הניקס באים, הניקס באים!! – גולדן סטייט – ניו יורק ניקס / ירון לוי

הניקס באים, הניקס באים!! – גולדן סטייט – ניו יורק ניקס / ירון לוי

הניקס באים, הניקס באים!!

 

בגיל 8-10 בעיירה קטנה בניו ג׳רסי הכל התחיל. תחנת MSG שידרה את כל משחקי הבית של הניקס, ולעיתים גם משחקי החוץ. עונות 82-84. הניקס היו מחורבנים. שחקנים אפורים ברובם, משחקים לא הכי חכם, ומפסידים כך או אחרת. מייקל ג׳יי ריצ׳רדסון, רורי ספארו, סליי וויליאמס, טראק רובינסון, טרנט טאקר, ביל קארטרייט… אלה היו הגיבורים הטראגיים. יובי בראון, כבר אז אגדה, היה המאמן.

הליגה הייתה בהיי (תרתי משמע), היריבות של בוסטון והלייקרס בשיאה. בירד, מקהייל ופאריש כמובן, אבל גם טייני ארצ׳יבאלד שכשמו כן הוא היה – קטן וערמומי וסדריק מקסוול שתמיד הרג אותנו. בלייקרס היו כמובן מג׳יק וקארים אבל הצטרפו גם הצעירים ג׳יימס וורתי וביירון סקוט, וכמובן הרוע בהתגלמותו בדמות קורט ראמביס. גם פילדלפיה הייתה סופר חזקה עם הדוקטור, מוזס מאלון, בובי ג׳ונס ומוריס צ׳יקס והצעיר המבטיח בשם אנדרו טוני, וכמובן בייבי גורילה דאריל דוקינס שהיה מנפץ את לוחות הסלים.

 

ואז הוא הגיע. המלך המשיח. אי שם במהלך 1983. קראו לו ברנארד קינג. קליעה בסיבוב מחצי מרחק, בלתי ניתן לעצירה. היה כוכב אמיתי בקבוצה. זוכר שני משחקים רצופים שהוא קלע 50 נקודות. הניקס הפסיקו להיות מחורבנים. והפכו להיות שלי. הגענו לפלייאוף. איזו התרגשות, ואפילו עברנו סיבוב אם אני זוכר נכון (גוגל יכול לעזור, אבל כשמעלים את הילדות מהזכרון לא תמיד רוצים לבדוק עובדות, כי זה לא באמת משנה). ובסוף בוסטון הגדולה, בדרך לעוד גמר ועוד אליפות (זה ודאי! הלייקרס פישלו ויוסטון של רלף סמפסון ואיזה צעיר מניגריה אולאג׳ואן משהו, הפתיעו אותם), העיפו אותנו. ובצדק.

ואז חזרנו לישראל. מכבי הייתה תחליף, אבל לא דומה. את חדשות ה-NBA הייתי שואב מהטלטקסט ומהטור של מנחם לס בעיתון. קרשים וסוכריות.

המשכתי לעקוב אחרי הניקס שלי ככל האפשר מארץ הקודש. לקחנו את יואינג בדראפט של 86. הקבוצה נהייתה חזקה. ברנארד קינג נפצע כל הזמן ולמעשה השנה שלי הייתה שיא הקריירה שלו. אבל סביב יואינג התחילה להיבנות קבוצה אמיתית. ערוץ שתיים והכבלים הביאו איתם גם שידורים ולמדנו לחיות את אפריל-מאי-יוני עם מיעוט שעות שינה.

את שנות הבולס העברנו בלהיות מספר שתיים לג׳ורדן השטן ולפיפן מלאך המוות. לצ׳ארלס (לייאפ) סמית יהיה קשה לסלוח אי פעם. ג׳ון 2-18 סטארקס, והליטוף של אולאג׳ואן על הזריקה האחרונה של משחק 6 בגמר של 95. רג׳י מילר עם 9 נקודות ב-8 שניות, או להפך – עדיין מדחיקים. וכמובן אלן יוסטון ולאטרל ספריוול שהובילו לנס הגדול של 1999 מהמקום השמיני ועד ל(הפסד ב)סוויפ בגמר מול האדמירל דייויד רובינסון והרוקי המבטיח – איזה דאנקן אחד. בדרך לא נשכח כמובן גם את הנס הקטן של המהלך של 4 נקודות של לארי ג׳ונסון. זכרונות ושברונות לב שאין כיפיים מהם.

הקטעים הבאים בחלקם קשים לצפיה לאוהדי הניקס. ראו הוזהרתם…

https://www.youtube.com/watch?v=oJLDI0VSZOM

 

ואז בערך זה נגמר. יואינג פרש, יוסטון וספריוול ברחו, והתחילו שנות בצורת איומות שנמשכו בטעויות שאי אפשר לדמיין, ואיכשהו היו ברורות מראש. כן, כולל כרמלו אנתוני. וכן, כולל פיל ג׳קסון. בליגה קיבלנו את קובי ושאק, ואח״כ לברון ו-וויד, ונוביצקי ודאנקן וג׳ינובילי. הליגה נהייתה מותג עולמי משגשג וגדלה והפכה ללחם ושעשועים להמונים עם משכורות מטורפות ורמה שעולה ללא הכרה. שחקני 1984 לא היו רואים דקה מגרש בליגה של היום. אולי חוץ מהכוכבים הגדולים, וגם זה בקושי.
והנה העונה הזו, סופסוף אחרי כמעט 20 שנה הניקס שוב חיים. נפטרו מהמשקל העודף והגיע בחורצ׳יק צעיר בלי תקרה. פורזינגיס, קריסטאפס פורזינגיס. ילד-כוכב מלטביה בן 20 או משהו, עוד בחיתולים, אבל מראה ניצוצות של גדולה נוביצקי-ית. טים הארדווי ג׳וניור, הבן של טים הרדאווי ממיאמי, חבר של אלונזו מורנינג. הבן שלו אצלנו עכשיו. מייקל ביסלי, הנבחר מספר שתיים הכי גרוע אי פעם חוץ מדארקו שפתאום קם לחיים ואולי עוד יהיה כמו ראשיד וואלאס או זאק רנדולף. אבל בעיקר הרוח. מנשבת רוח טובה יותר. צעירות, פוטנציאל, נצחונות עם הבאזר. כבר לא דכאון ולוזריות. ימים חדשים.

https://www.youtube.com/watch?v=CqzXWA3GiRk

 

ועכשיו הם פה, באורקל ארינה. נגד הקבוצה החדשה ״שלי״. אין לניקס באמת סיכוי העונה, לא פה ולא בכלל, בעיקר שקריסטאפס לא משחק, אבל המקום בלב שמור להם מגיל 10.

 

אולסטאר

שיחת היום מתמקדת באולסטאר. השנה לראשונה הופכים את המשחק מכמו-שכונה לשכונה לגמרי. קפטנים שבוחרים קבוצות. אין יותר מזרח מערב. אז עכשיו נראה את סטף עם יאניס, ואת לברון עם ווסטברוק. אבל מנסיון השנים הקודמות, המשחק ייגמר ב-250-248 לאחת הקבוצות. שארית הגאווה של האזור הגיאוגרפי נעלמה ואיתה תיעלם גם שארית ההגנה. אבל יהיה שואו, תבואו.

מה שהאולסטאר באמת מראה זה איזה קבוצות יש להן הווה. וגולדן סטייט, כמו שנה שעברה, ולראשונה בהיסטוריה פעמיים רצוף, מכניסה 4 שחקנים לרשימת ה-24 הטובים בעולם. על פניו רק דוראנט הוא באנקר אמיתי, אבל סטף קארי הוא כנראה שחקן הכדורסל הטוב בכל הזמנים לגובה שלו, שזה מרשים עוד יותר מדוראנט. קליי תומפסון הוא כנראה הקלע הכי טוב בכל הזמנים אם מחשיבים גם מהירות שחרור של הכדור (וצריך!). ודריימונד גרין? אם מסתכלים על מספרים נטו הוא גבולי, אבל הוא האקס פקטור האולטימטיבי. זה שבזכותו הכל דופק והחבר׳ה יכולים להוציא מעצמם את המקסימום. ולכן מפתיע שנבחר לאולסטאר, שהרי אין בזה שואו ואין לו יותר מדי ״סטאר״. בינו לבין כריס פול ג׳ורג? לא צריך להיות ספק. ולכן נקדיש את המשחק היום לדריימונד גרין ורק לו, ונבדוק אם מגיע או לא.

 

הקונספט יהיה לנסות לספור את מה שכל השנים לא נספר בסטטיסטיקה – עזרות בהגנה, חסימות בהתקפה, הכוונה מנטלית.

לשם כך צריך להמציא את המטריקות:

ובכן – מטריקה הגנתית חדשה: ״אסיסט הגנה״ (ע״ש נדב הנפלד) ייספר כל פעם ש:

  • השחקן גורם ישירות לאיבוד כדור ע״י הסטה (deflection)
  • שחקן יריב לוקח אותו לאחד על אחד ומחטיא
  • יוצא על קליעה עם יד לפנים ויש החטאה
  • סוחט עבירת תוקף

מטריקה נוספת: ״אסיסט מנטלי״, שייספר כל פעם שמעודד את חבריו בכל דרך שהיא.

בנוסף נגדיר שבהתקפה, חסימה שמפנה לקליעה שנכנסת תיחשב חצי אסיסט.

 

דריימונד גרין בפוקוס

רבע 1

החטאה די גסה לשלוש כבר בהתקפה הראשונה. עוד קר כנראה.

עצירת התקפה בטיפ (אסיסט הגנה ראשון)

עידוד לקארי אחרי החטאת לייאפ (אסיסט מנטלי ראשון)

חסימה לשלשה של קארי (חצי אסיסט)

8-5 לניקס

אסיסט לזאזא מהפוסט

שמירה טובה להחטאה ודאנק של דוראנט בצד שני (אסיסט הגנה)

מסירת טיל לסטף שעם עוד מסירה לדוראנט שלשה חופשיה שמוחטאת

17-9 ניו יורק

הפריע בזריקה לקאנטר שמחטיא (אסיסט הגנה)

21-13 ניקס 5 דק’ לרבע. 0 נק׳, 2.5 אס׳, 2 הגנה, 1 מנטלי. ירד לנוח.

סטף וקליי 1-7 לשלוש, וזריקות טובות.

חזר לסיום הרבע. הספיק מסירה חזקה לשלשת סיום של קארי שלא נכנסת. 31-21 לניקס שלי. אני מנצח היום בכל מקרה.

1-11 לשלוש לגולדן סטייט ברבע… אוי ואבוי מה הולך לקרות פה בהמשך.

רבע 2

פותח את הרבע, בלי סטף, קליי ודוראנט שיורדים. מנווט את ההתקפה. אסיסט לניק יאנג.

שומר אזורית, תמיד תמיד גונב לכיוון הכדור ונותן לשחקן שלו מטר בלי הכדור.

8:50 לסיום הרבע טיים אאוט. 5 לניקס. 0 נק׳, 4.5 אס׳, 2 הגנה, 1 מנטלי.

קם ראשון מהספסל אחרי הטיימאאוט ומדרבן את החברים (מנטלי)

שמירה טובה בפיקנרול, וגורם לאיבוד כדור כשלא נוגע במסירה (אסיסט הגנה)

אסיסט מהפוסט לדייויד ווסט למעלה

הפרעה בזריקה בהגנה ומיד חצי חסימה במעבר לסל של שון. (אסיסט הגנה, חצי אסיסט התקפה)

ירד לנוח.

הניקס מחזיקים מעמד עם קורטני לי ומייקל ביסלי. 43-38. בווריורס אף אחד עם יותר מ-6 נק׳. בטוח שזאת הקבוצה הטובה בעולם?! 4 אולסטארים?! 2-14 לשלוש?!

3:10 למחצית חוזר. מינוס 3.

מחליף על ג׳ארט ג׳ק שמחטיא שלשה עם יד בפנים (אסיסט הגנה)

מוצא את קארי בכדור נפלא לסל ועבירה

ריבאונד ומחזיק להתקפה אחרונה. נותן לדוראנט בפוסט שמוצא את לוני לבד לבד לדאנק.

נגמר לניקס 60-58. דריימונד 16 דק׳, 0 נק׳, 7 אס׳, 5 הגנה, 2 מנטלי, 1 ריב׳. גולדן סטייט 5-17 לשלוש. סטף, קליי ודריימונד 12 נק׳ ביחד. רק דוראנט עם 14 עוד איכשהו, אבל גם כן עם 4 איב׳.

בצד השני, הניקס נהדרים עם 13 כ״א של ביסלי וקורטני לי, 10 של ג׳ק, קאנטר עם 8, 7 ריב׳ ו-5 אס׳.

כל זה ורק 2…

רבע 3

כמעט חוטף לקאנטר, מספיק להגיע להפריע לשלשה של לי שמחטיא (אסיסט הגנה)

קולע בג׳אמפ מעל ביסלי. נקודות ראשונות!

סל במתפרצת מדוראנט. 4 נק׳. גולדן סטייט ביתרון.

עוזר לקארי ומספיק לחזור. איירבול. (אסיסט הגנה)

ביסלי שם עליו סל בהגנה.

מגיע בזמן לעזור על קאנטר שמחטיא (אסיסט הגנה). מיד מתפרצת במעבר, אסיסט נהדר של סטף ו- 2 קלות של קליי בלייאפ. קלייאפ.

7:40, טיימאאוט. 74-69 לג״ס, דריימונד 4 נק׳ 7 אס׳, 8 הגנה, 2 מנטלי, 2 ריב׳ 1 חט׳.

סל בבייבי הוק.. הקהל מתלהב. יורד לנוח.

 

ובינתיים…

גג של דוראנט, מתפרצת בהובלה של קליי, מוצא את סטף לשלשה, הקהל עף. סטף כבר עם 17. דוראנט כבר עם 11 אס׳. זאזא עם 11. היתרון 12. 29 אסיסטים לקבוצה.

טכנית לדוראנט שמתעצבן ששרקו לו פאול על חסימה נקיה. בפוסט-גיים הוא הסביר שהשופט היה עצבני עליו עוד מהמחצית הראשונה ששרק לו משיכה.

 

2:30 לסיום הרבע – חוזר

מפריע לג׳אמפ בשניה האחרונה, גורם ל-24 שניות (אסיסט הגנה)

השופט שורק לעצור כי רטוב. זורק ל-4. כמעט נכנס. מתעצבן של ״כמעט!״ (מנטלי)

ריבאונד ורץ קדימה. מחטיא זריקה לא קלה.

רבע 4

התקפה תקועה, עולה לשלשה.. שם אותה.

ביסלי לוקח אותו לסל, מחטיא (אסיסט הגנה), ריבאונד, מעבר, מתפרצת ודאנק

לוקח ריבאונד ומוציא התקפה

מנווט את ההגנה בחילופים ככה שנשאר למטה ולא מחליף על הגארדים. (מנטלי)

עוד ריבאונד לאוסף.

טיים אאוט, 8 דק׳ לסיום, 104-92. המשחק נרגע ונראה ששני הצדדים מרוצים מהתוצאה. זורקים חולצות לקהל, התלהבות השיא של הערב… איזה באסה, המשחק חוזר. דריימונד סיכום: 9 נק׳, 5 ריב׳, 8 אס׳, 10 הגנה, 3 מנטלי.

חוזר במקום ווסט 5 דק׳ לסיום בפלוס 16.

הנעת כדור די מצ׳וקמקת שנתקעת, לוקח שלשה… שם אותה.

מקריב פאול שדוראנט יוכל לחזור אחרי שנדחף במתפרצת. (מנטלי)

דוראנט מתעצבן שוב, טכנית שניה והחוצה. מרגיע את דוראנט שלא יתפרץ (מנטלי, וחתיכת אירוניה!)

יוצא על קורטני לי ומגיע לחסום (אסיסט הגנה). לי מתאושש ואיכשהו שם בכל זאת, אבל משתיים.

2 דק׳ לסיום, 121-103 אחרי עוד שלשה של סטף שכבר עם 32. הקהל יוצא בהמוניו… סיוט לצאת מהמגרש חניה… לא רק בנתניה.

 

כספי ושאר הספסל מתכבדים בשתי דקות לפרוטוקול, שהוא ירצה לשכוח, עם החטאה, קלעו מעליו, עזב שחקן בשביל לעזור והשחקן שלו קלע שלשה, ועוד איבוד כדור. והכל בפחות משתי דקות, כשאת תואר חביב הקהל (אלה שעוד לא הלכו) מקבל ג׳אווייל מגי.

 

תוצאת סיום: 123-112. דריימונד: 12 נק׳, 5 ריב׳, 8 אס׳, 11 הגנה, 5 מנטלי. קארי מסיים עם 32 אחרי 9 במחצית. גולדן סטייט עם לא פחות מ-40 אסיסטים !!

 

אז למה דריימונד גרין אולסטאר? כי אפילו במשחק ״חלש״, שבו הוא בקושי מורגש הוא עושה הכל. וסביר להניח שלא ספרתי הכל. יש שיגידו שבכל זאת כריס פול ג׳ורג׳ ראויים יותר, ואולי גם צודקים, אבל דריימונד מביא באמתחתו תשוקה, אינטליגנציה, ושק של יכולות שאין לאחרים, שגם מזכים אותו באהבת הקהל ובהערכה של חבריו לקבוצה והמאמנים.

 

סיכום

הניקס שלי עדיין לא זה. יש עוד הרבה חתיכות חסרות. אבל לראשונה מזה המון זמן מרגישים את שינוי המגמה ואת הפוטנציאל. כמה טריידים טובים, מאמן חדש (דייויד בלאט?), ויש על מה לדבר.

גולדן סטייט בליגה אחרת. עכשיו עסוקים באולסטאר – את מי יבחר סטף, מי המסכן שייבחר אחרון ושאר ענייני צחוקים של כוכבים. דוראנט בטח יקבל קנס קטן על ההערות על השופטים במסיבת עיתונאים, אבל סגר יום של שיא אישי באסיסטים (14), ככה שהוא סה״כ מרגיש טוב. את הערב סיימנו עם סטף בבגדי צבא (מה?!) שרק היה רוצה שישדרו את הבחירות שלו לאולסטאר בטלויזיה.

בברכת אולסטאר שמח, ותתחילו לספור אסיסטים הגנתיים!

 

לפוסט הזה יש 24 תגובות

  1. וואו, נהדר!
    החלק הראשון צריך להיות התנ"ך של אוהדי הניקס.

  2. נעים להיזכר בשנות השמונים. הניקס היא הקבוצה הכי טראגית . בחירות כושלות של שחקנים בינוניים, מינוי רע של איש מעצבן פיל ג'קסון, משכורות עתק על כלום.
    הקונוטציה הראשונה שעולה לי בראש כשאומרים ניו יורק ניקס זה פטריק יואינג. השני זה ג'ון סטארקס שהיה סוג של ערס צעצוע .
    הניקס לא תגיע לשומקום כל עוד פורזינגיס שם. הוא תוקע את הקבוצה כמו שעשה כרמלו. הוא שחקן שלא שיוביל שום קבוצה בליגה. מארק גאסול וקווין לאב יכולים להתאים להם.

  3. אחלה פוסט.
    לדעתי גרין שחקן ההגנה של השנה, אבל גם ג'ורג' נותן לו פייט רציני בתחום הזה. ג'ורג' אם אני לא טועה מוביל את הליגה בדפלקשנס (הסטות כדור) ובחטיפות. ההגנה המעולה של אוקלהומה זה הרבה מאוד בזכותו.
    גרין שחקן הגנה יותר מיוחד כי הוא פשוט אחד החכמים שראיתי. הוא שומר איזורית ומצליח להגן על שטח יותר מכל שחקן אחר בליגה, גם בלי לגעת בכדור. יש לו פשוט ראיית משחק מדהימה בהגנה.
    לגבי אולסטאר, פול ג'ורג' בסך הכל שחקן טוב יותר, לא אומר משהו נגד גרין וההגנה המדהימה שלו. בכל מקרה אין סיבה שגם הוא וגם קליי יגיעו לאולסטאר כשיש כל כך הרבה שחקנים מעולים שנשארו בחוץ. נותנים כאן רספקט מופרז לגולדן סטייט.
    ובנימה אישית, איך לעזאזל מאוהד ניקס עלית על העגלה של גולדן סטייט? אין יותר הפכים מוחלטים מזה.

    1. תודה!

      מאוד אוהב את ג׳ון רינגו, וגם את כריס פול. אבל דריימונד הוא מיוחד.

      החיבה שלי קשורה במקום מגורים נטו 🙂

  4. מצויין ירון. המאמר כבר ב-NBA. אני זוכר את התקופה שאתה מתאר כאילו היתה אתמול. אגב, ברנרד קינג היה "שותף" שלי במחנה קיץ לכדורסל שהוא הריץ באונ' אדלפיי. מה שהיה הוא שאני השכרתי את כל המגורים באדלפי למחנות הכדורגל שלי ולא הייתי צריך 6 בניינים (ששילמתי עבורם) אז הוא "שכר" בניין אחד ממני וכך הפכנו למין 'שותפים'

  5. טור מצוין!
    מאוד נהניתי, גם מהחלק הראשון וההיסטורי (משער שאנחנו בני אותו גיל, רק שלי היה את המזל לאהוד את יוסטון), וגם מההתמקדות בשחקן אחד.
    גם לדעתי לכריס פול ג'ורג' יותג מגיע אבל מילא.

  6. נהדר, תודה
    אני באותם שנים בחרתי לאהוד את הסלטיקס, אבל תמיד הייתה לי פינה חמה לניקס (אולי בגלל שעשיתי קופי פייסט לדעות של מנחם…). יואינג היה אחד הסנטרים האהודים עליי.
    היום, הוורירס היא קבוצה על זמנית, שלא זוכה למספיק הערכה, עד כמה שזה נשמע מצחיק. יש לה כעת, אחרי יותר מחצי עונה, שלושה שחקנים שלא רחוקים ממועדון ה40-50-90, וזה לא שכל אחד מהם מציג את עונת השיא שלו. רמת הביצוע של הקבוצה הזו מופלאה, וזה לא מעט בזכות גרין

  7. מחמיא לשכל ובעיקר נוגע ללב! לך דע כוחו של דלי כרות-תחתית וילד קואורדינטיבי, בלתי נלאה, זורק וקולע, זורק ושוב קולע.

להגיב על אורי לוי לבטל

סגירת תפריט