ראסל ווסטברוק- אניגמה/ שמעון טבדי

 

 

 

סופרסטאר היסטורי או אוברייטד? אתם חושבים שרק אתם חלוקים לגביו? חכו שתשמעו מאמנים וכוכבי NBA.

ראסל ווסטברוק ג'וניור נולד ב-12 בנובמבר, 1988 בלונג ביץ', קליפורניה, ארה"ב, בנם של ראסל ווסטברוק סיניור ושאנון הורטון. את ילדותו העביר בהוטורן, קליפורניה. אביו של ראסל היה כוכב כדורסל רחוב ברחבי לוס אנג'לס ומגיל קטן אימן את ראס ואחיו ריינרד לבצע תרגילים עם הכדור ולשחק כדורסל, הוא אימן אותם באימונים קשים ואינטסיבים ברמה צבאית.

“They would do military drills,” says Jordan Hamilton, a fellow Compton native and former first-round draft pick. “It was all work-ethic stuff.”

He had the boy do pushups, situps, endless sprints and agility drills in sandboxes. He hammered home the idea that he had to work for everything he was ever going to get.

“Outwork them,” his father would say. “Outwork them all.”

He was easy to overlook. Easy to doubt. Easy to dismiss. His father taught him to use that pain and frustration. To hate the way it felt. To never be denied. He began to shape his mind as much as his game. It took the two of them to lift the boulder-sized chip and place it squarely on Russell’s skinny shoulders.

ראס היה נוהג לשחק ב- Compton Avenue ו- Jesse Owens Park. עם זאת הוא לא הראה כשרון יוצא דופן והוריו החליטו שיתמקד יותר במישור האקדמי וראסל סיים את לימודיו בהצטיינות. הוא נכנס בכיתה ט' לתיכון Leuzinger הממוקם בלונדייל, קליפורניה בגובה 1.77 מ' ולא כיכב או עורר עניין כלשהו. כעבור שנה הכתה אותו טרגדיה כאשר חברו הטוב ביותר, קלסי בארס, שיחד חלמו לשחק ב-UCLA מת במהלך משחק. שנתו השנייה לא הייתה יותר מידי פורצת דרך כאשר ראסל ממשיך לבלות על הספסל. את מקומו לחמישייה כרכז סלל בשנתו השלישית בכיתה יא' כאשר לפתע צמח בגובהו ל-1.88 מ' וביכולת המשחק שלו ובאותה עונה העמיד ממוצעים של 12.0 נק, 4.7 ריב, 1.8 אס, 2.3 חטיפות ומציג עצמו כשחקן הגנה נהדר. אותה עת הוא גם מתחיל להיכנס לרשימות הסקאוטים כבעל פוטנציאל להיות שחקן מכללות. שנתו האחרונה בתיכון כבר הייתה עונת נסיקה עם ממוצעים של 25.1 נק, 8.7 ריב, 2.3 אס, 3.1 חטיפות, שיא תיכון של 14 טריפל דאבלים, שיא קריירה של 51 נק ב-6 בינואר, 2006 ומוביל את קבוצתו למאזן 24-4 תוך שהוא נחשב לאחד השחקנים ההגנתיים המובילים בתיכונים ונבחר לחמישיית העונה השלישית (third-team All-State.). עם סיום עונת התיכונים ווסטברוק דורג שחקן פוטנציאל 3 כוכבים (מתוך 5) ומקום 66 בדירוג הארצי ע"י Rivals.com וכמובן לא הוזמן למשחק היוקרתי של McDonald’s All-Americans.

ראס אומר היום: “I never thought I was going to play in the NBA,” says Westbrook. “A lot of people who are in the NBA now have been good since they were eight. I wasn’t good until I was 17.”

UCLA

אף מכללה גדולה לא הציעה לראסל מלגה. באחד ממשחקיו הראשונים של ראסל מול אחד מעוזרי מאמן UCLA דוני דניאלס, הוא עשה שני איירבולים, ביצע החלטות גרועות, חטף תסכול ו"הכריח" את המשחק וזה מה שהוא חשב על ראס בזמנו:

He shot two airballs, made poor decisions, got frustrated and forced the action. It was the kind of game that loses kids scholarships before they have them.

Daniels came away with one thought: “This kid can play.”

מי שעקב אחרי ראסל כשחקן תיכון כמה שנים היה קרי קיטינג, עוזר המאמן הבכיר של בן האולנד ב-UCLA והוא זה שהמליץ לגייס את ווסטברוק. האולנד החליט ללכת לבדוק את הסחורה בעצמו והגיע לתיכון  Leuzinger ב-6 וחצי בבוקר על מנת לראות את ראסל משום שמעולם לא ראה אותו אלא רק שמע מעוזר המאמן שלו על המהירות ומשחק ההגנה שלו וחשב לעצמו שאם יתרשם יהווה תחליף טוב לדארן קוליסון שזה יעזוב. מאמנו בתיכון רג'י מוריס הבטיח להאולנד שהוא הולך לאהוב את מה שיראה מווסטברוק. כאשר ראה אותו לראשונה זה היה הרושם של האולנד:

When Westbrook was done with the floor, he gathered his teammates in the locker room. He huddled them up and proceeded to fire them up as if it were a packed gym on game night. Westbrook ran out onto the floor with his teammates in tow and began organizing drills and a layup line.

“My first introduction to Russell Westbrook was as a leader,” says Howland. “It was pretty impressive.”

When Howland returned to campus, he walked up to UCLA assistant coach Kerry Keating, who had been spearheading Westbrook’s recruitment.

“This kid’s not a point guard,” said Howland.

“I never said he was a point guard,” responded Keating. “I just said he could play.”

הם התרשמו מהדרייב, האינטסיביות והתחרותיות שלו, הם חשו שהמהירות והאורך שלו יאפשרו לו להיות מגן אדיר וכי רוב הטעויות שלו בוצעו כאשר ניסה לאחרים להיות מעורבים במשחק. קיטינג קיבל ביקורות על הגיוס של ווסטברוק ונשאל מדוע הוא מגייס גארד נמוך בלי קליעה והוא השיב:

“He was this rugrat who played like a bat out of hell,” recalls Keating. “He was like a crazed dog.”

“I couldn’t believe how big his hands and feet were,” he says. “This kid is gonna grow even more!”

עם כל הרצון הטוב כניסתו של ווסטברוק לברואינז הייתה תלויה בג'ורדן פארמר. אם הוא לא היה עוזב לדראפט לא היו מלגות להציע. האולנד חשב שפארמר ישאר עוד שנה ולא יהיה צורך בראסל. ראסל הלך להיבחן באריזונה סטייט וביום החזרה מהמבחנים פארמר הודיע שהוא הולך לדראפט. ראסל חתם מיידית אצל הברואינז.

ראס תמיד היה טיפוס חברותי והתחבב מהר מאד בכל רחבי הקמפוס על כולם כולל הסטונדטים הרגילים וסטודנטים סינים, שחקנים אמרו שהוא בחור שאוהב לדבר הרבה. שותפו לחדר באותה עת היה ארון אפללו  כאשר ראס היה מחליפו בעונת הפרשמן שלו אותה סיים עם 36 משחקים בהם משחק 9 דקות ומעמיד 3.4 נק. ראס התקשה מאד להתרגל לכדורסל המכללות והיה כל הזמן עצבני ומילמל דברים. האולנד היה קשה איתו ולא ויתר לו:

“He didn’t know what was going on,” Keating remembers.

“I was really hard on him,” says Howland. “I pushed him and got on him maybe too hard sometimes.”

During a defensive drill, Westbrook was supposed to get back after a shot and be the safety valve. Instead, he crashed the offensive boards each time. Howland grew increasingly frustrated and kicked him off the floor. Westbrook mumbled under his breath and flashed that trademark scowl.

המהירות שלו הקשתה מאד על שילובו במערך הקבוצה משום שהקבוצה לא יכלה לעמוד בקצב שלו, אי אפשר היה להאט אותו. האולנד אמר שמהירות שיא שלו זה המהירות היחידה שהייתה לו. אותה שנה הברואינז הגיעו לפיינל פור והפסידו בחצי הגמר לאלופה פלורידה. אפללו עזב ל-.NBA.

אותו קיץ היה קיץ מפתח בהתפתחות שלו כשחקן הוא התאמן כל הקיץ באימונים אינטנסיבים כאשר היה משכים ב-6 בבוקר ומבלה שעות על גבי שעות בחדר הכושר ובמגרש, זורק זריקות ומרים משקולות. אותו קיץ הגיעו קובי בריאנט, קווין גארנט וכרמלו אנתוני למתקן האימונים של הברואינז למשחקים מול שחקני המכללה כולל משחקי אחד על אחד, ראס זכה להציג מולם את מרכולתו והם לא יכלו להתמודד עם המהירות והאתלטיות שלו. מאמנים לא היו מורשים להיות נוכחים במחנות האימונים האלו והאולנד הגניב מרגל בשם בארון דיוויס שידווח לו על ראס מהאימונים האלו וזה מה שדיוויס דיווח: “They’d just come up to me and say, ‘Wow,’” remembers Howland. “He just blew up that summer.” אחרי הקיץ ראס קודם לחמישייה. כאשר נשאל אז מי השחקן האהוב עליו הוא ענה פאו גאסול כי הוא אוהב את המשחק שלו, דניאלס היה בהלם מהתשובה שלו והניח לגביו כי: “Russell will always be different and choose the unexpected.” את עונתו השנייה והאחרונה סיים עם ממוצע של 39 משחקים, 33.8 דק, 12.7 נק, 4.3 אס, 3.9 ריב, 1.6 חט' וקוטף את תואר שחקן ההגנה של ה-PAC-10 תוך שהברואינז מגיעים לפיינל פור ומפסידים שוב בחצי הגמר. עם סיום העונה ראס הודיע להאולנד שהוא יוצא לדראפט, האולנד לא היה מרוצה והאמין שראס עדיין לא בשל וכי עליו להישאר עוד עונה שלאחריו יהיה לו סיכוי להיבחר טופ 3 בדראפט. האולנד איחל לו בהצלחה:

“You dream about coaching a kid like that, a person like him,” says Howland. “He was an unbelievable leader. He was so positive. He embraced everyone. His personality was so positive that everyone was taken aback. He was always so upbeat. He tested off the charts in all the personality tests. I really miss him.”

OKC

עם ההכרזה לצאת לדראפט ראסל נכנס למשטר אימונים אגרסיבי ביותר עם המאמן רוב מאקגלגן והתאמן כמו מטורף שהדבר היחיד שהיה למאמן לומר לו זה להאט.

“He’s such a freak athlete he didn’t know how to play slow,” says McClanaghan

“He needed to learn to play at different paces, which would actually make him harder to guard.”

מאקגלגן הסביר לו שהשחקנים הטובים בעולם, קובי, נוביצקי, לברון, משחקים לאט, מכתיבים קצב ואז משתמשים בכשרונם להגיע לזריקה שהם רוצים.

“In this league,” says McClanaghan, “slow is quick. I’d rather have to slow a guy down than pick a guy up.”

 

חלק מאימוני הקומנדו של ראסל (תראו מה קורה לשחקני OKC)

ווסטברוק נבחר בבחירה ה-4 בדראפט 2008 ע"י סיאטל שהפכה בהמשך ל-OKC. הייתה זו הפתעה מסויימת בבחירתו במקום כה גבוה דאז ורבים יעדו לו להיות סטופר הגנתי בליגה (כולל אנוכי) כאשר ההתקפה תהיה בונוס. ארל ווטסון שהיה רכז הקבוצה באותה עת בא לפי ג'י קרליסימו מאמן הקבוצה, דפק על דלתו ואמר לו: “You gotta see this kid,” Watson told him. “He’s the best player they have.”

“But Earl was just bubbling,” says Carlesimo. “He kept telling us Westbrook was the best thing about the program. He made it his mission to convince us, so we started to take a serious look at him because he was so passionate.”

הסוניקס לא היו בטוחים בבחירה בו כלל ולא התרשמו מהמספרים שלו ב-UCLA וחיפשו יותר ביג מן. ברוק לופז היה בחירה 4 שלהם לפני הדראפט כי פרסטי אמר שהיו נואשים לביג מן שיהיה עוגן הגנתי בצבע ולא היה בטוח שראסל יתאים ליד דוראנט למרות שהתרשם מהאתלטיות שלו. קרליסימו הצהיר ערב הדראפט שהוא מעוניין בברוק לופז. אימון בוקר אחד בסנטה מוניקה ראסל הגיע 45 דקות לפני פרסטי ובאותו אימון פרסטי החליט שהוא בוחר בראסל. קרליסימו פוטר בתחילת העונה כי לא הצליח לשלב את ווסטברוק והמאזן הקבוצתי היה רע ובמקומו מונה סקוט ברוקס כאיש שאמור להגשים את הפוטנציאל של ראסל.

RW סיים את עונת הרוקי שלו עם 15.3 נק, 5.3 אס, 4.9 ריב, 1.3 נק, 32.5 דק והגנה נהדרת ב-82 משחקים מהם 65 בחמישייה ונבחר לחמישיית הרוקיז הראשונה של העונה.

עונה אח"כ הגיע העוזר רקס קלאמיאן (עזר בשנים 2009-15, היום בטורנטו) שהפך לאחד האנשים הקרובים לראסל, הוא קנה את אמונו של ווסטברוק בכך שהציג לו אופק התפתחות מקצועי כשחקן. רקס היה רושם מספר מסויים של תרגילים והיה מראה לראסל והוא היה בוחר מה לשחק ומה לא. בסופי משחקים צמודים ראס היה מתייעץ איתו איזה מהלכים לבצע. עונתו השנייה של ראסל הייתה עם גרף השתפרות ל-82 משחקים בחמישייה בהם העמיד ממוצעים של 16.1 נק, 8 אס, 4.9 ריב, 1.3 חט' כאשר OKC מגיעה לפלייאוף מהמקום השמיני. ראס העלה את מספריו גם בפלייאוף הראשון שלו.

קפיצתו הגדולה חלה לאחר מכן כאשר הקבוצה מסיימת במקום הרביעי את העונה וראסל קופץ לממוצעים של 21.9 נק, 8.2 אס, 4.6 ריב, 1.9 חטיפות ב-82 משחקים בחמישייה ובפלייאוף מקפיץ את מספריו ל-23.8 נק, 6.4 אס, 5.4 אס. פעם ראשונה בקריירה נבחר לחמישיית העונה השנייה ולמשחק האולסטאר.

עונת 2011-12 הייתה עונת השיא של הפרוייקט של התאנדר עם המקום השני במערב בתום העונה סדירה והגעה לגמר מול לברון ומיאמי. ראס הציג סדרת גמר שהוכיחה שהוא עשוי מהחומרים הנכונים כאשר בגיל 22 הוא קולע על לברון כל עת  ששמר עליו ומסיים את סדרת הגמר עם ממוצעים של 27 נק, 6.6 אס, 6.4 ריב ו-1 חט' ומציג הגנה נהדרת. כמובן גם בפלייאוף לפני הגמר וגם בעונה הסדירה הוא הציג מספרים משופרים לעומת אשתקד, בחירת בק טו בק לחמישיית העונה השנייה וגרף ההתקדמות ניכר בכל עונה. הארדן עזב בסיום אותה עונה והקבוצה נותרה בידי דוראנט וראסל.

עונה לאחר מכן (2012-13) מגמת השיפור לא עוצרת ו-OKC מסיימת במקום הראשון במערב שהיא קונטנדרית לכל דבר לקראת גמר שני מול ההיט. ראס שוב משלים 82 משחקים ומציג שיפור בכל המדדים לעומת אשתקד. אולם 2 משחקים לתוך הפלייאוף הוא נפצע ומסיים את הפלייאוף וכך גם נגמר המירוץ של OKC באותה עונה. במהלך שנה זו ראס שוב נבחר לחמישיית העונה השנייה פעם שלישית רצוף.

עונת 2013-14 ראס שיחק 46 משחקים בלבד בעקבות הפציעה אולם הקבוצה הצליחה לסיים שנייה במערב אך כאשר הגיע בריא לפלייאוף דוראנט נפצע וגמר את הפלייאוף ושוב OKC סיימה את דרכה. זו הייתה גם העונה החלשה של ראסל בשנים האחרונות מבחינה אישית.

התפוצצות הגיעה בעונת 2014-15 כאשר הוא מציג את עונת ההגנה הטובה בקריירה שלו ומנפץ את כל שיאי הקריירה שלו עם 67 משחקים בהם שיחק 34.4 דק לערב וניפק מספרים של 28.1 נק, 8.6 אס, 7.3 ריב, 2.1 חט', נבחר שוב לחמישיית העונה השנייה בפעם הרביעית, מסיים כמלך הסלים של הליגה וקוטף את תואר ה-MVP של משחק האולסטאר ומבסס את עצמו כשחקן מהטופ של הליגה. במישור הקבוצתי קווין דוראנט גמר את העונה אחרי 27 משחקים והקבוצה סיימה במקום ה-9 במערב שהפסידה בשובר שיווין לפליקנס את המקום השמיני.

שנה אחרי (2015-16) התאנדר חזרו לעצמם שכולם בריאים למעט פציעות מינוריות וסיימו את העונה במקום השלישי במערב ובפלייאוף ניצחו 4-1 את המאבס ופורטלנד בשני הסיבובים הראשונים ועלו ל-3-1 בגמר המערב מול הלוחמים בסידרה אדירה של ווסטברוק ודוראנט אולם הצליחו להפסיד את הסידרה בעיקר במשחק 6 בבית כאשר שני הכוכבים "נחנקים" במאני טיים עם איבודי כדור שערורייתים והחטאות ונכנעים לתצוגת שלשות של ה"ספלאש בראדרס". ראסל נבחר באותה עונה בפעם הראשונה לחמישיית העונה הראשונה ולוקח גם את ה-MVP של משחק האולסטאר בפעם השנייה ברציפות. הוא העמיד ממוצעים של 23.5 נק, 10.4 אס, 7.8 ריב, 2 חט ב-34.4 דק תוך 80 משחקים. זו הייתה אמורה להיות שנת ההתבשלות לקבוצה אלופה לשנים הבאות, הכל היה מוכן, סרג' איבאקה שהיה אחד השחקנים שמאד לא הסתדרו עם ראסל הועבר בטרייד, אולדיפו הגיע לסייע לצמד הכוכבים הגדולים ולתת קוואץ' הגנתי עם קו אחורי סופר מהיר ארוך ואתלטי של ראסל, אולדיפו ודוראנט שיחסל את הספלאש בראדרס בעונות הבאות אולם לקווין דוראנט היו תוכניות אחרות ועבר ליריבה המרה והשאיר את הקבוצה בידי ווסטברוק לבדו.

מר טריפל דאבל

את מה שווסטברוק עשה לאחר עזיבת דוראנט ניתן לתאר כבלתי אפשרי. הוא החל את העונה כאילו נורה מלוע של תותח, הוא חרך הגנות כאילו היו כלום ועשה ככל העולה על רוחו תוך תצוגות סקורינג וקלאץ' מעולם אחר, הוא עשה הכל מהכל, דאנקים, באזר ביטרים, טרפיל דאבלים, חטיפות, אסיסטים, הגנה והפך למופע הטוב בליגה, החיה שוחררה לגמרי לטבע.

הוא סיים את העונה עם 31.6 נק (מלך הסלים), 10.4 אס, 10.7 ריב, 1.6 חט', 34.6 דק ב-81 משחקים באחת העונות הגדולות אי פעם של שחקן ולזה הוא הוסיף 43 טרפיל דאבלים כאשר הוא מנפץ את שיאו של אוסקר רוברטסון משנת 1962 וכאשר רוב ה-TD היו עם מעל 30 נק. כמובן שהוא זכה לראשונה בתואר ה-MVP וקיבל את ההכרה כאחד השחקנים הטובים במשחק. בפן הקבוצתי לא היה יותר מידי מה לצפות מאותה קבוצה שהורכבה משחקנים מאד חלשים ומשלימים כאשר סיימה במקום ה-6 את העונה הסדירה ועם הדחה בסיבוב הראשון מול הטילים כאשר כל דקה שראסל לא היה על המגרש ההפרש היה אסטרונומי לטובת הרוקטס.

את העונה הנוכחית ראסל התחיל מאד חלש, ייתכן שזה היה המאמץ והאינטנסיביות של העונה הקודמת, ייתכן שאלו היו קשיי ההשתלבות של השחקנים החדשים שהגיעו וסיבות אחרות, הוא פשוט לא פגע והקבוצה לא פגעה. היו הפסדים רבים אחרי שהקבוצה הובילה ביתרונות של קרוב ל-20 הפרש וקרסה מנטלית ברבעים האחרונים. לאחר מכן הגיע שיפור מסויים בקבוצה בעיקר עקב השיפור הגדול ביכולת של ווסטברוק ושוב לקראת סיום העונה OKC נראית רע מאד. ראסל נראה השחקן היחיד המתפקד כרגע בקבוצה יחד עם הסנטר סטיבן אדמס. עם כל זה עדיין הוא מראה כי הוא שחקן בלתי עציר בליגה כאשר מעמיד ממוצעים של 25.6 נק, 10.1 אס, 9.9 ריב ו-3 משחקים לסיום העונה חסרים לו 12.5 ריב' למשחק על מנת לסיים את העונה עם ממוצע טריפל דאבל! ולהיות הראשון בהיסטוריה עם ההישג הזה של שנתיים ברציפות ולהעמיד שיא שספק אם ישבר אי פעם (אני מתכוון ל-TD עם מעל 25 נק כי פחות מזה סימונס יעשה בקרוב מאד). עונה כמו זאת הייתה מקנה לו את תואר ה-MVP כמעט בכל שנה ובוודאי שאם היו 10-12 הפסדים פחות כנראה גם העונה.

הגנה

RW היה שומר מעולה כל הקריירה אולם מעולם לא הגיע לטופ שלו בתחום זה. ציפיותיי ממנו (וציפיות הרבה אנשים ערב הדראפט) היו לפחות לככב כל שנה באחת מ-2 חמישיות ההגנה של העונה ועם האתלטיות שלו אני לא רואה שום סיבה מעבר לחוסר רצון לא להיות חבר קבוע בחמישיית ההגנה הראשונה ולהיות הגארד ההגנתי הטוב בליגה. בשנתיים האחרונות חלה ירידה במשחק ההגנה שלו שדי מובן למה, הוא הפך להתקפה של איש אחד כאשר כל הנטל ההתקפי עליו ותשאלו את לברון במצב כזה מה קורה לחלק ההגנתי. העונה הוא שיחק את ההגנה הגרועה בקריירה שלו (למרות שיפור מאד ניכר בחודש וחצי האחרונים) כאשר כל רכז ממול "חגג" עליו ולקח אותו לאיפה שרצה, הוא נרדם בתרגילים והראה אפס רצון בחלק זה של המגרש וכאשר המנהיג ולב הקבוצה בא בגישה כזו זה מחלחל לכולם וככה נראו ג'ורג' ומלו כל העונה וההגנה של OKC וזה היה חלק נכבד מאד בכמות ההפסדים הרבה של הקבוצה (גם הפציעה של רוברסון). הוא חייב לשחק בהגנה קרוב לאינטנסיביות שהוא משחק בהתקפה (כי אותו דבר אי אפשר בגלל צורת משחקו) ולהטריף את כל הקבוצה. ראסל הוא בעל הכושר הגופני הטוב בליגה (יחד עם לברון) והוא בהחלט מסוגל לעשות זאת.

גדול המאמנים בכל הזמנים דווקא חושב הפוך ממני על יכולות ההגנה של ראסל העונה וזה מה שאמר פופוביץ' לפני חודש עליו:

Popovich wants him {Dejounte Murray} taking lessons away from playing against Russell Westbrook

“The biggest thing is just how Russell never relaxes on either end of the court. We know what he does offensively and how aggressive he is, but on defense, he’s like the ultimate utility infielder,” Popovich said. “He’s everywhere. He guards everybody. And he’s making decisions and getting steals, getting offensive rebounds at one end, getting defensive rebounds at the other.”

חלקם של המאמנים בהתפתחותו

פורוורד ותיק (ניחוש מושכל שלי שמדובר בסרג' איבאקה) בליגה אומר לגבי ראסל כי:

A veteran NBA forward observer attests neither Scott Brooks nor Donovan ever told Russell Westbrook the shot he just hoisted was shitty.

“Nobody tells him when he needs to hear. Nobody calls him out for drifting on defense, which he does all the time, except against Steph Curry. He goes to sleep when he comes across half court and wakes up going the other way. Nobody has shown him what he must do to win a championship.”

בכלל מסתבר שראס היה רודה בלא מעט שחקנים באימונים ובמיוחד באיבאקה כאשר דוראנט היה זה שמרגיע אותו. זה מה שהיה באחד האימונים:

He is growing increasingly frustrated with Thunder power forward Serge Ibaka

“Man, we need to go small or something with all the dumb s–t Serge is doing,” says Westbrook. “How hard is it?”

Durant puts his large right hand on the back of Westbrook’s head to calm him. He does this often.

Assistant Darko Rajakovic is coaching the White team and tries to soothe Westbrook.

“What do you need me to do?” Rajakovic says. “Tell me, just tell me.”

Westbrook doesn’t respond.

Maurice Cheeks steps in.

“What’s the problem?” the Thunder assistant coach asks with a certain kind of ease.

“Ain’t nobody helping!” Westbrook implores. “If I go over, somebody better help my ass out! That’s why the f–k I go under.”

“But you gave up a three going under,” reminds Cheeks.

Westbrook considers this for several seconds, “F–k it.”

He checks himself back in.

איבאקה גם הגיב אחרי הטרייד לטורנטו: "I’m gonna tell you the truth, it’s hard sometimes when you play hard, you play your (butt off),” Ibaka said, before apologizing and rephrasing. “You play so hard on defense, then you come to offense and you’re going to be out there in the corner for 4, 5, 6, sometimes 8 minutes and you don’t touch the ball. We human, man. It’s hard.”

לביקורת של איבאקה הצטרפו גם קווין מרטין וג'ף גרין:

ג'ף גרין: Yeah, man, you know a lot of people don’t know what I can really do…In Oklahoma, I was kind of overshadowed by Kevin (Durant) and the way Russell (Westbrook) picked up, but, excuse my language, I can really (expletive) play. I can really play this game, man.’”

קווין מרטין:  Martin noted “this is such a fun team to play on. Nobody is trying to lead the league in scoring here.” (Ironically, his teammate Kevin Love was actually leading the league in scoring at the time.

סקוט ברוקס לא אמר מעולם דברים רעים למרות שראסל ודוראנט היו צועקים עליו מידי פעם ומתעלמים בפסקי זמן וגם כאשר הם היו רודים באימונים בשחקנים אחרים סקוט לא היה מתערב:

Kevin Durant defining characteristic of the Thunder is the edge with which they play: from scowling Kendrick Perkins to antagonistic Steven Adams to sharp-elbowed Serge Ibaka to hard-nosed Derek Fisher.

There have been times when that fierceness turns into frustration, and Westbrook has barked at his teammates or Brooks, avoided participating in timeout huddles and lost his focus on the court. But Brooks has been a staunch advocate for Westbrook.

אולם ברוקס היה קרוב מאד לראסל שהאמין שהוא מאד עוזר לו בקריירה ונהנה לשחק תחתיו:

"Scotty's my guy. He gave me a real shot to be able to do some of the things [I do] and make mistakes and he always had my back in that situation. Especially when I first got here."

ניק קוליסון שציין שברוקס היה אהוד מאד על השחקנים וכי אף אחד לא יגיד עליו משהו רע.

הביקורות על ברוקס היו שאין אסיסטים ותנועה במשחק של OKC אלא זריקות בתורות של שני הכוכבים ויש הטוענים כי זה היה אחד הסיבות לפיטוריו שלא הצליח להטמיע סגנון אחר נוסף.

אחרי פיטוריו של ברוקס פרסטי הביא את בילי דונובן שהיה אמור לפתור את הבעיה העונה עם ג'ורג' ומלו אבל אלו לא שחקני תנועה ולא ניכר שיש שינוי כלשהו.

את דונובן לא תשמעו אומר משהו ביקורתי על ראסל משום שהוא מאמן אותו כיום ואם יש משהו נדע שנים מאוחר יותר כנראה.

די ברור שראסל טרם קיבל מאמן ברמה גבוהה ובכלל לא בטוח שיקבל כזה.

מן הצד השני מחמאות על ראסל יש אינסוף החל מפופוביץ, קיד, הורנסק, ששבסקי, לברון, הארדן ועוד.

ראסל ווסטברוק לאן?

מצבה של OKC לא מזהיר בהתחשב בכך שכל מהותה הוא לזכות באליפות. אין להם נכסים לסחור בהם, אין להם בחירות דראפט גבוהות, הם תקועים לעוד שנה עם החוזה הנוראי של כרמלו אנתוני ופול ג'ורג' אני די בטוח שלא ימשיך שם ואתמול נתן רמז ברור לגבי שאיפותיו והמוטיבציה שלו שאמר: it's not "championship or bust" with Thunder. אם כך נשארו ראסל, אדמס וגראנט שמראה שיפור משמעותי מאד כבסיס נפלא לחמישייה. השאלה מה יעשו שם בנוגע ליתר השחקנים שממש לא ברמה של קונטנדרית ובנוגע לעמדת המאמן. אני חושב שהם חייבים להביא מאמן בקליבר גדול וממי שיש בשוק, ואני יודע שאני אולד סקול, לארי בראון שמתחנן לעבודה ב-NBA יהיה האופציה הכי טובה. הוא ראה הכל בגיל 77, זכה בהכל, ומאמן הגנה עילאי שיכול ליצור סביב ראסל את התלכיד המתאים. הוא הסתדר עם אייברסון בעבר והביא אליפות עם קבוצה כמו הפיסטונס שהפיקה 200 אחוז מעצמה. זה מה שOKC צריכה. אני לא רואה מאמן שיצליח להוציא מראסל ומהקבוצה יותר ממה שהוא יוציא. אני חושב שכדאי מאד שצוות האימון שם וראסל בעצמו יצפו בקלטות של פילדלפיה ולראות איך הם משחקים ואילו שחקנים עליהם לחפש בשוק בצוות המשלים. OKC נואשת לקלעים בעמדות 2 ו-3 (לעונה הבאה) ולקלעים מהספסל. אלו צריכים להיות שחקנים שעושים תנועה נון סטופ, שילוב של זה עם המהירות של ראסל יהיה קשה מאד לעצור. ראסל גם צריך לצפות בבן סימונס ולראות כיצד הוא מנווט את ההתקפה ולא רק עושה 4 תרגילים שכולם יודעים מה הם למרות שקשה לעצור את זה. גולדן סטייט אמרה באוקטובר השנה כי: Russell Westbrook plays a style that's easy to guard (אחרי זה ראינו את המספרים שלו נגדם) אבל מהמילים שלהם ניתן להשליך בעיקר על עבודת המאמן אצל הרעמים כי את ווסטברוק הם לא עצרו או היו קרובים לעצור בשום משחק אבל הכוונה היא שכל ההתקפה של התאנדר מאד צפויה וזה הדבר המהותי שחייב להשתנות ולא ראסל. אני חושב שראסל הוא שחקן ברמה היסטורית שבהחלט עשוי מחומר של אלופים ויכול להוביל לאליפות אבל צריך הרבה מזל בשביל זה. צריך מאמן נכון ושחקנים נכונים, דברים שרבים מגדולי השחקנים בהיסטוריה לא קיבלו.

 

מקורות:

http://bleacherreport.com/articles/2587948-from-the-bottom-to-the-top-the-russell-westbrook-story

http://www.normantranscript.com/oklahoma/thundernotes-gregg-popovich-praises-russell-westbrook-mo-cheeks/article_9cf0f3fe-24d5-11e8-a99a-d770085f44ae.html

לפוסט הזה יש 38 תגובות

  1. תודה שמעון, מעניין מאוד.
    בהחלט אניגמה. הביקורת הכי גדולה עליו זה שלמרות המספרים האישיים המדהימים, הוא אף פעם לא הצליח להוביל קבוצה מעבר לרמת הכישרון שלה.
    היה מעניין לראות ניסוי של ווסטברוק עם חבורת קלעים לידו, כמו הניסוי עם הארדן שנה שעברה, גם אם לא כקבוצה לאליפות, לפחות אולי קבוצה שתהיה חיובית.
    ג'ורג' כנראה יעזוב ומלו ישאר כך שפרסטי יהיה חייב להיות יצירתי. יש לחלון עם ווסטברוק עוד שנתיים – שלוש גג כדי לנסות להגיע רחוק, למרות שלדעתי השנה פספסו את החלון שלהם לאליפות. לא רואה עוד כוכב מגיע לשחק לצד ווסטברוק.
    מעניין מה הערך שלו בטרייד כרגע. כמה קבוצות יהיו מוכנות לוותר בשביל שחקן בן 30 שמתבסס על אתלטיות עליונה וחייב להחזיק בכדור בכל רגע נתון.

  2. בהחלט יש משהו אניגמטי בווסטברוק. לעמים הוא מרגיש לי כמו שני שחקנים שונים על המגרש.
    שמעון, קבל חח על ישום מסקנות.

  3. שמעון אתה נותן עבודה מדהימה. אני באמת חושב שמאמן אמיתי היה יכול לחולל שינוי בקבוצה הזו,קודם ברוקס עכשיו דונובן זה לא זה. עזוב לארי בראון,תביא איזה פיזדייל ובטוח יהיה שינוי לטובה.

  4. ראסל לא אנגימה ולא נעליים. מדובר בשחקן מטומטם שרץ עם הראש בקיר. הוא לעולם לא ייסחוב קבוצה על הגב עד לזכייה באליפות.
    הדבר היחיד שיעזור לו לממש באמת את הפוטנציאל שבו (ועונת טריפל דאבל זה לא פוטנציאל אמיתי, תעצמו עיניים ותחשבו על עצמכם בעוד 20 שנה חושבים על ראסל, עונת טריפל דאבל תגרום לכם לחשוב עליו כעל שחקן ענק בסדר גודל היסטורי?) זה לפגוש שחקן גבר גבר, שחקן אלפא שיתפוס אותו בחדר הלבשה ויפוצץ אותו במכות, ממש יכסח לו את הצורה וכשהוא יגמור איתו וראסל ישכב פצוע ומדמם על הרצפה הוא יניח רגל כבדה על החזה של ראסל ויגיד לו "אני הגבר של הקבוצה הזאת ואתה תעשה מה שאני אומר לך, מתי שאני אומר לך"

  5. ווסטברוק הוא מופע של איש אחד. סוג של "תאונת דרכים" שאי אפשר שלא לצפותבה.
    יכולות אתלטיות מהמשובחות שיש לכדורסלן להציג וכושר עילאי. אבל כמו שג'ייסון קיד אמר פעם, חייבים לשלוט בקצב ואי אפשר כל הזמן לרוץ בשיא המהירות (כי פשוט רצים לבד מול חמישה מגנים כי אף אחד לא עומד בקצב). ראסל חייב ללמוד לשלוט בקצב, והבעיה שלו היא שהקצב הוא "הכי מהר" או "יותר מהר".
    זה שראסל יכול להיות מגן מדהים זה ברור, והוא גם כזה לפרקים. הבעיה שהוא פשוט מהמר מטורף בהגנה ולכן יוצר חורים אדירים, וברמת ה-NBA, פשוט משלמים על זה מהר.

    פרסטי יצטרך לחשוב מה עושים. אולי הוראב שלו על סגנון וכד יכולה להביא לשינוי. אני חושב שפרסטי כן יכול להשפיע כמו יוג'ירי בראפטורס וריילי בהיט.
    דווקא אפשר לסמוך על פרסטי שיצליח להעמיד קבוצה טובה ב-OKC.

    לא מאמין שווסטברוק יעזוב את OKC, נראה לי כבחור מאוד נאמן ובעל עקרונות. בהחלט רואה אותו מסיים שם את הקריירה ולא רודף בכל הכוח אחרי טבעת בקבוצה אחרת (כי הדרייב שלו תמיד יאמר לו שהוא יכול לעשות זאת בעצמו).

    מאמר מהנה ביותר

  6. כשיעבור סיבוב בפלייאוף בלי קיי די שידבר איתי. עד אז לוקח את קארי הארדן וקיירי לפניו בלי לחשוב פעמיים. הוא איפשהו בין ליליארד לכיוון פול- שחקן טופ 15 בליגה שלא שווה את הדיבור המוגזם עליו

  7. ואם כבר עשינו את הדבר המיותר ודיברנו עליו- הוא שומר חרא. זה הרבה מעבר להימורים התזמון שלו בהגנה (וגם המאמץ לפעמים) מזכיר את ליאור אליהו

  8. ראסל השתפר השנה, משנה שעברה, הוא מאבד פחות(4.8 במקום 5.4), האחוזים השתפרו(45 במקום 42) והוא עדיין מרחק נגיעה מלסיים עונה שניה ברציפות עם ממוצע טריפל דאבל. ווסטברוק צריך לשפר את הקליעה מבחוץ ואת ההגנה ולהמשיך בשיפור באיבודי כדור והאחוזים מהשדה. הארדן לעומתו עם 45, 36 ו-86 באחוזים ועם 4.3 איבודים,ראס עם 45, 29 ו-73 וזה לא מספיק טוב לגארד. קרי עושה כמעט 50 מהשדה, 42 מה-3 ו-92 מהעונשין ורק 3.2 איבודים! ובגלל זה הוא טוב יותר משניהם למרות שהם עושים יותר שיאים ומספרים מפוצצים ממנו.ווסטברוק כדי להגיעה ל-25.6 נק' שלו לערב זורק 21.2 פעמים, קרי עושה 26.4 ב-16.9 זריקות מהשדה בלבד ומאבד 1.6 איבודים פחות מווסטברוק, זה חוסך לגולדן בערך 5 התקפות למשחק.

    1. אנשים לא קולטים את הקטע של האיבודים. שחקנים כמו ווסטברוק והארדן שההתקפה בנויה עליהם ב80%, ברור שיהיו להם יותר איבודים. השאלה אם הם מייצרים התקפה מספיק יעילה כדי שאחוז השימוש הגבוה יהיה שווה את זה לקבוצה.
      ווסטברוק בספק, לגבי הארדן אין שום ספק, הוא שחקן התקפה מושלם לתקופה המודרנית. קרי שחקן מעולה, אולי הקלע הטוב בהיסטוריה של המשחק, אבל הוא לא שחקן שלם טוב מהארדן. הוא מתאים למערכת מאוד ספציפית. כנ"ל לגבי ווסטברוק.
      הארדן כל כך טוב ועובד כל כך קשה שהיה יכול לשחק בכל מערכת. די דומה לדוראנט בקטע הזה.

      1. לא ירדת לסוף דעתי, הכדור בידיים של קרי בדיוק כמו שהוא בידיים של ווסטברוק אבל הוא מאבד משמעותית פחות. זה אינדיקציה ליעילות וגדולה של שחקן מייקל לדעתי היה בפחות מ-3 למשחק ומג'יק פחות מ-4 ממוצע קריירה. תוסיף לזה את העובדה שהם קלעו ב-50 אחוז מהשדה ואתה מבין את ההבדל בינם לווסטברוק והארדן שצריכים לעבור דרך כדי להגיע אליהם.

        1. הכדור ממש לא בידיים של קרי כמו שהוא בידיים של הארדן או ווסטברוק, אפילו לא קרוב. זה לא לחובתו של קרי שהוא שחקן אופ דה בול הרבה יותר טוב מהשניים הראשונים, אבל במידה והיה צריך לסחוב את ההתקפה כמותם, היינו רואים את הקרי של מרק ג'קסון. שחקן לא יעיל בעליל, שאם נודה על האמת, לא ממש יכול להוביל קבוצה על הגב. רק כשסידרו את המערכת לטובת היתרונות של קרי ושל קליי, פתאום הם נראו הרבה יותר טוב.
          קרי יכול להרשות לעצמו משחקים גרועים, או לא לשחק 15-20 משחקים בעונה, והקבוצה עדיין בשליטה מוחלטת, להארדן אף פעם לא היתה הפריבילגיה הזאת, ולווסטברוק אין אותה מאז דוראנט נטש את הספינה.
          לגבי קליעה מהשדה, אתה באמת נותן טיעון מגוחך אם אתה טוען שמג'יק היה קלע טוב מהארדן. אולי בעולם של דינוזאורים בלי קשת שלוש.
          מבחינת הובלת כדור, אני לא חושב שיש שחקן אחד בהיסטוריה שאפשר להשוות למג'יק. רק זה שהשוות אותו לווסטברוק או הארדן בתחום הזה זה כבוד ענקי לשניהם.

  9. מאמר משובח שמעון כל הכבוד ! . לדעתי ראסל שחקן מעולה שחייב שחקנים שמתאימים לסגנון שלו בקבוצה וגם חייב מאמן טוב יותר ומצטער סקוט ברוקס וביל דונובן זה לא דוגמא למאמנים מעולים . היה מעניין לראות מה פופוביץ היה עושה איתו אם היה מקבל אותו בתור רוקי לליגה

  10. טור מהנה ומעניין מאד
    הוא קצת כמו ערן לוי רק יותר מוכשר כמובן
    אבל הכל חייב יעבור דרכו
    וזה תוקע את הקבוצה
    מעריך את פרסטי שנתן בו אמון עד הסוף
    אבל בראייה לאחור זאת כנראה לא הייתה ההחלטה הנכונה

  11. תודה שמעון. אכן שחקן בעל TWO PERSONALITIES. אחד האתלטים הטובים בליגה (אם לא הטוב ביותר) שעושה דברים מופלאים, אבל לעתים גם שטויות. אני אוהב מאד את הסך הכל, והייתי רוצה אותו בכל קבוצה שלי!

  12. כתבה טובה, חבל שאתה לא מציג את הנתונים כדקלמן ומעוות את התמונה:

    ״ בגיל 22 הוא קולע על לברון כל עת ששמר עליו ומסיים את סדרת הגמר עם ממוצעים של 27 נק, 6.6 אס, 6.4 ריב ו-1 חט' ומציג הגנה נהדרת.״ פשוט לא נכון הוא קלע באחוזי אפקטיביות עלובים ולקח יותר זריקות מדוראנט שהיה מופלא וקלע באחוזים מטורפים באותה סדרה.

    אותו דבר לגבי הסטטיסטיקה אתה מתעלם מאחוזי אפקטיביות פעם אחר פעם כדי להציג תמונה מעוותת, אין פה שום התגה של קבלת ההחלטות הרעה שלו סגנון המשחק הדומיננטי שפוגע באחרים.

    לגבי ההגנה ראסל לעולם אבל לעולם לא היה שומר מופלא הוא היה תמיד שחקן הגנה לא טוב שנרדם וחולם בהגנה שהעדיף ומעדיף להמר על חטיפה מאשר הגנה סולידית (שלא נכנסת בססטיסטיקה),עונה שעברה במרדף הטיפשי אחרי הטריפל דאבל הוא היה עוזב את השחקן בשביל לנסות לקחת ריבאונד.

    1. עם זאת מדובר בכישרון נדיר וחד פעמי,עם זאת בגלל קבלת ההחלטות שלו וסגנון המשחק אי אפשר לבנות קבוצה סביבו

    2. כנראה שאנחנו רואים דברים שונים.

      לגבי הפיינלס עוד פעם טויות של האחוז אפקטיבי? זה לא מעניין חשוב בסוף מה השחקן נותן.

      קובי בגמר 2008 נתן 43.8% אפקטיבי, גמר 2009 46.3%

      לברון בגמר 15 נתן 43.1% אפקטיבי באחד הגמרים הגדולים שלו.

      זה שטויות וסטט לא רלוונטי

  13. בשביל שחקנים כמו ראס קמים בבוקר לראות משחק כי כשהוא מתפוצץ אתה רוצה להיות שם. אותו דבר אני מרגיש עם ריברי ורובן בבאיירן מינכן או רונאלדו במנצסטר ואחרי כן בריאל. יש גלדיאטורים שהם ספרטקוס ומספקים לנו דקות של השתאות.

  14. נראה כמו מקום טוב לכתוב את מה שחשבתי. לא התכוונתי שהוא יהיה על ווסטברוק, אבל שמעון עטף את הציטוטים הדרושים באריזות מתנה, השאיר אותם על מפתן הדלת, דפק ושכח להבעיר אותם באש. אז, יאללה, שיהיה:

    בגיל 17, אף אחד לא חשב שיצא מהם משהו.

    ראסל: “I never thought I was going to play in the NBA. A lot of people who are in the NBA now have been good since they were eight. I wasn’t good until I was 17.”

    מישקו רזנטוביץ' היה האיש. הוא זה שנתקל בתוצאות משחקי הילדים בעיתון, והופתע שאף אחד לא שמע על הילד שקולע ולוקח מעל 20 במשחק. הוא שלח אנשים לבדוק אם מדובר בסתם ילד שגבה והתפתח מהר יותר מבני גילו, או שיש משהו בנוסף. הסקאוט אמר לו שמדובר בשחקן חלש פיזית, שמנמן, אבל כדאי לשים עין.

    “They would do military drills,” says Jordan Hamilton, a fellow Compton native and former first-round draft pick. “It was all work-ethic stuff.”

    He had the boy do pushups, situps, endless sprints and agility drills in sandboxes. He hammered home the idea that he had to work for everything he was ever going to get.

    “Outwork them,” his father would say. “Outwork them all.”

    ליוקיץ' לא היה חוזה עם וויבודינה. הוא מעולם לא התאמן עם הקבוצה הבוגרת (מה שאומר שהם מעולם לא הבחינו בו כשחקן עם פוטנציאל), ובניצוחו של מישקו, אפשר היה להעביר אותו למגה ויזורה, קבוצה שיודעת לתת הזדמנויות לצעירים. שם, לקחו את הילד שחיסל 2 ליטר קולה ביום וחצי קילו בורקס לארוחת בוקר, שבקושי הצליח לעשות שכיבת שמיכה אחת, וניסו לגרום לו לקחת את המשחק ברצינות. מישקו, המאמן ואחיו של ניקולה, סטרחינייה, התאמצו מאוד לגרום לו לשנות את ההרגלים ולהתאמן קשה יותר משרצה.

    He was easy to overlook. Easy to doubt. Easy to dismiss. His father taught him to use that pain and frustration. To hate the way it felt. To never be denied. He began to shape his mind as much as his game. It took the two of them to lift the boulder-sized chip and place it squarely on Russell’s skinny shoulders.

    גם במגה היו להם בעיות. לא הרבה מועדונים רגילים ויודעים איך להתמודד עם כוכב שהוא ילד מגודל שרק רוצה לשחק ולהנות, ולפעמים אפילו לא אכפת לו מכדורסל. הרגע שבו הבינו בקבוצה עם מי יש להם עסק היה באירוע שנתנו למאות ילדים להתאמן עם כמה שחקנים של המועדון. באירוע שבו השחקנים האחרים נראו כאילו הם עומדים להיות מוצאים להורג, יוקיץ' חגג. הוא רדף אחרי כדורים, החליט להוסיף עוד כדור באמצע המשחק ושיחק כמה דקות עם הראש של תלבושת מסקוט הקואלה של המועדון עליו.

    He shot two airballs, made poor decisions, got frustrated and forced the action. It was the kind of game that loses kids scholarships before they have them

    הקטעים על יוקיץ' לקוחים מגוגל טרנסלייט של הכתבה הזו – https://sport.blic.rs/kosarka/svetska-kosarka/misko-raznatovic-za-blicsport-sve-ono-sto-niste-znali-o-nikoli-jokicu/l68znmk (לעזאזל, הכתב הסרבי לא מצליח לעשות את הכתבה למעניינת. זה, ביחד עם התרגום המושלם של גוגל הפכו את הכתבה לממש קשה לקריאה. אני צריך הפסקה).

    כל מקום שיוקיץ' הגיע אליו מאז שהובן שיש לו עתיד כדורסלני, כל אדם שעבר לידו בדרך, הבין שצריך לגרום לניקולה להיות יותר רציני. יותר להשקיע. שרק כיף ומשחקים לא יספיקו כדי להגיע לטופ.

    ראסל ווסטברוק הוא הצד השני של הסקאלה. אנשים כמוהו, כמו תיבודו ומוריניו, רואים בכל מהלך, כל צעד, כל הליכה לסופר ושיחה עם הספר כמלחמה על הערך שלהם.
    מה שבדרך כלל טוב ועובד בסקאלה, זה שהיא סקאלה. אין מקום לבינאריות. אז אם ראסל נמצא בקצה השני, למה לא מנסים לקחת את ראס, ולהכניס לו יותר… שמחת חיים למשחק?

    בקהילה הגיקית יש את הפאנדומים. קהילות המעריצים. אם למשהו יש הרבה מעריצים, אז יש לו גם פאנדום. אם למשהו יש מעט מעריצים, אז יש לו גם פאנדום. אם למשהו אין בכלל מעריצים, הם איכשהו עדיין מצליחים להתאגד לפאנדום. זה נע בין "היי, אתה אוהב לראות משחקי הכס? גם אני" לבין "היי, אני אלבש משהו ממש פרוותי, אתה תהיה עם מבט מטורף בעיניים ובוא נהיה מוזרים ונשחזר את הסצנה האחרונה של רמזי. אני אדאג כבר להביא סנסה".

    מתישהו בשנים האחרונות שמנו לב לכמה דברים בנוגע לפאנדומים. חלקם ממש, אבל ממש, רעילים. הם מורכבים מאנשים שכל הזהות שלהם היא סביב אותו דבר אותו הם מעריצים. כאילו להיות הכי טוב במריו הוא דגל השבט שלהם שמייצג את הערך האמיתי שלהם. את הזהות שלהם. הם עוברים את הקו בסקאלה בין אנשים שנהנים ממשהו לפנאטים שמרגישים שכל הערה לגבי מוקד ההערצה הוא תקיפה אישית נגד העולם שלהם. הם מרגישים שהם המיעוט שנמצא תחת מצור מעולם שמנסה להשמיד אותם ואת הדבר היחיד שקיים עבורם. ולכן הם מחזירים מלחמה. הם האנשים שעושים בלאגן במקדונלד'ס כי אין להם רוטב סצ'ואן. הם האנשים שעשו את המוות ללסלי ג'ונס כי היא העזה להשתתף ברימייק לגוסטבסטרס. הם האנשים שמאחלים אונס לכל אישה שטוענת שהייצוג הנשי במשחקי מחשב הוא בעייתי.

    ראסל ווסטברוק ודומיו נמצאים באזור הקו הבעייתי הזה. אני חושב שזה חלק מהסיבה שתיבודו שוחק עד כדי כך את ההרכב הראשון שלו. ורק תקשיבו פעם אחת למוריניו (לי נמאס כבר). אולי במקום להסתכל בהערצה באינטנסיביות ובמלחמה שהאנשים האלה מביאים, צריך מישהו שיעבור להם באוזן לפני כל משחק וילחש "תהנה".

      1. קופץ? חלילה.
        אני עוסק בג'אגלינג להטוטני מרהיב עם חרבות בוערות על קרש דקיק שנח לו ללא חיזוקים בין המזחלת לעגלה.

  15. שמעון – תודה גדולה על המאמר המרתק.
    את דעתי על ראסל הבעתי פעמים רבות בעבר – צריך להתייחס אליו כמכלול, כעסקת חבילה – בזה כוחו ותרומתו. אם מתחילים לפרוט אותו, הכל מקבל גוון מאוד בעייתי.
    הזדמנות אחת הוא פספס ב-2012, נוספת ב-2016 והשנה מסתמן פספוס שלישי – אם כי עדיין לא.

  16. טור מושקע ומרתק, תודה רבה. רק מה – אתה משגע אותי עם השילוב של משפטים שלמים וציטוטים שלמים באנגלית. לא מקובל לכתוב כך וחבל, זה מפריע לקריאה. היה לי יותר קל לקרוא הכל באנגלית. או שאתה מתרגם או שלא, האמצע בעייתי…
    הנבואה שלך התגשמה בשלמותה לגבי ההגנה האפשרית של ראסל. הלילה הוא כאילו השיב למאמר הזה ממש. האופן שבו הוא עט על הארדן ועשה עליו הגנה הזכיר לי את לטרל ספירוול. נכון שאיש לא זוכר אותו כשחקן הגנה משובח אבל הוא היה כזה, כשהתחשק לו. בכמה משחקים בודדים שהוא החליט לשחק הגנה חזקה זה היה תענוג לעיניים.

    1. תודה, הקטע הוא שיש דברים שפחות נשמע טוב בעברית, למשל הקטע של האימון עם איבאקה זה מפגר לדעתי לתרגם את זה, יוצא גרוע, אני שם באנגלית מה שנראה לי יותר טוב בגירסה האנגלית ולא מעצלנות של תרגום או משהו כזה

      1. אפשר לראות איך ה-GOAT עושה את זה בכל "מעורב" למשל. אני ממש מקווה שתמשיך להשתפר כי הכתבות שלך מושקעות ומחכימות!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט