י.ח ברנר

 

פעם פעם פעם.. בישוב הישן חי לו כוכב רוק מטורף. כל גבר רצה להיות כמוהו וכל אישה רצתה…

הכוכב היה גם דעתן במיוחד, ולא ספר אף אחד.. לשבת בהמנון ("עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵינוּ / הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה / לשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ / לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה") היה קטן עליו..

הזמינו אותו לנאום בכל מיני כנסים. למשל הקונגרס הציוני, למרות שמעולם לא היה בעל תפקיד פוליטי או פקידותי. ושם הוא שילח חיציו במנהיגי היישוב.. אבל משום מה האהדה כלפיו רק גדלה

הוא כתב ספרים רבים, ושם דאג תמיד להראות את הכיעור וחוסר הצדק המכונן בעולם.. ומשום מה כולם חשבו אותו לאופטימי ורומנטיקן חסר תקנה

כמו כוכב אמיתי גם הוא נהרג בגיל צעיר. בן 40 היה במותו כשנרצח במאורעות תרפ"א ע"י המון זועם..

לזכר הסופר הכריזמטי (מבלי טלויזיה, סופרים נחשבו לגיבורי התרבות של התקופה) הוקמו כמה מפעלי הנצחה. אחד מהם הוא קיבוץ גבעת ברנר מקום הולדתו של כוכב רוק אחר, דובי תחזיק חזק, זאב טנא (סתם.. ביתו של חמי רודנר ומקום קבורתו של יצחק שדה)

וכך גיבורינו היה נראה..

מזכיר קצת את Uncle Drew לא?

אחד מספריו המוכרים של יוסף חיים הוא סיפורו "מכאן ומכאן". בסיפור שתי דמויות מרכזיות. האחד "דוד דיאספורין", חברו של המספר אשר מחפש את עתידו המוסרי והחברתי בכל רחבי תבל, שלבסוף מגיע לא"י, מתאכזב וגם יורד ממנה. השני הוא "אריה לפידות" אשר ככל הנראה דמותו היא ייצוג של אביו הרוחני של ברנר, א.ד גורדון, המהווה את דמות הישראלי החסון בעל אידאלים חזקים של צדק,עבודה קשה וחברות.

המספר כותב בספר את צוואתו :

וזוהי צואתי האישית:

החיים רעים, אבל תמיד סודיים…  המות רע.

העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.

לעם-ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד.

כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים

ויש רגעים מרוממים.

תחי העבודה העברית האנושית!

צוואתו פה, מדברת על הקונפליקט בין דויד הפאסיבי משהו, לאריה לפידות הרואה בעבודה העברית את החזרה לבריאות והשפיות של האדם.

מישהו כזה הוא סטפן קארי דיי כמה אפשר 

ג'ימי באטלר

אביו של ג'ימי נטש את המשפחה כשהוא היה עוד תינוק קטן. בניגוד להרבה משפחות אחרות, ג'ימי לא זכה לאהבה מהבית ובגיל 13, אימו, שהיתה מכורה לסמים, זרקה אותו מהבית. והוא מצטט, שהמילים האחרונות ששמע ממנה כשיצא מהדלת היו "אני לא אוהבת את איך שאתה נראה. אתה צריך ללכת".

נודד מספה לספה, כוכב מינסוטה לעתיד היה אבוד. 3 שנים בתור הומלס. ללא הכוונה ותמיכה, ולמען האמת הוא אפילו לא היה שחקן כדורסל כזה טוב. לא היה ברור מה יהיה עם הילד החביב שנשאר בבית הספר ולא חיפש את מפלטו בפשע.

עד שבכיתה י"א קרה מקרה וג'ורדן, שחקן פוטבול מאותו בית-ספר, הזמין אותו לתחרות שלשות. השניים נהיו חברים טובים. ומשפחתו של ג'ורדן, הגם שהיו בקשיים כלכליים החליטו לקחת את באטלר תחת חסותם.

ג'ימי עם אימו החדשה מישל למברט

עונתו האחרונה של ג'ימי בתיכונים היתה טובה והוא רשם ממוצע של 18.1 נק' למשחק ואחרי עונה במכללה קטנה גייס אותו באז וויליאמס, עוזר המאמן של מארקט לשחק בשורות המכללה, ומיד מצאו השניים תכונות דומות אחד בשני.

ג'ימי אומר שזה היה באז שלימד אותו מהי עבודה קשה.
ולמרות שלא היה שחקן מוביל בקבוצה (למעשה אחת ההערות הראשונות של באז כלפי באטלר היו "your'e suck") תמיד עבד קשה על מנת לשפר את משחקו.

כשיצא לדראפט בשנת 2011, ניסה באז לשכנע מנהלים ומאמנים להאמין בשחקן שלו. ולמרות שלכל קבוצה באן בי איי היתה אפשרות לבחור בג'ימי, רק שיקאגו בחרה בו בסיבוב השני מתוך הנחה שהקשיחות של שחקן שנזרק מביתו בגיל 13 תצליח לשרוד מאמן קשוח כמו ת'יבודו.

מפה, הסוף ידוע. וג'ימי חזר לדבר עם אימו לונדה שזרקה אותו מהבית.

תחי העבודה העברית האנושית!!!!!!

 

ומג'יימי פוקס חזרה לי.ח ברנר..

אריאל הירשפלד אמר על ברנר, שגילה ועודד את פרסומו של גדול סופרי ישראל ש"י עגנון, שהוא היה סופר שהקדים את זמנו ב-60 שנה. ושסגנון כתיבתו מזכיר ספרים מודרניים, שבתקופתו לא היה ולו ספר אחד המזכיר סגנון זה. ויותר ממה שברנר היה סופר, אומר הירשפלד, הוא היה חכם.

ובאמת ברנר שלח ידו במאמרים נוקבים לגבי התנהלות היישוב. ובין כתביו נמצאים גם כתבים פילוסופיים רבים. אחד מהם היה "מהי אינטיליגנציה" ושם נכתב (ברץ אתה תאהב את זה..):

הוא הדבר!  התפקיד ההיסטורי של האינטליגנט-השליט אינו כולו "אידיאלי" ו"פרוגרסיבי", כמו שמקובל לחשוב.  רובי שאיפותיו וחלומותיו אינם ריבולוציוניים כלל, רובי מעלליו אינם גורמים יצירתיים כל עיקר.  אפלטון מייסד את ממלכת הפילוסופים שלו על העבדות, אגיוסט קונט חולם את חלום-העתיד, כי לעולם ועל פי החוק הנצחי יושמו רגלי הפרוליטאריון בסד.  גם יתר משחררי ה"רוח" מבני מינם לא דאגו לעולם לטובת ה"בשר", ונמצא, איפוא, שגם זה וגם זה לא נתקיים בידם (מאחר שהרוח הוא הוא הבשר, ואין רוח אחר בלעדיו).  מלכות האינטליגנציה ומלכות החופש האמיתי – חופש העבודה והעובד, חופש כוחות-היצירה היסודיים – אינם, אליבא דאמת, שמות נרדפים!

ברנר, טוען שהפילוסופים קונט ואפלטון באים ל"אשר את הקיים" במקום לחדש.. אותו מעמד פועלים יהיה מדוכא לפני ואחרי עליית ה"אינטיליגנט" לשלטון. לדעת ברנר אינטיליגנציה עולמית כרוכה בד בבד בחופש עולמי.

ג'ון סטוקטון..

"אף פעם לא היה שחקן שקיבל החלטות טובות יותר עם הכדור" זו מחמאה שמקבל שחקן אינטיליגנט. אבל כשלמי שנתן את המחמאה קוראים צ'ארלס בארקלי.. אז זה כבר סיפור אחר לגמרי…

סטוקטון, מלך האסיסטים והחטיפות הנצחי, אהב עבודה קשה. הוא גם אהב לתגמל אחרים על עבודה קשה. מספרים שהסיבה שקארל מלון קיבל כל כך הרבה כדורים מהרכז המחונן, זאת העובדה שהוא בילה הכי הרבה זמן במכון כושר.

משחקו של סטוקטון היה חפשי, הוא מעולם לא קיבע עצמו לאיזה סוג של משחק. אני לא מכיר שום שחקן שהיה כל כך רב-גוני. אם קבוצתו היתה צריכה שלשה אז זה מה שהיא היתה מקבלת ממנו.
אם חדירה – חדירה
חסימה לגבוה – הוא היה חוטף בפרצוף
מסירה – מסירה וכו'…

סטוקטון שתמיד ברח מאור הזרקורים חזר בסוף כל שנה לספוקן, וושינגטון. לגור ליד הוריו וחבריו הטובים. בחור ביישן שברח ממצלמות. נטול מאגו, וחבריו מספרים שהיה איש משפחה מעולה. אם שואלים, נראה שסטוקטון היה שמרן גדול, אבל גם מהפכן גדול… משהו חדש. ונדמה שהוא קצת מזכיר את י.ח גורדון במשפטו "מלכות האינטליגנציה ומלכות החופש האמיתי – חופש העבודה והעובד, חופש כוחות-היצירה היסודיים – אינם, אליבא דאמת, שמות נרדפים!"

סטוקטון השחקן – היה ענק!! במילים אי אפשר לבטא כמה גדול הוא היה

 

יוסף חיים ברנר נרצח במאי 1921 ברצח אכזרי שלא כאן המקום לפרטו.
הוא היה סופר, פובליציסט ואחד ממעצבי הדעת הגדולים של תקופתו.
דרישת הצדק והיושר הבלתי מתפשרים. והמוכנות ללכת כנגד כל אדם המנסה לרמוס את ערכיהם נתנו לו מקום של כבוד ביישוב הישן.

ברנר, בחייו ואולי גם במותו, ראה חשיבות עליונה בלהסתכל ל"כיעור שבחיים" בעיניים. להתעמת איתו, ואף להתענג עליו. מתוך הבנה שהעולם עוד לא הגיע לתיקונו הגמור..

נראה זאת בסיום ארוך, מהפרק האחרון של "מכאן ומכאן" (מלשון קרח מכאן ומכאן גיא!!!)

 

קלחו, קלחו גשמים, וביום הרביעי לפנות ערב פסקו.  ניטהרו השמים והיתה אותה הבהקת-הפלאי שלפני עלות הלבנה בשבוע השלישי לחודש.  ממחרת הבוקר היה כל היקום מחודש, טהור, נותן ריח טוב, מעודד.  עם עלות השחר, בעת שקמה הינדה הזקנה ללכת אל הבידואים (היא הוסיפה על מחיר החלב וניצחה את מתחריה!), היה קריר, אבל כשמכרה את רוב החלב, זרחה החמה.  רגבי-הטרשים שאצל הפרבר, אשר כבר הספיקו לחרוב שוב, נוצצו בלבנוניותם הכהה וכמו חיים היו, חיים ומושכים.  בינתים הביאו קמח (המלאכות לנקדימון בין אייזיק הועילה, למרות מה שהוא ומשפחתו היו עדיין שרויים בצער על אבדן שתי האַקציות, כל אחת אלף פרנקים, בעסק הציוני), והאלמנה החולה ירדה מעל המיטה וַתּלבן בו את ידיה הקדחתניות.  אריה לפידות החריש ולא עשה כל דרישה וחקירה: מהיכן קמח זה.  צריך אדם לחיות…  לבסוף באה גם הזקנה מן השוק, השליכה את הכדים כל עוד רוח בה, נפלה לרגע לנוח, וברגע השני החליפה את החולה, ששבה לשמור את מיטתה.  לעת-עתה, עד שיעלה הבצק, צריך היה לאפות "פּיתּות" – ומיד! נשלחה מלאכוּת לאשת ראש הפרבר, שתרשה להשתמש בתנור שבחצרה לאפית הפיתות והלחם (לבית לפידות לא היה תנור).  נתקבל רשיון.  יצא אריה לפידות עם עמרם אל הסביבה ללקוט קוצים וברקנים ולהכניסם לחצר אשת ראש הפרבר למען שים בהם אש ולאפות עליהם את הפיתות.  צבר הנער המוני המוני קוצים וַישם מהם ציבורים-ציבורים על כתפותיו של אבי-אביו.  אסף עמרם גם את השאר, עד שיוּר אחרון שבאחרונים, ואחר שהביאם למחוז-חפצם, ניגש אל אבי-אביו, שכבר השתחרר ממשאו.  זה ישב לרגע אצל החפירה שקוע במחשבות ועמרם הגיש את ראשו הקטן אל חיקו.

היתה בחוץ הוָיה שטופת-גשמים ומלאה צפיה ללחם אפוּי.  היתה אותה הוָיה גם בבית פנימה, אבל יותר עצורה, שתקנית.  החולה ישנה.  הגשמים לא הטרידו עוד את השמשות ואותה.  רק עקבותיהם עוד פעפעו בראשי הקרשים-הכתלים, ומן הכתמים הרחבים נפרדה טיפה אחת ונתלתה בכהרף-עין על בלימה.

על בלימה.

לשונות-אש נראו בתנור.  והינדה הזקנה יצאה ונשאה, כערבית, על ראשה את הפח עם עוגות-הפיתות.  הפח הזכיר ערוגת-שׂוּמשׂוּם נאה, נותנת תקוה.  היתה עוד תקוה, כי גם הפת, הפת האמיתית, שתיאפה אחר הצהרים ושתספיק אוכל לשבוע ימים, תעלה גם היא.  ראשו של עמרם הקטן עדיין היה מונח בחיקו של אריה לפידות, ודבר-מה עצוב, פשוט, מעורר חמלה, ויחד עם זה סודי, חשוב ויקר עד אין קץ היה בדביקוּת זו.  שרידי קוצים היו להם לשניהם על בגדיהם הפרומים ובראשיהם.  אז קראה להם אופת-הלחם לעזור לה וַיקומו שניהם וַיעמדו.  ואותו הסוד הגדול היה גם בקוציהם גם בעמידתם.  על משמרתם עמדו.  על משמרת-החיים עמדו הזקן והילד, נעטרי-הקוצים.  החמה זרחה כמו לפני הגשם. ההוָיה חָיתה.  הוית-קוצים.  כל החשבון עוד לא נגמר.

 

לפוסט הזה יש 32 תגובות

  1. ברנר, הוא חייב פס קול:

    https://www.youtube.com/watch?v=Yom4jpRRQPc

    אולי החשוב במעשיו, זו דרישתו ל-"זכות הצעקה".
    האמירה שגם לפועל מהישוב יש את הזכות להישמע,
    הרגע בו חופש הביטוי קיבל ממשות בימים שלפני קום המדינה.

    אז אולי ההקבלה הספורטיבית המתאימה היא קפרניק???

    שמו של הספר, 'מכאן ומכאן' מתכתב עם המשל מהתלמוד שמספר על האדם הנשוי עם 2 הנשים, האחת צעירה, השנייה זקנה. הזקנה רצתה שייראה זקן, אז תלשה את שערותיו השחורות.
    הצעירה רצתה שייראה צעיר, אז תלשה את שערותיו הלבנות.
    והוא?
    נשאר קרח מכאן ומכאן.

    הספר, ההתבוננות, ומוסר ההשכל –
    רלוונטיים כיום יותר מתמיד.

    עכשיו חסרים רק מי שיהיו מסוגלים להקשיב לביקורת.

    תודה, מתן.
    נהדר!

  2. מתן טור נהדר! אישיות מרתקת ומורכבת ברנר. כל מילה על סטוקטון בול מבחינתי, שני אצלי בעמדת הפוינט גארד אך ורק למג'יק .
    ככה קטן, ככה חכם וורסטילי (וגם מלוכלך שצריך).

  3. תענוג של פוסט. תבוא עליך הברכה והרעיה. למתעניינים במקום הירצחו של ברנר – רחוב קיבוץ גלויות בת"א, בערך איפה שבניין הנוער העובד

  4. אני מאמין שזה פוסט מצויין כי כמה אנשים שאני מעריך ומכבד כתבו כך, אבל אני חייב להודות שאני לא רואה תמיד קשר בין הדברים, ואולי זאת תוצאה של מוח בן 80 שנה שלא מסוגל להתרכז כמו פעם ולהסיק מסקנות כמו פעם?

    1. ברור שההשוואות קצת מאולצות, אבל זו הזדמנות ללמד אותנו על דמויות היסטוריות יחד עם קשר ל nba, גם אם רופף. רעיון מגניב וביצוע עוד יותר מגניב.
      נשמע לי בחור על הכיפאק ברנר. רק אני חשבתי שקוראים לו שמוליק?

  5. אבינו מלכנו ברנר… וגם סטוקטון.

    כי ידעת שסטוקטו ומלון יבואו לאלבו משמאל,
    וידעת שיהיה היי פיק'נ'רול, וכולם ידעו איתך…
    ובכל זאת… היה צריך את הוד אווירותו שינצח אותם בקושי!
    ורק נזכיר שהפרולטריון כלל כוכבים כמו גרג אוסטרטג – בחירה 28, בריון ראסל, בחירה 45, הורנסק 46, הווארד אייזלי 30, ושנדון (מי?) אנדרסון 54…
    ולסיום, מוגש כשירות לצעירי חברת העובדים:
    ככה עושים את זה:
    https://youtu.be/5XLvqH9qoik

    1. הורנאסק אכן היה כוכב גדול ועם חכמת משחק גבוהה ומוסר נהדר בזכות עצמו ואחד הקלעים הטהורים הטובים ביותר בכל הזמנים.

  6. ממש טור משובח. דרדר פילוסופי בשדה פרחים.
    אשכרה קראתי פעמיים…
    אני מסכים עם רעיונות החופש, אבל את הקטע של ההתבכיינות על כמה רע פה אני משאיר לאשתי 🙂

  7. טור נפלא!
    כל הכבוד לכתיבה מעמיקה כזאת.
    חבל על ברנר שנרצח ככה באכזריות.
    כל הכבוד לסטוקטון שהיה גאון אמיתי, אחד מהאהובים עלי ביותר.
    אפילו אימץ לו בן שחור וגלוח ראש

להגיב על עידו גילרי לבטל

סגירת תפריט