שאיפות – סיפור מאת מולי

תהיה הכי הכי

שאיפות –  סיפור מאת מולי

שמעו סיפור. לפני כמה דקות דגדג לי לכתוב. אחת לכמה ימים, אם לא קיבלתי את "מנת הכתיבה" היומית שלי, אני מרגיש צורך לכתוב. האמת, לא חשוב על מה לכתוב, פשוט לכתוב.

הבקיצר, בא לי רעיון: אני אכנס למדור הספורט של אתר מתחרה, אחפש כותרת כלשהיא ש"תעשה לי את זה" ואכתוב את עמדתי בנושא.

נכנסתי.

היו שם מן הסתם כל מני כותרות, אבל משום מה, כותרת אחת קטנה שהסתתרה לה למטה בפינה תפשה את תשומת לבי: "המטרה של מכבי תל אביב לא לסיים אחרונה ביורוליג" היה כתוב בה.

"מכבי תל אביב" ו- "אחרונה" זה אכן לא הולך כל כך טוב בתפישה של מי שראה את משחקיה של מכבי עוד בשנות השבעים של המאה הקודמת (איזה עתיק אני נשמע), ולא סתם אלא בליל ירושלמי חורפי וגשום במגרש הפתוח בעמק המצלבה בירושלים. (למי שזוכר, אפשר היה – לפעמים, אם לא תפשו לך כבר – לעלות על הברוש שבפניה לניות ולראות את החצי הרחוק של המגרש ממרחק של כששים מטר כולל שלושת-רבעי סל…) אני זוכר שפעם אחת, מישהו שלא הכרתי אפילו הסכים להכניס אותי – כאילו הייתי בנו, ושבמגרש הזה, בשבת בבוקר אחד, היה איזה סטודנט אמריקאי שלימד אותו בעברית מגומגמת איך לעשות הגנה כשאני תמיד בין השחקן והסל, אבל אלו כבר סיפורים אחרים של קשיש בפוטנציה שגם זמנם יגיע להיכתב…).

מה שהיה משונה, הוא שכאשר נכנסתי לכתבה, הופתעתי לגלות שהכותרת הראשית בכתבה  (שהייתה חתומה ע"י מערכת האתר המדובר), אומרת משהו אחר לחלוטין: "לא למדיניות העמימות: "משחק מקדים" לפתיחת עונת 2017/8". את הקטע שתפש קודם את תשומת לבי, גיליתי – עם עוד שני משפטים – בכותרת המשנה, אבל גם זה כבר עניין לסיפור אחר, סיפור שיעסוק במעלותיה הרבות והמפוארות של העיתונות בימינו.

נו, אז אם לחזור למה שכן תפש את תשומת לבי, ל-"המטרה של מכבי תל אביב לא לסיים אחרונה ביורוליג", הרי הכותרת הזו הדהדה בתוכי את השאלה: "אילו יעדים על כל קבוצת ספורט, או על כל ספורטאי  בודד – בוודאי בהנחה שהם מקצוענים – להציב לעצמם ברבים?"

אתם יודעים, לפעמים, מה שהכי נחמד בחלק מהשאלות שאנשים שואלים, הוא שבחלק מהן חבויה ומסתתרת עוד שאלה, והיא-היא השאלה האמיתית.

אז השאלה החבויה בתוך השאלה ששאלתי קודם לגבי היעדים, היא בעצם "האם בספורט עליך להציב יעדים מציאותיים או שאולי, בעצם, כל קבוצה פשוט חייבת להודיע שהיא שואפת לתארים בכל המסגרות? וזה גם אומר שעל כל ספורטאי להודיע ברבים על שאיפה למינימום מדליית זהב באליפות העולם, ו… עם שיא עולמי?"

אם שאלתי – צריך לענות. אז הרשו לי לספר לכם סיפור שאני מקווה שיעזור לכם להבין מהי העמדה שלי.

כשבתי הגיעה לבית הספר היסודי התנדבתי לוועד ההורים של הכיתה, ואפילו גם לוועד ההורים של בית הספר. כבר מן הפגישה הראשונה הבעתי עמדה שגרמה לכעס אצל שאר ההורים בוועד. "תפקידנו כוועד," אמרתי בקול רם, "הוא לגרום לכך שבית הספר שלנו יהיה בית הספר היסודי הממלכתי הטוב ביותר בקרב כל הארצות דוברות העברית!"

אחרי שש שנים התקרבנו להשגת המטרה, אבל לא זה העניין. כל פגישת וועד הייתי אומר את המשפט הזה, וכל פגישת וועד, כל פעם מחדש, היו אנשים שכעסו עלי. "אתה מציב מטרות לא ריאליות," הם טענו. הם סיפרו לי שוב ושוב – כאילו שלא ידעתי – שרק לפני שנתיים הוחלפה מנהלת כי בית הספר היה , איך נאמר, "על הפנים". הם רצו יעדים שיביאו לנו בית ספר סביר – עם כמה שפחות אלימות.

ואני לא הבנתי אותם.

למה אתם חושבים שאני לא מציאותי?" שאלתי. "למה אתם חושבים שאני לא יודע שהדרך למטרה הזו היא במקרה הטוב ארוכה, מסובכת, ורצופת קשיים? אבל למה שלא נציב את המטרה הגבוהה ביותר ונשאף להשיג אותה? מילא אם נתפשר בתוצאות במציאות, אבל למה להתפשר בשאיפות? למה שלא נשאף להכי טוב שאפשר?"

אני חושב שאתם כבר מבינים שאני חושב שעל קבוצת ספורט שעולה ליגה להצהיר: "פנינו לאליפות! ולא סתם לאליפות, לאליפות בלי להפסיד אף משחק!" נשבע לכם שאני לא מבין למה הקבוצות הללו אומרות: "אנחנו? בשבילנו ההצלחה תהיה רק בזה שנישאר בליגה."

ושוב, אני לא מדבר על דיונים פנימיים למרות שגם בהם אני יודע שאם לא מציבים מטרה – אין שום יכולת להגיע אליה, אני מדבר על הצהרות כלפי חוץ…

ואז מגיע משחק הנבחרת האחרון, הן של נבחרת  הכדורסל והן של נבחרת הכדורגל. שתיהן נכשלו. זו עובדה. אנשים אומרים שעלינו להכיר בעובדות. אני מכיר. אנחנו לא רק שלא מספיק טובים לעלות לאליפות אירופה, אנחנו גם לא ממש טובים. פשוט לא טובים.

אבל אם אני אתמנה למאמן הנבחרת הבאה, כדורגל, כדורסל, ג'ודו, יודעים מה, לנבחרת הסומו וההוקי-קרח ביחד, אני מבטיח לכם שהדבר הראשון שאני אודיע בתקשורת – גם אם זה אומר שאהפוך למושא לצחוק, לבדיחה, –  הוא שמטרתי היא לא רק לעלות לאליפות הבאה –  אלא גם לנצח בה!

כי בספורט, יודעים מה, לא! כי בחיים, אם לא תשאף הכי גבוה שאפשר – בטוח ב-99.99% שלעולם לא תצליח להגיע הכי גבוה שאפשר.

 

 

 

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 27 תגובות

  1. כשמציבים מטרה אשר נתפסת כלא מציאותית / אפשרית המעשה נתפס כלא ריאלי במקרה הטוב ודמגגויה באופציה הגרועה.
    אנשים זקוקים למטרות ביניים ישימות, אמיתיות, כאלו שאפשר להחזיק ולראות. רק דרכן ניתן להתקדם לעבר יעדים גדולים באמת.

    1. יפה אמרת: "אנשים זקוקים למטרות ביניים". על מטרות הביניים להיות ראליות.
      לעומת זאת, על המטרה העיקרית להיות נוכחת וידועה. אחרת מטרות הביניים הופגות למטרה העיקרית.

      1. צריך מטרה גדולה ועיקרית. אין עוררין.
        הבעיה מתחילה כשהמטרה הגדולה, שלפעמים נראית בלתי נגישה, הופכת להיות המרכז. כשהיא הדבר היחיד והעיקרי שאתה חושב עליו. אם אגיד לך שיש לך זיהום בקטריאלי שלעולם לא ייעלם, וצריך לטפל בו בעזרת טיפול כימי יומיומי, ייתכן שכובד המשקל של העניין יגרום לך לרצות לוותר, אתה תחשוב רק על הנטל הנוראי שנפל עליך. אם אגיד לך שאתה צריך לצחצח שיניים כל יום, אתה פשוט תעשה את זה והמחשבות ינדדו לאיזה ג'ינגל מטומטם שתקוע לך בראש. הפישוט הזה למעשים קטנים הוא קריטי והכרחי. אסור להיתקע על אחד מהם (כמישהו עם יצר הרס עצמי מכובד, אני לא יכול להדגיש את זה מספיק. היתקעות כזו עלולה לגרום לשריפה רצינית והתחלה מחדש), אבל גם אסור לנפנף בכל הזדמנות במטרת היעד.

  2. מטרות מגדירות התנהלות, תקציב וכיו"ב.
    האם אני מחזיר את השחקן מוקדם מפציעה ומסכן אותו? האם אני משלב שחקן צעיר שיפרע שטרות במקרה הטוב עוד שנתיים? האם אני משחק על מנת לאסוף ניצחון במשחק חוץ קשה או שתיקו משרת אותי? האם אני מנצל עכשיו על שקל פנוי שיש בקופה ואף נוטל התחייבויות? האם אני מנווט יותר משאבים לבוגרים או לנוער? האם אני בונה הרכב חזק או סגל עמוק?
    התשובות לשאלות מושפעות במידה רבה מהמטרות. ומטרות לא ראליות יכולות להיות הרסניות לקבוצה.

    1. הנקודה החשובה אינה הניהול השוטף אלא מטרת העל.
      אנו זוכרים את בית"ר ירושלים או הפועל רמת גן שעלו ליגה וזכו בגביע, והתקציב שלהן לא היה גבה.

      אנו זוכרים את האליפות של הפועל כפר סבא שהתקציב שלה באותה עונה היה מהנמוכים.

      מאידך, ובמיוחד אנו זוכרים את מכבי תל אביב כדורסל שבזמנו המטרה להיות מספר אחד קבעה את כל ההתנהלות.

      מה שאני מנסה לומר אינו עוסק בהתנהלות התקציבית, אלא בזו המנטלית כי כמו שסוסמעץ אמר יפה "אנשים זקוקים למטרות ביניים ישימות, אמיתיות, כאלו שאפשר להחזיק ולראות". הבעיה היא שאם אין חזון, לעולם לא יתעלו מעליהן.

      1. גביע זה מפעל מקרי וכפ"ס היה לפני 35 שנים ומודה שלא הבנתי את הקשר למה שכתבתי.
        ר"ג זכו בגביע וירדו באותה העונה.
        גם במקרה של חזון לא ראלי ממנו נגזרת האסטרטגיה הארגונית יכול להיות הרסני.
        חזון הוא דבר חשוב ולא פחות חשוב שהוא לא ירחף ברמות הגבוהות של האטמוספירה.
        צריך גם לקחת בחשבון שאתה יכול למצוא את עצמך אחרי 10 שנות רדיפה אחר חזון לא ראלי כשבדרך הוקרבו לא מעט דברים.
        רוצה דוגמה? כשהייתי מ"כ טירונים היה חזון בפלוגה שכולם יעברו בוחן מסלול. אחרי חודשיים כשליש היו עם שברי מאמץ.
        מטרות ראלית עם פרמטרים מדדים ולוחות זמנים הגיוניים מביא לתוצאות טובות יותר לדעתי.
        וזה ממש לא אומר להתפשר על בינוניות.

  3. ממליץ לך לא לבקר באתרים אחרים …
    הצבה מטרה לא ריאלית עלולה לגרום לחוסר אמון מוחלט במי שהציב אותה
    היית רוצה לעבוד במקום עבודה כשהבוס מגדיר לך יעד גבוה פי 10 מהיכולת האמתית שלך ?

    1. כן!
      הייתי רוצה לעבוד במקום עבודה שהבוס יגדיר את תפקידנו בו להפוך לטובים ביותר בעולם בתחומנו.
      אני טוען שהאווירה שהכרזה שכזו תיצור, תגרום לכך שזה יהפוך את העניין לאפשרי.
      ולגבי המטרות: קח דוגמה מהפריוויו שאתה מארגן. אנו נותנים בו תסריט שחור, ריאלי וורוד. אם היית מאמן הקבוצה, איזה מהתסריטים היית מציב כיעד?
      אם תבחר בתסריט הורוד – אז ההבדל ביני ובינך הוא בטקטיקה ולא באסטרטגיה …

      1. גם התסריט האופטימי ,אני חושב ש 4 קבוצות בלבד סימנו אליפות כיעד
        לשיטתך כל ה 30 צריכות לסמן אליפות כיעד ,זה אולי נכון קונספטואלית אבל שגוי ברמת המימוש

        קבוצה צריכה לרוץ על יעד ריאלי ,אני חושב שעיקר הבעיה בקבוצות בהן יש ירידת ליגה וכשאתה מכוון להשאר בליגה אתה בדרך כלל יורד
        תכוון למרכז טבלה ואז אולי תשאר בליגה
        הנמכת ציפיות זה לא משהו כזה תלוש מהמציאות

      2. ובמקום כזה יכול מאד להיות שהיו מסכלים בעין עקומה על מי שהולך הביתה לפני חצות ושוחקים את העובדים. או לא מאפשאים מרווח טעות הכרחי.
        מה שאתה טוען הוא רומנטי מאד ויפה באוטופיה אל מסוכן בפרקטיקה.

        1. לגמרי.
          זה יכול ליצור אווירה מאוד לחוצה, גלי פיטורים אחרי כל סימן לכל דבר שאינו הצלחה נרחבת ופאניקה טוטאלית מקפיאה מכל אפשרות לכשלון.

    2. אגב, לגבי הביקור אתרים אחרים, זה הויכוח האינסופי בינינו. אם היו לנו 20-30 מאמרים ביום, אולי לא היה לי צורך בביקור באתרים אחרים 🙂

      אבל ברצינות, אם הייתי רוצה להגיב על נושא במקום לכתוב עליו, הייתי כותב תגובה כאן. כדי למצוא משהו שכאן עדיין לא כתבו עליו, אני צריך ראשית לקרוא כל מה שפורסם כאן, ורק אז או לקבל השראה, או ללכת לרעות בשדות זרים לקבל השראה,

      כדי שאוכל לכתוב כאן!

  4. הוזכרו כאן 2 קבוצות שאני זוכר בנוסטלגיה ולכן אגיב :
    1. כאוהד מהמושבעים ביותר שהיו לקבוצה הזו בזמנו ( רמת גן ) אני יכול לאמר בבטחון שמה שגזר מוות ( בחיים ) על קבוצה זו היו ציפיות לא מציאותיות שחלחלו מההנהלה אל השחקנים ואל האוהדים .
    נגזר עלינו סבל בל יתואר בסוף כל עונה עד שהרוב המכריע של האוהדים פשוט נטש , או לקבוצות אחרות או פשוט הדיר רגליים מכדורגל . לסבר את האוזן , בשנות ה-70 משחק במכתש עם פחות מ-5000 אוהדים היה כשלון . היום 500 אוהדים במשחק בית זה הישג .
    2. לגבי כפס , לא היו לקבוצה זו שום ציפיות בעונה המוזכרת .
    למעשה , היה בטחון מוחלט שנתניה תיקח אליפות נוספת ( מזכיר משהו מימינו ) . מה שקרה במציאות , היתה התעלות אדירה של אחד מגדולי המשחק ( שום , מתן זה בשבילך ) יחד עם meltdown של נתניה ברגע האמת .( אחרי שהביסו 5-2 את כפס במשחק העונה )
    דווקא כשהיו ציפיות על מכפס לאחר שזכתה באליפות , הקבוצה הזו התפרקה לחלוטין וירדה ליגה . ( ונתניה שבאה כאנדר דוג זכתה באליפות ) . אם הזכרון לא מתעתע , זה היה ממש בעונה העוקבת אבל לא חותם על זה .
    לסיכום , מה שלמדתי בחיים גם לגבי ספורט וגם לגבי עבודה , זה שהציפיות צריכות להיות ריאליות , לא מופרזות ולא מונמכות .

  5. קלינט איסטווד אמר פעם –

    ,don't overthink things
    ,nothing will ever be perfect
    .so just keep moving and do your best

    נראית לי כמו אחלה מנטרה לחיים.

  6. לחלוטין לא קשור , אבל למי שמתענין ( דוק אני חושב שזה יענין אותך )
    https://gizmodo.com/oculus-go-the-200-standalone-headset-vr-needs-1819364856
    פייסבוק הכריזו על מכשיר VR מסוג all in one ( לא מצריך מחשב או טלפון נייד ) שימכר מתחילת 2018 ב-199 USD .
    למה זה מענין ?
    כי המכשיר אמור להריץ כל תוכנה שרצה על GEAR VR .
    GEAR VR אחת מ-2 הפלטפורמות שתומכת בתוכנה שנקראת NEXT VR .
    NEXT VR משדרת אחת לשבוע משחק NBA ב- מציאות מדומה / תלת מימד , חויה מדהימה . ( גם NFL )
    אם זה יתממש , זו האופציה הזולה ביותר והנוחה ביותר לצפיה בשידורי ספורט ב-VR , ממש פריצת דרך .

      1. הבהרה
        2 יישומי ספורט
        NEXTVR
        TRUEVR

        משדרים את 3 הענפים המובילים :
        NBA – NEXTVR – כיסוי טוב מאוד
        MLB – TRUEVR – כיסוי טוב מאוד
        NFL – לא זוכר – כיסוי חלש יחסית לקודמים .
        רצים היטב על GEARVR כך שאם ההייפ של פייסבוק יתאמת , ירוצו היטב על OCULUS GO .
        אם המחיר והמפרט אכן יתממשו יש כאן פריצת דרך אמיתית כי זה יאפשר לקהל גדול בהרבה מהנוכחי לצפות בשידורי ספורט באופן שהוא GAME CHANGER לחלוטין .
        למי שתוהה : 2 היישומים הנל מאוד בררנים לגבי הציוד שהם מוכנים לפעול עליו . נכון לרגע זה , זה או ציוד בלעדי של סמסונג ( GEARVR שגם מצריך נייד חזק סמסונג ) או ציוד בלעדי של גוגל ( שיש לו כמה חלופות סיניות ) שדורש נייד חזק מאוד שמריץ לפחות אנדרואיד 7 ומגיע עם כמה הרשאות תכנה מאוד ספציפיות פלוס קורא NFC .
        ( כלומר ניידים מדגם ומפרט מאוד ספציפיים ) .
        הטכנולוגיה של גוגל נקראת DAYDREAM VR .
        בשורה התחתונה , המחיר הזה של 199$ פשוט שובר את השוק .
        למי שמתעניין בדברים האלו , יש דרכים לשדרג ניידים מסוימים שלא תומכים ישירות ב-DAYDREAM , בהזדמנות אחרת .
        ישירות ב-DAYDREAM VR

  7. פעם מאמן של קבוצה שלקחה אליפות סיפר שבתחילת העונה כל מה שהם רצו זה לצבור נקודות כדי להישאר בליגה ואז פתאום הם גילו שהם אספו כ"כ הרבה שהם יכולים לקחת אליפות…

  8. אני לא בא הנה להתפאר כי בחיים היו לי מספיק בעיות וצרות. אבל מבחינה מקצועית די הצלחתי. כשהסכמתי לקבל את אימון קבוצת הכדורגל של אדלפי ב-1969 היינו ממש עלובים. אני אמרתי אז לעתון ניוזדיי שראיין אותי ש,"תוך 5 שנים אנחנו אלופי המכללות". ב-1974 לקחנו את אליפות המכללות DIV II, אבל אז היה גם טורניר "אליפות האלופים" של ארבע קבוצות – אלופי דיביזיות I, II, III ו-AIAU, ובגמר ניצחנו את אונ' האווארד (לא הארווארד; האוארד היא אונ' שאז היתה של שחורים בעיקר, ומאמנה היה שחקן נבחרת ג'מאייקה לשעבר ששכחתי את שמו, שהביא להאוארד איזה 10 שחקנים מנבחרות ג'מאייקה וטרינידד) 1-2.
    יש לי עוד שתיים-שלוש דוגמאות אקדמאיות מסוג זה אך לא אלאה אתכם יותר.
    כמובן שצריכים להיות ריאליים לגבי מצבך הנוכחי, אבל לקבל את אימון הנטס ולהחליט שתוך 5 שנים אתה אלוף ה-NBA הוא דבר שהוא DOABLE!

  9. אני חושב אחרת.
    אני חושב שמטרתה של קבוצת ספורו היא לגרוםלאןהדים ולשחקנים לצאת.מרוצים .
    כשהפועל חיפה כדורגל שיחקה עם אלי לוונטל שהפגיז מרחוק ושיחק לבד יצאתי לא מרוצה .
    בשהפועל חיפה כדורסל שיחקה עם הילל גלבוע ישראל רוב גור בן דוד
    לפעמים חיים זלוטיקמן ושוקי שוורץ יצאתי תמיד מרוצה כי זו באולם גאולה הפתווח לפני ארבעים ומשהו שנה היתה הקבוצה הטיבה בארץ .
    כשקלמן האוהד הראשי התרומם מהמושב והחל לנצח על המקהלה זו היתה שמחה ענקית החמש מאות או אלף אוהדים שהמגרש הקטו הזה יכל להכיל נתנו את כל הלב בדבילההקבוצה. השחקנים ידעו שהם לא יכולים להפסיד .
    לשאוף הכי גבוה שאפשר הוא לשלב מקומיים צעירים בקבוצה ,תביא לי זרים אני הולך הביתה ..
    רוצה לראות זכל שחקן מקומי ממקסם אצ הפווטנציאל מקבל הזדמנות והופך הכי טוב,שהוא יכוול להיות.
    במזרח אירופה מפתחים מקומיים לאט לאט ולאן הם מגיעים כולם יודעים ….
    בארץ מביאים זרים גועל נפש …אז עברתי לסקיי מיים ומי החברים שלי שם אלופי אירופה ואלופי עולם בהווה ובעבר כולם משלנו .
    בעבר הייתי די גרוע בספורט לא הי. לי מושג מהן היכולות שלי .
    היום אני יודע שעם אימון נכון השמיים הם הגבול לדוגמא :
    רכיבה 20 קמ על חד אופן בסובב החנאת קיבלתי גביע …
    לדוגמא יכולות לרכב באופניים באר שבע מצפה רמון די מהר 24 קמש ממוצע מרחק 88 קמ למיטב זכרוני .
    קליעההבכדורסל בחמישים אחוז מהחצי ועוד ואני לא מוכשר במיוחד אבל משקיע.
    המטרה של קבוצה לחנך נוער ולהוכיח כי היכולות המקומיות לא נופלות מאף אחד ,וכי הדרך הארוכה להישגים היא הדרך הקצרה .
    לנצח אליפויות לא מטרה ,לגרום לאנשים לנצח את עצמם זו מטרה ,ומטרה ריאלית.
    ולכך אני מצפה מקבוצה .

      1. או קיי השאלה למה משווים ?
        אתה משוה לסביבה ואני משוה למקום הקודם שהייתי בו .
        אתה משוה לסביבה ואני משוה לעצמי .
        לו הייתי משוה לסביבה הייתי ממשיך לרבוץ באצטדיונים וממשיך להסתכל על אחרים ,אבל לא זה המצב …
        אני דורש מעצמי ותוך כדי מעלה לעצצי את הרף ,לא מצפה מאחרים ,לא מבזבז עליהם זמן איכות שאני מקדיש לעצמי .
        אני גם לא משוה עצמי לאחרים כי לכל אחד יכולות שונות ,הבנה שונה סף שבירה ושעמום שונים .
        מה שאני מצפה הוא להיות הכיהטוב,שאני יכול, טוב מאחרים או פחות טןב מהם לא מענין אותי ….
        יש לי סיפור קטן על כך….
        ניסיתי במשך כמה שנים לבצענגלישת.יבשה עם עפיפון מחיפה לעתלית.
        אף.פעם לא הצלחתי ….טבל הנה הגיע יום מסוים בו שברתי את.מחסום הארבעה קמ והגעתי לאזור סלעי בלתי עביר ….
        למעשה שלושים מטרים של אבנים והופ חוף חולי ,ושום דבר לא יכל לעצור אותי מהדגצ המטרה ,אך לא היתה דרך מעבר על האבנים .
        חזרתי כשאני יודע שמבחינה טכנית.יכלתי לעמוד באתגר ,הייתי מאד מרוצה מעצמי ורציתי לספר לכולם ואז למדתי את.הלקח החשוב ביותר .
        בחור מבוגר למיטב זכרוני מציל היה הנפש חיה היחידה שפגשתי בדרך,היום היה יום חורפי חוץ ממני ומקבוצת העפיפונים שלנו לט היתה נפש חיה בסביבה אך הם היו רחוקים עברו את האבנים בתוך הים .
        משהו שמבחינה טכנית לא יכלתי לבצע להם יש כלים שונים הם יושבים אני עומד ,והנה הלנדרובר שראה אותי כל הדרך.
        רצתי אליו ,יש לך מצלמה שאלתי ,למה לך מתלמה ?
        שתצלם אותי ידעו שעשיתי גלשתי כמעט עד עתלית…
        אתה יודע שעשית הגיעה התשובה ,מה איכפת.לך מה אחרים חושבים
        תמונה אין ,אבל את הלקח שלמדתי אז לא אשכח הרבה שנים …זהו מבחינתי חינוך.
        אין תמונה אך כן אני מרוצה דחפתי את סף היכולת והגעתי לאן שרציתי לא ניסיתי לחזור על כך יותר שוב. .

  10. נושא מעניין מולי.
    יש אסטרטגיות ניהול ברורות שמציבות יעדים בלתי אפשריים ומפטרים 10% מהעובדים בכל תקופת זמן מוגדרת.
    המטרה היא לגרום לאנשים לעשות מעבר למה שהם חושבים שהם מסוגלים. גם בזה יש סולם מאמצים ומטרות, כמו בצבא שאתה לא יכול לדמיין לעשות מסע של 90 קילומטר עם 20 קילו על הגב, עד שאתה עושה את זה.
    השאלה לגבי האסטרטגיה הזו איך היא משפיעה לטווח הארוך. אם אתה לא מפסיק להגיד, "אני רוצה ומכוון להיות הכי טוב", בלי להגדיר יעדי זמן, באיזשהו שלב גם האוהדים וגם השחקנים יפסיקו לקנות את מה שאתה מוכר.
    כשאתה מוכר "תהליך", כמו שאוהבים לעשות בnba אז אנשים מוכנים לקראת הבאות. אבל גם שם, אם אתה לא מראה התקדמות, אוהדים ושחקנים יפסיקו לקנות מה שאתה מוכר.
    לכן המוטו שלי לחיים, One dream at a time. הרעיון הוא ההתקדמות קדימה, לא המטרה הסופית.

להגיב על פומה לבטל

סגירת תפריט