שנה למותו של קרייג סאגר ז"ל: קרייג – סטייסי סאגר / תרגום Smiley

פורסם ב - 16. דצמ, 2017 ע"י ב - מאמרי NBA

קרייג

דצמבר 12, 2017

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/stacy-sager-craig-sager-anniversary/

סטייסי סאגר

אשתו של קרייג סאגר ז"ל

כמה סיפורי אהבה מתחילים כאשר מישהו רץ לתפוס טיסה. עבורי ועבור קרייג, זה התחיל כאשר אני סירבתי לעלות על אחת.

בפעם הראשונה שנפגשנו, קרייג ביקש ממני לטוס לסן אנטוניו עימו. ביום למחרת. ואני סירבתי.

תנו לי להסביר! דברראשון, אתם צריכים להבין שקרייג אהב לטוס – לא, לא רק אהב. הוא היה אובססיבי, מאז ומעולם כאשר חלם כילד להיות בחיל האוויר. אני כמעט משוכנעת שהוא הפך לכתב רק כדי שהוא יוכל לטוס ברחבי המדינה, לפגוש אנשים חדשים וללכת להרפתקאות.

זה היה בדצמבר בשנת 2000, כמה ימים לאחר הכריסטמס, ואני הייתי במשחק של ה-Thrashers באטלנטה עם כמה חברים. החברים שלי גם הכירו את קרייג – והסתבר שהוא נתקע באטלטה בגין עיקוב מזג האוויר באותו הלילה. לאחר המשחק, הלכנו לבר שנקרא Jocks and Jills, שמאוחר יותר אגלה שקרייג הוא הבעלים יחד עם דוק ריברס ורנדי וויטמן. לקרייג ולי הייתה שיחה ממש נחמדה. אני לא ידעתי שהוא כתב קווים או בכלליות עליו. הוא אפילו לא ההעלה זאת למשך זמן רב – הוא היה טוב בדיבור על כל דבר הקיים מתחת לשמש. אבל אפילו באותה שיחה ראשונה, אני יכולה לומר שהוא היה אחד המקשיבים הגדולים שאי פעם פגשתי.

הייתי מוכרחה לדחות אותו, אומנם. זה לא שלא חשבתי שהוא לא מעניין או מקסים או נאה – הוא היה כל אחד מאלה.

זה בגלל שלא ממש הבנתי את הדרך שבה מחשבותיו עובדות. אני לא הבנתי את קרייג עדיין.

בגלל, עבור קרייג, הרעיון של פגישה ראשונה היה להזמין אותי, ממש שם בבר, לטוס לסן אנטוניו אתו ביום למחרת – בגלל שנורת'ווסטרן שיחקה מול נברסקה ב-Alamo Bowl.

"חכה, טיסה לסן אנטוניו … ממש, מחר בבוקר?" אמרתי.

עבורו, זה היה משפט הגיוני. אני עדיין יכולה להיזכר במבט על פניו. לא מופתע כלל. זה היה כאילו הוא פשוט שאל אותי אם אני רוצה לחלוק צלחת של צ'יפס.

הוא היה כאילו, "ברור, למה לא? בואי פשוט נלך. אנחנו כבר נחייה את זה, פשוט רק נלך למשחק, למסעדה שאני אוהב … כל מה שנרצה לעשות!"

לא הייתי הבחורה שפשוט תטוס למשחק פוטבול בגלל גחמה.

אבל הייתי מסוקרנת. מי היה הבחור הזה?

כששומעים זאת, אתם כנראה תקבלו את הרושם שלקרייג יש את היחס הזה של מישהו שטס למלא מקומות שאחרים גם רוצים לטוס בגלל הדרך בה הוא הזמין אותי. אבל מאוחר יותר גיליתי … שזה פשוט הדרך בה קרייג חי את החיים. הוא רוצה להפיק את המרב מכל דבר. הוא היה בתנועה – ככה שזאת הדרך בה הוא רצה שאנשים אחרים יהיו.

קרייג עזב את הבר באותו הערב, מזוודה ביד אחת, ועלה לטיסה (הוא לא היה הולך להחמיץ את אהוביו הווילדקאטס, משחקים במשחק הזה).

ידעתי בלבי שאראה אותו שוב.

Image result for craig and stacy sager

לפני שנה – בדצמבר 15, 2016 – קרייג הפסיד בקרב הארואי שלו לסרטן, למרות שאף פעם לא הרים ידיים ולא ויתר. זאת הייתה שנה קשה, לא רק עובר ריילי, ריאן (בגילאים 11 ו-12) ועבורי, אלא גם עבור משפחת הספורט שלו, התקשורת וכל חולי הסרטן שהוא נטע בהם תקווה והשראה.

בשנה האחרונה, אנשים נגשו אלי בכל עיר ופינת רחוב עם סיפור "אני זוכר כש…" על קרייג. ואתם אולי תחשבו ששמעתי את כולם, או שאולי אני עייפה מלשמוע אותם, אבל ההפך הוא הנכון.

לשמוע סיפורים על קרייג, שאני שומעת, זאת המחווה המושלמת לאדם שסיפר סיפורים במשך כל חייו. סיפורים היו הדלק שמניע את קרייג. עכשיו שהוא כבר לא נמצא, המורשת שלו ממשיכה עם הזיכרונות האלו שנשארים עם אנשים אחרים. בספר ההרפתקאות היפה של חייו של קרייג סאגר, הפרקים ממשיכים להתגלות, לאט לאט, בכל אדם עמו הוא חלק את החוויות שלו. זה דבר יפיפה.

אבל כנראה ישנם דברים שאינכם יודעים לגבי קרייג.

אולי הדבר החשוב ביותר שהוא אינו אהב חוקים. ואני לא מתכוונת לחוקי אופנה. הוא חשב כי חוקים הם לאנשים ללא שכל, ללא הגיון או ללא שמחת חיים.

זה התחיל כשהוא היה צעיר, עם אהבתו לטיסה. כששנות התיכון שלו הגיעו לסיומם, והוא הבין שכנראה הוא לא יהיה ספורטאי מקצועי, הוא הבין שהדרך היחידה כדי לקבל את אותו ריגוש של אדרנלין לו הוא משתוקק זה להפוך לטייס קרב בחיל האוויר. הוא הגיש בקשה לאקדמיה של חיל האוויר, אבל התקבל לאקדמיה הצבאית בווסט פוינט. לאחר שבועיים בווסט פוינט, קרייג הבין שהוא לא רוצה להפוך לחייל עם מחויבות לארבע שנים לצבא לאחר התואר. אין מטוסים. ויותר מדי חוקים.

אז קרייג הגיע לקיץ של 1969 וניסה להתקבל לקבוצת הפוטבול. לאחר שסבל משני זעזועי מוח באותו יום של אימון, הוא החליט לעזוב את הפוטבול ולהצטרף לקבוצת הכדורסל. מציאת העיתונות של קרייג נעשתה במהלך שנתו השנייה כשהדרישות מסטודנט-אתלט היו יותר מדי. הוא נטש את הספורט כדי שיוכל להתרכז בלימודים איך להיות כתב.

ברור, הוא לא יכל להתרחק יותר מדי מספורט. הוא הצטרף לקבוצת המעודדים של נורת'ווסטרן. הוא זכה לטייל עם הקבוצה למשחקי החוץ, לטוס ברחבי המדינה. מאוחר יותר, קרייג נהפך לקמע, ווילי חתול הפרא.

אז היום, כמחווה לשבירת החוקים של קרייג, אני שוברת חוק.

קרייג שנא לדבר על עצמו או בשבחו. אז אני אעשה זאת עבורו. הוא היה אחד מהשדרים האהובים והמזוהים בטלוויזיה. הוא זכה בשני פרסי אמי על עבודתו. הוא זכה להיכלל בהיכל התהילה על שם ג'יימס נייסמית' והוא זכה בפרס ה-Jimmy V Perseverance Award. הוא כתב רב מכר על חייו ומאבקו בסרטן, Living Out Loud. התשוקה שלו לספורט – ולאנשים – הפכו את חייו להרפתקאה אחת גדולה. יכולתם למצוא אותו רודף אחרי האנק אהרון על המגש עבור ריאיון בלילה בו אהרון שבר את שיא ההום-ראן של בייב רות', או רץ עם השוורים בפאמפלונה, או מתפס על החומה הגדולה של סין. במכללה, הייתם יכולים לראות אותו מתחמק משוטרים בזמן שהוא רץ באמצע המשחק באצטדיון Wrigley Field.

אני רואה את קרייג במשפחת ה-NBA – השחקנים, מאמנים וחברי התקשורת שהוא היה כל כך קרוב אליהם במהלך השנים. וינס קרטר, אם למנות אחד. וינס וקרייג הולכים הרבה אחורה – הם נפגשו לראשונה כשקרייג סיקר את הבחירה בדראפט של וינס ב-1998. וינס אמר כי קרייג תמיד היה המראיין המועדף עליו, שזה נוגע ללב לשמוע. במהלך הקיץ, טסתי עם ריילי וריאן לדייטונה ביץ', עיר הולדתו של וינס, עבור משחק בייסבול קטן (אוהבת אתכם, Tortugas!) שכיבד את קרן SagerStrong Foundation. השחקנים לבשו חולצות שעוצבו כמו החליפה של קרייג בטקס ה-ESPY ב-2016. הם גייסו אלפי דולרים לקרן. והחלק הטוב ביותר היה וינס, שאירח את האירוע וזרק את הכדור הראשון.

Image result for craig sager VINCE CARTER

צוות ה-NBA של TNT היה משפחתו המורחבת של קרייג. הוא באמת היה ביחסים מיוחדים עם השחקנים. אחת הקרובות היו עם שאק. איך אני יכולה לשכוח את שאק! (אני לא). קרייג ושאק היו חברים נהדרים – והשילוב האופנתי שלהם הוא שילוב משמיים. ישנם אלפי סיפורים על שניהם, אבל זה המועדף עלי.

ישנה חנות נעליים פה באטלנטה שכל האתלטים הולכים אליה ונקראת Friedman’s, ושאק לעתים קרובות משיג את נעליו שם בגלל, אתם יודעים, הוא מידה 60 או משהו כזה. הם חייבות להיות מותאמות אישית. אנחנו חיים באטלנטה, כך שקרייג היה קונה שם גם כן, ולפני שקרייג היה נוסע לאורלנדו או לוס אנג'לס או למקום אחר בו הוא היה צופה בשאק משחק, הוא היה אומר לחנות להכין כמה זוגות לשאק. ואז קרייג היה סוחב בעצמו את הנעליים, לפעמים שתיים או שלוש זוגות, אתו בדרך, ומוסר אותם לשאק איפה שהם היו נפגשים.

שאק היה מביט בכל זוג שקרייג היה מוציא והוא היה כאילו, "כן, אני רוצה את זה", או "לא, לא רוצה את זה", וכך הלאה. ואז קרייג היה לוקח את הדחויות לאטלנטה. הם עשו זאת במשך שנים.

והאמת היא, אני לא חושבת שזה באמת היה בגלל הנעליים עבור כל אחד מהם.

אבל גם יש לי זיכרונות מקרייג עם זרים גמורים שבאים אלי. הוא תמיד היה מתחיל לשוחח או הולך להרפתקאות חדשות. רק לפני מספר שבועות, מישהו ניגש אלי – פשוט בחור רנדומלי – וסיפר לי על יום, לפני שנים, שהו פגש את קרייג במסלול הגולף בפלורידה. קרייג ניגש אליו, כפי שהוא סיפר, לבדו ושאל את הבחור עם הוא רוצה לשחק סיבוב. סיפור כזה ממש גורם לי לחייך, וזה סיפור קלאסי על קרייג. הוא היה אומר לי לעתים קרובות, "תורידי אותי על המסלול", ואז הוא היה מוצא מישהו, בכל מקום במדינה. הוא פשוט אהב לפגוש אנשים ולעשות כיף.

Image result for craig sager and shaq

הקריירה של קרייג אפשרה לו לשמור על האובססיה שלו לטיסה. הוא אהב לטייל בגלל שזה אומר הרפתקאות חדשות ואינטראקציות חדשות גם כן. זה היה אלתור, קרייג סטייל. הוא היה מסוג האנשים שמעדיפים לחיות עם מזוודה, נשמה חסרת מנוח שתמיד רוצה עוד. יותר כיף, יותר חברים, יותר זיכרונות. טיסה הייתה הפעולה האידאלית עבור מישהו שלא רצה להפסיד אף רגע משום דבר. זה נכון – לקרייג הייתה חרדה (FOMO) שהוא יפספס משהו הרבה לפני שהיה לכך מונח.

ואיכשהו, לא משנה כמה הוא טס מסביב לעולם בשביל העבודה, ידעתי תמיד שהוא יהיה בבית מתי שהוא צריך להיות.

באפריל 2006, ממש באמצע הפלייאוף ב-NBA, הייתי אמורה ללדת את ילדנו השני. קרייג עבד בכל משחק פלייאוף – "40 משחקים ב-40 לילות", עם אתם זוכרים את הסלוגן הזה. ו-TNT עשו את הקטע המצחיק ההוא שנקרא "איפה סאגר עכשיו?" שעקב אחר מקום הימצאו בגלל שהוא אף פעם לא היה באותה עיר יותר מיום.

מתי שהגיע הרגע ללדת, הייתי במיטת בית חולים באטלנטה – ואי זוכרת את צוות טלוויזיה של TNT פורץ לתוך מחלקת היולדות כאילו היו להקה בדרכים. כל החברה האלו היו כמו משפחה עבור קרייג והם ממש התחברו לאחר שהיו בדרכים במשך זמן כה רב. בדמיוני, אני יכולה לראות את קרייג אומר לכל הצוות, "בואו נלך ביחד לבית החולים! זה יהיה כיף!". הצוות הקים מחנה בזמן שקרייג בא להיות אתי. בננו ריאן נולד דקות מעטות לאחר שהוא הגיע לשם. הוא חלק את הרגע עם הצוות שלו ושידר את זה ב-NBATV.

קרייג נשאר, ובילינו את 24 השעות הבאות בבהייה בילדנו שרק נולד. זה אחד מהזיכרונות הטובים שלי. זה מדהים איך הוא היה נוכח תמיד עם האנשים שאהב. אפילו שלוח הזמנים שלו רץ, הוא תמיד נראה נינוח באותו הרגע.

ואז, ביום למחרת הוא טס, לעיר הבאה. היה משחק פלייאוף שחיכה לו.

זה היה קרייג הטהור. אדם בתנועה. חסר מנוחה ונוכח. איכשהו מפנה מספיק זמן לכל דבר וכל אחד.

Image result for CRAIG SAGER

ביום השנה לפטירתו, אני לא יכולה לכתוב על קרייג מבלי להעביר כמה מפנינות החוכמה שלו עבור הדור הצעיר.

אני יודעת שלקרייג היה אכפת מאנשים צעירים, ואני חושבת שהם יכולים ללמוד הרבה מהצורה בה ניגש למלאכתו. הוא היה פרפקציוניסט שזה הגיע לעשות דברים נכון או לא – תסלחו על השפה שלי – בחצי כוח. ועדיין תמיד עשה זאת בחיוך.

  1. הוא היה מקשיב. אם היה רק משהו אחד ברשימה, זה היה זה.
    מה שהרבה אנשים לא יודעים זה שלקרייג לא היה מפיק באוזן שהיה אומר לו אלו שאלות לשאול. הא סירב לזה. במקום, הוא היה מוכן לחלוטין. היו לו את הרשמים שלו שהוא שמר בפנקס, והוא גם בילה שעות על גבי שעות לפני המשחק בהכנה של הכל.
    עבור קרייג, הכנה נתנה לך חופש – ככל שיש יותר תסריטים, ככה אפשר ללכת יותר מחוץ לקופסה.
    אם, לדוגמא, הוא ידע שיש לו זמן רק לריאיון עם שלוש שאלות לאחר המשחק, קרייג היה מכין 20 שאלות מראש כך שהוא יוכל ללכת בדרך כזו או אחרת תלוי בתגובות של השחקן. הוא תמיד ניסה לחיות את הרגע. הוא תמיד היה זריז ברגליו ומתוח. בכל אופן, ההקשבה וההכנה היו לחלוטין הסיבות העיקריות להצלחתו.
    תמיד אהבתי לצפות בספורט בטלוויזיה עם קרייג בגלל שהוא לא יכל לכבות את הכתב שבו. היו כל כך הרבה פעמים שהוא היה צופה במשחק או מקשיב לכתב קווים אחר והוא היה, "למה הם לא שואלים את השאלה הברורה?! הם פספסו את השאלה הגדולה!"
  2. הוא תמיד רצה להשיג את הסיפור, אבל הוא לא היה אנוכי להשיג סקופ. הנה דוגמא: ארני, קווין ומארב, כולם אומרים שהוא היה חבר הצוות הטוב ביותר שהיה להם בגלל שאם היה מגיע סיפור במהלך המשחק – הרבה אנשים לא יודעים זאת – קרייג היה יכול ללכת לשולחן השידור ולספר לאנליסט מה קרה בהתקבצות בפסק הזמן או בין שני שחקנים על המגרש או מה שהתקרית הייתה. זה היה די מצחיק, למעשה, בגלל שהייתם רואים את קרייג עושה סיבובים בכל המגרש במשך כל המשחק, נותן לכל האנליסטים עדכונים של מה שקורה. הוא ראה את כל התעשייה כצוות.
    אני חושבת שזה נובע מעבודתו הראשונה כעיתונאי. הוא התחיל שהוא מרוויח 95$ לשבוע, ברדיו בסראסוטה, פלורידה. אבל הוא לא היה מרוצה מרק להיות ברדיו, אז כאשר הוא קיבל עבודה עבור WINK-TV בפורט מיירס, פלורידה, הוא סחב בעצמו את המצלמה וערך בעצמו. הוא דיווח וכתב. הוא אפילו היה איש תחזית מזג האוויר לתקופה קצרה. הוא ניסה בכל כוחו להיות חדר חדשות של איש אחד. לומד כיצד כל החלקים מתחברים יחד, מרעיון ועד לפרסום, נתן לו עוד אפשרויות. כיום בעולם התקשורת, זה מרגיש כמו שיעור חשוב.
  3. הוא בנה מערכת יחסים אמתית עם שחקנים. קרייג היה כמו ילד מגודל. פשוט היה לו כיף כל יום. והוא התייחס לכל שחקן כמחשבה שכל אחד מהם הוא אול-סטאר. אני חושב שזה נגע באנשים. הוא מעולם לא עבד יום בחייו, ככה הוא תמיד אומר, ואני חושבת שהוא יחיד במינו בדרך הזו.
  4. קרייג האמין שמה שמקבלים ממשהו מבוסס על מידת ההשקעה בזה. עבורו, לא היה שום תחליף לעבודתו – כל הפרטים הקטנים שהתנקזו לסיפורים ולמידה על אנשים. הוא ממש לא אהב את הדרך בה אתלטים נהפכו לרובוטים או לכותרות ריקות או "בדיחות טפשיות". קרייג היה אומר לי שהסוד היה כי הוא כיבד גם את הסיפור שהוא ניסה להשיג וגם את הגבולות של השחקן כבן אדם.

כאשר הלוקומיה של קרייג חזרה, ב-2016, ראיתי כמה הוא ניסה לעבוד תוך כדי, ולא לתת לזה לעבור דרכו.

לא ידעתי זאת עד שהוא אמר לי מאוחר, אבל בשנתו האחרונה בה סיקר את ה-NBA – כשהיה עדיין במצב של הפוגה לאחר השתלת מוח העצם השנייה שלו – הוא הבטיח לעצמו: הוא לא הולך להחמיץ אף לא משחק אחד מהעונה הרגילה בלוח המשחקים של 2015-16.

והוא לא החמיץ.

עבורי, זה היה נס רפואי בפני עצמו.

קיבלנו את החדשות, בפברואר 2016: זה חזר אליו. זה היה ממש לפני סוף שבוע האול-סטאר, שהיה בטורונטו באותה השנה. זה היה באמצע החורף. אבל קרייג היה נחוש בדעתו ללכת. רופאיו אמרו כי זה יכול להיות סכנת חיים. חולי לוקימיה לאחר הניתוח הם נויטרופניים, מה שהופך את המערכת החיסונית לחלשה באופן מסוכן. כל צינון או זיהום יכול להרוג אותך.

קרייג לא הלך להיכע ללוקמיה. שום העלאת ספק היה מורשה. ככה שהילדים ואני הלכנו יחד אתו. אחת התכונות החביבות עלי (ואחת הפחות!) בקרייג הייתה עקשנותו. זה היה הצגה מלאה באותו סוף שבוע.

קרייג היה נחוש בדעתו לא לספר לאף אחד שהמחלה חזרה. הוא לא רצה שהחדשות שלו יעפילו על אירוע סוף השבוע של האול-סטאר ב-NBA. זה היה רגע קשה עבורי, לראות אותו בכאב אבל לא מוכן להראות זאת. ראיתי כמה חלש הוא היה. ידעתי כמה מחטים נכנסו אליו, 40 הכדורים ביום שהוא לקח והביופסיה לאחר השתלת מוח העצם, שהיא ברברית בפני עצמה. אלה הם הדברים שאף אחד לעולם לא ידע.

באותו סוף שבוע בטורונטו, כולם היו נרגשים לראותו. הם שאלו לשלומו והוא פשוט התנהג בנונשלנטיות לגבי זה, מחייך ואומר, "הו בסדר, אנחנו עוברים את זה". אבל הוא ידע שהלוקימיה מתחילה להשתלט.

בהסתכלות לאחור, אני שמחה שהוא הלך.

זה היה כמו איחוד משפחתי.

Image result for CRAIG SAGER

מעולם לא סיימתי את הסיפור של איך אני וקרייג נפגשנו. אז איפה היינו?

בסדר, קרייג טס לסן אנטוניו. אני קיוויתי שאראה אותו שוב, אבל לא ידעתי בוודאות.

אז, כמה ימים לאחר מכן, זה היה ערב ראש השנה, ויצאתי אל הבר עם כמה חברים. אני גרה בברוקהוואן, לא רחוק מ-Jocks and Jills שבמרכז העיר של אטלנטה, איפה שנפגשנו לראשונה.

כמה רגעים לפני חצות, איזה בחור נכנס לבר.

דבר ראשון שהבחנתי בו היה הז'קט המטורף. ואז העניבה. ואז הנעליים.

זה היה קרייג.

איך הוא ידע למצוא אותי כאן?

כל השנים האלה לאחר מכן, ולאחר כל הדיווחים שלו, אני עדיין חושבת שזאת החקירה העיתונאית הכי טובה שהוא אי פעם ביצע.

קרייג ואני היינו נשואים במשך 14 שנים – למעשה, הוא נפטר ביום שלאחר יום הנישואין שלנו בדצמבר האחרון, ואתם יודעים מה? ידעתי בלבי שהוא מחזיק בחיים עד ל-15 בדצמבר בגלל שהוא תמיד היה האיש הכי לא אנוכי שחי.

קרייג, ממשפחתך, חברים וכל מי שנגעת בו עם השמחה שלך בחיים, אנחנו אוהבים אותך.

חייך ממשיכים בכל אחד מאיתנו. בכל הסיפורים. אני רוצה לכבד אותך ביום ה-15 בדצמבר, יחד עם משפחתך, חברים, שני המאמנים הראשיים החביבים עליך, פופ ודאנטוני, הפסרס, הרוקטס, TNT, ESPN וכל אוהדי ה-NBA שאוהבים אותך.

אנחנו נחגוג את אהבת החיים שלך בדרך היחידה בה אנחנו מכירים: מלאי חיים, מלאי שמחה, מלאי סטייל … סאגר סטייל.

קרייג, אף פעם אל תפסיק לעוף.

קרייג סאגר

Image result for CRAIG SAGER

Tags: ,

22 תגובות ל - “שנה למותו של קרייג סאגר ז"ל: קרייג – סטייסי סאגר / תרגום Smiley”

  1. tomer

    16. דצמ, 2017
    09:18

    תודה על התרגום למאמר מצוין!

    Reply to this comment
  2. קלמנטה

    16. דצמ, 2017
    10:18

    מושלם. תודה חבר!

    Reply to this comment
  3. Berch

    16. דצמ, 2017
    11:23

    תרגום מצויין למאמר נהדר על טיפוס צבעוני וכלבבי
    תודה

    Reply to this comment
  4. המשגיח

    16. דצמ, 2017
    12:17

    תודה סמיילי

    Reply to this comment
  5. MBK

    16. דצמ, 2017
    13:21

    מצויין
    סייגר והפלאח זה היה פרייסליס תמיד ידעת שתקבל את הסחורה
    טיפוס ססגוני שהוסיף המון לליגה ואי אפשר היה להתעלם מהאהבה הגדולה לה זכה ברחבי הליגה

    Reply to this comment
  6. TIMO ALL STAR

    16. דצמ, 2017
    14:25

    🙂 tks

    Reply to this comment
  7. מולי

    16. דצמ, 2017
    15:29

    יהי זכרו ברוך
    תבורך על התרגום.

    Reply to this comment
  8. אשך טמיר המקורי

    16. דצמ, 2017
    15:41

    מרגש, יפה ועצוב.
    תודה סמיילי.
    מומלץ לחפש את הריאיון של הבן שלו עם פופ. רואים את פופ האמיתי שם.

    Reply to this comment
  9. יואל

    16. דצמ, 2017
    16:01

    וואו,תמיד אהבתי אותו ,חתיכת סיפור אנושי,ראיתי את הראיון של הבן עם פופ,פופ מדהים ותמיד היה

    Reply to this comment
  10. Smiley

    16. דצמ, 2017
    16:32

    תודה לקוראים ולמגיבים.

    אחד משדרי הקווים הנפלאים שהיו, צבעוני וססגוני.

    Reply to this comment
  11. שי אבן צור

    16. דצמ, 2017
    18:18

    ממש ממש אהבתי אותו

    Reply to this comment
  12. מנחם לס

    16. דצמ, 2017
    18:48

    איש מיוחד במינו. היכן לא ראיתי אותו? הוא היה אובססיבי לגבי סיפור טוב, במיוחד עם הפלח. טיפוס שחי כל שנייה מהחיים. גם אשתי האהובה רינה ז"ל ניפטרה מלוקימיה, אחד מסוגי הסרטן שכמעט מאומה לא השתפר ב-45 השנים האחרונות, במיטוחד ה-AML (אקיוט מונוסטיק לוקימיה).
    תודה סמיילי על תרגום לסיפור כה מעניין, חשוב, ועצוב.

    Reply to this comment
  13. עידן עופר

    16. דצמ, 2017
    19:57

    נהדר. איך אני מתגעגע לריאיונות שלו עם פופ

    Reply to this comment
  14. אופיר נ.

    16. דצמ, 2017
    22:29

    תודה על התרגום.
    הראיונות שלו עם פופ היו המרענן הרשמי של השידורים של TNT

    Reply to this comment
  15. להלן רשימת המועמדים הסופית לפרסי "פעולת-נשמ"ה" לציון פעולותיו הנועזות של המוסד

    16. דצמ, 2017
    22:34

    קטגוריה: "התאבדו" בתא הכלא
    מועמדים: בן זיגייר, דודו טופז, זוהר ארגוב

    קטגוריה: "התאבדו" בעקבות פוסט משמיץ
    מועמדים: אפרים ברכה, אריאל רוניס

    קטגוריה: "התאבדו" בעקבות חוב כספי
    מועמדים: רובי שפירא, מוני פנאן

    קטגוריה: התרסקות מטוס/חללית
    מועמדים: אילן רמון, אסף רמון

    קטגוריה: טבעו בים לאחר שהשתינו על קן צרעות
    מועמדים: רפאל איתן, אמיר פיי גוטמן

    קטגוריה: אבדו עקבותם
    מועמדים: דניאל מיניביצקי, גיא חבר, רון ארד

    קטגוריה: המתות-"חסד"
    מועמדים: עדי טלמור, גבריאל בלחסן

    Reply to this comment
    • "כבוד" חבר השופטים

      16. דצמ, 2017
      22:37

      אלי דריקס
      אילן שושן
      אמיר בן דוד
      העיתונאי יואב יצחק
      ליאור אקרמן
      ג'ובאני רוסו
      תמיר פרדו
      ארז כץ
      ארז נץ
      מרק הרמן

      עפר שלח, יו"ר

      Reply to this comment
      • איזכורים ראויים לציון

        16. דצמ, 2017
        22:44

        קטגוריה: טבח בלב המדינה
        מועמדים: אלון בקל, שמעון רווימי

        קטגוריה: תלמידי בית-ספר
        מועמדים: תאיר ראדה

        Reply to this comment
  16. Bill Walton

    16. דצמ, 2017
    22:41

    "memory lane makes me hungry…"

    Reply to this comment
  17. רימשוט

    17. דצמ, 2017
    06:22

    תודה רבה סמיילי

    Reply to this comment
  18. האווי לאסוף

    17. דצמ, 2017
    11:48

    תרגום מצויין, תודה סמיילי

    Reply to this comment
  19. ChaiCo

    26. דצמ, 2017
    06:28

    מדהים ומרגש.
    תודה רבה סמיילי 🙂
    תמיד מעניין להכיר את הסיפור מאחורי האדם.
    אפשר לחשוב על הרבה אנשים שהם טיפוסים מוזרים, אבל כשאתה מכיר קצת יותר לעומק ומבין את הרקע, המוזר הופך למיוחד.

    Reply to this comment

הגיבו