עובדות וסיפורי נ.ב.א (59) / רון טחן

השבוע בפינתנו, ניזכר בשחקן מחונן שעבר בהצלחה לפוליטיקה, נגלה ממה מפחד דמיאן לילארד, ונסיים עם סיפור משפחתי.
תהנו

1.ביל בראדלי חשב על החיים שאחרי הכדורסל עוד לפני שהגיע ל-NBA.

כשחקן תיכונים מצטיין הוא היה מחוזר על ידי מרבית המכללות במדינה אך הוא בחר ללכת לפרינסטון הנחשבת אקדמית וללמוד היסטוריה וממשל.
לאחר שהצטיין גם במכללות נלקח על ידי הניקס כבחירה טריטוריאלית (עליה הסברנו בשבוע שעבר), אבל בניו יורק נאלצו להמתין לשירותיו.

הסיבה? בראדלי דחה את כניסתו לליגה לאחר שזכה במלגת "רודס" היוקרתית, שבגללה/בזכותה (תלוי את מי שואלים), עבר לשנתיים לאוקספורד שבאנגליה.

ההמתנה לבראדלי השתלמה, והא שיחק את כל 10 עונותיו בליגה במדי הניקס.


בראדלי היה שחקן חשוב בקבוצה שהביאה לעיר את שתי האליפויות היחידות שלה (1970,1973), ומאוחר יותר הפך לשחקן הראשון בהיסטוריה (מאנו ג'ינובילי הוא השני) שזכה גם באליפות ה-נ.ב.א, באליפות אירופה לקבוצות ובמדליית זהב אולימפית.

לאחר פרישתו מכדורסל, בראדלי לא התמהמה והחליט לנסות את כוחו בפוליטיקה.
הוא רץ לסנאט מטעם מדינת ניו גרזי כנציג המפלגה הדמוקרטית, כיהן בבית הנבחרים 20 שנה ואפילו ניסה להתמודד על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות ב-2000, אך נכשל (עידו גילרי).

*

2. אם נבדוק את ספרי ההיסטוריה של הליגה, נוכל לגלות שבתואר השחקן המצטיין של העונה זכה בדרך כלל השחקן הבולט של קבוצת צמרת, או לפחות שחקן בקבוצה עם מאזן חיובי.

עם זאת, יש לכך שני חריגים.

החריג הראשון התרחש בעונת 1955/6.
זו הייתה העונה הראשונה בה חולק פרס השחקן המצטיין, כאשר מי שזכה בו הוא בוב פטיט, שרק בעונה הקודמת זכה בתואר רוקי העונה, ומן הסתם הפך לראשון שמשלים את ה"דאבל" היוקרתי.
פטיט קלע באותה עונה 25.7 נק' בצירוף 16.2 ריב' למשחק, וזכה בתואר למרות שקבוצתו, הסיינט לואיס הוקס, סיימה במאזן שלילי של 39-33.

ואולם, אם את הזכייה של פטיט עוד אפשר לתרץ (היו אז רק 8 קבוצות בליגה, מתוכן רק 3 סיימו עם מאזן חיובי), מה תגידו על המקרה הבא?

עונת 1975/6 הייתה עונתו הראשונה של קארים עבדול ג'אבר במדי הלייקרס.

ג'באר עצמו היה מעולה עם 27.7 נק', 16.9 ריב', 5 אס' ו-4.1 חס' למשחק, אך זה לא עזר יותר מדי באותה עונה ללייקרס, שסיימה במקום השביעי מסך תשעה מקומות סך הכל במערב, ולא העפילה לפלייאוף עם מאזן שלילי של 42-40.
לשמחתו של ג'באר, הבוחרים (באותם ימים שחקני הליגה בחרו ב-MVP) החליטו שלא לזקוף עובדה זו לחובתו, ובחרו בו לתואר המצטיין.

*

3. אם יש דבר אחד שאפשר להגיד על דמיאן לילארד, הוא שרכזה הנפלא של פורטלנד לא מפחד לקחת אחריות ברגעי האמת ולזרוק זריקות מכריעות.

בנוסף, הרכז אף התבטא בעבר על רצונו להמשיך ולשחק עבור הטרייל-בלייזרס, שעוד בהחלט עשויה להפריש את גופיית המשחק שלו.
ואולם, זו כנראה תהיה המחווה היחידה שהקבוצה תוכל לערוך ל-לילארד כשיפרוש, שכן הצבת פסל שלו מחוץ לאולם (דוגמת הפסל של ג'ורדן, שאקיל ואחרים), לא באה בחשבון.

הסיבה היא שלילארד עצמו מפחד מפסלים…

מי שחשף זאת לראשונה היה לילארד עצמו, שבשנת 2012 צייץ בחשבון הטוויטר שלו כי ישמח לחזור ולבקר בוושינגטון למרות שהוא מפחד מהפסלים שם…

"תמיד פחדתי מפסלים של דמויות היסטוריות. אם אני רואה פסל של ישו, אברהם לינקולן, מרטין לותר קינג – כל הדברים האלה גורמים לי לתחושות מוזרות" – סיפר הרכז הנהדר.

מאוחר יותר הסביר לילארד כי הוא בסך הכל מפחד מפסלים היסטוריים עקב חוויה לא נעימה.
אוקיי דמיאן. אנחנו מאמינים לך…

*

4. המשחק בין הסן פרנסיסקו ווריורס לבין הדטרויט פיסטונס ב-4 למרץ 1965 לא היה אמור להיות מעניין במיוחד.

זה היה מפגש לקראת סוף העונה בין שתי קבוצות עייפות שרק חיכו לצאת לחופשה.
הווריורס, שנאלצה להעביר את כוכבה ווילט צ'יימברליין רק חודשיים קודם בגלל קשיים כלכליים, הגיעה למשחק שלישי בשלושה ערבים (כל אחד בעיר אחרת) במאזן 57-14, עם רצף של 11 הפסדים.

מולה התייצבה הקבוצה שעברה לדטרויט רק כמה שנים קודם ואיישה בקביעות את מרתפי הליגה.
בשורות הפיסטונס היו רק שלושה שחקנים מעל גיל 26, וגם הם דאגו לחמם טוב טוב את הספסל.
בסך הכל השחקנים ששיחקו דקות משמעותיות היו צעירים עם 3 שנים או פחות של ניסיון בליגה.

כן.

זה לא היה אמור להיות משחק מעניין, והוא באמת לא היה.
הווריורס שברה את הרצף עם ניצחון 110-115, בעוד הפיסטונס הפסידה מאותה נקודה את יתר משחקיה עד לתום העונה.

אז למה אנחנו פתאום נזכרים במשחק חסר החשיבות הזה?
מפני שעל פי הרישום בעיתון, הגיעו לראות אותו רק 741 צופים…
מדובר במספר המתועד הנמוך ביותר אי פעם למשחק נ.ב.א (עידו גילרי).

לתוצאה זו תרמה גם העובדה שהיה זה ערב שני ברציפות בו הקבוצות העצובות האלה נפגשו, וכמו כן הוא נערך כ-300 ק"מ מדטרויט בפורט וויין אינדיאנה, משם הגיעו הפיסטונס לדטרויט.
בהחלט סיבה טובה להישאר בבית להרבה אנשים, חוץ מ-741 חולי כדורסל אמיתיים.

*

5. ה-נ.ב.א אוהבת לחשוב על עצמה כמשפחה אחת גדולה, ואכן, לאורך השנים שיחקו בה לא פחות מ-80 בנים של שחקני עבר.

חלקם בילו יותר זמן על המגרשים בליגה וחלקן רק עברו בה.
יש כאלו שהיו כוכבים גדולים ובניהם הערת צד (ראה מקרה פטריק יואינג וג'וניור), וגם מקרים הפוכים בהם האב התקשה לעשות שם לעצמו בעוד שהבן הפך לכוכב (כי עם כל הכבוד לג'ו בראיינט, קובי הוא שחקן הכדורסל המוצלח יותר, וזה לא קרוב).

בכל אופן, קשה למצוא הרבה צמדי אב ובן שהפכו לכוכבים בליגה.
למעשה, אין אף צמד בו גם האב וגם הבן הפכו לאול-סטארים.

מהבחינה הזו, יוצאי הדופן אולי הם דל וסטף קרי.


האב דל אמנם לא היה כוכב בליגה, אבל היה קלעי מצטיין שעלה בעיקר מהספסל לאורך 15 שנה. 
היכולת שלו אפשרה לו לזכות בפרס האיש השישי של הליגה בעונת 1993/94 במדי שרלוט הורנטס. 

כך, 21 שנה מאוחר יותר כשבנו סטף הטריף את הליגה במדי הווריורס וזכה בתואר השחקן המצטיין, הפכו השניים לצמד אב ובן היחיד שכל אחד מהם זכה באחד מפרסי סוף העונה האישיים (עידו גילרי).

הגעתם עד לכאן?מצוין.
על רקע תחילת עונת ה-NBA 2017/18, הגיע זמנה של פינת העובדות והסיפורים שלנו לצאת לפגרה ארוכה.(אל דאגה, היא תחזור עם תום העונה).
אני רוצה להודות לכל הקוראים על התמיכה והפידבקים השונים (כאן או בפייסבוק), ולכל מי שסייע בכתיבה ובאסיפת חומרים מקוריים (ובראש ולראשונה ל-עידו גילרי, שסיפק אינספור סיפורים מדהימים, כולל כמה שממתינים לפרסום ב"בנק").
תודה על הקריאה, וכולכם מוזמנים לשלוח עובדות וסיפורים משלכם למייל rontahan85@gmail.com

לפוסט הזה יש 56 תגובות

  1. תודה, אחלה פינה.

    ותרשה לי תיקון קטן לעובדות אחרי ברדלי ולפני גינובלי זכו בתוארהאירופי ובטבעת :
    1.טוני קוקוץ שעשה זאת בסטייל של 3*3.
    2. בוב מאקאדו ב 2*2.
    3. גים ברויאר
    4.לארי רייט

    1. העובדה על בראדלי נכונה רק לא מדויקת. העובדה אומרת שיש רק שני שחקנים בהיסטוריה שזכו בקריירה באליפות NBA, אליפות אירופה ואולימפיאדה ואלו הם אכן מאנו וביל בראדלי כשביל בראדלי הוא הראשון שעושה זאת.

    2. גם ראדו נסטרוביץ' זכה ב NBA ובתואר האירופאי
      ז'אן טאבק עשה זאת בספליט וביוסטון ( האירופאי הראשון לזכות בטבעת )
      ג'וש פאוול זכה עם אולמיפאקוס ועם הלייקרס

      1. אך לא גם באולימפיאדה ובראדלי ומאנו הם היחידים שזכו בשלושת התארים האלו של אליפות הנב"א ואליפות אירופה והתואר האולימפי.

  2. "דמיאן, תראה לנו על הפסל של MLK איפה הפסל של רוברט אי לי נגע בך".

    לא מבין איך מרשים לך לעשות דברים אחרים, אבל תודה על הפינה.

  3. תודה רבה על ההשקעה בעוד פינה מצויינת כמו תמיד!
    נתגעגע, למרות שתחילת העונה זה פיצוי לא רע…

    וכמו לכל דבר מצויין, גם לפינה הזאת קמים כל מיני חיקויים..
    http://www.sport5.co.il/articles.aspx?FolderID=394&docID=254790&lang=HE
    תנו מבט, דווקא יש שם כמה עובדות משעשעות

    שבת שלום לכולם

    1. ראיתי.
      אכן עובדות משעשעות, וזו פינה עם פוטנציאל נהדר, אך רק חבל מאוד שלא נתנו קרדיט בגוף הכתבה לחבר'ה שאחראים על כך.

      כל, אבל כל העובדות והסיפורים שם מגיעים מקבוצת הפייסבוק הנפלאה "עובדות לא חשובות בספורט" – https://www.facebook.com/groups/1939516176293888/

  4. תודה רון אתגר קטן מי היה השחקן שלא פחד לשים רגל ולהפיל את השחקן המצטיין והעצבני ביותר בליגה .
    נראה לי מתאים בול לפינה שלך כשתחזור

    1. סיפור די טפשי למען האמת.
      לצערי לא היה לי אינטרנט בבית בתור מתבגר (ואולי טוב שכך), ובמהלך החופש הגדול גיליתי כי יש דרך הממיר של "ערוצי זהב" פורום ספורט אינטראקטיבי.

      לאחר מספר תגובות תחת שמות בדויים, שמתי לב שהחבר'ה שהתגובות שלהם בולטות יותר לעין הם אלה עם הכינויים, והחלטתי שאני רוצה אחד משלי.

      בהשראת בחור שהתהדר בשם "המציל" (אוהד בית"ר י-0 שהשיג משם את הטלפון של המגיבה "רוקרית בדם" – אוהדת חיפה), חשבתי ש"המשגיח" יכול להיות כינוי מגניב, ופשוט התחלתי עם זה.

      מאז עברו די הרבה שנים, אבל נראה לי שאשמור את זה.
      זה אפילו עזר לי כשקיבלתי לפני כמה שנים הודעות נאצה מחבר'ה ששאלו אותי למה השארתי תגובות מגעילות בכמה פורומים תחת השם האמיתי שלי.
      הסברתי די מהר שעם כל הכבוד לאיש המוזר שהגיב בשמי (אולי יש עוד רון טחנים), זה לא אני, ושיש לי הוכחה די טובה…

          1. האמת שהשקעתי בזה לא מעט מחשבה בזמנו ובסופו של דבר הייתי די מרוצה מעצמי. כשבמבט לאחור זה די מטופש, אבל בשבילך:
            NRA

          2. חחח, לא חשבתי שתהיה חפיפה בין האוכלוסיות.
            האמת שממש באסה איך שהרגו שם קהילה קטנה אבל פעילה עם שינוי אכזרי בממשק התגובות.

          3. אכן מזעזע (למרות שגם הסיקור שם היה הרבה יותר נרחב באותה תקופה). פעם גם הייתה קהילה גדולה של ספורט אמריקאי בוואלה פורומים, החליפו את הממשק ותוך רגע כולם נעלמו…

          4. זה היית אתה? באמת זכור לטוב, ביחד עם עוד כמה שם. זה היה בתקופה שלפחות בפוטבול, רק קראתי ולא הגבתי.

  5. הפינה הזאת תמיד יקרה לי כי היא מזכירה לי דברים ששכחתי ולא חשבתי עליהם משך שנים. למשל, ביל בראדלי שיחק נגד מכבי ת"א בישראל במדי זימנטל (כשלמד באוקספורד), ושיחקו במגרש הפתוח של 'גן אברהם' בר"ג. היתה רוח והכל, ועדיין ביל בראדלי הפציץ מרחוק כרצונו. בוב פטיט היה בזמנו כוכב-על בפאור פורוורד. כל ביקור שלו במדיסון סקוור גארדן היה חגיגה.

להגיב על דרור לבטל

סגירת תפריט