יש לי סיפור לספר – סטיב פרנסיס / תרגום Smiley

יש לי סיפור לספר

מרץ 8, 2018

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/steve-francis-i-got-a-story-to-tell/

סטיב פרנסיס

פרש ממשחק ב-NBA

אני זוכר את הרגע המדויק בו הבנתי כי אגדות NBA לא משחקים בשטויות.

הבחור שלי, סאם קאסל, לקח אותי ליציאה בלילה לפני משחקי הראשון ב-NBA. שיחקנו נגד הבאקס ביוסטון והוא ידע שאני הולך לנגב איתו את הרצפה ולהשאיר אותו למנקים. אבל סאם הוא מבולטימור, ואני מ-D.C, אז הבחור ניסה את כוחות הג'דיי שלו עלי במחשבה שהוא עושה לי טובה כשהוא משאיר אותי ער עד שש בבוקר, נותן לי את  העצה הידידותית הזו. אפילו לא היינו חברים, בחיי! זה הכל היה חלק מהתרמית שלו. בילינו באיזה מועדון, שותים תה קר או משהו, והוא אומר לי כל מה שאני צריך לעשות כדי לשרוד ב-NBA.

לאחר זמן מה, אני כזה, "אחי, אני חושב שאני צריך ללכת".

הוא השיב לי עם, "לא, מה שאתה צריך לעשות זה לשבת שם ולהקשיב לי אומר לך איך להתמודד עם המעריצות".

הבן-ז*** הזה מהפנט אותי. ואז בסביבות 5 בבוקר, כל האווירה השתנתה. עכשיו הוא אומר לי איך הוא הולך לכסח אותי בערב הבא. ואני פשוט, היי, חכה רגע …

"אני אומר לך, סטיב. אני הולך לכסח לך את הישבן. תנוח".

אנחנו יוצאים מהמועדון והשמש למעלה. אני צריך להיות באולם בערך עוד חמש שעות. אני אפילו לא שתוי. אני לא כלום! פשוט יש לי את השטויות של סאם מצלצלות לי באוזניים ואני מרגיש כאילו אני ער שלושה ימים.

בחיי, הוא הגיע בערב והוריד עלי 35 נקודות. הייתי כל כך עייף ברבע הראשון שחשבתי שאני הולך להתעלף. תזכרו עכשיו, אני שחקן שנה ראשונה חצוף בקבוצה עם צ'ארלס בארקלי והאקים אולג'וואן. החברה האלה בהתקבצות מסתכלים עלי כאילו אני לא בעניינים. רודי טי מסתכל עלי, "עשינו טרייד על 15 בני-ז**** לונקובר עבור זה?"

סיימתי עם משהו כמו 4 מ-13, והפסדנו. אני פוגש את סאם אחרי המשחק, והוא פשוט, "אל תשכח, אנחנו חברים מחוץ למגרש, אבל על המגרש…."

ואני פשוט, "אתה חלקלק בן-ז***".

הלקח נלמד, אכן. עכשיו אני מכיר את המשחק, נכון?

שבועיים לאחר מכן, אנחנו משחקים נגד הסוניקס. הערצתי את גארי פייטון כשגדלתי. ככה שאנחנו על המטוס לסיאטל, ורודי טי מושיב אותי ליד האקים בכוונה. הוא ידע מה הוא עושה. הוא רצה שאלמד.

אנחנו עומדים להמריא, ואני יושב שם עם האוזניות הגדולות שלי, שומע ג'יי זי.

האקים שם יושב וקורא את הקוראן. לא אומר מילה.

ואז הוא נותן בי מבט. אתם יודעים איך החלום מתנהג. הוא פשוט מסתכל בך – בחכמה רבה, ברוגע מוחלט. כל מילה שיוצאת מהפה של הבחור הזה זה כאילו באה מהאל הכל יכול.

אני פשוט, "מה קורה, חלום?"

החלום אומר, "סטיב".

ואני רק, "כן, חלום?"

"סטיב, אתה מסתובב לבוש כמו נהג אוטובוס".

"בחייך, חלום".

"מה זה הנעלי בניין האלה שאתה לובש?"

"אלו טימברלנד, בנאדם, בחיי".

"סטיב, תן לי לעזור לך. בוא איתי לחייט שלי, ואנחנו נתפור לך 10 חליפות. בהתאמה עצמית מקשמיר".

"בחייך, חלום".

"קשמיר, סטיב".

"חלום! הי…"

"בוא איתי, סטיב. הוא החייט שלי".

See the source image

קר כקרח. פשוט ככה. החלום הקדים את זמנו. בחורים ב-NBA הולכים עכשיו מחוייטים כפי שהוא  היה רגיל להתלבש. אבל לא ניסיתי לשמוע זאת. אתם צריכים להבין משהו לגבי הסיפור שלי, וזה בהחלט הולך להיראות בלתי אפשרי לכל אחד מתחת לגיל 20. בגלל שעכשיו כמעט כל הבחורים האלו ב-NBA מגיעים באותה הדרך. הכנה בבית ספר ליגת צעירים. נעליים בחינם. ארוחות בחינם. שנה-אחת-וזהו. וזה דבר טוב. טוב עבורם, בחיי.

אבל אני?

ארבע שנים לפני שהייתי על המטוס הזה עם האקים שאומר לי שאנחנו הולכים לקנות חליפות מקשמיר ביחד – ארבע שנים לפני שהלכתי לשחק מול גארי פייטון – הייתי בפינת הרחוב של שדרות מייפל בטקומה פארק, מרילנד, מוכר סמים מחוץ למקום מפגש סיני.

אמי נפטרה. אבא שלי היה בבית סוהר פדרלי. היינו 18 אנשים שגרים בדירה אחת. נשרתי מבית ספר. אין מילגה. אין איזשהו תעודה של מוסד חינוכי. אין כלום.

זוהי שנת 95! אני צופה באלן אייברסון מחסל משחקים עבור ג'ורג'טאון שנמצאת ממש לידי. ואני עומד בפינה כל היום ובונה את אימפריית הסמים שלי, רק מנסה שלא ישדדו אותי, ואז בלילה משחק משחקי רחוב במרתף של תחנת כיבוי אש.

לא הרבה אנשים מכירים את הסיפור האמתי שלי. לפעמים אני אפילו שואל את עצמי, "בחיי, איך לעזאזל עשית מה שעשית שהגעת למטוס עם החלום?"

אני הולך לספר לכם. אבל תחילה, אני לא יכול לשכוח לגבי גארי פייטון. תקשיבו, בחיי… הייתי בסביבת המון כאלו שדיברו טראש בלתי רגיל בחיי. הייתי ליד חברה שטובים מגארי. הרבה יותר יצירתיים, הרבה יותר מרושעים. אבל הבחור הזה … הבחור הזה היה כמו רמקול מדבר של שטויות. הוא לא היה שותק מהרגע שעלינו למגרש. וכמו שאמרתי, הערצתי אותו. אז לא הייתה שום אפשרות אחרת – הייתי צריך לבעוט לו בישבן.

ופשוט חיסלתי אותו.

See the source image

תסתכלו על הסטטיסטיקה. בעטתי לו בישבן.

הוא קלע בערך ב-30%. ואני יודע שיש מכמה חכמולוגים ברשתות החברתיות שהולכים להיות בעמוד הטוויטר שלי, "לא, סטיב, אני למעשה בדקתי את טבלת הקלעים בגוגל והוא למעשה קלע ב-39%".

בחייך, בנאדם, אני למעשה בעטתי לו בישבן.

היו לי 27 נקודות ב-20 זריקות, אני יודע זאת בתור עובדה. אני חושב שבכלל סיאטל ניצחו אותנו באותו הלילה,  אבל גרמתי לגארי להיות כל כך בהלם שהוא לא יכול היה להאמין לזה. אתם יודעים איך זה היה? אתם מכירים איך סקובי-דו והחבורה שלו בסוף תופסים את האיש הרע בסיום של כל פרק, והשוטרים לוקחים אותו באזיקים והוא צועק אל עבר החבורה, מדבר שטויות?

ג.פ הלך חזרה לחדר ההלבשה פשוט, "פשוט חכה, חתיכת שחקן חצוף בשנה הראשונה! חכה כשאגיע ליוסטון! אני יבוא אליך, סטיב פרנסיס! אני אתפוס אותך, חתיכת טירון בן-ז***!"

עליתי אל המטוס בחזרה ליוסטון כמו, עשית את זה, בנאדם.

הצלחנו לעשות זאת מפינת הרחוב לכאן.

אני לא מנסה לפאר את סוחרי הסמים. אין שום פאר בכך. אבל אתם צריכים להבין מהיכן אני מגיע. גדלתי ב-D.C בשנות ה-80 במהלך מגיפת הקראק. לעולם אל תכנו זאת עידן הקראק. זאת הייתה מגיפה. הקראק השמיד את כל הקהילה שלנו. זאת הייתה מגיפה, בחיי. צפיתי בזה. גדלתי בזה. מכרתי את זה.

הזיכרון הכי מוקדם שלי בחיים הוא לבקר את אבי בבית סוהר הפדרלי ביום הברביקיו בחצר, כאשר קצין משטרה לוקח אותי ואת אמי לתוך חדר המתנה קטן. הם עשו חיפוש בעירום על שנינו. הייתי איזה בן 3. לא חשוב.

"תפשיט את המכנסיים שלו למטה".

ככה אנשים היו מגניבים סמים לתוך הכלא. זה כמה נואש זה היה. אבא שלי ישב שם לאיזה 20 שנה בגלל שוד בנק – בתקופה שעוד היה אפשרי לשדוד בנקים. התקופה הישנה הזו, עידן שנות ה-80, חם, מסיכות של גלישת סקי. הוא היה בחור מוכר ב-D.C. ככה גם אחי הגדולים. זאת פשוט הייתה המציאות שלי. אבל הייתי קטן נורא, וכאשר אמי ואבי נפרדו, המסר שלה לאחי היה תמיד, "לא סטיב, לעולם לא סטיב. הוא הולך להיות שונה".

אבל העניין הוא, בתקופה ההיא, D.C הייתה כמעט 105 קילומטרים ריבועיים של סמים, בחורות, אקדחים, קרבות ואנשים שפושט מנסים בכל דרך אפשרית לצאת מזה החוצה. אמי הייתה אחות. אבי החורג היה פועל זבל. היו לנו 18 אנשים שגרו בתוך דירה עם שלושה חדרים, חיים על קצבאות מזון. אז כאשר הייתי ילד קטן, הייתי בחוץ בפינות הרחוב עם החברים שלי, מנסה לבלות עם כל החברה המבוגרים, מנסה להרוויח קצת כסף קטן כדי שאוכל לקנות דברים עכשיו ומאוחר יותר.

כאשר הייתי בן 10, קיבלתי את עבודתי הראשונה בתור ילד טלפון.

אתם יודעים מה זה ילד טלפון?

זה היה קל. הייתי מחכה בחוץ באזור הסיני ומתיישב על שפת המדרכה ליד טלפון ציבורי, צופה בכל מה שמתרחש, ומתי שהטלפון היה מצלצל, הייתי עונה. זה תמיד היו אנשים שמחפשים אחר סמים, מחפשים בחורות, מחפשים לא משנה מה. הייתי אומר להם היכן לפגוש את הסוחרים, וזה היה כך. כל היום, כל הלילה. יכולים היו להיות איזה 50 סוחרי סמים שעומדים בחוץ בפינה אחת, ו-50 סוחרי סמים אחרים שעומדים בפינה אחרת. ואז סטיב הקטן, מוצב ליד הטלפון הציבורי.

See the source image

לא היה שום דבר לעשות, אז כדי להעביר את הזמן הייתי זורק כדורסל לקצה תא הטלפון. קרענו את הגג, וככה היה מספיק מקום לכדורסל ליפול פנימה, אבל זה היה ריבוע, ככה שהיה צריך לקלוע זאת באופן מושלם עם קשת ממש גבוהה, ואפילו אם הצלחתם, זה היה מטלטל כנגד צידי התא.

הייתי שם בחוץ כל הלילה … שינוי כיוון, שיוני כיוון, זריקה לאחר ניתור לאחור, דדדררר-ראט-טאט-טאט-טאט.

זרקתי איזה מיליון זריקות ניתור אל תא הטלפון הזה. הרבה ימים, הייתי מתכופף להסתתר מפני האוטובוסים החולפים, מסתתר מהמורים שלי, ובהחלט, בהחלט מתחמק מאחי הגדולים ומאימא שלי. הסתרתי הכל מהם, אבל עדיין הצלחתי בבית הספר (כאשר הופעתי). ככה שהיית פשוט "סטיב הקטן עם הכדורסל" עבור כמעט כולם בשכונה שלנו. והייתי קטן. הייתי שואל את סבתי שתמדוד אותי עם עיפרון בכל יום. היינו מסמנים זאת על הקיר, ופשוט לא הצלחתי לגבוה. אני בן 12, 13 … ועדיין לא צומח לגבוה.

הופעתי למבחני כדורסל ביום הראשון של התיכון, חושב שאני הגבר, והם חתכו אותי מהקבוצה. הם רצו שאשחק בקבוצה הצעירה בגלל שהייתי נמוך. זה ריסק אותי. ירדתי מהמגרש ולעולם לא שיחקתי יותר כדורסל כדורסל תיכונים, מלבד שני משחקים.

שני משחקים, במשך כל קריירת התיכונים שלי. האם אתם יכולים להאמין לזה? שיחקתי קצת עבור קבוצה בליגת צעירים, ושיחקתי במשחקים מזדמנים (pickup), וזה היה הכל. אני מניח שפשוט הייתי צריך להוריד את הראש ולעבוד קשה, אבל אתם חייבים להבין כמה מסובכים הדברים כשאתם גדלים בעוני. היינו עוברים באופן תמידי. הלכתי לשש בתי ספר תיכון שונים. לא הייתה לי יציבות. הרגשתי כאילו אני גדל בתוך מכונת פופקורן.

זה מצחיק, אני זוכר שהייתי אומר לאנשים, "אני הולך להתחתן עם ג'נט ג'קסון יום אחד". ג'נט ג'קסון הייתה הבחורה המדהימה ביותר בעולם עבורי. אבל אני בן 15, בקצבאות אוכל, קטן לאללה, גדל ליד מכורים לקראק, ואני אפילו לא מסוגל לשחק כדורסל תיכונים. איך אני הולך לצאת מכאן ולראות מה קורה עם ג'נט.

אז שיחקתי בפינת הרחוב, עושה מה שאני צריך כדי לשרוד. זה היה בלגן. אני לא מפאר זאת. נשדדתי באיומי אקדח מיליון פעמים. ראיתי ירי מרכבים. אבל בכנות, אם אתם שואלים מה הפחיד אותי הכי הרבה, אלו היו האקדחים. ירי היה כמעט … טבעי. אני מתכוון, מה אתם באמת חושבים שהולך לקרות כשאתם ברחובות? הדבר המפחיד ביותר היו הסמים. המחטים, בחיי. הצינורות. פאנציקלידין. האנשים שגוררים את עצמם מסביב עם המבט הזה בעיניים. זה היה בכל מקום. אלו היו אנשים רגילים – אחיות, מורים, הדוור. ראש העיר של D.C, מריון בארי.

זאת הייתה אפוקליפסת הזומבים. זאת היא האווירה שבה חיינו, בכל יום, בכל דקה.

כשהייתי בן 18, אמי נפטרה מסרטן, וזה עטף אותי. הייתי גמור. כל תקווה שהייתה לי … תשכחו מזה. פרשתי מלשחק כדורסל באופן מלא. פרשתי מקבוצת הנערים. פרשתי ממשחק בפארק. נשרתי מבית הספר, ועסקאות הסמים שלי עלו לרמה אחרת. במחשבותיי, הלכתי לבנות אימפריה קטנה משלי, עד שירו בי או שאתקע, וככה זה היה.

אני מתכוון, אני לא על הרדאר של איזושהי מכללה. אמי הלכה. אז מה הטעם שבדברים?

הדבר היחידי שהציל אותי היה משהו שמאמני בקבוצת הילדים, טוני לנגלי, אמר לי. הוא היה שוטר בגמלאות, והיה לו את חכמת השוטר שפרש הזו. הוא נהג לומר, "אני הולך לומר לך איך זה הולך לקרות, סטיב. עשר שנים מעכשיו, אתה הולך לראות את אותם האנשים, באותן פינות רחוב, עושים את אותן שטויות. והם הולכים ללבוש את נעלי הפילה החדשות ביותר, או את הג'ורדן החדשות ביותר, נראים רעננים. אבל אתה הולך להסתכל עליהם, והם הולכים להיות מבוגרים בשנה נוספת, ואז בעוד שנה מבוגרים יותר, עדיין מתעסקים באותו חרא, עדיין שודדים אותם, בכל יום. אתה יכול לעשות משהו שונה".

זה צלצל בראשי. לא יכולתי להפסיק לחשוב על כך. הייתה לי דרך אחת החוצה, אבל זה לא היו ממש דיוק, בואו נגיד את זה כך. זאת הייתה מכללת סאן ג'סינטו… בטקסס. אחד מהמאמנים שלהם ראה אותי משחק באיזה טורניר צעירים, והם אמרו שיש להם מקום בסגל עבורי. אני מתכוון, ג'וניור קולג'? ומה אני כבר ידוע על טקסס?

See the source image

אבל סבתא שלי שכנעה אותי שזה מה שאמי רצתה עבורי, ואני פשוט נכנעתי. קיבלתי את תעודת הבגרות שלי, וסבתא שלי נתנה לי 400 דולר וכרטיס טיסה ליוסטון. מאמני מכללת סאן ג'סינטו אספו אותי באותו שדה התעופה שממנו מאמני יוסטון אספו את החלום כאשר הוא הגיע מניגריה. ובכנות, כנראה הייתי בהלם מזועזע כמוהו. היו שם 30,000 אנשים לבנים והילד שלכם סטיב. לחלוטין הלם תרבות. אבל לפחות סוף סוף הייתה לי קצת יציבות. הייתה לי מיטה. היה לי מקום בסגל. ושהדברים האלה נמצאים, אני אומר לכם, יצאתי לשם ושיחקתי אותה.

תשאלו  את שון מריון. בהחלט לכו ותשאלו אותו. הוא שיחק עבור אוניברסיטת וינסנס באותו הזמן, והוא היה אול-אמריקן בג'וניור קולג'. הוא היה אמור להיות האיש. והלכנו שם לאינדיאנה ורצחתי אותו. השגתי קוודרופל-דאבל עליו. אני זוכר ששנינו הגענו ל-NBA, היינו צוחקים על כך במהלך אימוני זריקות, והוא אמר לי שלמעשה יש לו קלטת וידאו של המשחק הזה איפשהו בביתו. הקלטת קיימת. במשך 20 שנים שאלתי את שון היכן לעזאזל הקלטת נמצאת, והוא התחמק ממני.

שון, היכן הקלטת?!

תראה לעולם את הקלטת, שון.

הייתי פשוט מחסל אנשים. אבל עדיין, זה היה מכללה קהילתית. החלום שלי באותה הנקודה – וזה הולך להישמע מצחיק – אבל החלום שלי היה להיות בקמפוס של מכללה אמתית עם התיק שלי עלי, הולך לשיעור. הייתי מדמיין את עצמי בג'ורג'טאון או מרילנד, פשוט בקמפוס, נרגע, הולך לשיעור. זה היה כזה פשוט. זה היה מה שחלמתי עליו.

שנה לאחר מכן, גארי וויליאמס וג'ון תומפסון שאלו לגבי. אוקלהומה וקלמזון חיזרו אחרי, בנוסף, אבל גדלתי כשאני צופה בלן ביאס ופטריק יואינג. עבורי, זה היה או מרילנד או ג'ורג'טאון, נקודה.

וזה כמעט הייתה ג'ורג'טאון. אבל לעולם לא אשכח את השיחה שהייתה לי עם ג'ון תומפסון. הוא אמר, "סטיב, אנחנו אוהבים אותך. אכן כך. אבל יש לי את אלן אייברסון. אני לא יכול לקבל אותך ישר אחרי אלן. אני פשוט לא יכול, סטיב. יהיה לי התקף לב".

אני מכבד זאת. הוא צדק. הוא ראה את כל החברה שבסביבת אלן כל הזמן בג'ורג'טאון, והוא ידע שהם פשוט יחכו לי כשאגיע. אז בשנתי השלישית, כאשר כבר הייתי בן 21, עברתי למרילנד.

הייתי צב ביצות.

See the source image

תראו, אתם יכולים לומר כל דבר לגבי. עשיתי הרבה שטויות בחיים שלי. אני לא מושלם. אבל ביום הראשון של הלימודים במרילנד… ביום הזה? ביום ההוא היו לי את הספרים שלי, ואת התיק שלי, ואנשים היו צועקים לעברי מהצד השני של הקמפוס, "היי, סטיב פרנסיס! מה קורה, בנאדם?"

ביום ההוא? לא יכולתם לומר לי דבר. על גג העולם, בחיי. אמי בוודאי הייתה בוכה אם הייתה רואה זאת.

אבי החורג למעשה קיבל עבודה בקמפוס בתור האיש שנמצא בתא הכרטיסים בתחנת הרכבת התחתית שבקמפוס. יום אחד אני חוזר מהאימון, ואני הולך לפגוש אותו, ואיזה כמה חברי אחווה הולכים שם וצועקים, "היי! סטיב פרנסיס! בנאדם, אבא שלך הוא הגבר!"

ואני חושב, "על מה אתם מדברים?"

"כן, בנאדם. הוא נתן לנו לעבור חופשי. הוא כל כך מגניב. הוא אומר שהוא אבא שלך".

הלכתי לתחנה, ולאבי החורג יש שם מלא דברים אצלו. הוא מחזיק שם מחסן. יש לו טלוויזיה קטנה בתוך התא, יש לו מכונת צ'יפס, וכל האנשים שם עומדים מסביב ושותים בירה, מדברים על כדורסל אתו, בחיי, אפילו אחותי הקטנה שם אתו יושבת בנחת, ופודל הצעצוע שלה. אין לזה ערך. זאת הייתה סצנה שלמה. הוא רואה אותי מתקרב לבוש בקפוצ'ון של הקבוצה, ומעולם לא ראיתי מישהו כל כך גאה. הוא אומר לכולם, "זה הבן שלי. זה הילד שלי. אוניברסיטת מרילנד. לעזאזל".

הוא הגיע לראות אותי משחק בכל משחק בית. ואם היינו משחקים בחוץ והוא היה בעבודה? הוא היה צופה במשחק בטלוויזיה שבתא שלו. זה מצחיק בגלל שאבי הביולוגי, הוא נהג לשדוד את תחנות הרכבת התחתית לפני שכלאו אותו. ואבי החורג, הוא עובד באחת. אבל הוא היה איש עבודה אמתי. הוא הפך להיות אבי האמתי. הוא היה חברי הטוב ביותר. הוא היה הבחור הקולני ביותר באולם.

לא יכולתם להחזיק אותי בנקודה הזו. הלכתי. בסיומה של אותה עונה, הייתי מועמד לתואר הנייסמית', וכולם אמרו שאני הולך להיבחר באחד מחמשת המקומות הראשונים של הדראפט.

רק תחשבו על כך…

בגיל 18, אני מוכר סחורה בפינה בטקומה פארק, נשדד באיומי אקדח.

בגיל 22, אני נבחר בדראפט התאגדות הכדורסל הלאומית, לוחץ את היד לדיוויד סטרן.

נחשו היכן נערך הדראפט באותה השנה? וושינגטון, הבירה.

איך לעזאזל אתם מסבירים את זה?

See the source image

אני זוכר את הרגע הבודד הזה, לאחר הדראפט, ישבתי בשולחן המטבח בבית אבי החורג, מסתכל על 80,000 דולר במזומן. פשוט יושבים שם. עבור משחק כדורסל. לא היה בזה הגיון. אחותי הקטנה הייתה בת 10. הדבר הראשון שעשיתי היה לקנות לה מחשב, אחד המחשבים הגדולים הללו של קומפק פרסריו, וכל מה ששמעתי במשך כל הקיץ היה בריטני ספירס מתפוצצת ברמקולים כל היום וכל הלילה. הדבר השני שעשיתי זה לרכוש לסבתא שלי בית. בערך שבוע או משהו כזה לאחר מכן, התחלתי לקבל את כל הטלפונים הללו מנושים אקראיים. הם אומרים לי שאני חייב להם כסף.

אז שאלתי את האחים שלי, "מה לעזאזל כל השיחות האלו על?"

הם ענו, "ובכן, אתה יודע, בימים ההם, כשלא היה לנו כסף, אימא נהגה לחתום על דברים בשמנו. זאת הדרך היחידה שבה יכולנו לקבל אשראי".

בחיי, אני אומר לכם, היו את האנשים שהיו מתקשרים אלינו ופשוט, "סטיבן די פרנסיס. ובכן, ובכן, ובכן. אנחנו סוף סוף יודעים מי לעזאזל אתה, בחור".

אמריקה, בחיי. הם לעולם לא ישכחו. הם ימצאו אותך. אני הייתי משלם חשבונות אשראי מהתקופה שהייתי בן שמונה. זה כמה רחוק זה הלך אחורה.

עכשיו, אני יודע שעדיין יש אנשים בונקובר שכועסים עלי שהכרחתי אותם להעביר אותי בטרייד. אני כמעט בכיתי כאשר נלקחתי בבחירה השנייה על ידי הגריזליס. אני לא רציתי ללכת למקום שיקפא לי התחת בקנדה, כל כך רחוק מהמשפחה שלי, כאשר הם גם ככה עמדו להעביר את הארגון בכל מקרה. אני מצטער אבל … למעשה, אני בהחלט לא מצטער. כולם רואים את עסקי הכדורסל עכשיו. הקבוצה הזו נעלמה. הדבר היחידי עליו אני מצטער הוא שהלכתי לשם ואולי נתתי את מסיבת העיתונאים הכי גסת רוח בהיסטוריה של ה-NBA לפני שהם העבירו אותי.

כל ה-"זה רק אימון?!" של אייברסון נראה כמו כלום לעומת מה שעשיתי שם.

תראו, בחייכם. קנדה? שם בצפון? זה פשוט לא היה עובד. יוסטון היה המקום המושלם עבורי. אנשים כנראה לא יאמינו לזה, אבל להאקים הייתה את ההשפעה הכי גדולה על המשחק שלי כשהייתי ילד. הייתי צופה בעבודת הרגליים שלו, והייתי מחקה אותו. שינוי הכיוון שלי? זה לא MJ. זה לא אייברסון. תסתכלו על עבודת הרגליים שלי ותראו את החלום.

וזה היה מצחיק עד דמעות, בגלל כשהגעתי לרוקטס, לחלום כבר לא היה את זה.

"סטיב".

"כן, חלום?"

"אתה מכדרר …."

"מה בקשר לזה, חלום?"

"אתה מכדרר יותר מדי, סטיב".

"חלום, בחייך …"

"יותר מדי".

קולו של אלוהים. העובדה ששיחקתי איתו במשך שנתיים זה עדיין מטורף מבחינתי. אני יושב לידו במטוס, ויש לי את האוזניות הגדולות שלי על ראשי, ג'יי זי מתנגן.

"סטיב".

"כן, חלום?"

"המוזיקה שלך. מה זה הרעש הזה?"

"בחייך, חלום".

"תכבה זאת, סטיב. אני מנסה להתרכז במילים של אלוהים".

"חלום, לעזאזל. בסדר".

See the source image

כיצד אתם אמורים להשיב לזה? אני כנראה הייתי צריך להקשיב לו יותר, אבל הייתי חצוף. הייתי בפסגת העולם. לאחר תחרות ההטבעות בשנת 2000, ולאחר שהאקים וצ'ארלס עזבו, הרגשתי כאילו יוסטון ממש מחבקת אותי. אני עדיין חי ביוסטון עד עצם היום הזה, ואני יכול להסתובב ברחבי העיר ולא משנה מה, אנשים ישמרו לי על הגב. אפילו שעברתי כמה תקופות אפלות בשנים האחרונות, ואסרו אותי, כולם ביוסטון עדיין שומרים על הגב שלי. כמה חברה ששיחקו בעיר במשך חמש שנים, והעפילו לפלייאוף פעם אחת, מקבלים כזאת אהבה?

אני חושב שבגלל האנרגיה בעיר כאשר אני ויאו היינו ביחד. הוא היה הבחור שלי. כאשר הוא הגיע ליוסטון, היינו פשוט זוג מוזר משהו בן-ז***, בחיי. בחור מסין ובחור מ-D.C, וזאת אפילו לא הייתה השפה שהייתה בעייתית. זה היה חלק מזה. אני למעשה חירש חלקית באזני השמאלית, ויאו חירש חלקית באזנו הימנית, ואנחנו היינו מנסים לדבר אחד עם השני באנגלית בסיסית.

הוא מסובב את ראשו, הא?

אני מסובב את ראשי, מה? הא?

זה היה מגוחך. אבל הוא היה האיש שלי. הוא היה חבר הקבוצה הכי נחמד, נותן כבוד וחכם שאי פעם היה לי. הבחור הזה היה צריך לעשות איזה 15 ראיונות לפני חימום זריקות, ואז איזה 15 ראיונות לאחר הזריקות. מצלמות עקבו אחריו לכל מקום שהוא היה בדרכים … זה היה מטורף. והוא היה שואל אותנו, "האם אתם בסדר עם המצלמות? האם זה מטריד אתכם?"

זה סוג האדם שהוא היה. הוא חבר קבוצתי המועדף בכל הזמנים, באמת. הוא גם היה שחקן מאוד טוב, בנוסף. אני עדיין חושב מה יכול היה להיות עבורנו עם יאו לא היה נמהר לחזור מהפציעות שלו כל כך מהר, ואם הם היו שומרים אותנו ביחד. זה עדיין רודף אותי. היינו כנראה נותנים כמה ריצות. כולם ביוסטון יודעים זאת.

אבל מה הם עשו? הם שלחו את הישבן שלי לאורלנדו עבור טרייסי מקגריידי.

זה הרס אותי. אפילו לא שווה לדבר על השנים האלו במג'יק, ובהחלט לא שווה לדבר על השנים בניקס. החלק הזה בסיפור זה כמו הסוף של החברה הטובים, כאשר כולם נתקלים ורודפים אחד אחרי השני וכולם נוסעים סביב ומסתכלים לשמיים בחיפוש אחר ההליקופטר המשטרתי. זה היה בלגן, בחיי. הגעתי לשתי הקבוצות הללו, ולוקח פשוט חמש דקות להיות בחדר ההלבשה לפני שמבינים: לא. לא יהיו ניצחונות פה.

אפשר לומר זאת תוך דקה. זאת התרבות.

כאשר חזרתי ליוסטון ב-2007, הייתי כל כך שמח להיות בבית. אבל בכנות, זה הזמן בו הכל החל להתדרדר במורד המדרון. בחיי, ריק אדלמן … תראו, אני נשבע שעבדתי חזק באימונים. תשאלו את יאו. הוא יאמר לכם. אבל אדלמן שיחק עם לותר האד ואהרון ברוקס וראפר אלסטון לפני. אין בי חוסר כבוד לחברה האלה, אבל בחייכם, תבינו. הייתי מקבל ברשומות DNP, ואני יושב על הספסל, והקהל עדיין היה קורא בשמי. הייתי חוזר הביתה בלילה ויושב בחוץ בפורשה שלי במשך שעות, פשוט בשקט מוחלט. ללא שתייה. ללא מוזיקה. בלי כלום. הייתי יושב שם בחוץ עד אחת בלילה, פשוט חושב.

עברתי מלמכור סמים בפינות רחוב ב-D.C ל-NBA תוך ארבע שנים … ועכשיו זה נגמר? הסתיים? בגיל 32? ידעתי שזה הסוף, וזה חתיכת חרא ממש קשה לבלוע. לא משנה מי אתה.

הלכתי לשחק בבייג'ינג למשך איזו דקה, ואז ניסיתי לחזור חזרה ל-NBA לתקופה מסוימת, אבל… כלום. זה לקח לי בערך איזה ארבע שנים באמת לקבל זאת שאני לא הולך לשחק כדורסל יותר. שזה באמת נגמר.

See the source image

היו לי כמה ימים חשוכים, ללא שאלה. ואני יודע שאנשים היו שואלים, "מה לעזאזל קרה לסטיב פרנסיס?" אבל החלק הקשה היה לקרוא כמה שטויות באינטרנט שאמרו שאני על קראק. כשחשבתי על סבתי קוראת זאת, או על הילדים שלי קוראים זאת… זה שבר את לבי. אני מכרתי קראק כשהתבגרתי. אני אשלם על כך. אבל מעולם בחיי אני לא השתמשתי בקראק.

מה קרה לסטיב פרנסיס? הייתי שתיין כבד, זה מה שקרה. וזה פשוט יכול להיות רע. במערבולת של כמה שנים איבדתי את הכדורסל, איבדתי את הזהות שלי, ואיבדתי את אבי החורג, שהתאבד.

פשוט הרפייתי, בחיי

פשוט הרפייתי.

מהזמן  בו אמי נפטרה כשהייתי בן 19, עד לזמן שעזבתי את ה-NBA, מעולם לא הפסקתי לשמור. לא אפילו דקה אחת. הייתי כמו חייל במלחמה. מעולם לא נשפתי. כשהסוף הגיע, זה היה כאילו אני חותם על השחרור, כאילו, ובכן… זה היה שירות טוב.

תראו, אתם יכולים לחשוב על מה שלעזאזל אתם רוצים לחשוב על סטיב פרנסיס. אתם יכולים לחשוב זאת, כשהייתי בשיאי, הייתי השחקן הכי מחשמל שאי פעם שיחק. או שאתם יכולים לחשוב שלא הייתי שווה כלום. זה באמת לא משנה עבורי. אבל חשבתי על משהו בימים האחרונים… על מהיכן אני, וכמה זה מטורף לעזאזל שבכלל שיחקתי דקה אחת ב-NBA… וזה הדבר היחידי שאני רוצה שאנשים יזכרו.

טקומה פארק, מרילנד, 1997.

הייתי חוזר הביתה מסאן ג'סינטו לכמה ימים. אם להיות כנה, הייתי חולה בית בצורה קשה כשהייתי בטקסס. הייתי בוכה כל יום, מספר למאמנים שאני רוצה לפרוש ולחזור הביתה. בחזרה למשפחה שלי, בחזרה למכירת סמים, בחזרה לשכונה, בחזרה למכירת סמים, חזרה לאותן שטויות, בכל יום, לעולם. זה מה שידעתי.

אז הייתי חוזר הביתה בחופשים, וכולם היו, "אה, אתה חושב שאתה גבר עכשיו? בסדר, ילד מכללה. בוא נראה כמה טוב אתה".

הם היו שמים אותי מול גרג ג'ונס, הבחור מספר 1 ב-D.C באותו הזמן. זה היה משחק-סמים. זה אומר שיש 50 בחורים עם רובי קלצ'ניקוב בצד אחד של המגרש, ו-50 בחורים אחרים בצד השני של המגרש עם רובי קלצ'ניקוב.

הם שמו 10,000 דולר על המשחק. אחד-על-אחד. הטוב משלושה.

אתם לא יכולים לסרב.

שיחקנו את המשחק הראשון, ופשוט בעטתי לו בישבן.

המשחק השני התחיל, ולא יכולתי לנצח אותו שוב. במשך דקה, חשבתי על כך. יכולתי להיות האיש ב-D.C יכולתי להיות אגדת רחוב. יכולתי לנצח אותו, ולעשות קצת כסף, ולהישאר בשכונה, היכן שהרגשתי בנוח.

יכולתי להישאר בקופסה.

אבל רציתי יותר. רציתי משהו שונה. רציתי להתחתן עם ג'נט ג'קסון. אז נתתי לו לנצח את המשחק השני. ואז לקחתי את הכדור וזרקתי אותו מעל ללוח וירדתי מהמגרש. לקחתי טיסה חזרה למכללה הקהילתית בטקסס, והרגתי את שון מריון במשחק במקום זה.

מפינת הרחוב ל-NBA בארבע שנים מז*****.

אני חייב להודות, אם כי… מעולם לא פגשתי את ג'נט. זה לא חבל? אבל אתם יודעים מה? ארבע שנים לאחר משחק-הסמים, הייתי על העטיפה  של מגזין ESPN עם הדבר הטוב הבא.

סטיב הקטן עם כדורסל מחייך ממש לי הדסטיני צ'יילדס.

לא יכולתם לכתוב סיפור כזה מטורף.

See the source image

לפוסט הזה יש 32 תגובות

  1. נהדר סמיילי. הענקת לחייל זמן איכות במוצב העייף שלו בעזה.
    ושמע, יש לו וויב לבחור, הוא מצליח לתפוס אותך חזק בסגנון שלו. והעובדה שזה לא אבד בתרגום מרשימה מאוד.

  2. אדיר אדיר, היה תענוג לקרוא. אחד השחקנים האהובים עלי היה בזמנו איזה קרוסאוברים ודריבלים, הגירסה הפחות טובה של אייברסון. סיפור מדהים.

    הצחיק אותי המשפט על אורלנדו והניקס שנכון עד היום

    "ולוקח פשוט חמש דקות להיות בחדר ההלבשה לפני שמבינים: לא. לא יהיו ניצחונות פה".

  3. וואו איזה סיפור
    ואיזה תרגום מעולה
    מרגיש כאילו פרנצ'ייז פרנסיס מדבר עברית. כל הכבוד סמיילי.
    אני זוכר אותו מהימים ביוסטון, נדמה לי שהוא קיבל חוזה מטורף (לא זוכר אם זה היה לפני או אחרי החוזה לכל החיים לאלן יוסטון) והיה קצת רעש על זה.
    סיפור חיים מרתק. אני בעדו ומקווה שיבלה את שארית חייו ברגיעה, אושר ובקיאות

  4. איזה בזבוז גדול היה הסטיב הזה. בפוטנציאל הכי קרוב לאלן אייברסון.
    ספור עצוב, אבל די טיפוסי לסוג מסויים של שחקנים עם אופי כשל סטיב.
    תרגום אדיר ממש שהשאיר את צורת הדיבור באנגלית כמעט במקורה.

    כל הכבוד, סמיילי.

    מעניין מה הוא עושה עכשיו. אקפוץ לגוגל, אולי כתוב שם.

  5. תודה סמיילי.
    יאו מינג אמר עליו שהוא החבר לקבוצה הכי טוב שהיה לו. מכל מה שמספרים עליו ביוסטון הוא באמת אדם טוב אבל מעולם לא הצליח לצאת מהשכונה.
    אחד הפספוסים הגדולים של הליגה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט