דלתא נו אלפא – יומן דנבר הראשון לשמו / הגולש Ljos

לוגו דנבר נאגטס. מויקיפדיה.

דלתא נו אלפא – יומן דנבר הראשון לשמו / הגולש Ljos

כחובב סרטים, אולי קצת יותר מהממוצע (כל פעם שאתם קוראים את המשפט הזה, ההורים שלי מתחילים לבכות), יוצא לי להיתקל בהמון תיאוריות, חלקן מגוחכות יותר מאחרות, בנוגע לסרטים ומה שסביבם. "ספרות זולה" זה בעצם המלך ארתור? למה לא. "עלייתו של האביר האפל" הוא בעצם רימייק של הסרט של הסימפסונים? הגיוני, הגיוני. משפחת סקרסגארד הם בעצם משפחה של ערפדים שהחליטה שהגיע זמנה לצאת מארון הקבורה? זה בגלל העיניים, נכון? אבל ללא ספק התיאוריה הכי משונה שנתקלתי בה נוגעת דווקא לאחד הבמאים הכי מצליחים בהוליווד – מייקל ביי. התיאוריה גורסת שמייקל ביי, הבמאי שהתחיל את הקריירה שלו עם פרסומת לחלב, בחורים רעים וארמגדון והתקדם משם להיות הבמאי של הקלוריות הריקות, המקדונלד'ס של הבמאים (אם תחליפו פרות בפיצוצים), הוא בעצם גאון סאטירי שחי חיים כפולים שאנדי קאופמן רק יכול לחלום עליהם. על פי התיאוריה, מייקל "איך אני יכול לפוצץ את זה?" ביי עושה סרטים כסאטירה עלינו, העובדה שהם מצליחים רק מוכיחה את הטענה שלו שכל הסרטים נעשים עבור דמוגרפיית ילדי הקולג', אלו שמחפיצים נשים, לא יודעים איך שחורים נשמעים וממש חשוב להם לעצור את הסרט באמצע רק כדי להסביר שיש חוק שמאפשר לבגיר לשכב עם קטינה (רובוטריקים 4. יש מי ששרד כדי לספר).

יש הרבה דמיון בין האדם שכנראה יפיק בעתיד הקרוב את "ט7נספורמרס: נקמתו של הי-מן" לדנבר נאגטס (אולי לא לגמרי, אבל גם סגוואיי גרוע הוא עדיין סגוואיי. היי, תראו, המשפט הבא – ). בשנת 2017 דנבר קנו לעצמם הרבה אוהדים בזכות משחק התקפה מהטובים והיעילים בליגה, בזכות חיתוכים ומשחק מסירות שיתופי מוצלח בראשותו של הפוינט-סנטר, היורש האמיתי של סאבוניס, הדבש הגדול – ניקולה יוקיץ'. כל משחק היה תצוגה התקפית והתקפה של כל החושים של התקפת דנבר, וההגנה של הנאגטס עשתה כל שהיא יכולה כדי לדאוג שגם ההתקפה הנגדית תיראה אותו דבר.

בתחילת השנה, מאמן הקבוצה מייק מאלון, ד"ר בונזן האנידו עם אגרסיות של אנימל, היה צריך להחליט איזה מייקל ביי הוא רוצה להיות. להמשיך להיות כמו זה שמתכנן לקנות את כל הילדות שלכם ולהפיק גרסאות מעליבות אבל מלאות פיצוצים ואנרגיות, או המומצא שעושה את אותו דבר בדיוק, אבל עם קצת יותר עומק.

הניסיון הראשון להשיג עומק הגיע עוד באוף סיזן. אחיו של אלייז'ה מילסאפ הגיע על תקן המבוגר האחראי, ולרגע (בערך חודש) נראה היה שההרכב הראשון, יחד עם האקס המיתולוגי של הורפורד, יכול לכבוש את הליגה. החמישייה הפותחת התמקמה לה שישית בנט רייטינג (מבין הרכבים ששיחקו מעל 200 דקות), מיד אחרי הגולדנים, הזקן, הקנדים והבליץ של תחילת העונה של פילדלפיה ומילווקי. בזמן הזה דנבר הראו שוב כמה ההתקפה שלהם יכולה להיות מסוכנת, כשהם המטירו 146 על השקנאים, 129 על הקנדים והם היו אלה שהחלו את הנפילה המדאיגה של אורלנדו. ואז פול מילסאפ נפצע. גבס והכל. כנראה לא יחזור עד האול סטאר.

אז מה עושים? מוציאים את חומרי הנפץ מהארון, נושפים חזק על היוקיצ'ים וחוזרים להיות מייקל ביי הישן והטוב ביחס למה שהוא מציע? כן… ולא. מייק מאלון, כלב בוקסר של קוסם עתיק שזכה לפרס על נאמנותו וקיבל גוף אנושי, בהחלט נתן את הקבוצה בחזרה ליוקיץ', הסנטר שהיה קרוב מאוד להיות בדיבור על כניסה למועדון ה-50-40-90. ההתקפה שלהם חזרה להיות בנויה בעיקר על יצירת חלונות של הזדמנויות וניצול שלהם על ידי מסירות של סטיב נאש בגוף של וניל אירופאי. אבל הפעם שחקנים נוספים ידעו לתת את הטון. טריי ליילס נזרק לרוטציה והראה שהוא יודע לשחות. חואנצ'ו וביסלי גם נתנו מה שהיו יכולים. קנת' פאריד גם עדיין בקבוצה, תודה ששאלתם.

עיקר תוספת הכוח בזמנים קשים אלו הגיעה מהגארדים. וויל בארטון, גארי האריס, ג'מאל מארי ועמנואל מודיאיי (עוזרי המאמנים, ווס אנסלד ג'וניור ומיקה נורי, השוו בין סטטיסטיקות. לפתע גילו כי אחד מהשמות יוצא דופן. צבעו יפה את השורה ורק את הנעלם השאירו בלבן. את הציורים שלחו למערכת. סתם לצייר שפם וקרניים זה לא בוגר). ג'מאל "מפשעת הברזל" מארי התחיל את העונה הראשונה שלו בליגה ללא הפציעה המעיקה בצורה מאוד מהוססת, אבל ככל שהתקדמה העונה היד התאפסה כמו שאפשר לראות בציוץ הבא:

https://twitter.com/NBABlackburn/status/946131351039746049/photo/1

גארי האריס, או גאריס בקיצור, הפך להיות אחד מקלעי הקאץ' אנד שוט הטובים בליגה עם 60 אחוז אפקטיביים. גאריס השלים את חודש דצמבר עם כ-18 נקודות, קלע הכי טוב בליגה מדרייב ונראה ששום דבר מלבד עצמו יכול לעצור אותו. הבעיה אתו מתחילה כשהוא צריך ליצור. מסירות ממנו והלאה הן בעיקר לתת לג'מאל, יוקיץ' או ברטון את הכדור כדי שהם יעשו אתו משהו. זה אספקט שהוא יצטרך לפתח בשנים הקרובות כדי לא להיתקע בתפקיד השוטר שמחכה בצד (איזה תפקיד נורא. באמת. מה אפשר בכלל לעשות אתו בכדורסל המודרני?).

וויל ברטון לעומתו, עשה בדיוק את זה. עד העונה אפשר היה לראות את וויל עולה מהספסל, נותן קצת אנרגיה, זורק מוקדם מדי בלי שאף אחד מהקבוצה שלו יבין שזה מה שקרה ואז הוא חוזר לספסל כשהוא מסיים עם מספר רנדומלי של נקודות. העונה נראה שהוא מתחיל להפנים את היכולת שלו ליצור נקודות גם לאחרים. כבר חודש שהבחור מפגיז דווקא בטור האסיסטים, וברגעים שהתקפת הקבוצה קצת נתקעת, הוא מראה שהוא יכול להיות אחד שאפשר לסמוך עליו.

מה שהופך את משחק הגארדים למוצלח כל כך הוא שהם מחזיקים מעמד גם כשיוקיץ' מחוץ למגרש. בשנים קודמות מספיק היה שיוקיץ' ירד לספסל, והקבוצה תתרסק. העונה, יוקיץ' כבר עבר פציעת קרסול ודנבר הצליחה להשתפר לרמת לא נורא. בהיעדרו של יוקיץ' נכנס אחד מהאחים מרשל, מייסון, מאנינג או מרדכי פלאמלי ומנסה לעשות את מה שהדבש הגדול עושה, רק פחות טוב. שחקני הקבוצה למדו להיות יותר אסרטיביים עם הכדור ולא לחכות ולקוות שהמוח הסרבי יחשוב בשבילם, וזה עובד.

הצלחתם למצוא את הנעלם? בואו נפתח את המכתבים למערכת ונראה מה צבעתם:

הטבלה מאתר האוהדים דנבר סטיפס. המקור כאן

הטבלה, בחסות אתר האוהדים דנבר סטיפס, מציגה נט רייטינג של זוגות של שחקנים. יש עוד מידע שאפשר להוציא ממנה (השילובים המוצלחים ביותר הם גם אלה שמשחקים הכי הרבה, יוקיץ' וגאריס משתלבים מצוין עם כל אחד) אבל המידע הכי בולט, שצורח לו במספרי קידוש אדומים (ביקשתי לבן, אבל לא הקשבתם) – מודיאיי פשוט לא משתלב. פעם אחת הוא לא טוב, פעם אחרת הוא הולך ראש בראש עם ראסל ווסטברוק ומנצח, פעם אחרי זה הוא שוב לא טוב, מיד אחר כך הוא גרוע, אחרי זה הוא מתקן ונהיה רע במיוחד ובסוף מצליח להיות מאוד מאוד גרוע. כשהוא על המגרש, לא משנה עם מי, דנבר לא רק מוציאה הכי מעט מעצמה, היא הולכת ומחזירה קצת פנימה. באופן מפתיע הוא דווקא כן הראה שיפור מסוים העונה, אבל הוא לא מתאים למה שהקבוצה מנסה לעשות.

הנאגטס עובדים לפי התוכנית. מייק מאלון, נמייה ששוחררה באולם פפסי כדי לתפוס את הנחשים, בוחר לקחת את הקבוצה הצעירה שלו קדימה, צעד צעד, עד שהצעירים יהפכו לכוכבים ויובילו את הקבוצה. הם מנסים ללמוד את השחקנים שלהם וללמד אותם איך להוציא את המיטב מעצמם. העומק של הקבוצה והמעבר מקבוצת מייקל "למה לא לפוצץ את כותרת הסרט בעצם?" ביי למתמודדת רצינית יגיע מהמקום הזה. אבל בעוד שנתיים-שלוש. בינתיים, אפשר ליהנות מהגילטי פלז'ר.

אבל מה שווה מילה ממה שאמרתי אם הקבוצה בקושי מצליחה לחבר שני ניצחונות ביחד?

 

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 23 תגובות

  1. תודה על יומן נהדר. קבוצה עם עומק מעניין ופוטנציאל שטרם ממומש עד הסוף, יהיה מעניין לראות איך מילסאפ משתלב חזרה ברגעים החשובים של העונה, הנסיון שלו יהיה קריטי במאבקי הכניסה לפלייאוף .

    1. השאלה החשובה שלהם לקראת סוף העונה – איך לחבר את השחקן שאמור להיות עוגן של יציבות לקבוצה שתהיה להם אחרי פגרת האולסטאר.

  2. הנאגטס מרגישים לי יותר כמו סרט של דיוויד לינץ'. אתה מייד מרגיש שיש שם משהו אבל רוב הזמן לא ברור לך מה קורה ולאן זה הולך כשבסוף אתה מסתכל על התמונה הכללית יש לך מוצר שהוא אוברייטד בטירוף.

    1. אם הם ימשיכו להיות יציבים כמו מצלמה בסרט אקשן מודרני (כן, מצלמה רועדת זו הדרך לגרום לי להרגיש שאני ממש שם! מסתכל על חמוס אפילפטי עם כלבת שמצלם), אז זה עוד עלול לקרות.
      הקפיצה לפי התוכנית אמורה להגיע בשנה-שנתיים הקרובות. אין סיבה ללחוץ על כפתור הפאניקה עדיין.

  3. יומן מעולה לקבוצה טובה, שלגמרי לא מצליחה לממש את הפונטציאל בדרך שחשבתי.

    יוקיץ לא קפץ מספרית כמו שחשבתי, וגם מבחינת הדומיננטיות הוא לא מדהים יותר, אבל כמו שכתבת גארי מדהים אותי (ומחוסר האימון הזה עשיתי טעות איומה בפנטזי, אבל זה סיפור אחר).

    אגב בעולם בלי לו ווילאמס ברטון מועמד לגיטימי לשחקן השישי. (כנראה אחרי גורדון היוסטונאי אבל עדייל לגיטימי)

    1. יש מגמה קטנה של לנסות להפחית מהתלות ביוקיץ'.
      וויל לגמרי שם.

      בין הסיפורים האהובים עליי נמצאים אלו שהם טעויות איומות.

  4. תודה על היומן. כתוב יפה ומעניין. אם מסתכלים על הגילאים של השחקנים המובילים, זו אחת מקבוצות העתיד.

    אבל רק חצי משפט על טריי ליילס?

    מאז שהתחיל לקבל 20+ דקות בתחילת דצמבר, ליילס נותן משהו כמו 16 נקודות ו-7 ריבאונדים למשחק (19 ו-8 בינואר), כולל שתי שלשות למשחק בכמעט 50% (54% מהשדה) ומוסיף על זה תרומה הגנתית מצויינת. אם הוא ממשיך ביכולת הזו, הוא לדעתי אחד המועמדים לשחקן המשתפר של השנה (תשווה לשנה הדי נוראית ביוטה שנה שעברה). פתאום הטרייד עם יוטה, שנראה הזוי כשמיטצ'ל התחיל לפרוץ, נראה קצת יותר הגיוני (יוטה עדיין המנצחת הברורה, אבל זה כבר לא כזה נוק-אאוט).

    בכלל, מדברים כאן באתר המון על קוזמה, שבאמת נותן עונת רוקי מצויינת. מה ששוכחים להזכיר זה שהוא מבוגר בחצי שנה מליילס ובן גיל של סאבוניס הבן, אבל הם (ואחרים כמוהם) לא מקבלים אפילו עשירית מנפח הסיקור שלו, למרות שהם משחקים בקבוצות טובות יותר ועושים לא פחות ביחס למספר הדקות שהם מקבלים. שוב אפקט הלייקרס?

    1. מקרה קלאסי של "חשבתי שמשפט אחד נותן תמונה גדולה מספיק כדי להסביר הכל. לא, רגע, בעצם זה היה מכוון כדי שהמומחה לקנדים יתערב. או… אולי פשוט… אסנטה סאנה סקוואש בננה?".
      טריי ליילס מתמודד יפה, בהיעדרו של מילסאפ, על תפקיד הגבוה החשוב בקבוצה אחרי יוקיץ'.
      תודה על התוספת.

  5. ראיתי הלילה את הקבוצה באופן די ממוקד והסתקרנתי . מה שהכי הפתיע אותי שהם שיחקו בלי שלושת החוזים הגדולים שלהם (מילסאפ פריד ופלימילי) ועדין נתנו תצוגת כדורסל מטורפת.
    תודה על היומן אחלה כתיבה

להגיב על Benjo לבטל

סגירת תפריט