מכתב למנהלי הקבוצות ב-NFL – שאקיום גריפין / תרגום Smiley

מכתב למנהלי הקבוצות ב-NFL

מרץ 2, 2018

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/shaquem-griffin-ucf-nfl-draft-letter-to-general-managers/

שאקיום גריפין

ליינבקר / אוניברסיטת סנטרל פלורידה

עבור מנהלים ב-NFL,

כל מה שאתם צריכים לדעת עלי אתם יכולים ללמוד אם תלכו לתקופה שהייתי בן שמונה.

אז בואו ניקח אתכם לשם.

זה היה ליל שישי בסנט פטרסבורג, פלורידה, וישנתי – או לפחות ניסיתי. מחשבותיי הטריפו אותי כשחשבתי על אחי התאום, שאקיל, והיה לי משחק פוטבול בבוקר שלמחרת. הוא היה בחדר אתי, והוא גם לא יכול היה לישון, בגלל שאם היינו מנצחים למחרת, היינו מעפילים לפלייאוף. השמיכה שלי הייתה מעל תלבושת הבית הכחולה – נכון, ישנתי עם התלבושת. כשהייתי ילד, תמיד ישנתי בבגדי הפוטבול שלי בלילה שלפני המשחק. זה כמה הייתי מוכן לשחק בכל יום שבת.

אז בבוקר למחרת, כשהגענו למגרש – מכיוון שזה היה פוטבול ילדים והיו הגבלות משקל – היינו צריכים להישקל. ואני לא יודע אם הם עדיין עושים זאת באותה הדרך, אבל אז, כל מאמן היה שוקל את שחקני הקבוצה היריבה, ואם הייתם כבדים מדי או קלים מדי, לא הייתם מורשים לשחק. הייתי צריך להוריד מספר קילוגרמים כדי להיות מוכן לשחק, ושקלתי את עצמי בלילה לפני ושוב הפעם בבוקר, ככה שידעתי שאני יכול לשחק.

אבל כאשר המאמן היריב שקל אותי, הוא אמר שאני כבד מדי. הוא אמר לי שאיני יכול לשחק.

ככה שהלב שלי נשבר, נכון? אני מתכוון, הייתי הרוס. המאמן שלי כרך את זרועו סביבי, אומר לי שהכל יהיה בסדר ולקח אותי חזרה לחדר ההלבשה ושקל אותי בעצמו.

הפעם, לא הייתי במשקל עודף.

חשבתי כי המשקל של המאמן היריב שבור או משהו. זה אפילו לא עלה במחשבותיי שמישהו ינסה למנוע ממני לשחק וינסה להשאיר אותי מחוץ למגרש הפוטבול. הייתי רק ילד קטן, אתה מבינים? קטן מדי כדי להבין שלאנשים יש מניעים.

See the source image

אז המאמן שלי לקח אותי בחזרה לבחור ששקל אותי וככה יכולנו לעשות זאת שוב, והפעם – עכשיו, זה היה לפני הרבה זמן, אז אני לא זוכר במדויק מה נאמר, אבל בעיקרון, המאמן היריב אמר שזה לא בגלל המשקל שלי.

זה היה בגלל היד שלי.

הוא אמר שאסור לי בכלל לשחק פוטבול בכלל.

בגלל שפוטבול הוא עבור שחקנים עם שתי ידיים.

אני מזכיר לכם, אפילו לא הכרתי את הבחור הזה. ככה שלא הבנתי מדוע יש לו בעיה אם זה שאשחק. שיחקתי במשך כמה שנים והייתי די טוב, אז אולי הוא פשוט רצה להשאיר את אחד השחקנים הטובים בקבוצה שלנו מחוץ למשחק כדי שלקבוצתו תהיה אפשרות טובה יותר לנצח. אני בכנות לא יודע.

אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי צריך להתמודד אם מישהו שאומר לי שאני לא צריך – או לא יכול – לעשות משהו בגלל היד שלי. כאילו הייתי פגום או משהו. כאילו אני לא שייך.

וזה היה הרגע שהבנתי שאני תמיד אצטרך להוכיח שאנשים טועים.

אני לא הולך להיכנס לאיזה הסבר של התנאים שאתם נולדתי שמנעו מאצבעות ידי השמאלית להתפתח במלואן. או לדבר על הפעם שהייתי בן ארבע וניסיתי לחתוך את אצבעותיי עם סכין מטבח כי הייתי בכאב מתמיד. או שזמן מה לאחר מכן קטעו חלק מידי השמאלי ונשארתי עם גדם. הדברים האלה אתם בוודאי יודעים בכל מקרה – ואם לא, אתם יכולים לחפש ב-Google. הסיפור נמצא שם.

וזה לא סיפור התייפחות או משהו כזה. זה אפילו לא סיפור עצוב – לפחות לא עבורי.

זה פשוט … הסיפור שלי.

אני מבורך על כך שיש לי עור עבה. אבל אני יותר מבורך שיש לי את משפחתי שאף פעם לא גרמה לי להשתמש בתירוצים וחינכה אותי לא להקשיב לכל אחד שאומר שאיני יכול לעשות משהו – במיוחד בגלל ידי.

אבי נהג לבנות כל מיני מתקנים כדי שאוכל להרים משקולות. יש לנו את הדבר הזה – אנחנו קוראים לו "הספר", וזה בעיקרון חתיכת עץ שעטופה בתוך בגד שאני מחזיק כנגד המוט עם ידי השמאלית כאשר אני עושה דחיפות חזה כדי שידי יהיו שוות. יש לנו עוד מכשיר שבו אני משתמש לעליות או ירידות מתח, ויש לי עוד שרשראות ורצועות להחזיק משקולות לתרגילים אחרים.

ואבא שלי היה מעביד אותי, ואת שאקיל ואחי הבכור, אנדרה, חזק בחצר האחורית שלנו.

בחצר האחורית שלנו היו כמה ערימות לבנים שהיו עם מוט בקצה, כמו משוכה. וכשהיינו רצים בסיבובים, היינו חייבים לקפוץ מעל המשוכה ולעבור מכשולים נוספים במסלול. ואז אבי היה זורק לנו כדור, והוא היה זורק זאת חזק, ישר לחזה שלנו. ובכל פעם שהפלנו את הכדור, הוא היה אומר, "שום דבר לא בא בקלות".

זה בערך היה המוטו שלו – לא רק עבורי, אלא עבור כולנו.

שום דבר לא בא בקלות.

בחיי … שנאתי את האימונים הללו. בהחלט היו זמנים שרציתי לפרוש. לפעמים, כשאבי היה זורק את הכדור כל כך חזק זה היה קופץ מהחזה שלי או שזה היה פוגע לי בפנים, ואני הייתי, "אני לא רוצה לעשות זאת יותר".

אבל הוא אף פעם לא נתן לי לפרוש.

"אתה תודה לי יום אחד", הוא היה אומר.

באותו הזמן, לא האמנתי לו. עכשיו, אני מבין, ואני מודה על כל הזדמנות שאני מקבל, בגלל שכל העבודה הזו בחצר עזרה לי להתפתח מנטלית שאני מסוגל להתמודד עם כל דבר – לא משנה אם מה באים מולי, אני יכול לבוא חזרה חזק יותר.

זה מה שעשיתי באותו היום שמאמן הילדים אמר לי שאני לא צריך בכלל לשחק פוטבול.

סיימתי כשאני מורשה לשחק באותו היום, ואני זוכר זאת כאילו זה היה אתמול. זה היה לקראת סוף המשחק, והובלנו. הייתי בהגנה, משחק ליינבקר. הרסיבר החיצוני רץ באלכסון, וקראתי את המהלך, נכנסתי לתוך המסלול, קפצתי באוויר ותפסתי את הכדור, מסובב את גופי כך שאפול על גבי כדי לאבטח לפני שאפגע בקרקע. זאת הייתה הפעם הראשונה שאי פעם חטפתי מסירה במשחק, ובעיקרון הבטחתי את הניצחון עבורנו ושלחתי אותנו פלייאוף.

קמתי ורצתי לצדי המגרש, מחזיק את הכדור באוויר עם ידי הטובה וחושב שמאותו רגע ואילך אף אחד, אף אחד לא הולך להגיד לי לעולם  שאני לא שייך למגרש הפוטבול.

ואף אחד אף פעם לא הולך לומר לי שאיני יכול להיות נהדר.

See the source image

רכבתי על המנטליות הזו לאורך כל התיכון.

התנכלו לי בגלל היד שלי והיו בחורים שדיברו מלוכלך לעברי ודברים כאלו, אבל ברוב הפעמים, פשוט התעלמתי מכך. על מגרש הפוטבול, הייתה לי התחלה אטית והייתי צריך להתרגל למשחק של התיכונים, אבל בסופו של דבר גדלתי להיות מנהיג והקפטן של הקבוצה.

אבל כאן, במקום לדבר על ההצלחה שהייתה לי, אני חושב שאני מעדיף לספר לכם על כמה מהזמנים הקשים שהיו לי בחיים – הנקודות הנמוכות ביותר. בגלל שאני חושב ששם מתגלה האופי האמתי. שם מגלים מה האנשים באמת – ממה הם באמת עשויים.

והשפלים הנמוכים ביותר עבורי הגיעו כאשר הייתי במכללה.

הלכתי ל-UCF במחשבה שאני הולך לשחק בשנתי הראשונה, ושכולם הולכים להכיר את שמי. הייתי מאוד בטוח בעצמי.

אבל זה לא היה כך בכל.

בשנתי הראשונה, קיבלתי את חולצת המחליפים. בשנה לאחר מכן, שיחקתי היטב באביב והתאמנתי כדי להתקדם להיות בשורת המחליפים השנייה.

אז, ממש לפני פתיחת העונה מול פן סטייט, הורידו אותי לשורת המחליפים השלישית.

בשבוע לאחר מכן, זכיתי לעבור לקבוצה השנייה.

ואף אחד לא אמר לי מדוע.

כל פעם ששאלתי את אחד מהמאמנים מדוע אני יורד, הם רק אמרו דברים כמו, "תמשיך לעבוד", ו"תשאר מרוכז", ו"הזמן שלך יגיע".

אז זה בעיקרון מה שעשיתי במשך השלוש שנים הראשונות שלי ב-UCF.

אני חושב שהחלק הקשה ביותר בנוגע לשלוש שנים הללו היה לצפות בשאקיל משחק בשבתות. תמיד אמרנו אחד לשני מאז שאנחנו ילדים שלא משנה מה כל אחד מאיתנו יעשה, אנחנו חיים אחד בשביל השני. ההצלחה שלו היא הצלחתי, ולהפך. והתכוונו לזה.

לא נסעתי להרבה משחקי חוץ עם הקבוצה בשנים הראשונות. מתי שהגיע הזמן של הקבוצה לצאת לדרך, אחי ושני השותפים שלנו לחדר, שהיו גם כן בקבוצה, הלכו. ככה שבשבתות, זה היה רק אני, לבד בחדר המעונות שלנו צופה במשחק. לפעמים המשחק לא היה ב-ESPN או ב-FOX או איפשהו, ככה שהייתי צריך לצפות בזה ישירות מהמחשב הנייד. הייתי יושב שם על הספה, לבד, כל המעונות בשקט מלבד שידור המשחק בעוד אני צופה באחי משחק … וחי זאת דרכו.

Shaquem (18) hopes to join his brother Shaquille (10) in the NFL - Shaquille is currently a member of the Seattle Seahawks

נהגתי לספר לאמי כל הזמן שהמכללה היא מקום שלילי עבורי. לא UCF באופן כללי – אני אוהב את המכללה שלי ואייצג אותה לנצח. זה היה פשוט … חדר המעונות, בחיי.

יחידה 412, חדר C.

ביליתי כל כך הרבה זמן בשלוש השנים הראשונות שלי באורלנדו כשאני יושב בחדר הזה, תוהה מדוע אני לא מקבל את ההזדמנות לשחק בימי שבת. זה הגיע לנקודה שהמעונות היו ממש באווירה שלילית, בגלל שפחות או יותר שמרתי הכל לעצמי. לא ממש דיברתי עם מישהו על מה שהרגשתי – במיוחד לא לשאקיל.

זה היה מקום קשה להיות בו, בסדר? אני מתכוון, אחי התאום עושה את שלו. החלום מתרחש עבורו, והוא הרוויח כל דבר מזה, עובד קשה ומראה זאת על המגרש.

רציתי זאת לעצמי כל כך, ואפילו שהרגשתי שאני טוב מספיק, ועשיתי כל מה שהמאמנים ביקשו ממני לעשות, אפילו לא קיבלתי הזדמנות. והדבר האחרון שרציתי לעשות זה לזרוק את כל השליליות שלי על שאקיל ולדכא אותו. אז ווידאתי שאני תמיד חיובי סביבו. מעולם לא דיברתי אתו על איך שהרגשתי בשלוש השנים הראשונות הללו.

נקודת התחתית הייתה כנראה בקיץ לפני עונתי השלישית, כאשר המאמנים השאירו את רוב החברה באורלנדו כדי לעבוד בזמן שאחרים נסעו הביתה לחופש.

הם השאירו את שאקיל ב-UCF במהלך הקיץ.

הם שלחו אותי הביתה לסנט פטרסבורט.

זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת הפרידו ביני לבין שאקיל.

See the source image

ביליתי את הקיץ כשאני עובד עם אבא שלי ועם אנדרה. לאבי יש משאית גרירה, ככה שהייתי מתעורר ב-7 בבוקר והולך לעבוד אתו, גוררים מכוניות. הייתי מסיים בסביבות 6 בערב והולך לתיכון לשעבר שלי כדי להתאמן עם נבחרת האתלטיקה, ואז הייתי נפגש עם אנדרה בסביבות 8 בערב והיינו עובדים ביחד עד אמצע הלילה, בניקיון משרדים של סוכנות שברולט המקומית.

עשיתי זאת כל יום, משני עד שבת, במשך כל הקיץ.

אני זוכר שפעם אחת, עבדתי עם אבי, גררנו את המכונית של הבחור ההוא, וכשהורדנו את המכונית, הבחור שלף שטר של חמישה דולר מהכיס שלו והושיט לעברי. אבל לפני שלקחתי את השטר, הוא משך את היד בחזרה וקרע את השטר לחצי. הוא נתן לי חצי אחד ושם את החצי השני בכיס שלו. לא ידעתי אם אני מאמור לצחוק או שאני אמור להיות עצבני. אני פשוט הבטתי בבחור.

הוא הביט בי בחזרה ואמר, "תמשיך לעבוד, בחור. בגלל ששום דבר לא מגיע בקלות".

עדיין יש ברשותי את החצי שטר הקרוע של החמישה דולר איפשהו בבית הורי בגלל שאני אף פעם לא רוצה לשכוח מה הבחור הזה אמר לי באותו היום – זה היה אותו הדבר שאבא שלי תמיד היה אומר כשהייתי ילד.

שום דבר לא בא בקלות.

ובהסתכלות לאחור, על הזמן ההוא, אני חושב שאני הייתי צריך תזכורת של זה.

בגלל שאם ישיבה בחדרי לבד וצפייה במשחקים במחשב הנייד הייתה נקודת שפל, גרירת מכוניות וניקיון פחי אשפה במשרדים בלילה היה אפילו יותר גרוע.

בכנות, הקיץ הזה היה הפעם הראשונה והיחידה מאז שהייתי ילד שהיה קופץ מעל מכשולים ומנסה לתפוס מסירות חזקות מאבי בחצר שחשבתי על פרישה מפוטבול.

אלו היו זמנים אפלים עבורי.

ואז, לאחר שחזרתי ל-UCF עבור עונתי השלישית והיינו במאזן 0-12, המאמן פורסט הגיע והחזיר אותי אל האור.

See the source image

אתם בוודאי יודעים מה קרה לאחר מכן: במהלך שתי העונות הבאות, המאמן פורסט הפך תכנית שהייתה 0-12 לבלתי מנוצחת, קבוצה שזכתה באליפות הארצית (בדיוק, אמרתי קבוצה שזכתה באליפות הארצית. ואף אחד לא יכול לשכנע אותי אחרת).

במהלך הדרך, הוא נתן לי את ההזדמנות שלה חיכיתי מאז שהגעתי לראשונה ל-UCF.

וניצלתי זאת.

אני חושב שמה שעשיתי על המגרש, במיוחד בעונה האחרונה, מדבר עבור עצמו. ככה שאני לא מרגיש שאני צריך להיכנס לכל זה. אני אתן לקלטות לדבר.

חוץ מזה, אי לא מגדיר את עצמי לפי ההצלחות שלי.

אני מגדיר את עצמי על ידי מצוקות, וכיצד אני מגיב להם.

אני לא ישן בחולצת המשחק שלי בלילה שלפני המשחק יותר. אבל כן ישנתי במתקני הפוטבול במשך למעשה כל תקופת מחנה ההכנה בעונה האחרונה. הלכתי וקניתי מזרון מתנפח ומצעים, ואז הלכתי ל-Publix ורכשתי משקאות וחטיפים ועוד כל מיני דברים שיהיה לי את כל מה שאני צריך. ובמקום ללכת כל הזמן הלוך וחזור מהמעונות במהלך המחנה, ישנתי במתקן הפוטבול והרמתי משקולות וצפיתי בעוד סרטים במהלך הלילה.

פשוט ידעתי שזה הולך להיות המחנה האחרון שלי ב-UCF, ככה שרציתי לקבל את מלוא החוויה, אתם מבינים?

אני רק חושב שבחורים מתקדמים בקריירת הפוטבול שלהם, הם מתחיילים לחשוב על המשחק בצורה שונה. הם מתחילים לחשוב על מה המכללה תרמה להם, או להצליח להתקבל ל-NFL כדי שיוכלו לדאוג למשפחותיהם. הם מתחילים לראות זאת כעבודה – והם צריכים, כי כדי להוציא לפועל ברמה הגבוהה ביותר, צריך לקחת את המשחק ברצינות. זאת אחריות גדולה.

אבל אני חושב שחלק מהחברה שכחו מדוע הם התחילו לשחק אז כשהיו ילדים – איך הם אהבו את המשחק כל כך שהם ישנו עם החולצות שלהם בלילה שלפני המשחק.

התחלתי לשחק פוטבול בגלל שאהבתי זאת. וכן, כמו כל אחד אחר, המבט שלי על המשחק בהחלט השתנה כאשר התבגרתי.

אבל זה לא השתנה כדי לראות זאת כעבודה או מחויבות.

זה התפתח למטרה.

See the source image

היו לי אנשים שהטילו בי ספק במשך כל חיי, ואני יודע שישנם שם בחוץ המון ילדים עם עיוותים שונים או שנולדו עם מומים כאלו ואחרים ויש אי אלו תוויות שאנשים רוצים לשים עליהם, והם הולכים להרגיש ספק, גם כן. ואני משוכנע שאלוהים שם אותי על כדור הארץ מסיבה כלשהי, והסיבה הזו היא להראות לאנשים שזה לא משנה מה מישהו אומר, כי אנשים הולכים להטיל ספק ללא סיבה. זוהי עובדה של החיים עבור כל אחד, אבל במיוחד עבור אלו שנולדו עם מומים או כאלו המכונים בעלי מוגבלויות.

הדבר החשוב הוא לא להטיל ספק בעצמך.

אני מרגיש כאילו הילדים והילדות שנולדו עם מומים … יש לנו את החבורה הקטנה שלנו, ואנחנו חייבים לתמוך אחד בשני, בגלל שכולם בעולם הזה ראויים להראות מה הם יכולים לעשות מבלי שמישהו יאמר להם שהם לא מסוגלים.

אני יודע שישנם סקאוטים ומאמנים – ואפילו כמה מכם מנהלי הקבוצות שם – שכנראה מטילים בי ספק, וזה בסדר, אני מקבל זאת. יש לי רק יד אחת, ובגלל זה, תמיד היו אנשים ששאלו אם אני מסוגל לשחק את המשחק הזה.

אם אתה אחד ממנהלי הקבוצות האלו שמאמין שאני יכול לשחק ב-NFL, אני רק רוצה להודות לך. אני מעריך זאת. ואני נרגש עבור ההזדמנות לשחק עבורך ולהוכיח שאתה צודק.

ואם אתה אחד מאלו המטילים בי ספק … ובכן, אני רוצה לומר לך תודה, גם כן. בגלל שאתה זה מה שגורם לי למוטיבציה בכל יום כדי לעבוד קשה יותר ולשחק אפילו יותר חזק.

חזרה לתקופה שהייתי בן שמונה. שיחקתי בגלל שאני אוהב את המשחק. אני עדיין אוהב. אבל עכשיו, אני גם משחק כי אני מאמין שזאת המטרה שלי. אני יודע שזה לא יגיע בקלות. שום דבר לא מגיע בקלות. אבל אני אגשים את המטרה הזו. אין לי ספק.

שלכם,
שאקיום גריפין
אוניברסיטת סנטרל פלורידה
אלופי 2017 (13-0)

שאקיום גריפין

לפוסט הזה יש 12 תגובות

  1. רק פולואפ קטן לטור הזה שהוא כתב עוד לפני הדראפט.
    שאקים נבחר בסופו של דבר על ידי הסיהוקס והתאחד עם אחיו התאום שאקיל.
    יש לו עוד דרך ארוכה להבטיח את מקומו בליגה אבל לפחות צעד ראשון בדרך לחלום התממש.

  2. עוד משהו קטן – סנטרל פלורידה למעשה לא זכו באליפות מכיוון שלא נבחרו להתמודד עליה (בעיקר בגלל חוזק היריבות). אבל מבחינתם מכיוון שסיימו ללא הפסד הם האלופים.

  3. איזו התרגשות הייתה במשפחת גריפין כאשר הוא נבחר ע"י הסיהוקס.
    אין מספיק רגעים יפים מסוג זה ב-NFL כיום..

      1. ה-NFL פתחו את הדלת לעונה מלאת מהומות אם ההחלטה לקנוס את מי שיכרע ברך.

        לזכותו של גודל אפשר לומר, שגם הוא הצליח להפוך את הליגה שלו לליגה של 365 ימים בשנה. . .

כתיבת תגובה

סגירת תפריט