השחקן האהוב עליי – חלק ב'/ ישראל NBA

מוזמנים לקרוא את החלק השני בפרויקט בחירת השחקן האהוב על ידי כותבים שונים, ביוזמת ישראל NBA

אוריאל דסקל (בעלים של הפודקאסט בכל יום נתון) – לארי בירד.

 לארי בירד הוא הכדורסלן האהוב עליי בכל הזמנים ואחת מהסיבות היא שהוא היה אגדה בכל הקשור לטראש טוק. הנה שני סיפורים.

אז ככה: רג'י מילר, גדול שחקני אינדיאנה פייסרס (גדול השחקנים שגדלו באינדיאנה היה לארי בירד, שיהיה ברור) כתב בספרו I Love Being The Enemy איך בירד "קיבל" את פניו לליגה.

"זו היתה עונת הרוקי שלי", כתב מילר. "שיחקנו בבוסטון, זה היה משחק צמוד, אבל לא היה מצב לנצח אותם. ההבדל, בסופו של דבר היה זריקות עונשין. בערך 20 שניות לסיום עשינו פאול על בירד. היינו בפיגור 3 נקודות, בירד הלך לקו לשתי זריקות. עמדתי לידו וכרוקי מטומטם ולא הבנתי שהוא אחד מגדולי זורקי העונשין בכל הזמנים וניסיתי להפריע לו. רגע לפני שהוא זרק, צעקתי 'היי! היי!'. לארי עצר את הכל רגע לפני שזרק. הסתכל עליי ואמר. 'אתה בטח צוחק עליי. רוק, אתה בטח צוחק עליי'. הוא זרק את הזריקה ובום. קלע. ואז רגע לפני שהוא זרק את הזריקה השנייה עצר ואמר: 'רוק, אני אחד מהקלעים הטובים בליגה כרגע. מבין? ואתה שם מנסה להגיד משהו". בום, הוא קלע את השנייה והיינו בפיגור חמש. מה שהפך את הכל ליותר גרוע זה שקווין מקהייל ודני איינג' צחקו כל הזמן כמו משוגעים. חשבתי לעצמי: 'איזה מטומטם אני. אתה מנסה לעשות טראש טוק ללארי בירד כשהוא על הקו'. הרגשתי כל כך טיפש".

סיפור נוסף ולא פחות טוב הגיע מדניס רודמן, אז בדטרויט פיסטונס, ופוקס ספורטס.

אחרי שבירד קלע ארבעה סלים רצופים כשרודמן, שחקן ההגנה הכי טוב ב-NBA,שומר עליו, הכוכב של סלטיקס רץ לצ'אק דיילי, מאמן דטרויט ושאל: 'מי שומר עליי, צ'אק? מישהו שומר עליי? כדאי לך שמישהו ישמור עליי או שאני אקלע 60 נקודות".

רודמן היה קרוב אליו ושמע הכל.

בהתקפה שאחרי, הוא קיבל את הכדור ורודמן נצמד אליו. והנה רודמן מספר. "אני הייתי צמוד אליו, ניסיתי למנוע ממנו את הכדור וכל מה שלארי עשה זה לצעוק לחבריו לקבוצה: 'אני חופשי, תמסרו לפני שישימו לב שאף אחד לא שומר עליי'. ואז הוא תקע מרפק בלסת שלי וקלע עליי ג'אמפר. ואז הוא דיבר למאמן שלי, ואמר לו: 'קואץ', אתה צריך לשלוח מישהו שיעשה עליי הגנה. זה קל מדי כשאני חופשי ככה כל המשחק"."

גאון מרושע. אדיר! לארי לג'נד!

———————————————

שגיא רפאל (הכדור הכתום) – כריס מאלין

RUN TMC הייתה אחת הקבוצות הכיפיות של סוף שנות ה-80. דון נלסון עשה אז את מה שדאנטוני, קר ואחרים הפכו לנורמה כיום. כדורסל מהיר, נטול סנטרים עם ריצות מצד לצד. נלסון אפילו שלח את בול לזרוק שלשות,  כדורסל מודרני, נטול הגנות.

כריס מאלין היה ה-C ואחד הקלעים המרשימים בליגה. ג'אנקי של כדורסל, אחד שקם בבוקר עם הכדור ביד, והלך לישון איתו מתחת לכרית. כילד שמן בן 15 מייקל ג'ורדן נראה הדבר הכי רחוק ממני שיש. מאלין נראה לי גיבור אפשרי. מאוחר יותר הבנתי כמה טעיתי.

הוא לא היה אתלטי, הוא לא היה מהיר, הוא לא קפץ גבוה, כל הדברים האלה ששולחים אנשים לכדורסל. הוא עשה דבר אחד בצורה מצויינת, וזה לשים את הכדור בסל. ולמרות שהוא לא היה אתלטי, מהיר או בעל קפיצה גבוהה, הוא היה בלתי עציר לחלוטין. לא במקרה הוא נבחר לנבחרת החלומות (לא הראשונה, היחידה!). האולימפיאדה בברצלונה איפשרה לי לראות את הגיבור שלי בלייב (כי אף אחד לא טרח לשדר משחקים של גולדן סטייט בארץ). כולם רצו לראות את מייקל, מג'יק, בירד ואחרים. אני רציתי את מאלין. הוא לא  היה הכוכב של הנבחרת הזו, אבל הוא לא איכזב.

את הפרטים עליו שאבתי מהספר של עופר שלח שהקדיש למאלין פרק שלם. כשקראתי על בעיות האלכוהוליזם, והדכאון על מות אביו זה היה החיבור הסופי. אבי נפטר כשהייתי בן 12, והעובדה שהגיבור שלי התמודד עם אותו כאב, הפכה את הקשר לנצחי. את קרי אני אוהב. גם את דריימונד, דוראנט וקליי, אבל לנצח מאלין יהיה השחקן האהוב עלי, הגם שבקושי ראיתי אותו, והמשחק שלו הוא לא יותר מזכרון רחוק.

———————————————

אלעד זאבי ("הארץ", מחבר הספר "נבחרת החלומות" עם שרון דוידוביץ' ) – ויני ג'ונסון

לא כל ילד בן שבע בישראל של סוף שנות השמונים שמע על מיקרוגל, אבל אני דווקא כן. על המכשיר שחימם אוכל במהירות למדתי באופן הפוך, כשלא הבנתי מדוע בכל פעם שהשחקן השרירי והמוצק מדטרויט קולע סל, מישהו בטלוויזיה זורק לאוויר “Microwave”.

הפיסטונס היו פחות או יותר זיכרון הכדורסל הראשון שלי, בעיקר כי יחד עם מכבי תל אביב, זו היתה קבוצת הכדורסל שהופיעה הכי הרבה פעמים אצלנו בסלון. הבנתי שאייזיה תומאס הוא הכוכב, חיבבתי את ג'ו דומארס השקט, חיקיתי את הזריקה של ג'יימס אדוארדס בנפילה לאחור, ופנטזתי שאני קופץ כמו ג'ון סאלי. והיה גם את ויני ג'ונסון.

כיום, עשורים אחר כך, כשבאמתחתך אלפי שעות של כדורסל מאופסנות בזיכרון, אתה יודע להעריך דברים שלא היו לך כלים להעריך בעבר. כילד, מה שויני ג'ונסון עשה נראה כל כך טבעי: עולה מהספסל ופשוט קולע באופן עקבי ערימת נקודות. 22 ברבע מול בוסטון, סל של אליפות מול פורטלנד. הכל באותה צורה, באותו ניתור מוזר מהמקום בחצי אלכסון, עם הידיים גבוה-גבוה למעלה, בלתי חסים לחלוטין. הוא נראה כמו מתאגרף שבטעות התגלגל לו כדור ליד, מנער מעליו שומרים רק מטעמי מאסת השריר.

בהמשך נדדה אהבתי לג'ונסון אחר, קווין, אבל ויני נותר השחקן הראשון שאהבתי – גם אם לא ידעתי להעריך בזמן אמת את תרומתו האמיתית לקולקטיב. דטרויט פיסטונס של שנות השמונים היתה תמצית הקולקטיב: קבוצה בה כל אחד יודע מה תפקידו בכוח, מאייזיה המנהיג, דרך ליימביר ומהורן המלוכלכים ועד ג'ונסון – שתפקידו היה לעלות מהספסל ופשוט לשים את הכדור בסל. כמה פשוט, ככה מסובך.

כשחושבים על שתי האליפויות של דטרויט, הוא בדרך כלל האיש הנשכח. ובכן, לא בביתי. עדיין, בכל פעם שמשהו מתחמם במיקרוגל, ויני ג'ונסון עולה מחדש – בזיכרון שאיש לא מצליח לחסום.

———————————————

מידן בורוכוב (סגן עורך אתר Hoops) – מג'יק ג'וסון

לכתוב על שחקן אחד אהוב ממאות שחקנים שראיתי לאורך שנים רבות של צפייה ב NBA זו בחירה שהיא נו-בריינר – ארווין מג’יק ג’ונסון .

אני נזכר בילדותי, צופה במוצ״ש בלייקרס הגדולה של שנות ה 80 בערוץ המזרח התיכון, ומחבר את התמונות לטורים של הגדול מכולם מנחם לס.

היה שחקן אחד שהיה מעל כולם. מג׳יק, כמו הכינוי שלו, היה הקסם האמיתי של המשחק.

גאון של המשחק, אחד השחקנים הראשונים שהיה טוטאל פלייר כזה שיכול לשחק בכל עמדה אפשרית על המגרש ולעשות את זה הכי טוב שיש.

השחקן שמזוהה יותר מכל עם השואו טיים של LA הגדולה.

היריבות הגדולה מול בוסטון ובירד, היריבות הלא פחותה מול ד״ר ג״יי ופילדלפיה, מול הפיסטונס, ואפילו מול הבולס.

רגעי הקסם שהוא העניק למשחק גדולים מהחיים (של מומי) הוא ניצח והוא הפסיד תמיד עם חיוך כובש על פניו.

פוינט גארד בגוף של סנטר. מביט ימינה ומוסר שמאלה. מוסר על מגרש שלם כמו קווטרבק ומנצח.

רשימת ההישגים שלו כשחקן בלתי נגמרת ,9 גמרים ,5 אליפות ,3 פעמים MVP של הליגה ,של משחק הגמר ומשחק האולסטאר ,חבר בדרים טים המקורית אלוף תיכונים אלוף מכללות ( ניצח בגמר את לארי בירד כי אין מג’יק בלי לארי ).

מלבד מג’יק השחקן יש את מג’יק האדם. זה שעמד מול המצלמות וסיפר על פרישתו ממשחק עקב הידבקות ב-HIV וזה שהמשיך להילחם ולהיות אחד האנשים המזוהים ביותר עם המחלה.

בחזרה למגרש- כשאני רוצה להתענג אני עוצם את העיינים ונזכר במגיק מכדרר בטופ אוף דה קי, עולה לבייבי הוק שוט כשהביג 3 המיתולוגים של בוסטון מנסים לחסום אותו ללא הצלחה, סוויש הכי מתוק שיש ורגע הכדורסל הכי גדול בתולדות הלייקרס.

אם הייתי צריך לבחור את החמישייה שלי שתנצח כל קבוצה אחרת הייתי הולך על מג’יק כפול 5, אני בטוח שהוא היה מסתדר מול כל כל חמישייה סטנדרטית אחרת.

———————————————

דור בלוך (הופס, דה באזר) – מאנו ג'ינובלי.

הנ.ב.א. הוא שונה עבורי מכל ליגת ספורט אחרת. אני צופה ספורט "אוהד", יש לי קבוצה בכל ליגה ובכל תחרות, זה מה שמספק לי את הדלק ואת ההנאה מהצפייה, הקריאה והכתיבה.

אבל בליגת הכדורסל הטובה בעולם, איכשהו זה אחרת, כשהתחלתי לצפות בכדורסל ב-1993 אהדתי את הבולס, הוקסמתי מג'ורדן ומכדורסל הלחץ האימתני שהקבוצה שיחקה והתאהבתי. אבל כשג'ורדן עזב את הבולס גם הרגש נעלם. זה לא שהבולס נהיו גרועים, גם בשנים שבהן הם היו טובים לא התחברתי אליהם במיוחד, זאת פשוט כבר לא הייתה הקבוצה שאהדתי.

וכך ב-25 שנה של אהבת כדורסל, היו רק 3 קבוצות שמאוד מאוד רציתי שינצחו. הראשונה הייתה הבולס של ג'ורדן, השנייה הייתה הניקס של 99 והאחרונה היא סן אנטוניו. זה התחיל מהשנאה התהומית שלי ללברון ג'יימס אבל הפך למשהו אחר לגמרי ומי שמסמל את האהבה הגדולה שלי לקבוצה הזאת של הכדורסל הנכון, דרך הבנייה הנכונה והניהול הנכון הוא מאנו ג'ינובילי.

מאנו כבר בן 40, והוא עדיין עושה דברים כאלה.

לא בסתם משחק ליגה סדירה, אלא במשחק הכרעה, מול השחקן הטוב ביותר של היריבה, בפלייאוף. והוא עושה את זה כי הוא תוצר של המערכת הטובה ביותר בליגה.

דורפן כתב פעם שהוא פיצח את אוהדי מכבי תל אביב – הם אוהבים נצחונות, תארים בטח אבל אין דבר שעושה להם את זה יותר מניהול איכותי, איזה עסקה מתוחכמת או אביזר אימונים שאין לאף קבוצה אחרת. ובמידה מסויימת זה נכון, ונכון שבעתיים לגבי הספרס. וכך מאנו ג'ינובילי יכול לרדת לו לאיטו בכמות הדקות מ-30 ב-2010, ל-18.7 ב-2017 באופן כמעט לינארי, תוך שהוא משחק כ-60-70 משחקים כמעט בכל עונה, ותורם תרומה משמעותית בפליאוף.

אבל מאנו הוא לא רק תוצר של המערכת המסודרת, ממושמעת ויעילה להפליא של הספרס, הוא גם השחקן שמקבל את הרישיון לעשות את הדבר הנוסף, להביא את הניצוץ כי פופוביץ', המנצח על כל המערכת הזאת מבין שמערכתיות ומבנה זה חשוב, אבל כדי להגיע לטופ אתה גם חייב את מי שיש לו רישיון לחופש בתוך ההיררכיה והאיש הזה כבר 15 שנה הוא מאנו ג'ינובילי ועל כך אני אוהב אותו יותר מכל שחקן אחר.

ושוב, בן 40 כן?

———————————————

משה דוידוביץ': דירק נוביצקי – על רגל אחת.

השנה היא 1998. טורניר נייקי הופס שמתרחש כל שנה ומפגיש בין השחקנים הצעירים הכי טובים בארצות הברית לבין השחקנים הצעירים הכי טובים בעולם. בנבחרת ארצות הברית של אותה שנה משחקים שחקני NBA מעולים לעתיד כמו אל הארינגטון, קוונטין ריצ'ארדסון ורשארד לואיס. בנבחרת שאר העולם משחק ילד בלונדיני בן 19, שמשחק בקבוצה מהליגה הגרמנית השנייה שאף אחד מעולם לא שמע עליה, מהעיר וורצבורג שבבוואריה.

ארבעים דקות 33 נקודות ו14 ריבאונדים אחר כך – כל העולם כבר יידע מי זה דירק נוביצקי.

מעטים הם השחקנים בהיסטוריה שבאמת שינו את המשחק. ווילט והדומיננטיות מתחת לסל, סטף קארי והשלשות, קארים והסקיי הוק. והנה מגיע ילד בן 19, 2.12 גובהו, שקולע כמו גארד לכל דבר. כמו גארד שקולע מדהים. שלשות, חצי מרחק, זוויות בלתי אפשריות – וסימן ההיכר שלו – זריקה בחצי סיבוב ונפילה אחורה על רגל אחת שתמיד נכנסת פנימה. תמיד. או לפחות ככה זה הרגיש. ולך תחסום ענק בלונדיני שזורק בנפילה אחורה על רגל אחת.

שנים של עונג נתנו לנו דירק ונאש בדאלאס של שנות האלפיים – עם כדורסל חכם, מהיר ומרגש, אבל לדירק נוצרה תדמית כזו של קצת לוזר, של האיש שתמיד חסר לו הגרוש ללירה, או האיתריום לקריפטוקורנסי אם נעדכן את המשפט. ב2006 הגיעה דאלאס לגמר מול מיאמי של וויד ושאקיל, כבר הייתה בדרך לתואר, ואז הגיע וויד והגיעו השופטים וכל פעם שפרפר נפנף בכנפיו בסין דווין וויד קיבל פאול מהשופטים ונשלח לקו והאליפות חמקה להם מבין האצבעות. שנה אחר כך, ב2007 דירק בעונה נהדרת זוכה בMVP של הליגה, רק כדי לעוף בסיבוב הראשון מול המדורגת 8 גולדן סטייט של סטיבן ג'קסון ובארון דיוויס – באחת ההפתעות הגדולות בכל הזמנים בפלייאוף.

ב2011, כשכבר כולם חשבו שדירק בן ה-33 יסיים את הקריירה כשמעון פרס של טקסס, פתאום קרה הקסם שבגללו כולנו אוהבים ספורט. דאלאס הזקנה והעייפה, הגיע לגמר כדי לפגוש את אימפריית הרשע – מיאמי הגדולה עם לברון וויד ובוש בשיאם – אחת הקבוצות הכשרוניות בהיסטוריה. הסיכוי שנתנו לדאלאס להפתיע היה כמו הסיכוי של לסטר לזכות באליפות אנגליה – כמו הסיכוי של נאווה בוקר להשלים משפט קוהרנטי –  רק שהבלונדיני הענק, ה"לוזר" ששינה את המשחק, חשב אחרת. עם מאמן גאון על הקווים (קרלייל) וחבורת שחקני משנה מרגשים (גייסון קיד בשלהי הקריירה, שון מריון עם הזריקה המוזרה בהיסטוריה, ג'ייסון טרי הגאנר וטייסון צ'נדלר הנהדר מתחת לסל), דירק נתן קונצרט, השיל מעליו את תדמית הלוזר, וקיבע את מקומו בגדולים באמת של כל הזמנים.

השנה היא 2018 כבר כמה שעות.

דירק עדיין משחק.

לא כמו פעם, אפילו לא קרוב, אבל בואו נעצור רגע וניתן כבוד ענק לאיש שהתחיל את אופנת הגבוהים שקולעים משלוש, שהיה בלתי עציר במשך עונות ארוכות, שהיה אחד משבעה שחקנים בלבד בהיסטוריה שנכנסו למועדון ה90-40-50 ועוד כשחקן פנים, ובעיקר לאיש שנתן לנו את סיפור דויד נגד גוליית הקלאסי של כל הזמנים באנביאיי – האליפות הכי מפתיעה והכי מרגשת שהייתה – ואת זה לעולם לא ייקחו ממנו.

———————————————

 

לפוסט הזה יש 46 תגובות

  1. מומי, הוא לא מגיע לקרסוליך עם העברית הצחיחה שלו. 🙂
    דסקל הוא עיתונאי הספורט האהוב עלי מכל הזמנים (לאו דווקא מקצועית, הוא פשוט איש מקסים).
    כל רשימה שכוללת את ג'ינובילי לוכד הערפדים היא רשימה טובה בעייני.
    ורק אני תקוע עם האייברסון שלי 🙂

  2. לארי לג'נד לארי לג'נד
    זה האיש רבותי. מנחם אני כאילו קורא עכשיו את הכתבות שכתבת בעיתון חדשות בתקופת הצבא שלי כשהיתה לי חצי שעה אחרי ארוחת הצהרים והייתי יושב על הדשא בבסיס עם העיתון שקניתי וקורא בשקיקה מה לארי עשה בלילה האחרון ואיך טחן את הניקס. אח היו זמנים והיו לי שערות על הראש 🙂

    1. +מיליון

      התחלתי להתעניין בנב"א ב-84' בגיל 10 והאפשרויות מבחינתי היו או הלייקרס של מג'יק או הסלטיקס של בירד ובחר באפשרות של דם ויזע ועבודה קשה יותר אך עם יכולת קבוצתית מבריקה לא פחות בהנבגת גאון כדורסל ומנהיג ווינר לא פחות ממג'יק שהיה כוכב על למרות שלא היה אתלטי ומהיר וחזק כמו שמקובל בד"כ אצל הגדולים ביותר.

        1. האמת? הכרתי והערצתי את בירד עוד לפני שהתחלתי לקרוא כתבות של מנחם. אבל מנחם עזר לחזק בי את האהדה לסלטיקס שהיתה קיימת אצלי עוד מהחטיבה.

  3. תודה לכותבים.
    הצלחתי להזדהות עם כולם חוץ ממג'יק – וזה לא בגלל שהכתיבה של מידן לא מצויינת אלא בגלל שכשהתבגרתי ראיתי יותר ויותר בקיעים בתדמית הנקייה שהוא ייצר לעצמו. עם הזמן מג'יק המנהל והאדם הרגיש לי יותר ויותר כמו פוליטקאי כוחני ודורסני שיעשה הכל לממש את המטרות שלו.

    1. מגדולי השחקנים הלבנים ניתן להרכיב קבוצה אדירה כמו למשל:
      קוזי, וסט, הבליצ'ק, בירד, וולטון.
      ספסל: סטוק, הורנאסק, בארי, נוביצקי, בוב ג'ונס, קאונס, סמיתס.
      ויש גם את נאש ואיסל וסיקמה ומיקאן ועוד.

      לגבי שחמיישייה של מג'יק תנצח כל חמישייה אחרת, אז היא תפסיד לחמישייה של למשל שלושה ג'ורדן ושני בירד ויכולה להפסיד לחמידיית בירד וחמישיית כי בירד יכול היה ולברון יכול עדיין לשחק היטב בכל העמדות כמו מג'יק.

      1. בשורה הלפני אחרונה צ"ל: "יכולה להפסיד לחמישיית בירד וחמישיית לברון".
        לגבי בירד, בעונה כשצ'אק דיילי היה מאמן נבחרת המזרח למשחק האולסטאר הוא נשאל על החמישייה הפותחת שלו וענה: "בירד, בירד, בירד, בירד ובירד!"

    2. אני דווקא חושב שמג׳יק בקריירה שלאחר הכדורסל עשה לא מעט
      אפשר להסתכל עליו כפוליטיקאי אבל אחד שלא בהכרח דואג רק לאינטרסים של עצמו
      איך אומרים – צריך להזהר מאנשים עם חיוך תמידי על הפנים

  4. עצרתי באמצע מרוב הזדהות עם דור בלוך.
    גינובילי הוא השחקן האהובאי פעם גם עלי (יחד עם סטיב נאש)
    בלי נתונים פיזיים מרשימים,
    שחקן שמחליט מה לעשות עם הכדור עוד לפני שהכדור מגיע אליו.
    שחקן של שכל וביצים.

  5. תודה על הדברים על בירד הגדול.
    רק תיקון חשוב, בירד לא היה אומר לעולם "אני אחד הקלעים הטובים בליגה כעת …" זה לא הסגנון של הטראש-טוק במייטבו אלא כמובן: "אני הקלע הטוב בליגה…"
    ולצטוט המלא:
    Rook, I am the best f—ing shooter in the league. In the league, understand? And you’re up here trying to f—ing tell me something?

  6. כל השחקנים שניבחרו ראויים כמובן; כל אחד והטעם שלו. מבין השחקנים הפחות מוכרים וטובים תמיד אהבתי את האומץ והפייט של ג'ון סטארקס שלא פחד אפילו לעמוד מול מייקל ג'ורדן. ושימו לב: אף אחד לא בי[חר במייקל ג'ורדן, הטוב והגדול מכולם, אבל טיפוס שקשה לאהוב.

  7. נהדר.
    נראה לי שבדור של הילדים היום, לא מעט אנשים אנשים עוד 15 שנה יבחרו באיזאה תומאס להיות האיש שלהם. מסוג השחקנים שחייבים לאהוב. רק שיתן עוד כמה שנים ברמות האלה.
    לגבי מאנו, גם אצלי הוא למעלה למעלה ברשימה. גאון כדורסל. הצלופח האולטימטיבי.

  8. נהדר. כל אחד מהשחקנים הוא אגדה בפני עצמו. את כריס מאלין גם אני מאוד אהבתי, הוא היה גאון כדורסל. אם רק היה אתלט טוב יותר כל זבי החוטם הצעירים היה שומע עליו. גם את הורנאסק מאוד אהבתי, עוד אחד שהיה אובר אצ'יבר רציני.
    לדעתי בגמר של דאלאס מול לברון ושו"ת נוביצקי לא היה דוד מול גוליאת, זו קצת הוצאה מפרופורציות. היתה לדאלאס קבוצת וטרנים מעולה שרצה ביחד ותקתקה כמו שעון (כמובן שהייתי בעדם יחד עם 99% מאוכלוסיית כדור הארץ).
    חמישיה של מג'יר ג'ונסון היתה יכולה לשחק מול כל חמישיה אחרת גם היום.
    ג'ינובילי, אח, אני כבר מתגעגע ונהנה מכל דקה שאני צופה בו.

    1. כמה הערות לי אליך:
      1. מאלין היה שחקן גדול אך גאון כדורסל כבירד ומג'יק הוא לא היה.
      2. הורנאסק היה מגדולי הקלעים הטהורים בכל הזמנים ושחקן חכם מאוד ומוסר מצוין ועם יחס אס'-אי' של רכז טוב. השלישייה סטוק-הורנאסק-מאלון הייתה נפלאה, אך לא וינרית כ"כ וכך גם שלישיית TMC עם הארדאוויי-ריצ'מונד-מאלין שהייתה גם מלהיבה בסגנונה.
      3. מה שנכון לחמישייה של מג'יק נכון לחמישייה של בירד אלא שהיא הייתה נגמרת יותר מהר בגלל פציעות.

  9. מדבריי על בירד במאמר הרשימה שלי "שחקני הפינה הטובים ביותר בכל הזמנים":
    הפורווד הטוב בכל הזמנים ומגאוני המשחק הגדולים ביותר שהעלה את תפקיד הפוינט-פורוורד לדרגת אומנות. מנהיג, וינר, תחרותי ברמה הגבוהה ביותר. קלעי מעולה מכל הטווחים שעם שברים ועיוותים באצבעות יד ימין שנבעו בפגיעת כדור סופטבול שנע במהירות 160 קמ"ש באצבעות ידו בקיץ 79' לפני כניסתו לנב"א, הגיע ל-49.6% מהשדה, 37.6% מהשלוש ו-88.6% מהקו בעונה הסדירה (24.3 נק' ב-38.4 דק' למשחק); 47.2%, 32.1% ו-89% בפלייאוף (23.8 נק' ב-42 דק' למשחק); 45.8%, 42.2% ו-87.6% במשחקי סדרות הגמר (21.74 נק' ב-42.7 דק' למשחק). יד ימין הייתה במקור ידו הקולעת היחידה ובגלל הבעיה הנ"ל למד לקלוע טוב גם ביד שמאל. יש לציין שעל אף מצבו הבריאותי הלקוי וכאביו החזקים באותה תקופה (בעיקר בגב אך גם במרפקו ובכף רגלו ועוד פציעות כשהוא משחק בעונות אלו 180 מש' ומחמיץ 66 מש' שמהן 22 בשנייה ו-37 בשלישית), בשלוש עונותיו האחרונות (לא מחשיב את ששת המש' ששיחק בעונה שלפניהן בתחילת 88/9' ונאלץ אחריהם לעבור ניתוח בכף רגלו), השיג נתונים טובים מאוד: 21.62 נק' ב-46.57% מהשדה, 37.24% מהשלוש ו-91.86% מהקו), 9.19 רי', 7.22 אס', 1.42 חט', 0.84 חס' ו-3.08 אי' ב-38.24 דק' למשחק.
    גאונות המשחק שלו חיפתה על יכולת אתלטית די חלשה ביחס למקובל ברמה הגבוהה ביותר, וכן סייעה לו מאוד ביכולת המסירה ובקליטת הכדורים החוזרים: הוא מחזיק עד היום בשיאי ממוצע אס' למשחק לפורוורד בעונה הסדירה (6.35 – ללברון עד עכשיו 6.6), בפלייאוף (6.48 – ללברון עד כה 7.32) ובמשחקי גמר (6) כשבפלייאוף מדובר בשיא לשחקן שאינו רכז, וכן בשיא ממוצע אס' בגמר מסויים לשחקן שאינו רכז (9.5 ב-86'), שיא אס' בפלייאוף לשחקן שאינו רכז (1,062) ועוד, וכן יש לציין שיחס האס'-אי' שלו היה מעל שני אס' לכל איבוד שזה מעולה לפורוורד: 2.02 אס' לכל אי' בעונה הסדירה, 2.1 בפלייאוף ו-2.05 בסדרות הגמר;
    וכן לגבי הרי': הוא מחזיק בשיאי ממוצעי רי' לשחקן שאינו שחקן פנים בפלייאוף (10.26) ובגמרים (11.76), שיא ממוצע רי' למשחק בפלייאוף לשחקן שאינו שחקן פנים (14 ב-81'), שיא ממוצע רי' בסדרת גמר מסוימת (15.3 ב-81' לצד 15.3 נק' [41.9% מהשדה ו-81.3% מהקו], 7 אס', 2.3 חט' ו-3.2 אי' ב-42.8 דק' למשחק, אך סדריק מקסוול זכה בתואר ה-MVP). לגבי ממוצע רי' בעונה הסדירה, רק דניס רודמן (13.7), הפי היירסטון (10.33) וביל קאנינגהאם (10.15) ששיחקו קרוב לסל יותר ממנו ואפשר להחשיבם כפאוורים קלטו יותר כדורים חוזרים ממנו (10 רי' למשחק – ב-9 עונותיו הראשונות היו לו 10.2 למשחק) בין השחקנים שאפשר להחשיבם כשחקני פינה.
    בנוסף היה חוטף טוב ומעלה עם 1.73 חט' למשחק בעונה הסדירה (1.84 ב-9 עונותיו הראשונות), 1.8 בפלייאוף ושני חט' למשחק בגמרים.
    בנוסף, בהשפעת גאונות המשחק שלו הוא היה שחקן מגוון שידע לעשות הכול ובייחוד ברגעים המכריעים, ולשחק היטב בכל עמדה, והוא היה אמור להיות השחקן הרביעי שמשיג קוואדרופל-דאבל לפני אולאג'ואן כשלאחר 3 רבעים במשחק נגד יוטה ג'אז ב-18 בפברואר 85', בירד הגיע ל-30 נק', 12 רי', 10 אס' ו-9 חט' בניצחון 94-110, כשבירד לא משחק ברבע האחרון בגלל הפער הגדול בסיום הרבע השלישי (64-90). הוא נשאל בסיום אם לא רצה להיכנס לכמה דקות ברבע האחרון כדי להשיג קוואדרופל-דאבל, וענה: "לשם מה? כבר גרמתי להם מספיק נזק!"
    שירים שלי על לארי בירד-
    לארי ג'ו בירד (שם השיר והכותרת)
    הכדורסלן הלבן הטוב ביותר,
    אין גאונות משחק יותר ממנו בכל שחקן אחר!
    הפועל שהפך לאגדה גדולה,
    ענק כדורסל במלוא מובן המילה!
    יכולת קליעה כבירה,
    חכמת משחק אדירה,
    והקרבה ממש נדירה.
    המנצח הגדול של הרגעים האחרונים,
    הפורוורד הגדול של כל הזמנים!
    מי שהכניע בשיאו כל יריב,
    נכנע לגב שהכאיב.
    זהו שיר על ציפור נדירה
    שאת סודה המלא לעולם לא נדע!!!
    The hick from French Lick (שם השיר והכותרת)
    The hick from French Lick,
    With great basketball chic,
    Who was bluff and meek,
    That know to throw better than kick,
    Came to work every game and every week,
    Played with "Chief" and "stick",
    Giving them and all his team what they seek.
    Although that his power for the NBA was weak,
    His game genius made him so big.
    Not much can achieve what he had pick.
    His games against magic gave the NBA the heat,
    Before Air Jordan bring more than a little bit,
    And before the genius manager & marketer was on the commissioner seat.
    The game of Lawrence Joseph Bird, best forward to see
    Who was great all-around player with killing shot from three,
    No one could like him to be!
    שירים של אחרים על בירד:
    Thomas W. Montgomery / Indiana has a new state bird!
    Wherever Hoosiers gather, they no longer talk of weather.
    Indiana has a new state bird!
    His claim to fame is just the way he plays the game.
    Indiana has a new state bird!
    It's not the Cardinal now. Hey, Larry, take a bow.
    Indiana has a new state bird!
    He came from old French Lick on up to ISU.
    He came to play some basketball.
    Now, no one knows a thing of what the future will bring.
    But, for now, we're gonna spread the word…
    The fightin' Sycamores are rackin' up the scores,
    And Indiana has a new state bird!
    Indiana has a new state bird!
    (כאן אפשר לשמוע את השיר: http://www.psci.net/tonjame/tim/)
    The Night before Birdmas
    That was the night before Birdmas, when all through the Garden,
    Not a Piston was stirring, not even a Rodman.
    The banners were hung by the rafters with care,
    In hopes a new banner soon would be there.
    When last they were great, the Celtics were quick,
    To admit success rested on the hick from French Lick.
    Before Garnett and Allen and Pierce restored glory,
    A bumpkin named Larry was the Celtics’s best story.
    Though hardly a specimen rippling with muscle,
    He could beat his opponents with resolve and with hustle.
    He shot with precision and was fierce under pressure,
    There was no doubt at all he was the Celtics’s great treasure.
    He showed from the start he was a very tough cookie,
    Improving the Green by 32 games as a rookie.
    But a winning record did not make Larry feel graced,
    Without rings he deemed his career was a waste.
    With Kevin and Robert and Max in the mix,
    He earned banner fourteen against the Rockets in six.
    But beating the Sixers, down 3-1, was a story much greater,
    “Moses really does eat sh*t,” Bird told adoring fans later.
    Superlatives came over land and sea,
    About the Celtics’s big small-forward who wore thirty-three.
    Who passed like he had eyes all over his head,
    And caused teams across the league to quiver with dread.
    Though he drained more game-winners than there are stars in the sky,
    The next ring eluded him and no one knew why.
    Perhaps he needed just the right rival on just the right day,
    a power of destiny to stand in his way.
    The ’84 Finals brought an opponent of old,
    The Lakers all dressed in their purple and gold.
    This time no Wilt and no Jerry to fight,
    But Kareem and Magic would show plenty of might.
    The Lakers went up two games to one as expected,
    Running the "showtime" offense they'd perfected.
    But the Celtics played blue-collar ball in game four,
    Marked by the sound of Kurt Rambis hitting the floor.
    Larry and the Celts won the series in seven,
    Sending Beantown faithful to basketball heaven.
    And perhaps those heroics were the cause to be heard,
    One Magic Johnson say: "I fear no one – but Bird."
    Though he would fall to L.A. in following seasons,
    Bird battled on for all the right reasons.
    For Larry Bird played for the love of the game,
    He did not play it for fortune and fame.
    His heart was rewarded in the '86 year,
    The addition of Walton made for a team all others would fear.
    Larry felt it the best basketball team he'd ever seen,
    That gave him ring three and banner sixteen.
    Despite age and wear and an always sore back,
    Larry kept his team feared and on the attack.
    It was during his twilight that Bird showed his true fight,
    Saying no matter how old, "I gotta play like that every night."
    Thanks to Bird there are games about which people still speak,
    Like "The Steal" on Isaiah and "The Duel" against 'nique.
    Chants of "Larry" will live with those who still know,
    That the term "Big Three" was coined decades ago.
    And yet there is room for the Celts of '08,
    To build on the lore that made Larry so great.
    The best part is their victory came 'gainst the team,
    That expected to prove gold is better than green.
    Larry himself would be the first to admit,
    That others before him lived up to his grit.
    Celts' Pride did not start with Bird's drive and hustle,
    It began with the great center – a man called Bill Russell.
    Somewhere in heaven, Red lights a cigar,
    To salute the team Danny and Doc took so far.
    Some nights in the Garden, the smoke is still there,
    Red’s victory signal for an opponent laid bare.
    To all of the men who have worn Celtic green,
    We the fans thank you. You know what we mean.
    And for the best franchise, and for basketball's sake,
    Happy Birdmas to all, and to all a fast-break.
    (לא מצאתי מי חיבר)

  10. ציטוטים מבירד ועליו:

    על כדורסל והחיים[עריכה]
    "לא משנה כמה טוב אני, אני עדיין רק הכפרי מפרנץ' ליק!"
    "כל אחד חייב להישפט במקומו ובזמנו. מה שמתאים לסלטיקס מודל 1987 לא היה מתאים בהכרח ללייקרס של 1973, לכן המושג הטוב ביותר מוטעה מיסודו."
    "מנהיגות היא לגרום לשחקנים להאמין בך. אם אתה אומר לחברך לקבוצה שאתה מוכן לשחק הכי קשוח שאתה יכול, מוטב שתעשה זאת. שחקנים יזהו מיד מי שמזויף, והם יכולים לספר מתי לא נתת כל מה שיש לך."
    "מנהיגות היא לצלול לכדור אבוד, לגרום לקהל להיות מעורב, לגרום לשאר השחקנים להיות מעורבים. זה יכול להיות לקחת אותה ובאותה מידה להתחלק בה. זו הדרך היחידה לקבל כבוד מהשחקנים."
    "מנצח הוא מי שמזהה את כישרונות מתת־האל שלו, מפתח אותם למיומנויות ומשתמש במיומנויות האלו להגשים את מטרותיו."
    "אני תמיד ידעתי מה קורה במגרש. אני רואה מצב מתרחש ואני מגיב."
    "מה טוב יותר, כלבים או מקלות של מטאטא? אני מתכוון האם העולם באמת יֵדע אי פעם?"
    "כשאתה נושא תווית 'הטוב ביותר', אתה רוצה להישאר כך, ואינך יכול לעשות זאת באמצעות התבטלות. אם אני לא ממשיך להשתנות, אני היסטוריה!"
    "דחוף עצמך שוב ושוב. אל תוותר אפילו על אינץ' אחד עד שנשמעת השריקה לסיום!"
    "אתה לא קולע אף לא אחת מהזריקות שאתה לא לוקח. 87% מהזריקות שתיקח אתה גם תחטיא. אני לוקח 110% מהזריקות שלי!"
    "כשהייתי צעיר לא רציתי לרדת מהמגרש עד שהדברים היו בדיוק כפי שצריך. החלום שלי היה להיות מקצוען."
    "יש לי השקפה שאם אתה נותן 100% כל הזמן, איכשהו דברים יעבדו בסוף."
    "אני לא יודע אם אני התאמנתי יותר מכל אחד אחר, אבל אני בטוח שהתאמנתי מספיק. אני עדיין תוהה אם מישהו איפשהו התאמן יותר ממני!"
    "אני באמת לא אוהב לדבר על כסף. כל מה שאני יכול לומר שהאל הטוב חייב לרצות שיהיה לי אותו!"
    "לא משנה מי קולע את הנקודות, אלא מי יכול להביא את הכדור לקולע."
    "בשורה התחתונה, כדורסל זה כדורסל!"
    "השחקנים הטובים ביותר ישחקו, כך זה יהיה תמיד!"
    "ראשית שלוט ביסודות!"
    "כאשר יום אחרי יום סטודנט נלהב יותר מדי מאחזר עובדות לשימוש בעתיד, הוא שלמד לסמוך על הטבע, ימצא צורך בכיוונים חיצוניים פחותים מתמיד. הוא יזרוק נוסחה אחר נוסחה עד שיגיע למסקנה: תן לטבע לעשות את שלו! (באנגלית: 'תן לטבע לקחת את הקורס שלו')"
    "הוא השחקן המרגש והמדהים ביותר המשחק כיום. אני חושב שזה פשוט אלוהים שהתחזה כמייקל ג'ורדן!" ~ לאחר משחק מול שיקגו בולס שבו קלע ג'ורדן 63 נקודות
    "ככל ששיחקתי לא היה אכפת לי מי ישמור עליי: אדום, צהוב, שחור. רק לא רציתי שבחור לבן ישמור עליי, בגלל שזה חוסר כבוד למשחקי!"
    "הדבר היחיד שהטריד אותי כששיחקתי ב־NBA הוא שהייתי מתעצבן כשהם שמו בחור לבן [לשמור] עליי!"
    "אם יום תשלום החוב לבנק היה מתקרב, ואנחנו היינו זקוקים לנעליים, היא השיגה את הנעליים, ואחר כך התמודדה עם אנשי הבנק. אני לא מתכוון לכך שהיא לא שילמה את החוב לבנק, אלא שהילדים תמיד היו ראשונים בסדר העדיפויות." ~ בירד מספר על ההתמודדות עם הקשיים הכלכליים בילדותו לאחר התאבדות אביו
    "בכל פעם שסוף המשחק היה צמוד, אמרתי למאמן: "פשוט תנו לי את הכדור וזוזו מהדרך!" "
    טראש טוק והומור[עריכה]
    "מאיפה הוא יודע? קינג היה זקוק לשלוש בחינות להגיע ל־100. הכוונה לסך־הכול כמובן!" ~ תגובה לברנרד קינג שאמר: "לנצח את הסלטיקס בביתם נותן לך אותה הרגשת התעלות שאתה מרגיש כשאתה מקבל 100 בבחינה ממורה שחושב שאתה מטומטם!"
    "כמובן. הוא היה ילדון נחמד והוא חייב לי 80$!" ~ בתשובה לשאלה אם ג´ון סמול, שהסלטיקס שחררה מהקבוצה בטרום עונה, יחסר לו.
    "כי קלענו פחות נקודות מהם!" ~ בתשובה לשאלה מדוע הסלטיקס הפסידו לניקס.
    "קצת קשה לנצח משחק שהפסדנו!" ~ לעיתונאי בוב בריאו ששאל אותו מדוע הם לא ניצחו את המשחק.
    "אני אוהב לשחק עם מקהייל למרות שיש לו רק שלוש מהירויות: לאט, עצור, וחכה רגע!" ~ בסיום עונת 85/6
    "מקהייל מגיע לאימונים באותה חדווה והתלהבות כמו מיס עולם שצריכה לשטוף רצפות!" ~ על יחסו של מקהייל לאימונים
    "זו הייתה עבירה? תגיד לי, הליגה משלמת לך עמלה על עבירות?" ~ לשופט סטנפורד על שריקה לעבירה שלא מצאה חן בעיניו
    "תגיד, קווין, האם לדעתך צ´ארלס בארקלי נמוך מדי או שמן מדי?" ~ לקווין מקהייל בחימום למשחק נגד פילדלפיה והאציל
    "אני מקווה שביל למבייר ישמור עליי. כששמים שחקן לבן לשמור עליי זאת העלבה אישית ופגיעה בכבודי, והם ישלמו על כך. מה דעתך? האם להענישם עם 40 או 50?" ~ לאיינג´ בחימום לפני משחק נגד דטרויט וליד הספסל שלה
    "היי, 'מקל' ('סטיק' באנגלית – כינויו של קווין מקהייל), הגד לי שתי מילים שיאפשרו לי לעוף כמו מייק (מייקל ג'ורדן)!" ~ לקווין מקהייל, שענה: "תלה את עצמך!" (באנגלית מדובר בשתי מילים: "Hang yourself!‎")
    "אם כל כך פוחדים שהגורילות ייעלמו מהעולם, איך זה שאי אפשר להיפטר מג'וקים?" ~ שאלה למייקל קופר לפני קליעות עונשין חשובות שעמד קופר לקלוע נגד הסלטיקס במשחק פלייאוף כשקופר כבר מכדרר על הקו לפני הזריקה.
    "מי שומר עליי, צ'אק? האם מישהו שומר עליי? כדאי שתשים מישהו או שאני אגיע ל־60!" ~ לצ'אק דיילי, מאמן הפיסטונס לאחר שבירד קלע מעל דניס רודמן, שהיה שחקן הגנה מעולה, 4 סלים רצופים.
    במשחק נגד דטרויט צעק בירד לחבריו לקבוצה: "אני פנוי! מהרו לפני שהם ישימו לב שאף אחד לא שומר עליי!" ואחר כך קיבל את הכדור, הכניס מרפק לרודמן, קלע על השמירה שלו, והלך לדיילי ואמר: "כדאי שתוציא את הבחור הזה ותכניס מישהו אחר שיעשה עליי הגנה, כי זה קל מדי כשאני כל כך חופשי כך!"
    "אז הבנתם את זה? אני הולך לעמוד בדיוק כאן. אני לא הולך לזוז. הם ימסרו לי את הכדור והקול הבא שתשמעו יהיה של הכדור פוגע בתחתית הרשת!" ~ לספסל של דאלאס מאבריקס במסע משחקים למערב ב־1986 לפני פסק זמן בסיום דבריו שבו הוא תיאר מה הולך להתרחש לאחר פסק הזמן: הוא אמר שאיינג' יכניס את הכדור למגרש וימסור לדניס ג'ונסון שימסור לו את הכדור לפינה והוא ילך צעד אחורה ויקלע שלשה. כך בדיוק קרה, ובחזרתו להגנה התעלם מאנשי המאבריקס.
    הוראס גראנט ניסה פעם לדבר טראש־טוק עם בירד ואמר לו במשחק ביניהם: "אתה לא הולך לקלוע! אתה לא הולך לקבל את הכדור!" ובירד בתגובה ענה לו שהוא יקבל את הכדור, יטעה שמאלה, ויקלע ביד ימין זריקת וו (הוק שוט) מעליו, וכך בדיוק היה.
    "סליחה, צ'ארלי!" ~ בירד צועק על הפורוורד צ'ארלס סמית' במשחק נגד ניו יורק ניקס לפני שקלע בשנייה האחרונה סל מרחוק שניצח את המשחק.
    "אני רוצה שכולכם תדעו שאני אנצח את הדבר הזה. אני רק מסתכל סביב לראות מי מסיים שני!" ~ לפני תחרות השלשות ב־1986 שהייתה הראשונה שזכה בה (שהייתה גם תחרות השלשות הראשונה שנערכה) ולאחר שנכנס לחדר ההלבשה והסתכל סביב זמן מה בלי לומר מילה.
    "אפילו אם הייתי מעמיד את הנכדה שלי בת ה־10 על הפרקט, לפחות 5 כדורים היו נופלים על ראשה!" ~ כמאמן הפייסרס לשחקניו במחצית לאחר שלקחו רק 8 ריבאונדים בחצי הראשון (שני הרבעים הראשונים).
    "זאת בטח הייתה שנה גרועה למאמנים!" ~ תגובתו לבחירתו ל"מאמן העונה" בשנת 2000
    "ככל הנראה יש להם סיכוי לנצח אותנו. כבר 20 שנה לא שיחקתי וכולנו כבר זקנים." ~ כשנשאל האם יש לנבחרת ארה"ב של אולימפיאדת לונדון 2012 סיכוי לנצח את ה"דרים טים" המקורית של אולימפיאדת ברצלונה 1992.
    נאמר עליו[עריכה]
    "כששיחקתי היה רק אחד שחששתי ממנו – לארי בירד." ~ מג'יק ג'ונסון
    "הרבה שחורים כל הזמן שואלים אותי: 'האם לארי בירד באמת היה יכול לשחק כל כך טוב?' אני הייתי אומר שהוא היה כל כך טוב… שזה היה מפחיד!" ~ מג'יק ג'ונסון
    "לארי, סיפרת לי רק שקר אחד: אמרת לי שיהיה עוד לארי בירד. לעולם, אי פעם, לא יהיה עוד לארי בירד!" ~ מג'יק ג'ונסון בטקס הפרישה של לארי בירד
    "בירד, בירד, בירד, בירד ובירד." ~ צ'אק דיילי לפני משחק אולסטאר שבו היה מאמן נבחרת המזרח בתגובה לשאלה מהי החמישיה הפותחת שלו
    "לארי בירד רק זורק את הכדור באוויר והאל מזיז את הסל מתחת לכדור!" ~ הכרוז של "קליבלנד קבלירס", הוֹוִי צ'יזק (Howie Chizek), לאחר שבירד קלע 60 נקודות במשחק אחד ו־48 במשחק שאחריו.
    "אילו נתנו לי את שמות כל שחקני הכדורסל הטובים שהיו מעולם, ואמרו לי לבנות מהם קבוצה, לארי היה האדם איתו הייתי מתחיל. אולי ג'ורדן טוב ממנו, אבל אני הייתי רוצה להתחיל קבוצה עם בירד." ~ רד אאורבך
    "לא היה ואין שחקן, ההופך את ארבעת שותפיו על המגרש לטובים יותר, כפי שעשה זאת בירד." ~ רד אאורבך
    "שמעתי הרבה עליו כששיחק במדינת אינדיאנה, וקראתי עליו בספורטס אילוסטרייטד, אך כל חברי ב־NBA אמרו לי שהוא לבן, איטי וקצת כבד, ללא ניתור, ושהוא המוערך יתר על המידה מספר 1 מכל הטירונים. לאחר 30 דקות באימון הראשון, ידעתי שהגיע אלינו אחד מהשחקנים הגדולים ביותר שראיתי. בלי להוציא מילה הוא הפך כמעט מיד למנהיג ללא עוררין שלנו. הוא שוחח איתי ולא התביישתי ללמוד מהצעיר, כי ידעתי שהשחקן הטוב בעולם מנסה לשפר את משחקי. למרות גילו הצעיר הרגשתי מין צורך לשחק טוב ולא לאכזבו. הוא בבת אחת הפך אותנו לקבוצה מצוינת." ~ טייני ארצ'יבלד
    "אני לא יודע איך זה, למה, ומדוע, אך כששיחקתי איתו, פתאום הרגשתי שאני משחק ביתר מאמץ, שכל ואחריות, כאילו אסור לי לאכזב אותו. איתו עשיתי דברים שלא עשיתי מעולם. כשהוא היה טופח לי על הגב ואומר 'משחק טוב', אפילו רבע שעה הרצאה של רד על שהייתי טוב, ואפילו מאמר בספורטס אילוסטרייטד, לא היו שווים כמו טפיחה על הגב ממנו." ~ דני איינג'
    "עם לארי אתה מרגיש שהוא יביא אותך לחוף מבטחים, שהוא כבר ידאג לכך שננצח." ~ רג'י לואיס ששיחק עם בירד בשנותיו האחרונות בקריירה של בירד
    "כשהוא על המגרש, אתה לא מתפלל לנס, אתה מצפה לנס. זהו לארי. איתו אף פעם לא איבדתי תקווה." ~ ביל פיץ', מאמן בוסטון בתחילת שנות ה־80
    "איתו זה כאילו שחתיכה ממנו נכנסת לכל אחד מאיתנו. כאילו שאיתו על המגרש משהו עושה מאיתנו טובים יותר." ~ די בראון
    "ללארי בירד על המגרש יש את רמת המוסר שיש לכריש בבריכת דגים." ~ ד"ר ג'יי
    "זה כמו לדחוף יתד דרך הלב!" ~ הכדורסלן גלן רייס , כששיחק במיאמי היט על השפעת הטראש טוק של בירד על היריבים.

  11. תודה רבה על זה שאף אחד לא בחר במייקל – אין בעיה אני בוחר בו. שם את כולם בכיס הקטן . ומצטער מאוד אבל מאז הרבה שנים עברו מאות שחקנים ואף אחד לא באמת באמת עשה לי את זה לגמרי כדי לשנות את האהבה שלי לגדול מכולם להשכיח אותו וממש ממש להתחבר. עד שהגיע סטף והחזיר את הקסם. אלה בעייני שני השחקנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק (ההיסטוריה שאני ראיתי) ואם אפשר לבחור גם מקום שלישי אז אני בוחר בדוראנט.

    1. אין מצב שדוראנט טוב יותר מלברון. לברון בגמר האחרון היה גם הוא נפחא עם ט"ד ראדון בגמר ובעונה הקודמת הוביל את שחקני שצי הקבוצות בכל חמשת הנתונים העיקריים בזכייה באליפות. במכלול היכולות והתכונות לברון פשוט טוב יותר בבירור.

      1. אני חושב אחרת אבל לא אתווכח על זה. לברון שחקן מעולה אחד הגדולים בכל הזמנים אבל אני חושב שדוראנט יותר טוב ממנו ויעיל יותר ממנו. אני רק אזכיר שלגבי אליפויות גם לברון לא הצליח לקחת שום אליפות כששיחק בקליבלנד כמו שדוראנט לא הצליח ב okc. לברון עבר למיאמי דוראנט ל GSW. אני מאמין שבלי פציעות וכ לדוראנט יהיו בסוף יותר אליפויות מלברון. בכל מקרה אני יודע שיש הרבה אנשים שחושבים לברון הוא השחקן הכי גדול בזמננו זכותי לחשוב אחרת. השאלה גם היתה את מי אני אוהב יותר שזה סובייקטיבי… בכל מקרה לא מוריד מלברון ולא מתווכח. זו דעתי

        1. בתקופה בקליבלנד הקאבס פשוט לא היו מספיק טובים לאליפות והצוות המסייע לא היה ברמה מספיק טובה לכך.
          דוראנט לא היה קרוב לט"ד בגמר או להוביל את שחקני שתי הקבוצות בסדרת גמר בכל הנתונים החשובים (נק', רי', אס', חט' וחס').
          עובדתית ומעשית במכלול היכולות והתכונות לברון פשוט טוב יותר אך לא בכ"כ הרבה. גם לברון מצוין בשני צדי המגרש, ולברון ריבאונדר טוב יותר, מוסר טוב יותר, חוטף טוב לא פחות ואולי יותר וחוסם טוב יותר. כך שהוא פשוט טוב יותר בבירור במכלול.

  12. מאנו גינובילי. שחקן די מושלם. לא מבין למה מתעקשים פה שהוא לא אתלטי, הוא אתלט אדיר. ההגדרה ל"שחקן שבשבילו קונים כרטיס". גם אני כבר מתגעגע. תודה לכותבים.

  13. איך אומרת הבדיחה על הרבי שאים אליו אנשים עם בעיה:
    הוא אומר לאחד: "אתה צודק". ואז לשני: "אתה צודק", וכך הלאה… ואז אישתו אומרת לו: "איך ייתכן שגם זה וגם זה צודקים?". אומר לה הרבי: "גם את צודקת!!".

    ככה הרגשתי עם הרשימה הזו שלכם – כולכם צודקים. פינה חמה בלב לכל הנבחרים, כשמעל כולם מאנו, וקצת מעליו מג'יק, שאצלי הרגע הגדול ביותר שלו לא היה סל, גם לא אסיסט, ריבאונד או חסימה. זה היה… איבוד כדור!

    למי שלא זוכר: פורטלנד הגדולה של תחילת שנות ה-90 היתה טובה מהלייקרס וסיימה עם מאזן עדיף. בגמר המערב, נדמה לי במשחק 5 כשהיה שיוויון 2:2 בסידרה, פורטלנד יצאה להתקפה אחרונה בפיגור (נקודה או שתיים, לא זוכר). הם החטיאו ומג'יק קיבל את הכדור קרוב לפינת המגרש בצד שלו עם כמה טיקים על השעון. מה עשה הגאון? "מסר" את הכדור לחצי המגרש של פורטלנד, איפה שאין אף שחקן כלל! הכדור התגלגל לו לאיטו לאורך כל המגרש עד שיצא לחוץ ליד הסל של פורטלנד. ברגע היציאה, השעון נעצר על עשירית שנייה לסוף.
    Check, and mate
    הלייקרס זכו בסידרה ועלו לגמר.

    מילה לגבי מאלין – למי שלא זכה לראותו, סגנון המשחק של מייקל רול עתה במכבי ת"א מזכיר מאוד את הסגנון שלו – קלעי אבסולוטי שלא נרתע גם לעשות דברים אחרים. ההבדל ברמות מובהק כמובן, אבל לדעתי הסגנון דומה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט