יומניקס היקר #1 / דובי עופר

תמונה קשורה

ובכן, אני אומר לעצמי, הבא נסמוך על זכרונם הקצר של הבוחרים הקוראים, ונכנה את הטור הנוכחי "#1". נתעלם מפוסט הבכי והנהי המסורתי של תחילת העונה, ונעמיד פנים שלא צפיתי חורבן טוטלי של הפסאודו קבוצה שנבנתה בכישרון כזה, וגם שזו הפעם הראשונה שעולה סיכום אירועים של קורות הניקס לעונת 2017-18.

אני שמח, גאה ומאושר לפתוח את יומן הניקס הראשון לעונה הנוכחית בצהלה!! הניקס בפלייאוף!! הניקס נראית פאקינג אשכרה כמו קבוצה! כל רוב נבואות הזעם מתחילת העונה מחוק נמחקו וזרוק נזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה, והנה אנחנו יוצאים לדרך חדשה וזוהרת שסופה מי ישורנו.

(מת על השיר הזה. תהרגו אותי למה)

ומעשה שהיה כך היה.

את העונה פתחנו עם שלושה הפסדים רצופים וכואבים, בהם שתי תבוסות כואבות לבוסטון ואוקלהומה מלומאדרפאקר סיטי. בתוך כך הרנאנגומז יקיר הקהל נמחק לחלוטין, פורזינגיס נראה כמו סתם משהו ארוך חסר בליטה כפולה באמצע הגוף מתחת לבטן, טימי ג'וניור כמו גאנר חסר מצפון ומצפן, והקבוצה נראית כמו משהו שעבר כמה פעמים בפוד פרוססור למרות שהוא בכלל צפרדע או כל דו חי שעולה לכם בראש. כלומר כצפוי. מאידך, המשכנו בשלושה ניצחונות, מהם אחד נעים במיוחד ב19הפרש בקליבלנד. אתם בטח מתים לדעת מה הסוד שלי סבא. במילה אחת –

ראמוןסשנסהאפסעףלספסללמקוםשבושוחיםדגיפיראנהרעביםוג'ארטג'קקשישאהתחיללפתוחבעמדתהרכז. c'est tout. (לא זה תות. זה הכל. גם אני התבלבלתי בפעם הראשונה).

סרטון טריביוט לג'ארט ג'ק!!!!! פאק!

 

החילוף הנ"ל "הפיח רוח חיים חדשה בקבוצה", או במילים אחרות החליף כמו רכז במשהו שיודע לרכז, ופתאום הקבוצה רצה ל4-10 נפלאים שנמשכו חודש שלם וכללו רגעים מענגים במיוחד שבהם יכולת אשכרה לתת לעצמך מכה על השכם ולהגיד בסיפוק "יש עתיד".

מאז היו כמובן עוד ירידות ועליות, רגעי סיפוק יוצאי דופן כמו מלוא הזבביר שהאכלנו את המוקיון המקפץ מל.א. שבנו אבן בולה לא הצליח לעשות בMSG מה שאבאל'ה כה קיווה שיעשה ועוד כהנה וכהנה רגעים משמחים שכולי תקווה שלא ניאלץ לחזור ולהתרפק עליהם בסוף השנה כשנחמיץ את הפלייאוף.

נתעלם גם משבריריותו המסתמנת של הפורזינגיס, שהספיק להחמיץ שישה משלושים ושניים המשחקים עד כה, מהמשך מחיקתו של הרנאנגומז היקר, מנוכחותו של "רון בייקר" על פרקט רשמי בNBA וכמובן מחזרתו של הפלא הצרפתי המתולתל למגרשים. עזבו, יומן ראשון. בואו נגיל ונשמח.

כרגע אנחנו מתרכזים בצד המרוח של הפרוסה. למשל, פורזינגיס יקיר האומה נראה לחלוטין כמו פרנצ'ייז בהתהוות. הילד שם כמעט 25 במשחק, עם שתי חסימות, 38% משלוש, רפרטואר התקפי מלא שכולל זריקות מכל הטווחים, סיבובים, סיבסובים, פלייה, רלווה, פיידאוויי וצעד וחצי, וכנ"ל בהגנה, הכל בכל מכל כל. נשמח לקצת יותר מ6.7 ריבאונד בכל משחק, אבל בשביל זה יש לנו את הפליט התורכי המקנטר שמלכלך ידיים מתחת לטבעות עם עשרה קרשים לערב.

תראו את פורזינגיס מראה לאבנבולה מאיפה משתין הלטבי:

נקודת האור הנוספת היא הצרפתי הצעיר, פרנק ניליקינה. הורנאסק נותן לרוקי לשחק רבעים אחרונים שלמים, כולל הארכות. הילד מחזיר בהחזקת כדור בוגרת להפתיע, קבלת החלטות שהולכת ומשתפרת ותחושת תקווה מעומעמת בנוגע לעתיד. כוכב כנראה לא ייצא מהבחור, אבל רכז ראוי ולגיטימי בליגה הוא בהחלט יהיה, בזכות הגובה (1.98 מ'), הידיים הארוכות, ההגנה, החוצפה, קור הרוח וראיית המשחק. אמן כן יהיה רצון.

וגם צרפתי היה שם:

התייחסתי במילה להורנאסק, במה שיכול היה להשתמע כשבח. מרשי אינו מכחיש, רבותיי המושבעים, אך גם איננו מאשר. תכנית המשחק של הניקס הייתה ונותרה ברדק עם סוג מסוים של היגיון, שעושה שימוש בעיקר בגיוון של פורזינגיס והיכולת של טימי לזרוק בלי לחשוב ולפעמים לפגוע. יש סיכוי יותר מסביר שאם ההתנהלות הנוכחית תימשך נראה אחרי האולסטאר, בשלבים הרציניים של העונה, את ההתרסקות הכה מוכרת. אבל כרגע הס, הורנאסק נותן דקות לניקילינה ושם את כל הצ'יפים בגובה 2.23 מעל האדמה, וכרגע דיינו בכך.

עוד נציין לטובה את קורטני לי, שעומד כרגע על ממוצע קריירה של 13+ למשחק ונראה על המגרש כמו תוצר הזדווגות של קנגורו ודינמו של אופניים (מאה שקל למי שבן פחות משלושים ויודע על מה אני מדבר), את מייקל ביזלי שנותן תצוגות של 30+ כשנקרא למילואים, את קייל אוקווין שמרביץ חופשי, כמו שכתוב בחוזה, וכמובן את דגי דג מקדרמוט, שפה ושם נותן תזכורת מהנה לשחקן המכללות הנפלא שהיה.

שלישיית שוקולד מנטה מסטיק מאכילה מרורים את האחות החורגת המכוערת:

כן, קלטתם התעלמות מלאנס תומאס שאני לא סובל.

לסיכום יומן השליש הראשון, הניקס עומדים כרגע על מאזן חיובי, מגרדים פלייאוף מהצד הנכון לשם שינוי, נראים כמו קבוצה מהנה שלא נראתה בגארדן מאז ימי טרום מלו הקצרים והעליזים, כשפורזינגיס בתפקיד אמארה וסביבו חבורה נחמדת שמשחקת כדורסל מגניב לצפייה, ובסך הכל עושים חשק לקום לראות אותם בלייב (אתם פטורים כמובן).

את ההמשך כולנו מכירים, אבל עדיף שתסתמו את הפה לאיזה חודשיים ותתנו לי להקשיב לסרוסי.

 

דובי

אנטומולוג, עובד סוציאלי ומטפל.. גר בערד וגם במייל dubiduofer@gmail.com

לפוסט הזה יש 37 תגובות

  1. פורסם באתר הארץ – מתוך הבלוג "שלג באפריל" של נעמי דרום – המלחמה האבודה שלי בכריסמס.

    https://images.haaretz.co.il/blogs/naomidarom/1.4789572

    לא בטוח שהקישור יעבוד לכם, הוא אמור לעקוף את הצורך במנוי על הארץ, אז העתקתי.

    חנוכה הזה נפל לנו בזמן לא טוב. אני בדיוק בסוף הסמסטר באוניברסיטה, עם מיליון עבודות לסיים: ובאמצע הטירוף ניר נסע לשבועיים לצרכי עבודה, וחזר בצהרי נר ראשון לאחר 24 שעות במטוסים. ״תקני נרות חנוכה״, אמר לפני שצנח שדוד על הספה.

    מאז שעברנו לכאן, חגים הם נושא כאוב. בשנה הראשונה לשהותנו באמריקה חגגנו בדיוק שלושה מהם: האלווין, כריסמס וחג הפסחא. לא שהחלטנו להתנצר, אלא שמשנותינו בארץ אנחנו רגילים להיות פאסיביים – מקבלים את ההזמנות להדלקת נרות/סדר פסח/ארוחת גבינות ומתאמים ככה שהמחויבויות המשפחתיות לא יפלו אחת על השניה. בשנתנו הראשונה פה היינו היהודים היחידים בתוכנית שכל שאר האנשים בה נוצרים (ומוסלמית אחת) והלכנו עם הזרם ועם המסיבות שמישהו אחר אירגן. את הלקח למדנו בדרך הקשה: חג שלא נחגוג לא ייחגג, ואם לא נתעורר, הילדים שלנו יהיו בטוחים שהם נוצרים. וכמה שאנחנו כופרים חילונים אוכלי שרימפס, להתבולל במכוון קצת גדול עלינו.

    חנוכה הוא מקרה מורכב במיוחד. גם כי זה החג היחיד שבו נהגנו לארח את המשפחות משני הצדדים בדירתנו התל אביבית, לטגן כמות מסחרית של לביבות וסופגניות ולשיר שירים, כך שהגעגועים חזקים במיוחד – וגם כי פה חנוכה נופל תמיד בקרבת הבלוק-באסטר של החגים: כריסמס. מי יכול על כריסמס? העץ, הקישוטים, הנצנוצים, הסרטים, המקולי קאלקין, הפרנק קאפרה והבינג קרוסבי, והשירים והפעמונים והמתנות, הפסלים של סנטה קלאוס והאיילים בחצרות, שרשראות הנורות הצבעוניות והפסקול החגיגי בחנויות. השכנים בבית ממול הדליקו עץ אשוח ענקי בסלון, ובכל פעם שאני מסתכלת לכיוונם מהחלון של המטבח אני מרגישה כמו בסרט של דיסני. התחושה הזאת התעצמה עוד יותר כשבשבוע שעבר התחיל לרדת שלג, והחלון שלהם מוסגר על ידי ענפים לבנים.

    השילוב של קפיטליזם ונצרות – דת שמעולם לא בחלה בספקטקל – עוצמתי כמו כוח טבע. מי שיצא לה לעמוד בשדרה החמישית בניו יורק בשבוע של כריסמס, גבה מופנה לעץ אשוח ענק מוקף במלאכים מוארים ועיניה נישאות למופע הכריסמס האורקולי הענק, המהמם, המנצנץ, הפרוטו-פשיסטי שתופס את כל החזית בבניין של Saks Fifth Avenue – יודעת מה זה להיכנע, פשוט כי אין טעם להתנגד. להציב את חנוכה בתחרות עם כריסמס, רק בגלל שהם קרובים בתאריך, זה כמו להקרין סרט גמר של מגמת קולנוע בתיכון באולם ליד המגה-מפלצת החדשה מבית "מלחמת הכוכבים".

    באיזה צבע חנוכה
    חנוכה מגלם בדמותו את כל הסתירות וההתמודדויות של להיות יהודיה באמריקה. כך למשל, בפעם הראשונה שראיתי את פינת קישוטי החנוכה בחנות היצירה המקומית, נדהמתי לגלות שכל הקישוטים בכחול ולבן. זה בגלל שבארצות הברית – שבה אחרי הכל, הדת החזקה ביותר היא הקפיטליזם – כל חג ממותג בצבעים משלו שבאים גם עם מרצ׳נדייז נלווה: האלוווין הוא כתום ושחור (וגולגלות, שלדים ודלועים), כריסמס הוא ירוק ואדום, וחג הפסחא הוא פסטלי עם מלא ארנבי שוקולד קטנים. כך שברור שגם חנוכה צריך מיתוג, ומכיוון שזה חג יהודי – שיהיה כחול ולבן! וכיוון שבכריסמס נהוג לתלות זרי ענפים – misletoe – קשורים בסרט אדום, אז לחנוכה מוכרים זרי קישוט ייעודיים בצבעי כחול ולבן, משובצים במגן דוד. אם כבר, אז כבר. כשדיברנו על זה באוניברסיטה ואני ציינתי שהמיתוג של חנוכה הוא המצאה אמריקאית, שאר הסטודנטים – הלא-יהודים – היו בהלם. ״אבל… חנוכה הוא כחול, לא? תמיד חשבתי שחנוכה כחול״, אמרה אחת מהן.

    כל עוד גרנו בארץ הקודש, כריסמס היה אקזוטי: כשלמדתי בירושלים הלכתי לשמוע את מיסת חג המולד בכנסיית הקבר; אם הזדמנו לאירופה בדצמבר, מיהרנו ללכת לשוק כריסמס; ועץ אשוח תמיד נראה כל כך מגניב. אבל זה היה כשהיינו הרוב, וכריסמס היה של המיעוט ושל התרבות הפופולרית. עכשיו אנחנו המיעוט, וצריך להיזהר שלא להימחץ תחת משקלו של הרוב. היה יותר קל אם היינו טיפוסים שהולכים לבית כנסת, או לאירועים של ארגונים ישראלים, אבל אנחנו לא.

    לילדים לקח זמן להתרגל לעובדה שלא יהיה לנו עץ, ושום לחץ לא יעזור, אבל יום אחד הם חזרו מבית ספר עם קונספט חדש: ״אמא, נכון שבחנוכה מקבלים שמונה מתנות, אחת לכל ערב?״ זה, מסתבר, מה שעושים יהודים כשצריכים להתחרות עם ערימת המתנות מתחת לעץ המקושט והמואר. הבהרנו להם שלא, אנחנו נוסעים לטרגט, פעם אחת, וקונים מתנה אחת לכל אחד, ושיגידו תודה שהם לא מקבלים פיג׳מות, כי זה מה שהיינו נותנים להם בארץ.

    תרונות ההדתה
    בסופרמרקט המקומי, בצהרי נר ראשון, התחלתי לשאול עובדים איפה יש נרות חנוכה. ״הנאקה? הונוקה?״ הם שאלו. ״האנוקה? ג׳ואיש הולידיי?״ שאלתי, לא ידעו מה אני רוצה מהם. שאלתי על נרות, הובילו אותי למדף של הנרות הריחניים. שאלתי בשירות לקוחות, שלחו אותי למדפים של קישוטי הכריסמס. הדלקנו עם נרות שבת (גם אותם אני לא ממש זוכרת מתי קנינו). הילדים, מתברר, לא זוכרים אף מילה מאף שיר חנוכה, והם ניסו למלמל את המילים בעוד ניר ואני שרים מעוז צור וכד קטן ומתעלמים מחילול הקודש. אבל הפאדיחה האמיתית באה כשניסינו להסביר לילדים מה בעצם חוגגים. ״אה… היו יהודים ש…נלחמו עם היוונים? ואז היה מצור, אני חושבת״, אמרתי, ואז הייתי צריכה להסביר מה זה מצור. ״ונגמר השמן ו…אז היה כד קטן עם שמן שהספיק לשמונה ימים. מי רוצה לאכול?!״.

    כבר כתבתי, רבות ונרחבות, נגד ההדתה במערכת החינוך, ואני עדיין מתנגדת אליה בתוקף, אבל למען היושר האינטלקטואלי חייבת לציין שיש לה גם יתרונות: אם אתם נמנים במקרה על הרוב שההדתה מכוונת אליו, היא מהווה מיקור חוץ טוטאלי של כל תוכן דתי ומסורתי. לא צריך לדאוג שהילדים יידעו את הסיפור של החגים, לא צריך ללמד אותם שירים: הם באים מוכנים מהגן ומבית הספר. ככה הרבה יותר קל להיות חילונים.

    בסוף הזמנו זוג חברים – נוצרים – להדלקת נר רביעי, ניר הכין לביבות וסופגניות עם ריבת תות וריבת חלב,. ערב אחר כך הלכנו לדודים שלו להדלקת נרות, והוא אפילו הצליח למצוא נרות חנוכה בסופר (הם היו במדף היהודי, ליד התערובת לקניידלך). יצאנו הורים בסדר, לא מזניחים מדי, וגם שמרנו על רוח החג. ובכל זאת, בשנה הבאה לפני נר ראשון אולי אני אעשה קצת גוגל כדי להיזכר על מה, בעצם, כל הסיפור.

      1. יש יתרונות גדולים בקידמה, יאמר לכם כל משתמש צעיר של טלגראס (כנארה, אנ י לא, זה נראה לי עתידני מדי), אבל פנינות כמו פנס אופנים כבר לא יהיו. הדינמו, בעיניי, הוא אחד ההמצאות המופלאות. ראבאק, הפנס נטען לבד!

        1. לבד… כל שנדרש הוא להכיל את הבזזזזז הבלתי פוסק שמלווה את הנסיעה ואת העובדה שגלגל גומי קטן ועקשן מסתובב לך על הג'אנט והופך את הנסיעה לעינוי

        2. חברים יקרים, הדבר הזה עדיין קיים!
          לא בגרסה שכולנו הכרנו אלא בגרסת הייטק מודרנית שמיועדת לספק חשמל לרוכבי עלית בשטח (אם כי הגרסה הסולארית יותר פופולארית בארצנו מסיבות מובנות)

  2. הניקס ללא ספק הקבוצה עם הניהול הכי קלוקל, אבל היי, למה להתאמץ אם כל משחק הוא סולד אאוט ???
    שחס וחלילה לא יהיה שם ניהול טוב וה MSG יהיה מלא רק בחצי…..
    בכל זאת נראה שמשהו התפספס שם השנה והם הולכים לכיוון טוב. מוזר, מעניין ושווה מעקב.
    יישר כח דובי. אם פילי והלייקרס הצליחו לחזור למעל האפס אז גם הניקס יכולים.

  3. – התלכיד נראה טוב וההיררכיה בקבוצה די ברורה (כולל ביזלי שמראה סימנים ראשוניים של אדם מתקשר). סימנים טובים.
    – עושה רושם שהשילוב בין צעירים לוטרנים משודר על גלים חיוביים, רוצים לתרום-ללמוד-ללמד.
    – פורזינגיס צריך להוכיח שרידות של עונה שלמה בעומס שמועמס עליו ובלי קשר – צריך ללמוד להרים יותר את הראש כשהוא עם הכדור.
    – במובן מסוים, טוב שהארדוואי יושב קצת בחוץ. לא מת עליו ובעיקר עדיין לא סומך עליו, אבל הוא חשוב לקבוצה. פתח את העונה טוב וקיבל ביטחון, אבל בזמן שהוא מושבת, שחקנים נוספים קיבלו הזדמנות ונכנסו לעניינים. נראה אם הוא יצליח למצוא מקום בלי לעשות בלגן כשיחזור.
    – לאנס תומאס לכל הפחות לא מזיק, לפרקים אפילו די מועיל.
    – בגדול, צריך לשים תמונה של נואה מחזיק בחוזה שלו ליד הסמל של הקבוצה, כדי לזהות שזו הניקס…
    – יעשו פלייאוף – לא יעשו… התקווה הכי גדולה מהעונה הנוכחית היא שהדרך תמשיך גם לעונה הבאה.

  4. הרבה זמן לא צחקתי כ"כ הרבה בכתבה אחת –
    "מלוא הזבביר שהאכלנו את המוקיון המקפץ מל.א…."
    "ראמוןסשנסהאפסעףלספסללמקוםשבושוחיםדגיפיראנהרעביםוג'ארטג'קקשישאהתחיללפתוחבעמדתהרכז. c'est tout. (לא זה תות. זה הכל. גם אני התבלבלתי בפעם הראשונה)."
    אני צוחק שוב בזמן שאני מצטט.

    מאחל לניקס עוד הרבה טוב – מגיע להם אחרי התקופה השחורה.
    מהקבוצות שמעניין לראות.

    תודה דובי!

    1. +1000, מבריק ומצחיק להפליא. אשרי הניקס שיש להם אוהדים עם הומור כזה…
      ובאמת יפה לראות שצומח שם משהו חיובי, זה לא מובן מאליו.

  5. אחלה יומן כהרגלך דובי. עצם זה שיש נק' חיוביות בניקס זה מדהים בעיניי, קבוצה שבעיקר נראה שרוב השחקנים בה מודעים למקום שלהם והתפקיד שלהם ולדעתי על זה מגיע שבחים להורנסאק שנראה יותר נינוח מאז שהשתחררר מעולו של הפיל. (ואף מילה על כרמלו)

  6. כאחד שאהד את הניקס בשנות ה-90, עם יואינג, יוסטון וסטארקס, אני בהחלט שמח בשמחתך דובי.
    יופי של יומן.

    מקווה שטימי הארדווי ג'וניור יחזור במהרה בימינו (הפציעה שלו דופקת לי את הפנטזי), ובקצב הזה, אינשאללה הניקס יהיו בפלייאוף.
    החיים נראים יפים יותר בלי כרמלה.

    באמת לא הזכרת אותו לאורך על היומן…

  7. יומן נהדר.
    חשבתי שזה יקרה שנה שעברה תחת הורנאסק וכשזה שוב לא קרה כבר ממש התייאשתי לקראת השנה.
    איזה כיף שהם סוף סוף נראים כמו קבוצה!

  8. יש הרבה סיבות לאופטימיות בניקס,
    רק שהעפלה לפלייאוף, ככל הנראה לא תהיה אחת מהן.

    הניקס שיחקו עד כה 20 משחקי בית (75% הצלחה בבית. מרשים),
    ו-12 משחקי חוץ (16.67% בחוץ. קצת פחות מרשים…)

    אם גם בסוף העונה, בשביל לתפוס את המקום השמיני במזרח יהיה צריך 53% ניצחונות,
    ואם הניקס ימשיכו לנצח 75% ממשחקי הבית שלהם,
    אז הם יזדקקו לשפר את מאזן ניצחונות החוץ שלהם במשחקים שנותרו להם ל-41%
    בהחלט אפשרי, אבל זה לא באמת יפתיע אם הם יחמיצו את היעד.

    תודה רבה, דובי. כתוב נפלא!

    1. שמע, מבחינת חומר שחקנים ומצב התלכיד הקבוצתי כרגע, הניקס יכולים להיות קבוצת פלייאוף העונה.
      להזכירך, גם קבוצת ביבים כמו שיקגו נתנה ריצה מרשימה ממש עכשיו. אין סיבה שהניקס לא יעשו ריצה דומה אם וכאשר יתחברו לחודש ומשהו במהלך העונה. ואז, יש סיכוי מצוין פלייאוף.
      אין ספק שמאזן החוץ זוועתי ויהיה חייב להשתפר, אבל, שוב, החומר מספיק טוב כדי לעשות את זה.
      וכמובן, הסיכוי הגדול יותר הוא שהקבוצה תעשה מעשה ניקס ותבעט תירק תשתין בדלי בשלב כזה או אחר של העונה.
      אבל לנו תמיד יישאר דצמבר הנעים להתרפק עליו.

  9. הם יצטרכו לשפר את המאזן ל-31% (אלא אם אכן אתה מתכוון שהם יצטרכו לנצח 41% משאר משחקי החוץ שלהם כדי להגיע ל-31%).

    אגב, בהנחה ומאזן 50:50 יספיק לפלייאוף (לא הספיק רק פעם אחת במערב, לא?), אז אם הם ישמרו על הסטטיסטיקה הנוכחית ויגמרו עם 31 נצחונות בבית הם בסך הכל צריכים 10 נצחונות חוץ. דהיינו 8 מתוך ה 29 שנשארו להם.

  10. עדיין אין מספיק מסביב לפורזינגיס כדי להוות איזשהו איום כלשהו.. אלא אם כן מחכים שניקיליטה יתפתח ואולי ביזלי יממש את הכישרון.

    היחיד שכרע הוא נורמלי הוא קורטני לי, שהופך עם הזמן לפתיון לטרייד תמורת נכסים

  11. דובי נפלא, כדי שקבוצה תצליח היא חייבת להיפטר מכרמלו השמן הזה, אני עדיין חושב שאם היו מוותרים על הקיץ הדי נוראי העונה הם יכלו לבנות סופר טים עונה הבאה אבל זה ההנהלה של הניקס, מת שיהיו בפלייאוף

  12. מצוין דובי1
    הפוסטים שלך תמיד משעשעים והפעם, לשם שינוי, נושבת רוח אופטימית. הלוואי שהמועדון יחזור לעצמו.
    נשבע לכם שראיתי את נואה משחק לאחרונה (כבר לא זוכר נגד מי) והוא עדיין צועק ומתלהב כמו פעם. ממש היה לי דז׳ה וו רציני לימיו בשיקגו.

  13. איש המשוטים, החד-קרן (אני אצטרך פְשוט להתרגל לצורה שבה אתם עושים שימוש בביטוי) וקאנטר, הכריש מריח הדם חסר המדינה.
    יש לכם סיפור קומיקס נחמד שם בתפוח.

להגיב על מנחם לס לבטל

סגירת תפריט