משפחה או סופר על / Ljos

 

1) הפלייאוף נפתח, וכולנו יושבים וצופים באנשי על מביסים אנשי על אחרים להנאתנו.
ואז יגיע הקיץ, ונצפה באותו דבר קורה על מסכי הקולנוע שלנו. בשנים האחרונות יצא חוק שאוסר להגיע לקולנוע שלא במטרה לראות סרט גיבורי על ולשלם 99.90 עבור קולה ופופקורן קטן. הם הפכו לז'אנר הסרטים הגדול הנפוץ ביותר (בהקשר הזה, מעניין אם מישהו יודע מהו הספורט הכי קולנועי בהוליווד. לתשובה, לקפוץ ל-2). מכיוון שאין שום דרך להתחמק מהם, קל יותר לשים לב לכמה דברים בעייתיים שעולים מהם.  זוכרים את הימים הטובים של ג'ון מקליין? שוטר פשוט, האיש הלא נכון בזמן הלא נכון שצריך להתמודד עם קבוצה טרוריסטית אחרי קבוצה טרוריסטית בעזרת נחישות? או את רוקי בלבואה? מתאגרף שחושב על פרישה ומקבל את הזדמנות חייב כנגד כל הסיכויים והמדרגות?

הסרטים האלה שמו במרכזם אנדרדוג ולימדו אותנו שאם נצליח לנצח את המניאקים העשירים והמתנשאים, נוכל עם עבודה קשה להיות כאלו בעצמנו (למרות שהמציאות טוענת אחרת). הסרטים האלו אינם קיימים עוד. הם הוחלפו בסרטים על אנשי על, חזקים, עשירים בחלקם, הנלחמים נגד אנשים שונים עם בעיות נפשיות קשות, גברים בגיל העמידה ואנשים שעבדו קשה להשיג תואר דוקטור. אפילו ג'ון מקליין הוא כבר לא ג'ון מקליין הישן. מהאיש שכאב לו ללכת על זכוכיות הוא הפך לאיש ששורד תאונות דרכים כדי לזרוק מכונית על הליקופטר:

המסר השתנה. עכשיו, כשבמקום לראות את האנדרדוג נלחם להתקדם אנחנו צופים בכוחות בלתי ניתנים לעצירה מפצלחים נבלים שלא ברמתם, המסר שעובר הוא "אפשר כבר שיגיע המיליארדר בעל עור הברזל שיציל את כולנו מהרעים?".
לאהוד את ה-NBA בשנים האחרונות הפך לפעמים להיות אותו דבר. קבוצות ואוהדים מפנטזים על כוכבים שיגיעו ויעזרו למשוך את הקבוצה למעלה. קבוצות שנמצאות צעד מהצמרת, קבוצות תחתית, כולן חולמות על חוזה המקס הבא שיגיע לדחוף את הקבוצה לאליפות. ישנן קבוצות שמנסות לפתח שחקנים, אבל כולם יודעים שהם יזרקו את כל העבודה הקשה לפח ברגע אם דוראנט, לברון וקוואי יחליטו לשתף פעולה אצלם בקבוצה בעונה הבאה.

רוב הקבוצות, כמו רוב סרטי גיבורי העל, לא מודיעים שזו המטרה שלהם. יש להם את ההגינות הבסיסית לא לדחוף לפרצוף שלנו את הרעיון המרכזי שלהם (שמעת הינקי?). לא כך עובד "משפחת סופר על". הסרט של מלכי סרטי הילדים למבוגרים, פיקסר, לוקח את הרעיון הבסיסי הזה, מרביץ לך איתו עד שאתה והוא מתרסקים לחתיכות, לוקח את החתיכות ומכין מהם שייק על בסיס תפוז (עם מעט ליקר) ושופך לתוך הפה של הגופה שלך.

למי שצריך תזכורת, או לא ראה והחיים שלו קצת עצובים יותר משהיו יכולים להיות – הסרט עוסק בגיבור על, מר אינקרדיבל, ומשפחתו בעולם שבו גיבורי על, בעלי יכולות שהם נולדו איתם, אולצו לפרוש ולחיות חיים נורמליים. דמות הנבל שמולו הוא צריך להתמודד בסרט (סינדרום. כי הסרט היה מספיק מעודן לא לקרוא לו "רשע חולני שרוצה להרוס הכל") הוא אדם נטול כוחות על טבעיים שהמציא דרך לתת לאנשים רגילים כוחות על והמזימה הנפשעת שלו היא להפוך את כל בני האדם לבעלי כוחות על! המניאק המרושע הזה… רגע, תחזור אחורה. "המזימה הנפשעת שלו היא להפוך את כל בני האדם…" כן, לא הבנתי. "המזימה ה…", קראתי, תודה. אני אמור להיות נגד האיש הזה?

הדיסטופיה שהסרט הזה מציג, המקרה הכי גרוע במקרה שהנבל מנצח, הוא עולם שבו נכים יוכלו ללכת? אולי אפילו לעוף? החלשים יהיו חזקים? אני גם אמור להיות נגד האנשים שמנסים למצוא תרופה לסרטן? רק כי מישהו ללא סרטן עלול להרגיש שהוא לא מיוחד?בסוף הסרט, אההה… ספוילר, גיבור העל שלנו מחליט לעצור את התכנית הזדונית, במסר לעולם שאם לכולם יכול להיות את מה שיש לסופר גיבורים, יחידי הסגולה המיוחדים, פאק, עדיף כבר שלא יהיה עולם.

השנה ה-NBA כן הזכיר, לפחות בחלקו, את העולם של סינדרום. בעולם של סופר סטארים, דווקא קבוצות שדגלו ברעיון הקבוצתי, הצליחו להפתיע. יוטה ואינדיאנה איבדו את גיבורי העל שלהם והחליפו אותם בשחקנים לא מוכחים ועדיין רצו לפלייאוף, בוסטון הצליחה לאבד לפציעה כל שחקן בהרכב ועדיין העמידה תחרות ראויה בכל רגע נתון עד למקום ה-2 במזרח, אוקלהומה מרובת הסטארים הסתבכה לה לפלונטר, וושינגטון איבדה את הכוכב שלה ונראתה נהדר עם איזה 70% אסיסטים כשהם העלו במקומו איזה צ'כי גבוה שבמקרה טייל בעיר, ברוקלין הפכה בית קברות לבאסטי מחמד לשוק שוקק ומלא חיים, ספרס שורדים לפלייאוף נוסף בעזרת הזקנים והמטפלים הצעירים שלהם וטורונטו.

כבר דיברו מספיק על מה שטורונטו עשו השנה. מספיק להזכיר שרביעיית שחקני הספסל שלהם – ואןפליט, רייט, סיאקאם ופלטל מחזיקים בנט רייטינג של +18.9. אבל אולי לא הזכירו מספיק את המשחק הראשון של הפלייאוף, המשחק שטורונטו בכלל חשבו, לאור השנים הקודמות, אם בכלל לעלות אליו. הניגוד היה מדהים. לפי הפרשן שלנו לענייני אימונים, נמרוד איתן:
"במחצית השנייה וול כבר החליט שהוא זה שינצח לבד וזה עבד לראפטורס מצוין שלדעתי צריכים לכוון לשם. אמנם ביל היה ביום חלש אבל לוויזארדס יש מספיק כלים התקפיים ודווקא בדקות בהן וול נח ברבע השני הם שיחקו כדורסל קבוצתי ויפה והתחילו את המהפך. לכן הייתי מנסה לתת לוול לשחק לבד וככה להוציא את החברים שלו מהקצב הרבה פעמים."
והראפטורס? לפני שנה דמארה קארול עזב את המועדון והתלונן על הפער ביחסים בין מי שנחשבו הכוכבים לשאר השחקנים,
היום, המחליף שלו, סי ג'יי מיילס, מדבר על איך הריחוק הוחלף באמונה.
וככה זה נראה היום:

אחרי השנים האחרונות בטורונטו הבינו שאם ברגע האמת, כשהם עומדים מול הנבל שבדיוק סיפר לך את כל התכנית המרושעת שלו, הגיבורים שלך יעדיפו לשבת קשורים על הכיסא ליד השומר הטיפש הבודד האובליגטורי, ובמקום לברוח ולהציל את העולם ברגע האחרון הם רבים על צורת הרבים הנכונה של Iso, אולי כדאי למצוא תכנית ב', טקטיקה נוספת, משהו שיחכה על הספסל מוכן להזדמנות.

האם נוכל להמשיך לראות את האנדרדוג, האיש הפשוט שנאבק בנחישות, מצליח גם בהמשך הפלייאוף? לא יודע. אני צריך מצפן כדי לראות לאן הרוח נושבת. אבל בשביל כל אותם האנשים שעושים עבודה באמת קשה שם בחוץ. אנשים שממש טובים בעבודה הרגילה שלהם, אבל לא מקבלים אף פעם קרדיט. כמו האנשים במשרד הרישוי, זו עבודה באמת קשה. או אנשים שזוכרים את כל המנגינות מפרסומות ישנות. אנשים שתומכים במוזיקה מקומית וסרטי אינדי. מנקה הרחובות. אחות בית הספר. תזכרו – בסוף מר אינקרדיבל מנצח את סינדרום וגל חדש של נבלי על עולה על העולם.

 

2) נעבור למשהו אופטימי: כל אחד מאיתנו יכול למות בכל רגע. הסטטיסטיקה נגדנו. יש סיכוי שבכל פעם שאתם עושים תנועת מספריים עם האצבעות באוויר, פסנתר ייפול עליכם. גם לי זה עלול לקרות מתישהו. בעולם שבו לברון מוציא על הגוף שלו כספים שבחיים לא אראה, גם אני מתייחס לגוף שלי כמו מקדש, אבל כזה שמצא אותו דאע"ש. ברגעים כאלו אני בעיקר חושב איך יגיבו אנשים שמכירים אותי. ההורים שלי יהיו קצת עצובים, כנראה. החברה תבכה. חברים וקרובי משפחה ייקחו את הזמן להיזכר מי אני לפני שיגידו "וואלה, עצוב" וימשיכו בחייהם. אף אחד כאן באתר לא ידע מלבד מתי המעט שישימו לב שיש שטויות שהפסיקו להיאמר. במדד "ברכיים לאדמה, יד באוויר, צרחת לאאא!!!" (או בקיצור, בליבצ"ל), אקבל אולי 1. ואז במקום לעשות משהו יעיל עם החיים שלי, משהו שיגרום לאדם נוסף לדעת שאני קיים, אני הולך ובודק מהו הספורט הכי קולנועי. אז, רעיונות?

לא, לא ריצה, מה התשובה הטפשית הז… אה, כן. איך ידעת?

ספורט הוא משהו שקל מאוד להפוך לסיפור מתח קולנועי. תן לקבוצה הרעה להוביל במלא, תן לקבוצה הטובה לקלוע ברגע האחרון אחד יותר, מלא את האמצע במונולוגים, תמצא איזה משפט זכיר לעד, משהו כמו "אם תבנה אותו, האינצ'ים יגיעו, אז צאו לשם ותראו לי את הכסף, כי הם חייבים לשבור אתכם ואתם טיטאנים!". אבל ריצה? הספורט הזה שהוא בעיקר להסתכל על כביש מתחלף בכביש מתחלף בכביש? כן, אני קצת משוחד, כי בעיני הספר של הרוקי מורקמי, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" הוא גרוע כי הוא לא מתחיל ונגמר ב-"אהההה, למה אני עושה את זה, כל כך רע ומשעמם לי", אבל זה נראה קצת מוגזם, לא?

אז הוליווד חושבת אחרת.מאז שנות ה-70 אנחנו מקבלים סרט ריצה אחד לשנה. ולא, לא כולם הם "מרכבות האש". הוא יצא רק ב-1981. עוד לפני כן, ב-1979 הוליווד החליטה שמגיע לנו חמישה סרטים על ריצה. ואלו שמות:
A Shining Season, The Jericho Mile, Our Winning Season, Running, Goldengirl.
ומי אם לא אני אבזבז את הזמן שלי על לצפות באותם סרטים?

נתחיל דווקא מהאחרון – גולדן גירל. רופא נאצי מגדל ילדה בלונדינית מאומצת כדי להוכיח שהוא גילה איך ליצור אנשי על, והוא מתכוון להוכיח את זה בעזרתה באולימפיאדה הקרובה. הסרט היה יכול להיות סאטירה נחמדה על ספורט, תאגידים, סמים ומגלומניה, אם הוא לא היה כל כך משעמם. למקרה שפספסתם, הנאצי הוא הרע בסיפור.

ארבעת הסרטים האחרים הם מייצגים טובים של מה שהפך להיות סרט ריצה. יש אדם, בדרך כלל לוזר, מהטיפוס שאם תפגשו לא תזכרו שהוא בכלל היה שם, שיש לו בעיה בחיים. גרוש, איבד רגל, יש לו קוץ שתקוע ממש עמוק באצבע. יום אחד הוא יתחיל לרוץ. בעזרת הריצה הזו כל הבעיות שלו בחיים ייעלמו להן. גרושתו תבין שהוא אדם רציני ותחזור לגור אתו. הרגל תגדל מחדש. הקוץ יצא סוף סוף החוצה. תזרקו כמה צילומים של דשא גדל ונעלי נייקי/אדידס/פימה (תלוי בתקציב הסרט) ויש לכם סרט.

אז… זה היה משהו שעשיתי. אני חושב שאצא קצת לריצה. אולי אתקשר לאיזה חבר בדרך. קדימה בליבצ"ל 1.2.

לפוסט הזה יש 39 תגובות

  1. מהמשובחים שקראתי.
    אהבתי במיוחד את הפסקה על טורונוטו –
    בול לפוני.
    מעבר לאיכות הכתיבה, לשנינות, ולבקיאות,
    אהבתי במיוחד שוב לקרוא פוסט נטול דטרמיניזם ופופוליזם (מצרך נדיר בימינו…)
    עכשיו, עוד כאלו בבקשה.

    תודה, Ljos.

  2. גדול איסלנדי.
    נראה לי שמה שמיוחד בריצה היא שזה מרגיש שהכישרון הזה לרוץ רחוק יכול להיות חבוי בתוך כל אחד מאיתנו.

  3. היכולת של האמריקאים לדחוף לכל מקום את המסר קומוניזם/סוציאליזם זה רע ואינדיבידואליזם/קפיטליזם זה מהות כל הטוב הוא אכן מרשים

  4. תענוג של טור.
    הבחנות נכונות על הסופר טימז והעובדה שפעמים רבות זה לא עובד,
    ולעומת זאת הצלחתן המפתיעה של הקבוצות עם שחקנים שאפשר למצוא בכל חנות (להלן – הסופרמרקט טימז)

    בקשר לסרטי הריצה גם אני הופתעתי ואני יכול לחשוב על כמה גורמים:
    1. נעלי הריצה הן לדעתי נעלי הספורט הנמכרות ביותר. תמיכה בסרט ריצה תעלה פחות מפרסומת בסופר בול ואם הסרט טוב – גם תועיל יותר למותג.
    2. ריצה זו אולי הפעילות הספורטיבית הנפוצה מכולן. אפילו בטטות כורסא נאלצות לרוץ לפעמים, ולו רק להספיק לרכבת….
    3. נראה לי שאלו סרטים זולים להכנה. לא צריך הרבה שחקנים. לא צריך ציוד מסובך… רק סיפור סביר, במבנה שציינת.

    1. אהבתי "סופרמרקט טימז".

      בהתחשב בכמות המפתיעה של סרטי "קיבלתי סניקרס מיוחדים ועכשיו בזכותן אני מעולה בספורט אחד, אבל אני ילד אז בטח אגדל מהנעליים האלה מתישהו בעתיד, אבל זה בסדר כי הכוח היה בתוכי כל הזמן", ייתכן שאתה צודק.

  5. נו … שניסדרום יפציץ אותי בתותח שלו ויהפוך אותי לעדו המרתוניסט, כי לא נראה לי שמיוזמתי זה יגיע.

    לחוס אתה מתבזבז על כדורסל. אתה צריך לעבור לנהל את מחלקת הטניס המפוארת! (המפתחות מתחת לשטיח …)

  6. אין גם לא בנב"א אנשי על אלא רק כוכבי על במשחק הכדורסל. אך השחקניםהאחרים הם אנשים לא פחות מכוכבי העל!!!

  7. מעולה, איסלנדי, אפילו עם הגוון הביקורתי לאחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר.
    לתחושתי, פעם היה סקסי להיות בעד האנדרדוג, היום כולנו מריעים לענק שדורס אותנו בדרכו לדרוס כל מה שהוא יכול, ולא מבינים למה הוא לא ממשיך לדרוס עוד קצת יותר. אפשר להאשים את הקפיטליזם, אפשר גם לא, אבל התופעה קיימת

  8. מצוין.

    אני אישית אשמח אם תכתוב לנו עוד פוסטים המערבים קולנוע – המדיום האומנותי האהוב עלי.

  9. והמשפט שמתאר טוב יותר מכל את עונה הזאת הוא "בעולם של סופר סטארים, דווקא קבוצות שדגלו ברעיון הקבוצתי, הצליחו להפתיע. "

  10. מצוין, תודה. יש לך כשירון כתיבה וזוית ראיה מיוחדת.
    כבר אמרו לך שנשמח אם תכתוב יותר, אז קח לתשומת ליבך.

  11. טור נפלא אבל אני לא מסכים עם הרבה מהנאמר בפיסקה על גיבורי העל.

    הסיבה שכל כך קשה לעשות סרט מוצלח היום על סופרמן וענק הירוק היא בגלל שאלו גיבורי על פשוט חזקים מידי .

    אנחנו אוהבים שלגיבורי העל שלנו יש כוחות אבל כל שאת בתנאי שלנבל שממול יש כוחות שלפחות משתווים לו ועדיף חזקים ממנו.

    כך לדוגמא את שני הסרטים הגדולים של הזמן האחרון ליגת הצדק מול הנוקמים מלחמות הנצח: (זהירות ספויילר לליגת הצדק )

    הידיעה שסופרמן קיים ו שהוא הדמות החזקה בסרט מאד הוסיפה להיותו צפוי ומשעמם ואילו במרוול הרשע היא דמות או שילוב דמויות שהינם חזקים מהגיבורים והחלק המעניין בסרט הינו איך הגיבורים יגברו על האתגר

להגיב על אסף לבטל

סגירת תפריט