רחל המשוררת וכדורסל/ מתן בניטה

אני מודה שכשיש לי את ההזדמנות הכי קטנה לעשות ביקור בעיר הולדתי, רחובות, אני לא  ממצמץ ולא חושב פעמיים.

אני לא גר שם בערך מאז גיל 18. אבל משהו במקום הזה פשוט שובה אותי בקסמיו. האנשים, הצמחייה, הבירה ברחוב הרצל עם החברים. ובעיקר החברים.. איזה אנשים.
היתה תקופה שכתב ספורט אחד מוכר, שרון דוידוביץ' שמו, היה מתעלל בי בצבע.. (והיה חוטף הורדת מכנס במזדרון, קל) ובהפסקות, הצופים היו משחקים את הקדאווה, והדביל התורן היה מסתובב מדמם עם חיוך מטומטם על הפנים.
בחטיבה למדתי בבית ספר דה-שליט. ואני זוכר שבדרך הביתה היינו עוברים ליד בית גדול כזה, מרשים.. מרוב הגודל, והשער הנעול בכניסה זה היה הבית הכי מפחיד שיש… אני אישית לא נכנסתי לשם אף פעם. אבל היו כאלה שנכנסו.. לבית הזה קוראים בית ברוידא, ובתקופה אחרת, מהבית המפחיד הזה, הדהדו קולות פסנתר של אומנית, יחידה במינה. אומנית שבדרכה המיוחדת והרכה הפכה עולמות ולבבות. הבית, גם ידוע בשם "מגדל שלושת האחיות". ע"ש שלושת האחיות לבית משפחת בלובשטיין. בת שבע, שושנה ורחל המשוררת, שרחובות היתה תחנתה הראשונה ושם גם מצאה את אהבתה הראשונה, נקדימון אלטשולר (פרא אדם, וסבא של גלעד אלטשולר מייסד קרן ההשקעות המפורסמת.)

בית ברוידא, קאספר משחק בפנים שש-בש עם אלביס ושאול המלך

צעירים ויפים התאהבו אחת בשני, ובארץ ישראל שקמה לה לתחייה. רחל הלכה אחר אהובה לפרדסים ורצתה ללמוד, ולהיות קרובה לעבודת הפועלים במושבה. כך, רחל החלה את מסעה בארץ ישראל. עם פסנתר מנגן, תפוז ביד והרבה פרפרים בבטן.

יום יבוא, בערוב ימיה, שרחל תבקר שוב את נקדימון, הפעם כשהיא גוססת ממחלת השחפת, ויש שיאמרו שמילותיה האחרונות היו "שלום נקדימון".

הפרפרים בבטן של רחל מזכירים קצת את ההתאהבות הראשונה שלך בבחורה  בשחקן.
כאלה היו עבורי שני שחקנים, אחד ישראלי. ואחד, הבן של דנזל וושינגטון. דורון שפר וריי "ג'יזס שאטלווטס" אלן, ששיחקו יחדו עבור מכללת קונטיקט האסקיס.
יש פעמים שאתה אוהב לראות שחקן בגלל יכולות מיוחדות, או סט כישורים מולדים מיוחדים. את השניים האלו אהבתי לראות בגלל האופי המיוחד שלהם. לא יודע מה זה היה, אבל היה נראה ששניהם אוהבים את המשחק מזווית ראייה קצת יותר מיוחדת ורוחנית. אפשר היה לראות שגם בגיל 21, הטיול של דורון להודו, והטיול של ריי לאושוויץ ישב אצלם בלב, גם אם הם עדיין לא ידעו את זה.

יש לשניים הרבה רגעים גדולים בקריירה (ריי אלן עם שלשת אליפות על שמו למען השם..) אבל דווקא מה שאהבתי לראות זה את השקט בו הם (ובמיוחד דורון) שמו את הכדור בסל. עם יד שמאל חצי גובה כמו בחורה בשיינקין, דורון היה מוכן למסור\לתפוס את הכדור\ לתת כיף לחבר. בצעד וחצי נונשלנטי וכאילו הילוך איטי "אייס-מן" היה עובר שומרים ברמה הכי גבוה כאילו הם היו רוח. שנים אחרי זה הבנתי מה הוא עשה. הפנים של דורון תמיד היו לכיוון הסל. יש כאלה שמסתכלים על השומר וחושבים "איך אני עובר אותו עכשיו?" דורון פשוט הסתכל על הסל ושאל\אמר "אני מגיע לסל". מהלך אחד כזה מיני רבים, היה לדורון בגמר גביע יול"ב מול ריאל מדריד.

למרות שדורון וריי היו אהובים ומוערכים בקבוצות שלהם, שניהם פשוט לא יכלו להישאר במקום אחד. ריי עזב את בוסטון לטובת מיאמי (ושילם על כך בזה שרונדו שיכנע את כל הכיתה לעשות עליו חרם ולא הזמין אותו למסיבה בדוגית שלו), ודורון נדד לו בעולם ובקבוצות הליגה. היום הוא מתגורר במושב אמירים שליד צפת. שמשם, יש יגידו, נשקף הנוף היפה ביותר על מצוק הארבל וימת כינרת.
ובאותה כינרת, רחל, גם היא ממשיכה בנדודיה ומגיעה בעצת ידידתה לחוות העלמות של חנה מייזל בחוות כינרת. רחל מתאהבת במקום ובאנשים, והופכת לבורג מרכזי בחווה. ימים רבים היתה רועה את האווזים בימים, ויושבת מסביב למדורה עם אנשים בני גילה בלילות, שרים שירים, ומקשיבים לאחד, א.ד. גורדון, שמדבר על יצירת מציאות אוטופית ועל חזרה לטבע האדם. רחל מושפעת מאוד מאותו אדגורדון, ומקדישה לו את שירה הראשון בעברית, הלך נפש,

הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ,

דָּעַךְ הַיוֹם.

זָהָב מוּעָם צֻפּוּ שְׁחָקִים

וְהָרֵי רוֹם.

 

סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחַב שָׂדוֹת

מֶרְחָב אִלֵּם;

הִרְחִיק שְׁבִילִי  שְׁבִילִי בּוֹדֵד,

שְׁבִילִי שׁוֹמֵם…

 

אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל,

גוֹרָל רוֹדֶה,

אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,

עַל כֹּל אוֹדֶה!

והוא השיב לה משלו:

כִי בִּשְׁבִילֵךְ –

עָלֹה תַעֲלִי

אִישׁ אַל יַעַצְרֵךְ,

אַל יֹאמַר: עֲלִי!

וְהָיָה כַּעֲלוֹתֵךְ

יֵאוֹר לָךְ הַיּוֹם –

וְהִנֵּה אַתְּ אֵינֵךְ

בּוֹדֵדָה בַּמָּרוֹם.

היום הלך והחשיך על שחקני לוס אנג'לס לייקרס בגמר 1980.
השחקן הטוב ביותר בקבוצה וספק הנק' העיקרי,קארים עאבדול ג'אבאר נוקע את הקרסול במשחק 5. ומשאיר את חבריו ביתרון 3-2 בסדרת הגמר מול Trust the Process פילדלפיה 76 בהובלת הד"ר.

בוא נחזור כמה שנים לפני, מג'יק, כמו כל שחקן 6-8 בתיכון, צעד בשביל ברור. בו הוא אמור לתפוס את עמדת שחקן הפנים. אך כשמאמן מישיגן סטייט, ג'אד הת'קואט, אמר לו שהוא יכול להיות הרכז של קבוצתו החל ג'ונסון ללכת בשביל חדש, ושבילו הישן נותר בודד.
מג'יק היה להיט המכללות. ובגמר ניצח את אוניברסיטת אינדיאנה הבלתי מנוצחת ושחקנה האגדי לארי בירד, במה שיהיה משחק המכללות הנצפה ביותר בהיסטוריה.
ועכשיו חזרה לספקטרום בפילדלפיה. 1980, משחק 6, המאמן פול וויטסהד מחליט לעלות עם מגי'ק בסנטר, ומג'יק, שזנח את השביל הזה מזמן, לא ממרה את פי הגורל והולך למשימה בגיל ובשמחה.
42 נק',15 ריב', 7 אס' ו-3 חטיפות היו למג'יק חיים של מומי. במה שייזכר לעד כתצוגת גמר הכי מפוארת (לטעמי של שחקן כל שהוא) של רוקי בגמר האן בי איי.
בודד במרום חיים של סוניה סיים את הסיפור מול  פילדלפיה ההמומה. ד"ר ג'יי לימים יספר: "הנה אני, מנסה לזכות באליפות, והפה שלי נפער פתוח" הוא מספר על מג'יק "הוא אשכרה עשה את זה? מה אנחנו צריכים לעשות? למנוע ממנו את הכדור, או לתת לו לעשות את זה שוב?" הד"ר היה המום. מג'יק נתן בראש ולקח אליפות ראשונה בעונתו הראשונה בליגה. השביל המעומעם שהלך בו מג'יק, הסתבר כשביל המושלם שהביא אותו מוכן ומזומן לעשות את הבלתי יאומן ולהביא אליפות לעיר המלאכים.

ובינתיים, בשבילים על יד הכינרת, היו יוצאים הצעירים בשבתות, לטיולים בסביבה. זלמן שז"ר היה מנסה לחזר אחרי רחל, אך בלא הצלחה. רחל התעניינה יותר בדיונים של ברל כצנלסון וחבריו מאשר בחיזוריו של הנשיא לעתיד.
אל דאגה בסוף גם בין שניהם היה קשר רומנטי, אך רחל רצתה לצאת לחוץ לארץ  ללמוד אגרונומיה. ובניגוד לדעת חברי הקבוצה שטענו שמי שיוצא לא חוזר, רחל יצאה ללימודים בצרפת, שם פגשה מאהב אחר, מיכאל ברנשטיין, לו היא הקדישה את השיר המפורסם "זמר נוגה" , בשעה שנפרדו דרכיהם בזמן מלחמת העולם. ("התשמע קולי.. רחוקי שלי").

חוות העלמות של מומי. אין פלא שרחל היתה מחוזרת.

 

 

רחל לבסוף חוזרת ארצה, לקבוצת דגניה, ע"מ לעבוד עם הילדים של הקבוצה. אך המציאות מכה על פניה: היא חולה במחלת השחפת, ויחס החברים כלפיה היה עגום. יום אחד, אחד החברים מבקש ממנה לעזוב את הקבוצה בכדי שלא תדביק אותם. רחל עוזבת את הקבוצה ומחפשת מזור למחלתה.
בסוף ימיה, כאובה ומבולבלת היא כותבת את השיר "אוי כינרת שלי"

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם.
אוּלַי
מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן,
לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת אַפַּי;

מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים
שֶׁל קָצִיר,
בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלֻמּוֹת
לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר;

מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה
וּבְתֹם
שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי… הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,
הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

ביומה האחרון לחייה, כשהיא גמורה ממחלת השחפת, נסעה כאמור לבקר את ידידה הנושן, נקדימון.
בת 40 היתה רחל במותה. היתה אהובה מאוד על חבריה. אך לא היה איש ליד מיטתה כשנפטרה בבית חולים הדסה בתלך אביב.

נראה שרחל חוותה את החיים כמו טיול אחד גדול אחרי צבא. שבסופו, השאירה לנו אינספור שירים ומזכרות.
שיריה תופסים מקום של כבוד עד היום במוזיקה הישראלית ומולחנים מחדש בצורה חדשנית פעם אחרי פעם..
הנה אחד של אריק איינשטיין

לפוסט הזה יש 33 תגובות

  1. לגבי דורון שפר, הוא מצא את השלווה האמתית באמונה הדתית.

    לגבי מג'יק, בלי להמעיט ממה שעשה בגמר כרוקי ומגיעות לו כל המחמאות על כך, לא היה מולו ציר רציני כמוזס מלון שהגיע לפילדלפיה שנתיים+ מאוחר יותר.
    מול ציר כוכב על כמלון הוא לא היה יכול להציג יכולת כזו.

  2. טור משובח! כיץיד רחובות קצת לפניך העלתה זכרונות נחמדים גם אצלי. זוכר בהחלט טת הבית הזה ואת הסיפורים על רחל.

  3. נהדר! כל הפוסט לכל האורך.
    דורון שפר גם היה השחקן האהוב עלי. בכלל המחפשים הם האנשים המרתקים ביותר. אלו שתמיד ינסו לקלף עוד שכבה.
    ואפילו נהניתי מהשירים, היית צריך להיות המורה לספרות שלי, אולי הייתי יוצא תרבותי.

  4. נפלא! גם עלי דורון שפר היה אהוב מאוד מההתחלה, עוד לפני המכללות . . .
    ואהבתי אותו ואת ריי אלן מאותה סיבה, אז צדקת באבחנה שלך.
    לא הבנתי איך מג'יק התקשר לסיפור . . .
    עשית חסד עם רחל (השיר "מעולם" הוא אחד הנוגים והאהובים), אם כי יש עוד הרבה מה לספר על הדמות הזאת. המצב הרפואי שלה היה מאוד בעייתי באותם ימים, וכמה שאהובה אותה בקיבוץ הראו לה את הדלת החוצה. (תיקונצ'יק – חצר כנרת, לא "חווה") התנאים הפיזיים והתברואתיים שלהם היו קטסטרופלים במשך כ-10 שנים – הם חיו באוהלים כמחנה עבודה נודד, בבוץ, ללא מים זורמים, ועם תינוקות בני יומם שמתו לעיתים קרובות. למעשה המעבר לחצר כנרת היה התבססות והתברגנות בשבילם 🙂
    סבא וסבתא שלי חיו שם בדיוק באותה תקופה.

  5. נהדר, תודה רבה
    דורון שפר הוא אחד מהחביבים עליי משנות העשרה + שלי. רחל, מאידך, הייתה בין האהבות הראשונות שלי. אני זוכר שכילד 'גיליתי' את קברה המוזנח בבית הקברות בכנרת והתרגשתי, וקצת הזדעזעתי לראותו מוזנח כל כך

    הנה עוד אחד משיריה, 'חוני המעגל', בביצוע מופתי של שלמה בר והברירה הטבעית:
    https://www.youtube.com/watch?v=HueUUUyDfjc

  6. נפלא לכל אורך הטור. הוא העלה כל כך הרבה זכרונות! אני מקווה ששפר מצא שלווה נפשית באמונתו. הטור העלה בי געגועים ניכספים לכל כך הרבה דברים. בגילי זה גם מכניס בי מין עציבות.

  7. מתן, פוסט מדהים.

    לדעתי אחד מהפוסטים הטובים שנכתבו בהופס מאז ומעולם.

    יישר כוח!

    מחכה בכליון עיניים לכתבה הבאה שלך.

  8. סתם שתי הערות קטנות:

    לקח לי איזה 20 שנה להבין למה לקונטיקט קראו יוקון כל הזמן – כזה אני, אסימון שנופל לאט…
    אם אתה כבר כותב על רחל ושירה, אי אפשר לכתוב "שלושת האחיות". אתה רוצה שהיא תתהפך בקברה? 🙂

      1. להשלים את עגל, "שלושת" זו צורת הנסמך (=המילה הראשונה בסמיכות כמו ב"שלושת האחים" כשהמילה השנייה בסמיכות [וכן שלישית והלאה אם יש] היא סומך וסימנו נ"ס) בלשון זכר כשהבסיס הוא "שלושה". צורת הנסמך הנקבית המקבילה היא "שלוש" עם שווא נע תחת השי"ן כשהבסיס הוא "שלוש" עם קמץ תחת השי"ן.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט