תמיד יש את השנה הזאת – ג'יימס ווייט / תרגום Smiley

תמיד יש את השנה הזאת

ספטמבר 29, 2017

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/james-white-patriots-super-bowl-theres-always-this-year/

ג'יימס ווייט

רץ אחורי / ניו אינגלנד פטריוטס

כשעמדתי שם, אני זוכר שלא הרגשתי שום דבר. ובכן, עצבים. הרגשתי את העצבים. זה קצת בלתי נמנע כשיש הרבה אנשים שמתמקדים בך.

זה אף פעם לא היה מה שאני – מקבל תשומת לב. אני מישהו שגאה בעצמו שפשוט שומר על הראש בקרקע ומתמקד בעבודה. אבל על במה כמו זו, כשכל כך הרבה אנשים צופים, אי אפשר פשוט להתערבב בקהל.

אני זוכר שזה היה ממש רועש, אבל כשהקהל הריע זה היה קצת מעומעם – כל מה שיכולתי לשמוע זה את מחשבותיי רצות, כשהחזקה ביותר הייתה, אל תדפוק את זה בנאדם.

הבטתי לימני, מחפש אחר האדם היחידי שבכוחו יכול להעביר אתי את החמש דקות הבאות. אדם שהוא בטופ בעסקים הללו במשך שנים – עשורים אפילו. מישהו שהיה על הבמה הזאת כל כך הרבה פעמים לפני שתמיד התמודד עם זה בקלות.

קונאן אובריין.

אז, הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת על קונאן הוא שהוא פשוט עצום. כמו לא רק סלבריטאי עצום או אישיות עצומה – פשוט הבחור הוא בנאדם גדול באמת. וזה מגיע ממני, שחקן NFL.

הדבר השני שאתם צריכים לדעת לגביו הוא שהוא פשוט מצחיק – אולי אפילו מצחיק יותר – כשהוא לא מצולם כפי שהוא מצולם. לאחר זכייה בסופרבול ביוסטון בפברואר האחרון, טסתי ל-LA להופיע בתכנית שלו. הייתי די לחוץ – כפי שאמרתי, אני לא מישהו שממש מחפש תשומת לב, אבל קונאן שחרר אותי לגמרי כשהתבדח מאחורי הקלעים, וברגע שהתחלנו, הכל הרגיש טבעי למדי.

זה היה די לא יאומן לסגור כך את מה שבוודאי היה השבוע הטוב ביותר בחיי. לא רק בגלל שזכיתי בסופרבול והופעתי בתכנית טוק שואו וכל זה, אלא גם בגלל, שבפעם הראשונה מאז התחלתי לשחק פוטבול, אור הזרקורים היה אך ורק עלי.

זה משהו שלא קרה לפני כן.

Image result for james white

אם אתם קוראים זאת, אתם בוודאי כבר שמעתם את המונח 'ועידת רצים אחוריים' (running back by committee  – מדובר במונח המתייחס לקבוצה אשר מחליטה להתחיל עם מספר רצים אחוריים במקום להתרכז באחד או שניים).

הייתי חבר בקבוצות עם צפיפות בחלק האחורי מאז שאני משחק פוטבול. זה החל בכיתה ח', כשהייתי באותה קבוצה עם ילד בשם ג'אריף גלאשן. הוא בוודאי רץ 40 יארד ב-4.2 או 4.3 שניות. ובכן, כנראה שלא, אבל בגיל הזה ככה זה הרגיש. פשוט הילד הכי מהיר שחי. חשבתי שאני די טוב, אבל לא יכולתי להגיד שאני טוב יותר ממנו.

פתחתי בהרכב בסנט תומאס אקווינס (St. Thomas Aquinas) בפורט לודרדייל (Fort Lauderdale) באותו הזמן כמו ילד אחר בקבוצת הפוטבול שסיים כאחד מחברי הטובים ביותר. הוא גם שיחק כרץ אחורי ושמו היה ג'יו.

כן, הבחור משחק עבור הבנגאלס (Bengals), אותו ג'יו, ג'יובאני ברנארד.

הוא עדיין אחד מחבריי הטובים ביותר עד עצם היום הזה, ובתיכון אני חושב שהיינו כמו אחים שדחפו אחד את השני בעקביות על מנת שהשני לא יתעלה עליך. היינו מסתדרים בקו האחורי באותו הזמן ושנינו קיבלנו הרבה ניסיון בלתפוס מסירות בתקופה ההיא. אני לא חושב אז שחלמנו ששנינו נסיים ב-NFL משחקים באותו התפקיד. אני מתכוון, אתה לא באמת חושב כל כך רחוק כשאתה לא באמת הבחירה הראשונה בקבוצתך. אבל אני חושב שלשחק עם מישהו מוכשר כמו ג'יו עזר לי ללמוד איך לשים את האגו שלי בצד. אם הייתי מתאכזב כי לג'יו היה משחק טוב יותר או שהוא קיבל יותר נשיאות כדור, אני בוודאי לא הייתי נהפך לשחקן שאני היום. למדתי מיד שאי אפשר לקנא בהצלחתו של חבר לקבוצה, בגלל שזה לא אפקטיבי. נתתי להצלחה של ג'יו לעודד אותי לעבוד טוב יותר, ובסופו של דבר, שנינו סיימנו איפה שאנחנו צריכים להיות.

המנטליות הזו של הצבת הקבוצה לפני עצמי הפכה להיות מאוד שימושית בוויסקונסין, שם לא היה מחסור ברצים אחוריים נהדרים לחלוק את הקו האחורי. אני לא יודע אם אני מושך כישרון או משהו כזה, אבל בזמן שהייתי במדיסון שיחקתי עם מונטי בול, ג'ון קליי ומלווין גורדון. זה לא תמיד כך שהרבה בחורים באותה העמדה ובאותה מכללה מסיימים כולם ב-NFL. אבל זה איפה שהרף הוצב לנו. סביבי היה הרבה כישרון. אפילו שנבחרתי לשחקן השנה הראשונה בביג 10, סיימתי כשאני מקבל פחות סחיבות כדור בשנה השנייה בגלל שמונטי היה פשוט מחשמל באותה העונה. אני מודה שזה היה קצת מייאש, אבל, במקום לעזוב, דחפתי את עצמי לעלות למגרש בדרכים אחרות, אפילו מנסה לחסום בעיטות בקבוצה המיוחדת. רק רציתי לעזור לנו לנצח.

מה שאז אף פעם לא הבנתי זה כמה כל הניסיונות הללו יהיו נהדרים עבורי בהמשך הקריירה. שחקני מכללות שלא מקבלים דקות משחק מוקדם יכולים להתייאש ואולי לפרוש או לעבור. אבל אני שמח שקיבלתי מספיק ניסיון בוויסקונסין בגלל שבסופו של דבר נבחרתי על ידי ארגון שלא רק שלא מעודד אנוכיות, הוא פשוט לא יסבול זאת. כשמשחקים עבור הפטריוטס, אף פעם אין ניחוש שני של מה המטרה. אין שאלות לגבי התפקיד שלך או איך ישתמשו בך. אתה לוקח כיוון, אתה מתאמן ואתה מבצע.

ככה מנצחים סופרבולים.

Image result for james white wisconsin

במחנה האימונים הראשון שלי כשחקן שנה ראשונה עם ניו אינגלנד, עשינו תרגילי אימון עם כל הקבוצה ופרצתי לריצה ארוכה.

הקהל שצפה החל להריע, ואני הרגשתי די טוב בגלל שזה היה אחד המהלכים הטובים שעשיתי במהלך המחנה. הייתי קצת מתוח, אבל לא רציתי להחמיץ שום תרגול אז חזרתי לשורה למהלך הבא. כשקיבלתי את הכדור, התחלתי ללכת ימינה, ואז חתכתי לשמאל שלי ובום. רצתי ישר לתוך קיר לבנים בשם ברנדון בראונר.

יכולתי לספר שזאת הייתה חבטה חזקה לא בגלל איך שזה הרגיש, אלא בגלל שהקהל עבר מיד מעידוד ל-אוווווווווווווווווווו.

כן, הקול הזה אומר בדרך כלל שההגנה ניצחה את המהלך.

כשחזרתי לעמוד על רגליי, ראיתי את המאמן ביליצ'ק הולך לקראתי. הנחתי שהוא הולך להגיד לי איפה פישלתי. אבל כשהוא הגיע אלי, הוא אמר בטבעיות, בקולו עם הטון שאף פעם לא באמת משתנה, "אז אתה תלמד דבר אחד: ככל שהם גדולים יותר, ככה הם מכים יותר חזק". ואז הסתובב והלך.

אני עדיין צוחק לגבי זה.

מה שלמדתי די במהירות לאחר שהצטרפתי לפטריוטס הוא שהמשחקים הם כמעט כמו פרס. במהלך המשחקים האמתיים אנחנו פשוט עפים ועושים כיף. אנחנו מגיעים לכל משחק בידיעה שהקבוצה שמולנו תנסה את הטוב ביותר שלה. ואין ספק שהם מתאמנים חזק יותר במהלך השבוע לפני כדי שיוכלו לתת את המשחק הטוב ביותר שלהם. אבל כקבוצה אנחנו אך פעם לא מגיעים למשחק באמונה שליריבים שלנו היה שבוע קשוח יותר של אימונים מאשר לנו. זה בגלל שהמאמן ביליצ'ק דורש את הטוב ביותר שלך, ומאתגר אותך לתת את הכי טוב. באמת שזה לא עבור כל אחד. אבל עם אתה רוצה להיות גדול, זה בהחלט מה שאתה יכול לבקש ממאמן.

הן מבחינה נפשית והן מבחינה פיזית, הדרך בה אנחנו מתכוננים היא כל כך מאתגרת שבהחלט אין משהו שיכול לקרות במהלך המשחק שיכניס אותנו לפאניקה. אפילו לא פיגור של 25 נקודות בסופרבול.

כפי שאמרתי, במהלך החודשים האחרונים נשאלתי הרבה על המשחק ההוא. אנשים רוצים לדעת אם היה שם איזה רגע דרמטי או נאום שגרם לנו להשראה לקאמבק. האמת היא, שבמהלך המשחק עצמו, לא היו הרבה רגעים שבהם באמת חשבתי על העובדה ששיחקתי בסופרבול. אף אחד בקבוצה לא הסתכל בצורה רחבה. היה רק פוקוס.

לא היה שום קסם מאחורי הקאמבק. בהחלט כמה מהלכים גדולים משחקנים גדולים, אבל לא משהו שלא התאמנו עליו או התכוננו אליו. אפילו כשהיינו בפיגור, כולנו ידענו שיש לנו הזדמנות לנצח במשחק פוטבול. לא בגלל המזל, אלא בגלל שהרגשנו שהיינו בשליטה במשחק בהתבסס על המצבים שהגענו אליהם, למרות שהיינו בפיגור בנקודות. ידענו שאיבודי הכדור הורגים אותנו, אבל אנחנו לא קבוצה שבדרך כלל מאבדת את הכדור, כך שזה יהיה קל לתקן. בנוסף, ידענו שיש לנו את טום בריידי וכשיש לך את טום בריידי בקבוצה אתה תמיד במשחק.

Image result for tom brady

כשהלכנו להארכה וזכינו בהטלת המטבע, אני חושב שזה היה הרגע בו הבנו שהמשחק שלנו. כל האימונים הקשים, הפגישות האינטנסיביות, המכות ההרסניות – כל הדברים הקטנים הללו התנקזו לרגע הגדול הזה.  אני לא חושב שאדם אחד שעבר את כל זה הטיל ספק בכך שאנחנו מוכנים לזה.

כשהגענו למשחק, בהתבסס על ההכנות שלנו, הייתה לי תחושה שיהיה לי תפקיד חשוב, אבל ברור שלא חשבתי שאלו יהיו 14 תפיסות או משהו כזה. לא זכיתי לשחק במשחק שהביא אותנו לסופרבול בשנת הרוקי שלי, אז עכשיו כל מה שקיוויתי זה לתרום משמעותית במשחק הזה.

כל המהלך האחרון, לא היו כל שיחות או משהו מטום במהלך ההתכנסות. לא היינו צריכים זאת. כל קו ההתקפה ידע שאנחנו פשוט צריכים ללכת בעקבותיו ולהוציא זאת לפועל על המגרש. מנקודת מבטו של שחקן, כל מה שאנחנו עושים מגיע מטום. כשרק התחלתי עם הפטריוטס, זה בהחלט היה מוזר להיות אתו באותו חדר הלבשה. רגילים להסתכל עליו כסמל במקום כחבר קבוצה. אבל יש לו דרך להעביר את זה עם כולם די מהר. הוא לוקח את הזמן כדי באמת להכיר אותנו, במיוחד את הבחורים בהתקפה. זה גורם לך להיפתח בדרך מסוימת, וכשאתה רואה כמה הוא לא אנוכי וכמה הוא מרוכז בניצחון, ברור שאתה מקבל השראה לפעול באותה הדרך.

במשך כל המהלך בהארכה, אף על פי שזה היה רגע משונה, מעולם לא היה זמן שנראה שאנחנו לא בשליטה. וכשההתקפה שלנו בזון כמו זה, זה כל כך כיף להיות על המגרש אתו בגלל שכל דבר פשוט מתחבר בצורה ממש חלקה. הכדור מגיע בזמן שהוא צריך להגיע, לא לפני או אחרי. אם אתה בנקודה הנכונה ומוציא את ידיך, זאת תפיסה. אני יודע שיש מספר דרכים שיכולנו לנצח את המשחק, אבל אני תמיד הולך להרגיש ענווה שהיה לי את הכבוד לשים אותנו על קו הטאצ'דאון בפעם האחרונה כדי שנהיה אלופים.

אני חושב שהדבר המעניין ביותר היה שכבר ניצחנו לבסוף, אפילו שזאת הייתה המטרה שבה התרכזנו בהכנות לאורך כל השנה, עבורי זה הרגיש קצת כמו… זיוף. כאילו הייתי בממד אחר או משהו. היו סביבי את כל העיתונאים שרק רוצים לראיין אותי. זה לא משהו שממש קרה בעבר. זה לא עובד ככה שאתה חלק מה-ועידה. אבל באותו היום, לאחר המשחק, תשומת הלב הייתה עלי וזה הרגיש מוזר כמו כל דבר אחר.

ביום שלאחר הסופרבול, קיבלתי יותר תשומת לב ממה שאי פעם קיבלתי במשך כל הקריירה שלי עד לרגע זה. זה לא היה רק להתארח אצל קונאן, אלא גם לדבר עם כתבים, ללכת לתכניות רדיו, אפילו רק ללכת ברחוב בבוסטון ושאנשים מזהים אותי ומתחרפנים. זה היה מאוד שונה. לא בדרך רעה. אני מניח שזה ממש היכה בי שההופעה שלי במשחק הזה – אחד מתוך מאות משחקי פוטבול ששיחקתי בחיי – הולכת להיות משהו שאנשים יזכרו לגביי.

אני יכול לראות כיצד אלו שלא מוכנים לאורות הזרקורים יכולים להיות המומים מכך. אני משער שבגלל זה אני שמח שכל חיי הכינו אותי לרגע שלי.

Image result for patriots super bowl game 2017

לא משנה מי אתה, זה קשה לנצח משחקים בליגה הזו. וזה נכון כפליים כשאתה מגן על התואר וכולם מנסים לקחת אותו ממך.

המאמן ביליצ'ק נוטה להיות בעל זיכרון קצר כשזה נוגע לניצחונות, אבל הוא תמיד זוכר את הדברים שאנחנו יכולים לשפר. זאת באמת המטרה שדוחפת את הארגון קדימה, אפילו יותר מניצחונות פלייאוף או סופרבולים. אנחנו מנסים להשיג שלמות כל הזמן שאנחנו על המגרש, לא משנה מול מי אנחנו משחקים – אפילו שזה נגד הקבוצה שלנו באימון. ושזאת המטרה שלך, העבודה אף פעם לא נגמרת

עדיין, זה דבר מתוק לזכות בסופרבול.

אתם יודעים שזה די מצחיק, אחרי שניצחנו בשנה שעברה, היו כל כך הרבה אנשים שלקחו אותי כדי שאתן ראיונות, כך שבזמן שכשחזרתי לחדר ההלבשה כל חברי קבוצתי כבר עזבו את האצטדיון כדי לחגוג במקום אחר. בכנות זה היה קצת מאכזב ללכת לשם בציפייה למסיבה ולגלות שאין שם אף אחד. אני חושב שזה הדבר היחידי בקשר לכל החוויה הזו שהייתי משנה. באמת רציתי לחגוג בחדר ההלבשה עם חבריי לקבוצה לאחר שניצחנו במשחק שבשבילו עבדנו ביחד כל כך קשה כדי להגיע אליו.

ובכן, אני מניח שתמיד יש את השנה הזו.

ג'יימס ווייט

לפוסט הזה יש 8 תגובות

  1. בסופרבול ההוא גם אם אטלנטה היו זוכים ב3 הטלות הפטריוטס היו מנצחים
    אטלנטה היתה מחוקה מנטלית

    יופי של תרגום ומעניין לראות את ההשקפה של שחקן מהשורה השניה בקבוצה (שהגיע לו להיות הMVP בסופרבול, אפילו לפני בריידי) על האוירה של הקבוצה ועל ההשפה של ביליצ'ק ובריידי על המנטליות של WIN FIRST

כתיבת תגובה

סגירת תפריט