פלייאוף 2013: טייק 1 / יובל עוז

פלייאוף 2013-טייק 1

הסיפורים שסובבים סביב עונת ה-NBA דומים לציור רב-פרטים. במהלך העונה הרגילה סיפורי הרקע ממלאים את הבד, קובעים את המסגרת של הציור. המעבר של סקרמנטו לסיאטל, הקאמבק של דרק רוז, העונה ההפכפכה של הלייקרס, העונה המצוינת של הניקס, הרצף של מיאמי ועוד ועוד סיפורים ממלאים את הבד. הפלייאוף, לעומת זאת, זה המהות של הציור. הפלייאוף הוא הפרטים הקטנים, משיכות המכחול הדקות שעושות את ההבדל בין סיפור טוב לגרוע, בין ציור בינוני ליצירת אמנות.

במהלך הפלייאוף המדור יתמקד במה שהפלייאוף יזרוק לנו, לרוב במשחקים המעניינים יותר. על הדרך יגיעו ניתוחים של המשחקים ומבולים של מספרים וסטטיסטיקות ונתונים, אבל בכל פעם ננסה לצייר עוד חלק ועוד חלק, עד שנקבל, בעוד חודשיים בערך, את התמונה הגדולה של פלייאוף 2013.

תמונההביאו את המשחק לאן שרצו, אבל לא יכלו לסגור אותו. בוסטון סלטיקס

נתחיל במשחק הראשון של ניו יורק-בוסטון. לטעמי, בוסטון פספסו הזדמנות פז לגנוב משחק בגארדן. במחצית השנייה בוסטון הצליחה להביא את המשחק למחוזות שהיא מרגישה בהם בנח, מחוזות המשחקים הצמודים, בהם העצבים, הניסיון וההגנה מדברים. אבל דווקא במחוזות הללו, בהם היה נדמה שבוסטון הייתה השריף בשנים האחרונות, הניקס ניצחו אותם.

ברבע האחרון הניקס עצרו את הסלטיקס על שמונה נק' בלבד, התצוגה ההתקפית הכי גרועה לרבע אחד אי פעם של הסלטיקס בפלייאוף. בדקות האחרונות פול פירס איבד שני כדורים קריטיים וקווין גארנט איבד עוד אחד במהלך האחרון שעוד היה יכול להחזיר את הירוקים למשחק. דווקא בצד השני מלו עשה את העבודה בקלאץ' עם סל גדול על ג'ף גרין ואסיסט אדיר לקניון מרטין שדי גמר את הסיפור. ועכשיו הגיע הזמן לשאול את השאלה הקשה. אם במשחק כזה, שהיה בקצב של בוסטון לכל אורך החצי השני, כשהניקס לא קולעים שלשה אחת ברבע הרביעי וטייסון צ'נדלר לא מהווה פקטור בהגנה או בהתקפה, הסלטיקס מפסידים, מה יהיה בהמשך הסדרה?

מצד שני, גם בוסטון התקשתה להוציא לפועל במחצית השנייה, וסיימה את המשחק עם 25% מהשלוש. בנוסף, קיי.ג'י היה נון-פקטור בהתקפה (8 נק' בלבד ב-33.3% מהשדה, הגיע לקו רק פעם אחת) וג'ייסון טרי היה מזעזע (0 נק', 0 מ-4 לשלוש), כך שאם הם יצליחו לגרור עוד כמה משחקים בסדרה לסיטואציה הזו, אולי הם יצליחו לנצח כמה משחקים אם הסטטיסטיקות יתיישרו, אבל לא יותר מזה.

תמונההיה יכול לסיים גם עם 46. מלו

אצל החבורה של מייק וודסון אפשר לחייך קצת יותר. כרמלו אנתוני סיים את המשחק הזה עם 36 נק' אבל הוא לא היה קרוב לממש את פוטנציאל ההרס שיש לו מול הסלטיקס הנוכחיים. מלו התפשר יותר מדי על זריקות מחוץ לצבע (רק 7 מתוך 29 הזריקות שלו הגיעו מתוך הבקבוק) ובכך לא הכניס אף אחד מהשומרים שלו לבעיית עבירות ולא ניצל את יתרון הזריזות שיש לו כשברנדון באס שמר עליו. למרות שסיים את המשחק עם 36 נק', הוא היה יכול לסיים עם 46. עוד סיבה לחייך עבור הניקס היא כשמגלים שהדקות הלא טובות של הקבוצה הגיעו כשלא היה רכז אמיתי על המגרש (כשריימונד פלטון היה על הפרקט הניקס היו ב-16+). במידה ופבלו פריג'יוני יתאושש מהפציעה שלו בקרוב, הדקות הללו יתמעטו והניקס יהיו פחות פגיעים.

בסופו של דבר, המשחק הגיע לאן שבוסטון רצתה שהוא יגיע, אבל דווקא שם הניקס הוכיחו שהם יודעים לנצח גם במצבים כאלה, עם הרבה ג'ייסון קיד, הרבה קניון מרטין וקצת ווינריות מצד כרמלו בסיום. להבא דוק ריברס יצטרך הופעה אופיינית יותר של פירס וגארנט בדקות האחרונות, לצד יותר חוצפה חיובית מצד ג'ף גרין (שברבע האחרון לא הורגש ולקח זריקה אחת בלבד) ויותר תרומה מהספסל (4 נק' בלבד לעומת 33 של מחליפי הניקס) כדי להאריך את הסדרה הזו.

כל זה היה שלשום. אתמול קיבלנו את הספרס-לייקרס שהחזיר את הפרופורציות למקומן הטבעי. הלייקרס סיימו את העונה בהיי רציני, וכמו כל היי, כשאתה נמצא בו, אתה בטוח שהוא יימשך לנצח, אבל כבר אתמול גרג פופוביץ' הביא את הדאון. במשחק הראשון בסדרה שוב נחשפה אוזלת היד של הלייקרים מול רכז שיודע מה הוא עושה כמו טוני פארקר. הצרפתי (18 נק' ו-8 אס') שלט במשחק ועזר לספרס לחשוף את כל החולשות של הקבוצה של מייק דאנטוני.

תמונהמשחק אופייני של פארקר וכמה דקות רצחניות של מאנו הספיקו לניצחון 1 בסדרה

שני ההבדלים התהומיים במשחק הם אותם הבדלים שידענו עליהם לפני תחילת הסדרה. הספרס קלעו 17 נק' במתרפצת לעומת 2 נק' בלבד של האורחים מקליפורניה, והספסל של פופוביץ' תרם 40 נק' לעומת 10 בלבד של אנטואן ג'יימיסון וג'ודי מיקס. תוסיפו לזה כמה דקות רצחניות של מאנו ג'ינובילי ברבע השלישי וקיבלתם מתכון בטוח לניצחון טקסני. הניצחון הזה הגיע בעיקר בזכות היתרון של הספרס על הקווים. פופוביץ' עשה את ההתאמות הנדרשות מהמשחק בין הקבוצות מלפני שבוע, לעומת זאת, דאנטוני לא שינה כלום בקבוצה שלו, ולכן קיבלנו את אותה קבוצה עם ירידה חיוורת להגנה, שללא פאו גאסול בכושר מצוין גם לא הייתה עוברת את ה-70 נק'.

אף אחד לא מצפה מהלייקרס לנצח את הסדרה, זה באמת מעבר ליכולות של הקבוצה הפגומה הזו, אבל מצופה מדאנטוני כן לעשות התאמות שיתנו איזושהי תקווה לקראת העונה הבאה, בה, לפי מיץ' קופצ'אק, הוא אמור להמשיך בתור ממלא מקומו של פיל ג'קסון. אחת ההתאמות הללו צריכה להיות הכנסת הכדורים פנימה להאוורד כמה שיותר. לא ייתכן שבכושרו הנוכחי, האוורד זורק פחות מסטיב בלייק וסטיב נאש, במיוחד כשהוא בפוזיציה לסחוט עבירות מטים דאנקן.

תמונהאנדרה מילר גומר את הסיפור מול הווריורס

במשחק הכי מעניין של ערב המשחקים הראשון דנבר סחטה ניצחון מגולדן סטייט בשניות האחרונות עם ליי-אפ מנצח של אנדרה מילר. הבשורה הגדולה שיצאה מהמשחק הזה היא שדייוויד לי נפצע וגמר את העונה, ובכך בעצם קבע שאם אנדרו בוגוט לא יראה משהו מיוחד בשבוע הקרוב, הדרך של הנאגטס לחצי הגמר האזורי תהיה חלקה מאוד.

אם נתייחס למשחק עצמו, רק מהדקה האחרונה אפשר להוציא אלף מסרים. במצב של 92-93 לדנבר, הנאגטס לא הצליחו לייצר התקפה נורמלית ובעצם הזכירו לכולם שעם כל הדיבורים על כך שקבוצה היא קודם קבוצה ושלא צריך סופרסטארים כדי להצליח, עדיין אתה חייב גו-טו-גאי ברמה גבוהה בדקות האחרונות. התקפה אחר כך טיי לאוסון חטף לסטפן קרי וניפץ את הטענה הזו, אולם התקפה אחר כך קרי הוכיח את הטענה הזו בעצמו עם שלשה אדירה עם יד על הפנים שקשה לי לראות שחקן דנבר אחד שמסוגל לעשות זאת 14 שניות לסיום (אולי רק לאוסון, אולי). בהתקפה האחרונה דנבר הלכה עם היד החמה והנסיון של מילר, שניצל את הכבדות וחוסר הנסיון של דריימונד גרין כדי להשחיל את הסל המנצח.

דנבר קבוצה טובה יותר מהווריורס, אבל רצוי שג'ורג' קארל יתכנן תוכנית מגירה לקלאץ', כי שלשום אנדרה מילר די הציל אותו מהפסד ביתי ראשון זה שלושה חודשים. לא בטוח שבגיל 37 השחקן הכי חמוד בליגה יהיה שם להציל אותו כל פעם שהוא יצטרך, ודי בטוח שבפעם הבאה לא דריימונד גרין ישמור עליו.

באדיבות

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 9 תגובות

  1. אפשר גם להגיד, שלניקס יש הרבה מה לדאוג.
    כי זה שצ׳נדלר לא היה פקטור, לא אמור להדאיג את בוסטון. כי המחליף שלו, קניון מרטין, הביא משחק גדול. ובמשחק הזה, זה בא על חשבון השני.
    וגארנט שהיה חלש, וכל הקלעים שלהם לא פגעו. ועדיין להפסיד רק ב-7…. אם אני ניו יורק (ואני בניו יורק…;) אני דואג.

  2. לגמרי לא מסכים עם הניתוח של ד'אנטוני מול פופוביץ'.

    ד'אנטוני משחק בלי כלים.
    אם הוא היה מאמן את הספרס ופופ את הסגל הזה של הלייקרס – התוצאה היתה זהה.

    והווארד זורק מעט לא בגלל שהוא מקבל מעט כדורים, אלא בגלל שכל ההגנה מתמקדת בגבוהים של הלייקרס כששחקני החוץ לא מסוגלים לפגוע בכלום.

    זה ישתפר בהרבה כשנאש יחזור לעצמו – אולי במשחק הבא, או אולי רק בלוס אנג'לס.

    אבל כרגע, זה פשוט לא הוגן ולא נכון להאשים את דאנטוני בחוסר התאמות כשיש לו אפס גמישות בסגל, וגארדים מהספסל (וגם בחמישייה אם מחשיבים את נאש של החזרה מהפציעה) שגם מכבי תל אביב לא היתה מחתימה.

    וורלד פיס חוזר מפציעה ועוד לא בריא לגמרי, נאש כאמור רק חזר ולגמרי היה מחוץ לעניינים, מיקס סובב קרסול, הווארד עוד לא 100% – פשוט לא נכון ולא הוגן להאשים את המאמן.
    יפה שזה בכלל היה מכובד ולא תבוסה.

    1. אתה מתכוון שדאנטוני לא אשם באיך שהם נראו במשחק הספציפי הזה או לגבי כל העונה? כי אז התגובה שלי משתנה לגמרי.

      1. אני מתכוון למשחק הזה – כי לזה התייחסת בכתבה.

        אבל התשובה גם לא שונה באופן דרמטי לגבי שאר העונה – למרות שלא ממש בא לי להיכנס לזה.

        בוא רק נגיד ש 28-12 בארבעים המשחקים האחרונים – ועוד עם כל הפציעות ?
        (קצב של 57 נצחונות בעונה)
        אחרי שקיבל את הקבוצה באמצע העונה בלי מחנה אימונים ובלי סגל שמתאים לשיטה שלו ?
        בהחלט מרשים.

        או במילים של לארי דייויד –

        prettyyyy prettyyy prettyyyyy good

        1. לגבי המשחק אפשר להתווכח על זה, במקרה הזה אני בכל מקרה לא חושב שכל האשמה על דאנטוני.

          אבל לגבי העונה כולה זה קצת לרמות כשאתה מביא את המאזן שלהם, כשמתוך ה-28 ניצחונות האלו רק 10 היו על קבוצות מעל 50% ורובם היו מול קבוצות שלא היו צריכות את הניצחון כמו הלייקרס. בנוסף, אני חושב שרוב הקרדיט לרקורד הזה מגיע לקובי ששיחק באינטנסיביות של פלייאוף במשך שלושה חודשים.
          ואם כבר נגענו בקובי, אז פה נעוצה גם אחת הבעיות הכי קשות שלי עם דאנטוני. הוא משחק עם הכוכבים המובילים שלו הרבה יותר מדי וכך שוחק אותם (סטודמאייר בפיניקס, לין בניקס וקובי העונה). מעבר לכך הוא לא מצליח לפתח שחקנים שלא נולדו לשחק בשיטה שלו (ארל קלארק), הרי במה כזה שונה דווין איבנקס מגארי ניל או דני גרין שהוא לא נספר ע"י דאנטוני, וככה הוא מגיע לסוף העונה עם רוטציה של 8 שחקנים בקושי כשאחד מהם בן 40 ואחד מהם אנטואן ג'יימיסון.
          גם התירוץ של המחנה אימונים לא מקובל עליי. מחנה אימונים זה כלי חשוב בתחילת שנה אבל אחרי חצי שנה כמעט שהוא בתפקיד לבוא ולהגיד שלא היה לו מחנה אימונים זה לא רציני. גם ג'יימס הארדן לא עשה מחנה אימונים עם הרוקטס, לא נראה כאילו זה הפריע לו יותר מדי.
          לגבי הפציעות, האוורד שיחק 76 משחקים העונה, קובי 78, מטה וורלד פיס 75, ג'ודי מיקס 78 ואנטואן ג'יימיסון 76. היחידים שאפשר להגיד עליהם שהיו באמת חסרים העונה זה גאסול (שיחק 50 משחקים), נאש (גם 50) וסטיב בלייק (45). זה פחות או יותר אותה כמות פציעות (מבחינת כמות משחקים) ששיקאגו התמודדה איתה והרבה פחות ממה שהניקס התמודדו (דוגמא קצת פחות טובה כי באמת יש להם ספסל יותר עמוק), ודווקא בקבוצות האלו כן ראית שחקנים שצומחים לתוך הרוטציה בעקבות הפציעות כמו ג'ימי באטלר או כריס קופלנד. בקיצור, גם הנתון הזה לא מחזיק מים עבור דאנטוני.

          בסופו של דבר, כן, דאנטוני הוא גם קרבן של הנסיבות וממש לא האשם היחיד במצב של הקבוצה שלו, אבל אי אפשר לנקות אותו מכל אשמה. יש לו חלק גדול באיך שהקבוצה נראית, במיוחד בצד ההגנתי. כמו שהוא קיבל את הקרדיט בפיניקס, כך יש לו חלק גם בלייקרס.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט