קודם כל מתקיפים – מרסלו / תרגום Smiley

קודם כל מתקיפים

ספטמבר 6, 2017

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/marcelo-real-madrid-first-we-attack/

מרסלו

מגן שמאלי / ריאל מדריד

איפה אנחנו מתחילים? אני רוצה לספר לכם איך סבא שלי שינה לי את החיים. אבל אני גם רוצה לספר לכם על רונאלדו. ועל רומאריו חוגג במטוס, ועל הפולקסוואגן הכתומה.

יש לנו הרבה על מה לדבר. בואו נתחיל עם הריח.

זה אחד מהדברים הראשונים שאני יכול לזכור מחיי. כשהייתי בערך בן שש, היינו בחופשת קיץ מבית הספר, אבל עדיין הייתי מתעורר ב-7:30 כל בוקר ולוקח את הכדורגל שלי לחוף בוטאפוגו.

זה בריו, מאיפה שכל הכדורגלנים הכי טובים מגיעים  😀

היה שם את הפארק ליד החוף עם מגרש פוטסלי (futsal ) ומגלשה קטנה לילדים, ותמיד היה שם את הבחור הזקן שצועק על האנשים להחנות את הרכבים שלהם, "דולר אחד! דולר אחד! דולר אחד!".

הוא "ישמור" על המכונית שלך תמורת דולר. אני זוכר את קולו, אבל בעיקר אני זוכר את ריח האדמה. היה שם צינור ניקוז שבור שנשפך על הקרקע בצד אחד של המגרש, הופך את המגרש לבוץ. אז כל בוקר שירדתי למטה לפארק, הרחתי את הריח, בנאדם.

המגרש היה הטריטוריה של האוהדים הפנאטיים של בוטאפגו. היו ימים שהייתי מופיע והם היו משתלטים על המגרש, אז הייתי צריך לבעוט מחוץ למגרש עם עצמי. בימים אחרים הייתי מופיע ואף אחד לא היה משחק בכלל. זה לא שינה הרבה – מרסליטו הקטן היה שם בחוץ כל יום.

יש לי זיכרון עמוק של הריח הזה, וההרגשה של הכדור ברגלי. הבנתי משהו שעדיין נכון עבורי. כל זמן שיש לך את הכדור ברגליים, אי אפשר להיות עצבני. אין לך צורך אפילו באנשים שישחקו אתך. זה רק הכדור.

Image result for brazil world cup football street painting

באותו הקיץ ההוא, גביע העולם 94 נערך בארה"ב. בברזיל, לפני תחילת המשחקים, כל אחד בשכונה יוצא החוצה לרחוב ומצייר ציורי קיר כדי לחגוג. הכל מכוסה ירוק, כחול וצהוב – הרחובות, הגדרות, הקירות, הפרצופים של האנשים. זהו זיכרון כל כך מיוחד עבור כל ילד קטן בברזיל. קראתי את הסיפור של רונאלדו לא מזמן, והוא דיבר על איך שהוא יצא לרחוב לפני גביע העולם ב-82 ועזר לצייר ציור רחוב של זיקו.

ובכן, תנחש מה רונאלדו?

אם אתה קורא זאת, כשהייתי בן 6, החברים שלי ואני ציירנו את הפנים שלך ברחוב שלנו. היית הגיבור שלנו. זהו זיכרון שממש חקוק אצלי בלב.

זה מצחיק מה זוכרים לגבי החיים. אני לא זוכר יותר מדי על הצפייה בברזיל מנצחת את הגמר. זה הכל מטושטש. אבל יש לי זיכרון ברור מאוד של התמונה הספציפית הזו בעמוד הראשון של העיתון המקומי. הנבחרת הלאומית רק חזרה הביתה, ורומאריו היה פשוטו כמשמעו מנופף מהחלון של תא הטייס, מנופף בדגל ענק של ברזיל, כאילו הוא בדיוק כבש את העולם עבורנו.

אני זוכר שראיתי את התמונה ההיא והרגשתי שהלב שלי הולך להתפוצץ מגאווה. חשבתי, אלוהים, אני צריך לעשות זאת יום אחד.

כמובן, זה היה חלום מגוחך בהרבה מובנים. דבר ראשון, יש 200 מיליון אנשים בברזיל, וכלם רוצים להיות כדורגלנים (אפילו הזקנים). שנית, אפילו לא הייתי כדורגלן עדיין. רק שיחקתי פוטסלי מקומי. לטייל עבור מועדון כדורגל לא היה כל כך ריאלי עבור משפחתי. אולי אנשים באמריקה או אנגליה לא יבינו זאת, אבל הדלק בברזיל, במיוחד בתקופה ההיא כשהייתי ילד, היה מאוד מאוד יקר.

למזלי, סבא שלי היה מוכן להקריב הכל עבורי. הוא האדם החשוב ביותר בסיפור שלי. אם אתם רוצים תיאור ויזואלי שלו, ובכן  … הוא היה דמות. תמיד היה לו זוג משקפי שמש מגניבים, והיה לו משפט אחד מיוחד. הוא היה אומר זאת כל יום כשהיה עם חבריו.

איך אפשר לתרגם זאת?

הוא היה אומר…

"לעזאזל, תסתכלו עלי. אין ברשותי דולר אחד בכיס, אבל אני שמח משהו בן-****!".

הוא היה נוהג להסיע אותי לשחק פוטסלי בדגם הפולקסוואגן ישן. אני חושב שזה היה משנת 1969. אבל כשהתחלתי לטייל הרבה עם הקבוצה שלי כשהייתי בן שמונה או תשע, זה היה יקר מדי עבורנו לשלם עבור הדלק וארוחת צהריים ושאר הדברים, אז סבא שלי לקח החלטה שתשנה את חיי.

הוא מכר את המכונית שלו והשתמש בכסף עבור כרטיסי האוטובוס שלנו. לעשות הקרבה כזו, אולי אתם תחשבו שהוא מרגיש כמו קדוש מעונה או יגיד, "מסכן שכמוני".

לעזאזל לא.

"הנכד שלי הוא השחקן הגדול ביותר בריו! הגדול ביותר בברזיל! נפלא! בלתי עציר!"

בעיניים שלו, לעולם לא עשיתי טעות. זה היה מצחיק. הוא היה חוזר הביתה לאחר צפייה במשחקים שלי, והיה אומר לאבי, "אתה חייב לבוא לצפות במרסלו! מה הוא עשה היום? אוי אלוהים. זה היה קסום. בלתי יאומן!"

אבל לאבא שלי היה קשה לבוא לראות אותי משחק כי הוא תמיד היה חייב לעבוד. הוא בוודאי חשב שסבא שלי משוגע. החלק המצחיק היה ששיחקתי חרא והפסדנו. הוא היה מושך בכתפיו ואומר, "אהה, לא משנה. תבין זאת מאוחר יותר".

הוא גרם לי להרגיש כאילו הייתי רונאלדו וכולה הייתי בן תשע. אני נשבע באלוהים, הייתי נכנס הביתה עם החזה נפוח, כאילו, כן, אני כדורגלן.

ואז יום אחד כשהייתי אולי בן 12, סבא שלי הופיע לאחר משחק שלי והוא נוהג בחיפושית פולקסוואגן כתומה.

הוא אמר, "כנס פנימה, אנחנו נוסעים הביתה".

ואני כאילו, "מה קורה? מאיפה השגת את זה?"

הוא השיב, "הגרלת הלוטו (Jogo do Bicho)".

בריו, יש לנו את הדבר הזה שנקראה לוטו החיות. זה אולי לא 100% חוקי, אבל היי – זה המשחק של האנשים. אתם בוחרים מספר שמתקשר עם חיה, כמו יען או תרנגול או מה שזה לא יהיה. כל יום, יש הגרלה חדשה. סבא שלי זכה בכמות כסף שאיני יודע בהגרלת החיות, והוא השתמש בכסף עבור קניית החיפושית.

זה היה לא יאומן. נסענו לכל מקום במכונית הזאת. אבל כשהייתי בן 15, הוזמנתי לשחק כדורגל אמתי של 11 שחקנים בקבוצת הילדים של פלומינזה (Fluminense). הבעיה הייתה שמחנה האימונים היה בקסרם (Xerém), כמעט שעתיים נסיעה מהבית, וזה היה בלתי אפשרי עבורנו לשלם על הדלק או לנסוע לשם כל יום. אז החלטתי להישאר שם במעונות. הייתי בקסרם לבדי, רחוק ממשפחתי. סבא שלי היה נוסע בימי שבת בלילה על מנת שאוכל לבלות את ימי ראשון בבית בריו, ואז היה מחזיר אותי חזרה.

אתם חייבים להבין. הוא זכה בלוטו החיות. זה היה סכום כסף רציני. וזאת הייתה חיפושית ישנה משנות ה-70. כל פעם שהיה צריך לסובב את ההגה חזק לכיוון מסוים, תחנת הרדיו הייתה משתנה.

לאחר זמן מה שהייתי חוזר ונוסע מריו לקסרם, הייתי פשוט מותש. הרגשתי כאילו אני עבד לכדורגל. ראיתי את כל חברי חוזרים הביתה והולכים לחוף ונהנים מהחיים, וכל מה שאני עשיתי זה להתאמן.

יום אחד סבא שלי הגיע כדי לאסוף אותי ואמרתי לו, "אני סיימתי. אני פורש וחוזר הביתה".

הוא אמר, "לא, לא, לא. אתה לא עושה זאת. אחרי כל מה שנלחמנו עבורו?"

אמרתי, "אני תקוע על הספסל. אני מבזבז את נעורי. סיימתי".

ואז הוא התחיל לבכות.

הוא אמר, "מרסלו, תישאר רגוע. אתה לא יכול לפרוש עכשיו. אני צריך עוד לראות אותך משחק במראקנה (Maracanã) יום אחד".

זה ממש נגע לליבי. אמרתי לו, "בסדר, אי אשחק עוד שבוע".

בסופו של דבר, וויתרתי על להרים ידיים".

Image result for MARCELO

שנתיים מאוחר יותר, עם סבא שלי ביציע, צעדתי לתוך המגרש במראקנה עם הקבוצה הראשונה של פלומינזה. הוא ידע. הוא הימר עלי מהיום הראשון, והוא פשוט ידע.

שהגעתי לגיל 18, מספר קבוצות באירופה החלו לרחרח סביבי. שמעתי שצסקא מוסקבה רצתה אותי, וסביליה. באותו הזמן, סביליה היו טובים, והיו להם הרבה ברזילאים, אז חשבתי, היי, זה יכול להיות מגניב.

ואז יום אחד, קיבלתי טלפון מסוכן. הוא אמר, "האם אתה מעוניין ללכת לריאל מדריד?"

הוא אמר זאת ככה בפשטות.

אז אמרתי, "אההה, ברור, כמובן?"

אבל לא ידעתי מי זה הסוכן הזה.

הוא אמר, "אז אתה הולך לריאל מדריד. תרשום את זה".

מספר שבועות לאחר מכן, שיחקנו משחק בפורטו אלגרה (Porto Alegre), וריאל מדריד שלחו מישהו להיפגש איתי במלון שלנו. אז ירדתי ללובי והג'נטלמן הזה מציג את עצמו. אבל הוא לא עונד תג של ריאל מדריד. הוא לא נותן לי כרטיס ביקור או משהו.

ואז הוא החל לשאול אותי שאלות כמו, "יש לך חברה?"

עניתי, "אה, כן".

הוא שאל, "עם מי אתה גר?"

ואני כזה, "אה, סבתא שלי?"

שוב, בלי כרטיס רשמי. בלי ניירת. אז פשוט חשבתי לעצמי, זה אמתי? האם הולכים לשים אותי במטוס לסרביה או איפשהו?

יומיים לאחר מכן, קיבלתי שיחה בה אמרו לי שריאל רוצים שאבוא למדריד עבור בדיקות רפואיות.

ועדיין חשבתי, האם זה לגיטימי?

אתם חייבים להבין משהו לגבי. עד גיל 16, אפילו לא ידעתי על ליגת האלופות. אני זוכר את הרגע במדויק – ישבתי בחדר הקבוצה בקסרם, וכמה מהחברה צפו במשחק בטלוויזיה. פורטו נגד מונקו. אבל המשחק למעשה נראה שונה. בלילה, מתחת לכל האורות הבהירים האלה, עם כל האוהדים. והמגרש היה כל כך יפה ללא רבב … זה היה פשוט מדהים. בליגה הברזילאית, לפחות בזמן ההוא, האורות לא היו כל כך בהירים. הדשא לא היה כזה ירוק.

המשחק נראה כאילו הוא משודר מכוכב אחר שלא ידעתי על קיומו.

בשלב מסוים, הייתי ככה, "היי, מה לעזאזל הליגה הזו?"

החברים שלי ענו, "ליגת האלופות".

עניתי חזרה, "אלופות של מה?"

והוא ככה, "בחור, זה גמר ליגת האלופות".

לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. בברזיל, ליגת האלופות משודרת רק בערוצים בתשלום. לרוב האנשים כמוני אין גישה לזה.

אז, כפי שאמרתי, אני על המטוס למדריד  😀

תזכרו, רק הגעתי לגיל 18. אני נשבע באלוהים שחשבתי שאני הולך לשם לשוחח. כשהגעתי להיפגש עם המועדון, ראיתי את החוזה על השולחן, עם הסמל של ריאל מדריד וכל הדברים הללו – וחתמתי על זה במהירות רבה.

ואז הבחורים בחליפות ליוו אותי החוצה אל המגרש. הם חשפו אותי לתקשורת באותו היום. לא היה לי מושג. המשפחה שלי בברזיל ספרו לי שהם לא האמינו שזה אמתי עד שהם ראו את החדשות בערוץ הספורט.

מרסלו בן ה-18 הוצג היום בריאל מדריד.

Image result for MARCELO

אני חושב שהסיבה שכל דבר נראה לי לא מציאותי מכיוון שרוברטו קרלוס היה האליל שלי. עבורי, הוא היה אלוהים. להגיע לאותה הקבוצה כמו רוברטו, באותה העמדה, לא יכולתי להאמין לכך.

להיכנס לחדר ההלבשה … יש את רוביניו, סיסיניו, ג'וליו באפטיסטה, אמרסון, רונאלדו, רוברטו קרלוס. וברור שגם קסיאס, ראול, בקהאם, קנאברו.

מרסליטו הקטן נכנס לשם ככה, הוי לעזאזל, ראיתי את הבחורים האלה רק במשחקי וידאו!

הם יכלו לאכול אותי חי. אבל תנו לי לספר לכם משהו חשוב על ריאל מדריד. זה מועדון מיוחד בדרך הזאת. רוברטו קרלוס ניגש אלי ביום הראשון ואמר, "זה מספר הטלפון שלי. אתה צריך משהו – כל דבר – אתה מתקשר אלי".

בכריסטמס הראשון שלי במדריד, הוא הזמין את אשתי ואותי לביתו עם כל המשפחה שלו. הבחור הזה הוא האליל שלי, ואנחנו נאבקים על עמדת המגן השמאלי. רוב הבחורים לא יעשו זאת עבור הילד הצעיר. אבל זה רוברטו קרלוס. הוא היה בטוח בעצמו. זה הסימן לאדם אמתי.

לקחתי ממנו השראה על המגרש בנוסף. רוברטו קרלוס היה עולה ויורד בכנף השמאלית כמו חיה. לא משנה מה אתם אוהבים או שונאים בי, אתם יודעים מה אתם מקבלים כשאני שם בחוץ. אני אוהב להתקיף. לא, לא רק התקפה. ה-התקפה, אתם יודעים?

ואז יותר מאוחר, מאחור? אם יש לנו בעיה, אנחנו נתקן זאת. אנחנו נבין את זה. אבל קודם כל, אנחנו תוקפים.

אתה יכול לשחק עם כזה חופש רק אם יש לך הבנה טובה עם השותפים שלך. פאביו קנאברו שיחק בצד שלי, והוא היה אומר לי, "אתה יכול ללכת מרסלו. אני כאן. תן לעצמך לעוף. תירגע. אני קנאברו. יש לי את זה".

זה כמו שקאסימרו עושה איתי בימים אלו. "לך קדימה מרסלו. אנחנו נדאג לדברים האחרים אחר כך".

אההה, קאסימרו. הוא הציל את חיי. אני בוודאי אשחק עד גיל 45 עם הבחור הזה לצידי 😉

שרק הגעתי למדריד, קנאברו עזר לי הרבה להשתחרר. החוק היה שאני יכול להתקיף כל עוד אני טס חזרה אחורה. אבל אם איחרתי? בנאדם, אז זה נהיה אמתי. הבנאדם יכול לצעוק. בברזיל, יש לנו ביטוי, Pegava no pé. זה כמו, אתה קשה איתם מסיבה מסוימת.

קנאברו היה קשה איתי מסיבה מסוימת, ואהבתי אותו על כך.

Image result for cannavaro marcelo

עדיין, אתה לומד מהר מאוד בריאל כמה הסטנדרטים גבוהים. בסיום העונה הראשונה שלי, המנהל קרא לי למשרד שלו. עדיין הייתי צעיר ומשוגע. נכנסתי פנימה עם כובע הבייסבול שלי על הראש, מצפה שתהיה לנו שיחה קטנה.

הוא אמר לי שהמועדון רוצה שאני יצא להשאלה.

הבנתי מה שהם ניסו לעשות. הם רצו שאני אצבור ניסיון. אבל אני חשבתי, זאת ריאל, אם אעזוב עכשיו, הם אולי לא יחזירו אותי אף פעם.

הוא רצה שאחתום על חתיכת נייר

הדבר היחידי ששאלתי אותו היה, "אם אני לא חותם, אז אני לא חייב לעזוב, נכון?"

הוא ענה, "ובכן, אם אתה לא חותם, אז אתה נשאר בסביבה. אם המאמן רוצה להשאיר אותך, אז זה מה שיהיה. אבל אני חושב שאתה צריך לצבור ניסיון".

חשבתי, הם צריכים לבוא עם אקדחים שלופים ולהכריח אותי לחתום על זה.

עניתי, "אני אצבור ניסיון. תשאיר את זה לי".

הודיתי לו ועזבתי את החדר.

רוברטו קרלוס עזב באותו הקיץ והתחלתי לשחק יותר. לאחר מכן, מרסליטו הקטן המריא.

בכל פעם שהייתי חוזר הביתה לברזיל לחופשה, הייתי חייב לבקר את סבא שלי, והארון שלו החל להתמלא עוד ועוד.

תנו לי להסביר לכם.

מתי שהייתי בערך בן שש, הוא התחיל לקדש את הקריירה שלי. הוא שם את כל התמונות הקבוצתיות שלי והגביעים בתוך הארון עץ הגדול שלו, ולא משנה מתי הבקעתי שער, הוא המשיך לעקוב אחרי זה ותיעד בספר. פשוט מאוד, כל גול מאז ששיחקתי בבית הספר. מתי שהתחלתי להתפרסם בעיתונות המקומית בעקבות משהו, הוא היה מוציא את המספריים הגדולות שלו וחותך את המאמר, שומר בניילון והכל.

אז חזרתי מריאל מדריד קיץ אחד, והבחנתי שהוא עדיין עושה זאת. עדיין חותך החוצה כל דבר, עדיין מניילן. אבל אנחנו ניצחנו את לה ליגה! היה מלא חומר שיצא והתפרסם! הוא השיג כל נייר. הוא לא החמיץ דבר.

Image result for MARCELO madrid

תמיד רציתי להוסיף שני דברים לארון: תמונה שלי מחזיק את גביע ליגת האלופות, ותמונה שלי חוגג בקדמת המטוס לאחר ניצחון הגביע העולמי, מנופף בדגל ברזיל כמו רומאריו.

כשהגענו לגמר ליגת האלופות 2014 נגד אתלטיקו, סבא שלי היה מאוד חולה. לפני הגמר, פתחתי בארבע משחקים ברצף. הייתי מוכן לעלות. לרוע המזל, המנג'ר בחר בשחקן אחר לפתוח בעמדה שלי נגד אתלטיקו.

מה אם רוצים שאומר? הייתי עצוב בטירוף בהתחלה. קצת כועס. אבל במחשבותיי, ידעתי שיש משהו גדול יותר שמחכה לי באותו הלילה. ישבתי על הספסל וחיכיתי. ואז, בדקה ה-93 סרג'יו ראמוס הציל אותנו שוב פעם עם נגיחה מהמוות. אני לא יודע מה יש בבחור הזה. אני חושב שאולי זה השיער.

כשהמנג'ר קרא לי ולאיסקו בתוספת הזמן, רצתי אל המגרש עם המון כעס – אבל כעס חיובי. רציתי לכבוש. רציתי להשאיר את כולי על המגרש.

כשכבשתי בתוספת הזמן, אני חושב שהמוח שלי כבה, באמת. חשבתי על להוריד את החולצה שלי. ואז חשבתי, לעזאזל, אתה לא יכול לפשוט את החולצה, תקבל כרטיס. אז נהייתי רציני. אז התחלתי לבכות. זה היה מטורף.

זה היה 10 שנים ליום בו צפיתי בטלוויזיה בקסרם וראיתי את האורות והדשא הירוק ואמרתי, "מה לעזאזל זאת הליגה הזאת?"

עשר שנים אחרי, החזקתי את הגביע. לה דיסימה – הגביע האלופות האירופאי ה-10 של ריאל בהיסטוריה.

Image result for MARCELO madrid

מספר חודשים לאחר הגמר, סבא שלי נפטר בריו.

אני מאוד גאה שהוא זכה לראות אותי מניף את גביע ליגת האלופות. זה בגללו שזכיתי להגיע לבמה הזו.

לפעמים אני מתעורר וחושב, "אחת עשרה עונות בריאל מדריד. אחת עשרה שנים משחק עבור ברזיל. עבור מגן מטורף כמוני. איך אני עדיין כאן?"

אם הייתי אומר לכם שזה נורמלי, הייתי משקר.

כל יום שאני מופיע לאימונים, מחנה את המכונית וצועד לתוך חדר ההלבשה של ריאל מדריד, זה רגשות עצומים. אפילו אם איני מראה זאת, בתוכי אני מרגיש זאת עמוקות. אני עדיין מתפעל מכך כל יום.

עבורי להיות חלק מהמורשת של המועדון הזה זה לא יסולא בפז.

אבל יש לי משימה אחת אחרונה.

Image result for MARCELO madrid

בגביע העולם ב-2018, ברזיל חוזרת. תרשמו זאת. תנו חותמת על כך. תשלחו זאת לעצמכם. עם טיטה (Tite) כמנג'ר שלנו, אני באמת מאמין שאנחנו מסוגלים להביא את הדגל הברזילאי חזרה לרמה הגבוהה ביותר.

אני יכול לומר לכם שטיטה הוא בחור פנומנלי.

עובדה, כשהוא לקח את העבודה, הוא קרא לי ואמר, "אני לא מבטיח לך שאזמן אותך, אבל אם כן, אתה עדיין תהיה מוכן לשחק בנבחרת הלאומית?"

עניתי, "פרופסור, רק העובדה שאתה מתקשר אלי – עבורי זה ריגוש עצום. אני שיחקתי עבור הנבחרת הלאומית מאז שאני בן 17. הייתי עולה לטיסות של 20 שעות ויושב בכיסא האמצעי, אז עכשיו שאני יושב בכיסא טוב, אתה חושב שאני לא הולך לבוא? אני זמין מתי שרק תצטרך אותי".

השיחה הזו הייתה הכל עבורי. זאת הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי שיחה ממנג'ר של נבחרת לאומית, והייתי בנבחרת למשך 11 שנים. אני אהרוג עבור טיטה, ואני הולך לעשות כל דבר שאני יכול לעשות על מנת לשים גביע מוזהב בארון של סבא שלי.

ואם אני לא, מה אני יכול לומר? עדיין אהיה מרסלו. שמח משהו בן-****.

מרסלו

לפוסט הזה יש 28 תגובות

  1. תודה סמיילי על תרגום למאמר המקסים הזה… אני אוהד ריאל כבר למעלה משני עשורים ובקבוצה הנוכחית מרסלו הוא אולי השחקן האהוב עלי. ווינר, עוצמתי והמון קסם.

  2. Por onde nós começamos? Eu quero contar para você como meu avô mudou a minha vida. Mas eu também quero falar sobre o Ronaldo. E também sobre o Romário curtindo no avião, e sobre um fusca laranja.

    Nós temos muito para falar a respeito. Vamos começar com um cheiro.

    É a primeira coisa que eu consigo me lembrar na minha vida. Quando eu tinha 6 anos de idade, nós já estávamos em férias de verão na escola, mas eu ainda costumava acordar às 7h30 todas as manhãs e levar minha bola de futebol numa pracinha na Praia do Botafogo.

    É no Rio, de onde vêm os melhores jogadores de futebol 😀

    Tinha esse parque próximo da praia com essa quadra de futebol de salão com escorregador pequeno para as crianças, e tinha sempre o mesmo cara gritando para as pessoas estacionarem seus carros: “É um real, É um real, É um real”.

    Ele guardava o carro por um real. Eu me lembro do som da voz dele, mas eu me lembro mais ainda do cheiro da terra. Tinha um cano de drenagem quebrado que soltava água por todo o solo ao redor da quadra, se transformando em barro. Então, todas as vezes as manhãs, quando eu caminhava até o parque, eu sentia o cheiro da lama.

    A quadra era o território dos torcedores do Botafogo, então, em alguns dias, eu aparecia, e eles já tinham dominado o lugar, e eu tinha de jogar no canto sozinho. Em outros dias, eu aparecia e não tinha ninguém jogando lá. Não importava – o pequeno Marcelinho estava lá todos os dias.

    Eu tenho uma lembrança profunda daquele cheiro, e a sensação de ter a bola nos meus pés. Eu percebi uma coisa que ainda é verdadeira para mim. Sempre que você tiver a bola aos seus pés, você não pode ficar bravo. Você nem mesmo precisa de outras pessoas para jogar com você. Tudo gira em torno da bola.

  3. Eu me lembro que naquele verão de 1994, a Copa do Mundo estava acontecendo nos Estados Unidos. No Brasil, pouco antes da Copa do Mundo começar, todo mundo na vizinhança saía nas ruas para pintar os muros e para comemorar. Todas as coisas ficam cobertas de verde, azul e amarelo – as ruas, os portões, as paredes, os rostos das pessoas. Essa é uma lembrança muito especial para todas as crianças no Brasil. Eu estava lendo a história do Ronaldo outro dia, e ele estava contando como ele foi para as ruas antes da Copa de 1982 e ajudou a pintar um mural do Zico.

    Bom, adivinha só, Ronaldo?

    Se você estiver lendo isso, quando eu tinha 6 anos de idade, meus amigos e eu pintamos o seu rosto na nossa rua. Você era o nosso herói. É uma lembrança que fica no meu coração.

  4. É engraçado o que a gente lembra da vida. Eu não me recordo muito bem de assistir ao Brasil ganhar a final. Tudo isso para mim não fica muito claro. Mas eu tenho uma lembrança de ver uma foto específica na primeira página do jornal do Rio. A Seleção Brasileira tinha acabado de chegar no Brasil, e o Romário estava literalmente curtindo na janela da frente, na cabine do piloto, balançando uma bandeira gigante do Brasil, como se ele estivesse acabado de conquistar o mundo pra gente.

    Eu me lembro de ver aquela foto e sentir que meu coração ia explodir de orgulho. Eu pensei, Meu Deus, eu preciso fazer isso um dia.

    É claro, esse era um sonho ridículo por vários motivos. Em primeiro lugar, existem 200 milhões de pessoas no Brasil, e todos eles querem ser jogadores de futebol (mesmo os caras mais velhos). Em segundo lugar, eu nem mesmo era jogador de futebol ainda. Eu só jogava futebol de salão num time local. Viajar por um clube de futebol não era algo muito realista para a minha família. Talvez as pessoas nos Estados Unidos ou na Inglaterra não entendam isso muito bem, mas a gasolina no Brasil, principalmente quando eu era criança, era muito cara.

    Felizmente, meu avô estava disposto a sacrificar tudo por mim. Ele é a pessoa mais importante na minha história. Se você quiser visualizar o meu avô… bem, ele era uma figura. Ele sempre estava com óculos de sol, e ele costumava dizer uma frase. Ele dizia isso sempre quando ele estava com os amigos.

    Como posso dizer isso?

    Bom, ele falava assim…

    “Eu não tenho um puto no bolso, mas eu sou feliz pra car****!”

    Ele costumava me levar para o futebol de salão numa Variant. Eu acho que o carro era modelo 1969. Quando eu tinha 8, 9 anos de idade, comecei a viajar bastante com o time e era muito caro pra gente pagar pela gasolina, pelo almoço e por tudo mais, então, meu avô tomou uma decisão que mudou a minha vida.

    Ele vendeu o carro e usou o dinheiro para pagar por nossas passagens de ônibus. Por anos, ele ficou sem carro, só para que eu pudesse continuar jogando futebol. Ao fazer um sacrifício como esse, talvez você possa pensar que ele se sentia como um mártir ou dizer, “Oh, coitado de mim”.

    De jeito nenhum.

    “Meu neto é o maior jogador de futebol do Rio de Janeiro. O maior jogador no Brasil! Magnífico! Imparável.”

    Aos olhos dele, eu nunca cometia um erro. Era hilário. Ele voltava para casa depois de ter assistido aos meus jogos e dizia pro meu pai. “Você tem que vir assistir o Marcelo jogar. O que ele fez hoje, oh meu Deus, foi mágico. Incrível.”

    Mas o meu pai sempre tinha que trabalhar. Ele provavelmente pensava que o meu avô era louco. A parte mais engraçada era quando eu não jogava nada e nós perdíamos. Ele não me criticava porque ele sabia que eu sabia onde eu errava. “ah, depois você vê isso daí…”.

    Ele me fez sentir como se eu fosse o Ronaldo quando eu tinha 9 anos de idade. Eu juro por Deus, eu andava pela casa com meu peito estufado, tipo, Eu sou jogador de futebol.

  5. Então, um dia, quando eu tinha talvez 12 anos de idade, meu avô apareceu no meu jogo dirigindo um fusca laranja.

    Ele diz, “Entra aí, nós vamos de carro para casa”.

    Eu, tipo, “O que está acontecendo? Onde você conseguiu isso?”

    Ele, “Jogo do bicho”.

    No Rio, o Jogo do bicho pode não ser 100% legal, mas é o jogo do povo. Você escolhe um número associado com um animal – como uma avestruz ou um galo ou qualquer coisa. Todo dia, tem um novo sorteio do jogo de bicho. Meu avô ganhou não sei quanto dinheiro no jogo do bicho e daí ele comprou um Fusca.

    Era inacreditável. Nós íamos para todo lugar com aquele carro. Mas quando eu tinha 15 anos, fui convidado para jogar futebol de campo com o time juvenil do Fluminense. O problema era que o campo de treinamento era em Xerém, quase duas horas de distância da minha casa, e ia ser impossível pra gente pagar combustível para ir lá todos os dias. Então eu decidi que ficaria nos dormitórios do clube. Eu ficava totalmente sozinho, longe da minha família. Meu avô ainda iria até lá aos sábados à noite para que eu pudesse ficar os domingos em casa no Rio, então, ele me levava de volta.

    Você precisa entender isso. Ele ganhou no Jogo do bicho. Então era um Fusquinha antigo, dos anos 1970. Todas as vezes que ele fazia uma curva, a estação de rádio mudava.

    Depois de um tempo indo e voltando, eu estava simplesmente exausto. Eu me sentia como um escravo do futebol. Eu via todos os meus amigos indo pra casa, pra praia, curtindo a vida, e tudo que eu fazia era treinar.

    Um dia meu avô foi me buscar e eu disse a ele: “Chega, eu vou desistir e vou voltar pra casa”.

    Ele disse, “Não, não, não. Você não vai fazer isso. Depois de tudo que nós lutamos?”

    Eu disse: “Estou no banco de reservas. Estou jogando fora minha juventude. Chega.”

    E então ele começou a chorar.

    Ele disse, “Marcelo, fique calmo. Você não pode desistir agora. Eu tenho que ver você jogando no Maracanã um dia”.

    Aquilo realmente tocou meu coração. Eu disse a ele, “tudo bem, eu vou jogar mais uma semana.”

  6. קטעים מהמאמר המקורי בפורטוגזית והקישור .
    לא יודע איך אתה תמיד מצליח לבחור את המאמרים הכיי מרגשים ,
    יש לך לב ענק סמיילי ויכולת לראות את היופי האדיר בספורט , את הפשטות ושמחת החיים הזו.

    אוגריגדו ווסה ! .

    1. בגלל שאנשים במפגש חכה למחר ותראה חדעתי תופתע לטובה ,המאמר מצוין והתירגום עוד טוב יותר מהמקור קראתינקצת בפורטוגזית אז כן סמיילי טוב יותר בתירגום אפילו מהמקור ,אני בטוח שרבים וטובים כאן באתר ישימו לכך לב,לא יודע כמה באתר יודעים לקרוא גם פורטוגזית ,אז מי שלא יצטרך להאמין לי .
      בקשר לברזיל וגביע העולם ב 94 כל השנה ההיא טיילתי ביבשת עם ציוד צילום מקצועי ,הייתי בחוך המלפפון צילמתי פוציוולי כדורעף רגל צילמתי משחק כדטרגח פחמנגו נגד ואסקו שדודר במסע עולמי עם איל פלדבראיתי את הגמר ברזיל איטחיה בעיירה נידחת בפרו וזוכר את הפנדלים כמו היום .
      אבל …את הילדים בשכונה מציירים את הפנים של רונאלדו על הקיר לא ראיתי ולא צילמתי ,אלף בית לכל צלם דוקומנטרי היא יכולת לראות דברים בתמונות.
      מרסליטו כוצב לנו כאן מאמר חי בצבעים ,אפילו את הסט והסטורי בורד ,מושג של במאי טלויזיה סדר הדברים שצריך לצלם כדי להכין את העריכה חסרט הוא כתב בבירור ,כשרואים אותו משחק מבינים עד כמה הראיה המרחבית שלו מצוינת הוא לא פיספס שום פרט ,לא הוא ולא גולש הגלים הברזילאי מהתירגום הקודם .
      נשאר רק לבמאי דוקומנטרי חקחת מצלמה ולצלם את הסיפורים הנפלאים האלו שסמיילי תירגם ביד אמן .

  7. מודה אני לפניך, סמיילי חייכן ומקצועי, על תרגום שהבאת הנה, על חיוך שהעלית על פני, ובעיקר על החרכים שאתה יוצר לנשמתם של אותם שאין אנו רואים אלא את כישוריהם הספורטיביים.

  8. דור

    אתה מלך, עשית לי את הערב עם התרגום הזה, אתה והשף במסעדה בשמורת טבע מדהימה שנקראת אייסלו ונמצאת בדרום מדגסקר.
    מרסלו שחקן ענק ואני מאד אוהב אותו למרות שרוברטו קארלוס בשיאו היה ענק ולדעתי טיפלה יותר טוב.

  9. מצאתי אי דיוק.:
    במאמר המקורי החניה עלתה ריאל אחד …
    אבל מרסליטו כנראה לא זוכר הוא היה בן שש אז למיטב זכרוני זה היה קרוזיירו חדש ,לא ריאל ,מה פתאום ריאל ?
    זו ברזיל לא ספרד ….

        1. ואללה תודה ,הסתכלתי בויקיפדיה עכשיו אכן ריאל הזוי , כי ריאל בספרדית מגיע מריי מלך ,ריאל המטבע הממלכתי .
          למה הם ראו לנכון להחליף מקרוזיידו לריאל ….?
          יש שיר,ספרדי מפורסם ייבה לוס פלורס נו קווסטה מאס דה און ריאל של אחת הזמרות אם לא הלאומית שלהם .
          אז לא הסתדר לי ,אחרי ינואר 94 כבר לא חזרתי לברזיל שוב ,אחת הטעויות ,נאלצתי בסביבות דצמבר לחזור ארצה , חבל יכלתי להשלים סיפור מצולם נהדר לו הייתי סוגר את המעגל הזה , חבר שפגשתי בפרו וטיפס אתי עלמכמעט כל הר בסביבה המשיך עם החבורה הקטנההשל המםפסים שלנו , הוא פגש באלוף מיל יוסי בן חנן אז באראיאל דה אזודה ,ליד פורטו סגורו צפ ברזיל יוסי כתב על כך במה שורות בכתבה שלו חופשת.שיחרור מאז :
          "הכתפתינאת התרמיל הכבד על שכמי והלכתי לכיוון האוטובוס,ליד דוכן פירות כצרתי והזמנתי סוקו (מיץ פירות ההדגשה במקור ) מה אתה כבר עוזב שאל אותי גלעד , כן ואתה ?
          אני לא מוצא שום סיבה לעזוב פה! הכתפתי את התרמיל עלנשכמי וחשבתי כמה שהוא צודק " יוסי בן חנן חופשת שיחרור 1995.
          תודה על התיקון .

כתיבת תגובה

סגירת תפריט