק רוז לעבור את שומרו בדריבל, והוא טורף חישוקים יעיל ביותר לשחקן בק-קורט. בדוק הוא לא היה גדול כי משחקו הוא משחק של מקצוען ב-NBA ולא שחקן רוקי באוניברסיטה. אני מאמין שהוא יהיה אחד המסתגלים המהירים ביותר למשחק של ה-NBA, כי הוא "שיחק NBA" כבר כשהיה ילד בן 12.

caption id="attachment_1258" align="alignnone" width="298"] שיחק "NBA GAME" כבר בגיל 12[/caption][

4.טיישון טיילור, נטס

ראו את שפתי כשאני אומר זאת לאט-לאט, הברה-הברה, בצורה שתובן הטוב ביותר וללא כל צל של ספק: טיישון טיילור, בחירה מס' 41 של פורטלנד (שהנטס קנתה בקש) יתברר כגניבת הדראפט הגדולה ביותר של דראפט 2012. הוא פוינט גארד מזהיר, שעושה דברים שכריס פאול לא מסוגל לעשות? בוודאי. הוא פוינט גארד קקה, שמסוגל למסור מסירה לסנטר ברוק לופז שתינחת בשורה התשיעית ביציע? בוודאי. ה-"NBA PROJECTION" כתב עליו: "ד"ר ג'קל ומיסטר הייד של הפוינט גארדים". בקנזס הוא פתאום פראח בשנת הסניור שלו והגדיל את ממוצעו בכפליים 'כי פתאום בא לי לשחק'. אז לשחקן מטורף כמוהו צריך מאמן יותר מטורף ממנו, ואברי ג'ונסון הוא בדיוק המאמן שיכול לשים עליו את המושכות, ולהוליכו בדרך הנכונה. כשהוא ב-HIGH, הוא יקפיץ את כל ברוקלין עד ג'ורג' וושינגטון ברידג'. אבל כשהוא ב-LOW? אולי תהיינה לו בעיות בבדפורד סטייבסון, השכונה הקשה ביותר בברוקלין, ולכן בעולם. הוא מהיר ביותר, אולי המהיר מכל הגארדים של 2012, אבל הצרה היא שלפעמים הוא יותר מדי מהיר עבור שחקן כדורסל. ישנם לפניו את דרון ויליאמס וסי.ג'יי ווטסון, אבל כשהוא ישחק, הוא יטריף את הקהל יותר משניהם יחד.

5. מרקיז טיג, שיקגו בולס

לאס ווגאס לא קיבלה אותו בסבר פנים נעים במיוחד. מחקו זאת: היא קיבלה אותו בשריקות בוז. סליחה, לא קיבלה אותו בשריקות בוז. סיימה איתו בשריקות בוז. על מה ולמה? על 29.4% מהפארקט. על יותר TO (איבודי כדור למשחק) מאסיסטים למשחק (3.8 איבודים לעומת 3.0 אסיסטים). אז למה אני שם אותו חמישי? בעיקר בגלל מוניטין. בגלל ה-DNA שלו השווה לזה של אחיו באטלנטה האוקס, ובגלל שאני בטוח שדריק רוז ידאג שהוא יתחיל לשחק ביתר אחריות ויותר דיוק משהראה בלאס ווגאס. אני שם אותו חמישי יותר בגלל פוטנציאל מאשר מה שהראה בלאס ווגאס שם שיחק בחוסר אחריות וזלזול. אבל ראיתי אותו בקנטקי ואני יודע למה הוא מסוגל. אבל אם ימשיך לשחק כמו בלאס ווגאס, הכדורסל היחידי שישחק בשיקגו בולס יהיה באימונים.

מנחם לס

בעל האתר, העורך הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 59 תגובות

  1. אחלה מאמר. עושה חשק שהעונה תתחיל כבר…

    מסכים ב 100% לגבי לילארד.
    כשהיה נראה בסוף העונה הקודמת שהלייקרס עומדים בפני בנייה מחדש ובעיות payroll גדולות, אני קיוויתי שהם ימצאו דרך לעשות טרייד (אולי פשוט נקראה לזה "להטריד" ? כבר שנים שאני מסתובב עם הרעיון הזה בראש) של גאסול תמורת בחירה 5-6 כדי שיוכלו לבחור את לילארד.

    שחקן נפלא ולדעתי המועמד המוביל לרוקי השנה.

    לא ממש מסכים לגבי מארשל, אבל לא ברמה של וויכוח.

    ריברס – כמובן. איזה עתיד נהדר ההורנטס בונים, אני רק לא בטוח שהכל יתחבר אצלו כבר בעונה הראשונה – במיוחד בגלל שהם מנסים לשנות לו את העמדה ולהפוך אותו לרכז.
    הוא כישרון מדהים, ואין לי ספק שיהיה שחקן נבא מצויין, אני רק לא 100% בטוח לגביו דווקא בשנה הזו.

    טיילור – מודה – לא ממש מכיר אותו.
    מת על סיפורים כאלה מ- no where, והלוואי שאתה צודק, אבל אני חושש שהוא יתקשה לקבל דקות במקום דרון ו-סי ג'יי.

    טיג ? אולי. לא סגור על זה. הבולס עמדו איתו על המקח המון זמן ובסופו של דבר אפילו לא החתימו אותו על סכום המקסימום לבחירת דראפט במיקום שלו.
    אז נכון, הבולס ממש על הגבול של מס המותרות, אבל האם הם באמת היו מנהלים כזה משא ומתן קשוח על כמה מאות אלפים עם שחקן שהם מחזיקים ממנו עד כדי כך ?
    אני מניח שזה אפשרי, אבל לא בטוח שזה סביר…

    אישית, הרוקי שהכי מסקרן אותי, הוא דווקא הרקלס מאורלנדו.
    למה ?
    כי הוא היה השחקן שאורלנדו הכי התעקשו עליו בטרייד של הווארד, והטרייד קרה יום אחרי שלסיקסרס היתה רשות להטריד 🙂 את הרקלס – מכיוון שעבר חודש מאז שחתם על חוזה הרוקי שלו.

    אני יודע שהוא אתלט נפלא, סלשר, וכו, אבל לא חשבתי שהוא עד כדי כך טוב, ולכך מאד מסקרן אותי מה בדיוק אורלנדו ראו שם ברמה של לעשות אותו חלק מרכזי בעסקת הווארד (הם גם הודו בזה בעצמם).

    1. דבר היחיד שיש לי לומר על טיילור הוא שהוא שחקן שאולי איזה בורג בראשו לא מחובר, ולכן ברוקלין היא המקום האידיאלי עבורו ללמוד בשקט ממאמנו אברי ג'ונסון, שהיה מטורף לא קטן מטיילור בעצמו.

  2. מסכים לגבי לילארד וגם מארשל.
    טוני רוטן מוושינגטון הוא הבא בתור לדעתי.
    הוא לא ישחק הרבה השנה כי ממפיס עם קונלי ושלבי די מסודרים אבל כשתיהיה לו הזדמנות הוא יפרח.

    לא מתלהב מאוסטין ריוורס וחושב שהוא היה צריך להבחר נמוך יותר. סביב המקום ה20, גם מאח של גף אני פחות מתלהב. את טיישון טיילור אני לא מכיר , אבל במשאל הרוקיז רבים ציינו אותו כגנבה

    לילארד מזכיר מאד את רוז וווסטברוק ואם ימשיך כך יש סיכוי שהוא הגניבה האמתית בדראפט הזה.

  3. מסכימה בקשר ללילארד. מין קומבינציה של ווסטברוק וכריס פאול (שהיא שווה לדרק רוז). אגב, רוז הודיע שברכו מחלימה בקצב מבטיח ביותר.

  4. יותר מדי סימני שאלה יש בדראפט הזה.
    כן המון כישרון, לליארד על הניר נראה כמו קומבינציה. האם הוא באמת יהיה ברמתם של פול, ווסטברוק, רוז??
    קשה לדעת, באמת שקשה.

    בדראפט הזה המון שחקנים לא ברורים. המון בחירות נמוכות שיכולות להתגלות כגניבות האמיתיות של הדראפט ולא מעט שחקני לוטרי שגם עליהם סימני שאלה כבדים ומהדהדים.

    לא יודע איך לאכות עדיין את הדראפט הזה.
    וכצופה מכללות ותיק שמכיר את כל השחקנים האלה מימי הקולג' אני מעדיף לראות אותם משחקים בNBA לפני שאני שופט מי מו ומה.

  5. מסכים לגבי רוטן – אני הייתי מכניס אותו לחמישייה שלי.
    פוטמציאל גדול. יצטרך עוד שנה שנתיים כדי לתרום התקפית, אבל הגנתית – הוא פשוט מצויין.

  6. בס"ד

    אף שכאן כמו בעמדה 2 אין התייחסות לגדולי הרכזים מהעבר, בניגוד לעמדות 4-3, אביא כאן את בחירותיי ההיסטוריות לעמדת הרכז –

    עשרת הגדולים: מג'יק, אוסקר רוברטסון, קוזי, פרייזר, אייזיאה ת'ומאס , סטוקטון, ארצ'יבלד, קיד, פייטון, נאש.

    עשירייה שנייה: קויין ג'ונסון, טים האדוויי, דניס ג'ונסון, צ'יקס, פול, רונדו, בילאפס, רוז, מארק ג'קסון, קני סמית'.

    25-20: ביבי, טרי פורטר, נורמן ניקסון, ג'ו ג'ו וייט, מייקל ריצ'ארדסון.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט