כשמייקל פגש את רג'י… / יונתן כהן

יונתן כהן מ-ישראל NBA עם כתבה נוספת לאתר, והפעם – נזכרים בסדרת גמר המזרח של 1998

נעצור בשנת 1998. שנה מעניינת. שנה שבה לימדו אותי בבית לאהוב את נבחרת ברזיל, אז נדלקתי על השמאלית ריבאלדו ובעקבותיו על ברצלונה. גיליתי שחקן צעיר בשם אלן אייברסון שגרם לי לסחרחורת בכל הקפצת כדור וגרם לי לסבול בגלל זה שנים כאוהד פילי.
קצת אחרי שצפייה אקראית בעדי גורדון נותן למכבי בראש בגמר הגביע הישראלי השאירה אותי עם לסבול עם הפועל ירושלים, ברצלונה השתחררה מהתקופה הנוראית שלה בתחילת המילניום (ותחזור לשם לדעתי כשעידן מסי יסתיים), פילי עושה קולות של קבוצת NBA עם עתיד ואפילו הווה. וגם ירושלים הפכה לקצת פחות לוזרית ולפחות שכונתית.

והיה עוד שחקן ששיחק כדורסל ב-1998. שפחות תפס לי אז את העין. שדווקא קיוויתי אז שיפסיד.
אהבתי אנדרדוגים. אבל מה הבנתי? הייתי ילד. וגם אם לא הבנתי אז מה אני רואה – הספקתי לראות קצת את ג'ורדן בלייב. בשיקגו.

לא ידעתי שיבוא יום והוא ישים אצלי בכיס הקטן את כל השמות האחרים שהכרתי ושאהבתי. זה קרה אחרי הפרישה השנייה. מה שמוכיח שלפחות תבונה בסיסית יש לי (תארו לכם שהיית הופך לאחד מאלה שמסתובבים חופשי בפומבי ומספרים לך שבראיינט היה שחקן גדול יותר…)
פלייאוף 98. הטבעת האחרונה של מייקל. ולא הסדרה מול יוטה מעניינת אותנו היום.
גמר המזרח של אותה שנה.

בשש עונות בהן זכה מייקל באליפות. רק שתי קבוצות לקחו אותו למשחק שביעי מכריע, הניקס ב- 92. ואינדיאנה ב- 98. אבל בעוד הניקס היו שק חבטות קבוע, גם אם מאתגר, אינדיאנה היתה יריבה חדשה של הבולס. ואגב, היא היתה היחידה שניצחה פעמיים את שיקגו בעונת ה72-10.
שיקגו לא נתקלה בקשיים מיוחדים עד גמר המזרח. עם 1-7 כולל על הנטס ועל ההורנטס. אצל אינדיאנה זה היה 2-7 על הקאבס והניקס.

אז מי הייתה אינדיאנה מודל 98?
בקצרה: יחידה לוחמת. קבוצה מאוזנת, מקום שלישי במזרח באותה עונה. היום זוכרים בעיקר את רג'י מילר (42% ל-3, 55% ל-2, 86% מהקו), אבל סביבו שיחקו כריס מאלין וריק סמית'ס המצוינים. מארק ג'קסון דל דייויס, אנטוניו דייויס ודריל מקי השלימו חבורה קשוחה שהעמידה את ההגנה החמישית בטיבה בליגה.

3 משחקים זכורים לי, מי יותר ומי פחות, מאותה סדרה. משחק 2, משחק 4, ומשחק 7.

משחק 2- 0-1 לשיקגו.
זכור בגלל ג'ורדן. אינדיאנה עלתה למשחק הזה דרוכה ומפוקסת ונחושה להשוות את הסדרה ולקחה את ההובלה מהרגע הראשון ועד אמצע הרבע השלישי. אצל שיקגו זה היה אחד מאותם ימים בהם מייקל התעורר איפשהו בתחילת הרבע השני ולא הסתכל אחורה. 5 אס', 4 חטיפות, 0 איבודי כדור ו41 נק' עם 60% מהשדה.
הנה לקט:

 

משחק 4 הביא לנו את הסל הכי מפורסם בסדרה הזו. אבל לפני זה היה משחק מעולה. ונראה ששיקגו כבר היתה שם בדרך לגמור את הסדרה. שיקגו (ביתרון 1-2) בסדרה, דאגה לשמור על פער קטן לכל אורך המשחק כשמייקל עוקץ בכל פעם שהפייסרס התקרבו. והם התקרבו, בעיקר מחוץ לקשת. עם 11 מ- 18 באותו ערב, ובעיקר בפיגור נקודה, אחרי 2 החטאות של פיפן מהקו, רג'י מילר דחף את ג'ורדן ונתן לנו את הרגע הזה

והיה משחק 7
זה השלב שבו אמורים ומצפים לקרוא על משחק אגדי של 45 נק' עם כמה סלי קלאץ' של מייקל ששברו את הפייסרס. אבל המשחק הזה לא היה משחק קלאסי שלו. ובמבט ראשון תמיד ראיתי בזה אפילו "משחק רע" שלו.
ג'ורדן למי שזוכר לא הצליח להיכנס למשחק הזה כמו שצריך. דווקא למשחק הזה. משחק מס' 7. מסוג המשחקים שכל העולם התרגל לראות אותו לוקח בידיים, עם כמה ג'אמפים לרפרטואר.

וכשמייקל לא נכנס למשחק כמו שצריך הוא בדרך היה עושה דבר מאד פשוט: מכניס את עצמו למשחק בכוח.

אז אינדיאנה פתחה חזק, ג'ורדן החטיא כמה זריקות. גקסון, דל דייויס ורגי' פתחו נחושים ועפו ל- 8-20 כבר ברבע הראשון.
וג'ורדן? הזריקות המשיכו ללכת החוצה. אז הוא התחיל לחלק את הכדור לפיפן, לקוקוץ'. ללכת לריבאונד בהגנה ובהתקפה. ולהיכנס למאלין לג'קסון ולרג'י מילר לתוך הגופייה. שיקגו לא שיחקה כדורסל גדול במחצית הזו. היא שיחקה כמו שמייקל שיחק, וחפרה את דרכה חזרה למשחק דרך ריב' התקפה, הליכה לקו שוב ושוב, והגנה חונקת. עוצרת את אינדי על 18 בלבד ברבע השני ויורדת למחצית ביתרון 2. מייקל התחיל ללכת יותר חזק לסל, ולריבאונד התקפה. ואם נאמר את זה בקול- שיקגו, איתו ובעקבותיו שיחקה במשחק הזה כמו אנדרדוג. כמו קבוצה נחותה שנלחמת על החיים ויודעת שבכדורסל רגיל זה כבר לא ילך הערב. מוזר, אבל זו היתה ההרגשה למי שצפה בבולס באותו משחק.
ג'ורדן כמובן החל לייצר נקודות. אבל האחוזים, והשליטה במשחק לא היו שם. אז הוא לקח 5 כ"ח בהתקפה, חלקם מהחטאות שלו עצמו וייצר בכוח את הנקודות.
והיה לשיקגו גם טוני קוקוץ. שירה מכל טווח ודאג כמעט לבדו להשאיר את שיקגו ביתרון לאורך כל הרבע השלישי. 21 היו לו במשחק, עם 7-11 מהשדה.
ברבע הרביעי אינדיאנה הפכה במהירות פיגור איתו היא נכנסה לרבע ליתרון 3. ג'ורדן עלה חזרה מהספסל. הוא לא עשה עוד אחד מהקסמים שלו. הוא פשוט אסף לעצמו ריב' אחרי החטאה לא אופיינית והניח 2, נמרח על הרצפה מול שלושה שחקנים בשביל כדור אבוד, סידר ללונגלי אסיסט אחרי עוד התכווצות הגנתית, והשווה את התוצאה מהקו 5 דקות לסיום. שם פיפן (במשחק חלש מאד בפני עצמו) התעורר פתאום וסידר לשיקאגו 5 נק' יתרון. ושם זה גם נגמר 83-88
עם 28 למייקל, 21 לקוקוץ', מול 22 לרג'י. ובעיקר- שימו לב- 4-22(!) לבולס בכדורים חוזרים בהתקפה.
וזה התקציר:

https://www.youtube.com/watch?v=AMMqSLerDns

מייקל קלע "רק" 28 במשחק הזה ב36% מהשדה, ו66% מהקו. אבל הוריד 9 ריב' (5 בהתקפה) חילק 8 אס' חנק את מילר בהגנה ברגע הנכון, ובעיקר הראה, לא שלא ידענו, שהוא מסוגל לנצח משחקים דרך השתטחות על הפרקט, ודרך הטרפת השחקנים שסביבו ברגע הנכון. גם בלי לתת לכדור לצלול עם הבאזר, בלי לקלוע 45, ובלי לקבור ג'אמפרים ברצף על הפרצוף של היריב ברבע האחרון. את זה הוא כבר שמר ללג'אז.

לפוסט הזה יש 30 תגובות

  1. עם כל היופי בכדורסל החדש, אני מרחם על הדור שלא ראה את מייקל משחק כדורסל. לא היה כדבר הזה, לא חושב שיהיה.
    מאוד אהבתי את מה שכתבת על זה שמייקל ידע לנצח משחקים "בכוח" גם אם בנתיב הנקודות זה לא עבד. הוא היה כל כך רב גוני שזה בלתי נתפס. הגנה עצומה, תשוקה אדירה למשחק, יכולת לשחק במספר עמדות ב-ה-ג-נ-ה וכמובן לנצח משחקים.

    1. כל מילה! כמה ששנאתי את הווינריות והדורסנות שלו שמו יהדהד אצלי כראשון בכל דיבור על העז… אמלל את נעורי אבל אי אפשר שלא להעריך את העליונות.

  2. החזרת אותי לתקופה מופלאה
    בלי ילדים
    בלי קריירה
    גרים 5 חברים בדירה ורואים nba כל לילה.

    לא בקטע שמתגעגע…. פשוט נהנה שזכיתי לחוות את זה 🙂

  3. מאד אהבתי את הקבוצה הזו של אינדיאנה. אולי כדאי להזכיר גם את המאמן שלה שידע דבר או שניים על להתמודד עם ג'ורדן.

  4. אני זוכר את המשחקים של התקופה ההיא כאילו היו אתמול. את מייקל ראיתי כל כך הרבה פעמים בלייב – גם במשחקי העונה נגד הניקס והנטס, גם באול סטארס, וגם בפלייאוף, שאני יודע שלא היה שחקן כמוהו, ומי יודע מתי יופיע שני כמוהו. הוא כאילו "ידע" מה עליו לעשות כדי לנצח, ואם דבר אחד לא עבד מספיק טוב, הוא עבר לדבר השני. היה לבן אדם הזה הכל, עם חולשה יחסית אחת אחת (כי אז היא לא נחשבה לפקטור חשוב): קליעה לא יותר מבינונית מרחוק. אילו שיחק היום הוא בטוח היה משתלט גם על יכולת זו. פשוט היתה לו כניסה כזאת אדירה שהוא לא רצה ל'בזבז' כניסות עם 2 כמעט בטוחות על שלשות לא בטוחות.
    תודה על הפוסט

  5. אחלה טור.
    רג'י הרוצח היה אחד השחקנים האהובים עליי, אבל שום דבר לא השתווה לג'ורדן. בסוף שנות השמונים לקח לי הרבה זמן לאהוב אותו, אבל בתקופה של הגמרים האחרונים שלו, כבר הערכתי את גדולתו במלואה

  6. כתיבה נהדרת. תענוג לקריאה. מייקל גם תמיד ידע שאפשר לסמוך על השופטים כשלא הולך. כשאתה הגדול מכולם, כולם לטובתך.

  7. מייקל אכל הרבה קש בשנותיו הראשונות עד שהקבוצה צברה שחקנים מתאימים שמייקל למד להפעיל אותם ולסמוך עליהם, בעיקר הח'ברה מדטריוט מררו לו את החיים.

  8. כל הניינטיז היינו מתכנסים בלילות מול מדורת גראס ופס ייצור של בירות ורואים את האיש ההוא. בחיים ראיתי אותו פעם אחת, בחליפה, במיאמי-נגד וושינגטון ב99. אצל ההיט. הם הפסידו

  9. פוסט נהדר.
    החזרת אותי במנהרת הזמן וממש התחלתי לחוש את הריגוש שהיה במשחקים של מייקל, וכמה זה חסר היום. אשכרה עשרים שנה חלפו וקיבלנו את הספרס ואת שאקובי ואת לברון והגולדנים. ופתאום הכל נראה דל. גם האופן שבו תיארת איך הוא חצב את הדרך למעלה ממש נכונה. במיוחד כשזה מאיר את גדולתו שלא דרך ההיילייטים.
    אשרי שזכיתי לחיות בתקופתו ולראותו על המגרש שלוש פעמים.

  10. פוסט נהדר.
    בתור חסיד שוטה של mj וה-nba בניינטיז אני יכול להגיד שהכדורסל לא היה הכי יפה אבל אין יפה ממנו.
    ואינדיאנה ההיא היתה קבוצה אדירה. יריב ראוי מאין כמותו. ראיתי באיזשהו דוקומנטרי שהקבוצה הזו נבנתה לנצח את הבולס. צריך גם לזכור כמה זה קשה לקחת שלוש אליפויות רצופות-פעמיים- לא רק פיזית, גם מנטלית

  11. כן כן היו ימים….בגמר הזה היה לי מזל והייתי בבית בזמן הצבא. ראיתי את כל התקצירים ששמת ורק עושה חשק לעוד

  12. 1) אתה יכול להיות סופר ווינר ולא לזכות בטבעת, וההוכחה למשפט זה קוראים רג'י מילר.
    2) ההופעות של רג'י בארץ המובטחת שניות רק למייקל שפשוט היה דרגה מעל כולם.
    3) ומדוע מנחם מפקפק בקליעה של מייקל מדאון טאון אחרי ההופעה שהוא נתן מול פורטלנד בגמר?
    4) ולסיום הסל הכי גדול של מייקל בסדרת הגמר מול הלייקרס, זהו סל שאם מצליחים לעשות זאת באימון ללא הפרעות והגנות, המאמן עוצר את האימון על מנת להנציח את הרגע, ומייקל העיז לעשות זאת במעמד הכי גדול של עולם הכדורסל.

    1. לבירד היו תצוגות לא פחות גדולות מאשר רג'י והיו לו אף ברמה של ג'ורדן רק בלי האתלטיות, אלא שלג'ורדן היו יותר פעמים כאלו באופן משמעותי.
      והיו עוד שחקנים במשך השנים שנתנו תצוגות לא פחות גדולות ממה שנתן רג'י.

  13. אני זוכר את עצמי עוקב אחר רג'י בכל התקפה איך הוא רץ בחסימות של האחים דייויס מצד לצד.
    עד היום אני מקפיד לשחק בימי שישי הקבועים עם החולצה מספר 31 שקיבלתי ליום הולדת 15.
    אני יודע שזה פוסט על מייקל אבל מתי עוד אפשר להכניס מילה על רג'י.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט