מלך הלוחמים / ירון לוי

מלך הלוחמים / ירון לוי

לקראת פתיחת העונה הרביעית של גולדן סטייט הגדולה, נראה שאין מי שיעצור את הווריורס. אם השנה הראשונה של סטףקליידריימונד(-איגי?) עוד הייתה בגדר הפתעה (למי שלא ממש ראה אותם…), ובעונה השנייה עוד היה נראה שהליגה מתאוששת עם חזרה הירואית של לברון וקיירי (למרות שיא הנצחונות בעונה הסדירה), הרי שבעונה שעברה כבר היה ברור שמדובר בשושלת עם הצטרפותו של אחד מגדולי הדור בדמותו של קווין דוראנט. נראה, אם כן, שהופעה רביעית ברציפות בגמר, היא מובנת מאליה, ובלתי ניתנת לערעור.

נצא מנקודת הנחה ששאר הליגה פשוט לא באותה רמה:

  • אוקלהומה: לראסל, כארמלו ופול ג׳ורג׳ ייקח זמן להתחבר, ונראה שיש שם יותר מדי אגו.

  • סן אנטוניו: עם כל הבכוד לקוואי (ויש!), הוא לא יכול לבד, אפילו במערכת המשומנת של פופוביץ׳.

  • יוסטון: הארדן וכריס פול – איך זה יעבוד? מי בעל הבית? האם הארדן חזק מספיק מנטלית?

  • קליבלנד: עדיין נראית כקבוצה היחידה במזרח, אבל האם חבורת הזקנים תגיע בריאה? כמה עוד יש ללברון במיכל? האם אייזאה תומאס יכול להיכנס לנעליים של קיירי?

  • בוסטון: הסוס השחור, אבל קיירי והייוורד זה בקושי מספיק לגמר המזרח.

  • טוענות נוספות מעניינות, אך לא בשלות: מינסוטה, פורטלנד, אולי דנבר?

אחרי שסגרנו את הליגה, מהר מאוד מגיעים למסקנה שהיחידים שמסוגלים לעצור את גולדן סטייט אלה הלוחמים בעצמם. ובגזרה הזו ישנו נושא חשוב מאין כמותו, שכדאי להתבונן בו – מי לעזאזל מוביל את הלוחמים? מי המנהיג? את מי נעריץ ונשייך את הצלחות הקבוצה למורשת שלו. את מי נזכור עוד 10 שנים בתור האיש שהקבוצה הזו הייתה ״שלו״. האם סוגיה זאת יכולה להאפיל על הדרך של הלוחמים לאליפות נוספת? האם הקבוצה שהפכה לשושלת מסוגלת להישאר על כנה, או שאנחנו הולכים לקראת התפוצצות פנימית שתגדע את האידיליה?

אפשר ללכת רחוק מאוד אחורה ולראות שכל שושלת התברכה בחבורת שחקנים נהדרים שהתחברו יחד, אבל בראייה היסטורית, כמעט תמיד (!) היה מנהיג אחד. על המגרש ומחוצה לו. אם לא, השושלת התפרקה מהר מאוד.

  • בוסטון האגדית הייתה של ביל ראסל. האבליצ׳ק היה כוכב, אבל האליפויות, התהילה והמנהיגות נרשמו על שם ראסל.

  • לוס אנג׳לס של אותה תקופה הייתה של ווילט. ג׳רי ווסט היה גדול, אבל ווילט.

  • הסיקסרס של תחילת שנות ה-80 היו של ד״ר ג׳יי. נכון שרק כשהגיע מוזס הם גם זכו במשהו, ואנדרו טוני היה שחקן נהדר, אבל הד״ר הוביל.

  • בוסטון של מקהייל, פאריש, דניס ג׳ונסון ודני איינג׳ היא הקבוצה של בירד. ללא בדל עוררין.

  • הלייקרס של שנות ה-80 היו של מג׳יק. זה דווקא מקרה מעניין, כי קארים היה יכול להילחם על התפקיד, אך בשל אופיו הרגוע והכריזמטיות של מג׳יק – היה ברור מעונת הרוקי שלו שמג׳יק הוא הפנים של הקבוצה.

  • הבדבויס של דטרויט היו של אייזיאה, עם כל הכבוד למלכי הסלים דנטלי ואגווייר, להצטיינות של דומארס, ולמכות של ליימביר ורודמן – אייזיאה היה פני הקבוצה באופן מובהק.

  • שיקגו הייתה של מייקל כמובן. פיפן לקח את זה עליו ונכשל בשנתיים ללא ג׳ורדן, ובכך רק חיזק את תפקידו כרובין שליד באטמן.

  • הלייקרס (שוב…) של שאק וקובי היו אולי הכי קרובים להובלה דוראשית. שאק (הכי דומיננטי) וקובי (הכי טוב) התקשו לחלק ביניהם את התהילה. ואכן אחרי 3 עונות חזינו באחת ההתפרקויות הזוהרות אי פעם כאשר שני הלידרים בתוספת האגדות קארל מלון וגארי פייטון הצליחו לספוג תבוסה מהדהדת בגמר, ואז נפוצו לכל עבר.

  • סן אנטוניו, עם כל הכבוד לקבוצתיות של פופוביץ׳, הייתה הקבוצה של טימי. 15 שנה הם בצמרת, ובכל הזמן הזה אפילו לא קמה רבע תחרות למנהיגותו של האיש השקט.

  • מיאמי של לברון ווייד היא עוד דוגמא (כמו הלייקרס של שאקובי) של הובלה דו ראשית. עקרונית, לברון היה המנהיג, אך למי ששם לב, וייד היה הרוח החיה והאיש היחיד עד היום שלברון אשכרה הקשיב לו וכיבד אותו. גם שם, אחרי 3 שנים ותבוסה מהדהדת בגמר חזינו בהתפרקות קולוסאלית.

  • גם קליבלנד של לברון ראויה להיכנס לרשימה, שלמרות שלקחה רק אליפות אחת, נזכיר אותה כי היא עכשווית ושולטת כבר 3 שנים במזרח. בגלל ענייני מנהיגות נטו קיבלה מכה די חזקה בכנף עם עזיבתו של קיירי. כשלברון יעזוב שנה הבאה הקבוצה תתפרק ותחזור לבינוניותה (טוב נו, להיות הכי גרועה בליגה).

  • ונסיים בשושלת מקומית בדמות מכבי ת״א של שאראס, פארקר, וויצ׳יץ׳. מי היה המנהיג? פארקר השקט והמופנם? שאראס המוחצן? אולי וויצ׳יץ׳ החכם? התפרקה אחרי שנתייםשלוש.

אז מה מצבנו בווריורס?

כביכול, מנהיגותו של סטף איננה ניתנת לערעור. בעונות הראשונות, עד הגעתו של דוראנט, היה ברור ומובן שזו הקבוצה של סטף. האיש העמיד את המספרים הגבוהים בקבוצה, סיפק היילייטס על בסיס יומי, לקח שני תארי MVP ברציפות, ובמו ידיו שינה את פני הליגה (ואולי את פני הכדורסל כמשחק).

קווין דוראנט הוא יצור שלא נראה כמוהו על פני האדמה. 2.10 מ׳, עם יכולות כדרור ויד זהב. טווח בלתי מוגבל ויכולת להוציא זריקה בכל מצב. בזמן המעבר הוא כבר מספיק ותיק ומבוגר, ומבין את הקבוצתיות, והוא גם אדם טוב. מנומס, רגוע, בלי אגו. מושלם לקבוצת הכדורסל שגם ככה מתחרה על תואר ״הטובה בכל הזמנים״. אז מה יכול להיות רע?

ובכן, בעונתו הראשונה ״הצליח״ דוראנט להוריד לעצמו ולסטף את ממוצע הנקודות בערך לאותו מספר (26 במקום 28-30). גם קליי תומפסון איבד כמה נקודות מהממוצע שהיה רגיל. צפוי. בסה״כ ההשפעה על הקבוצה לא הורגשה מדי. הם לא דרסו יותר משדרסו בשנה שלפני כן, שבואו נזכור, הם סיימו ב-73-9 – אי אפשר יותר טוב מזה.

הווריורס הראו עליונות על פני הליגה, כצפוי, אך בהתבוננות יותר מעמיקה התחילה להיווצר הובלה דוראשית. סטף, בגיבוי הוותק שלו בקבוצה, ויכולותיו הטבעיות, מול דוראנט, שעוד לא ממש הפנים את התנועה ללא כדור, ועדיין הלך ״לבד״ לא מעט. לקראת שלהי העונה הייתה נקודה שבה הקבוצה הטובה בעולם, ואולי הטובה אי פעם, התחילה להרגיש משבר זהות, שהתבטא בהפסד בהארכה לממפיס, אחרי שדוראנט ניסה לקחת מנהיגות, שגררה התפרצות של דריימונד גרין עליו. הנזיפה העמידה אותו במקום, אך הזרמים התת קרקעיים לא נעצרים בנזיפת דריימונד אחת. הורגש מתח באוויר. כזה שיכול להוביל למקומות לא טובים.

ואז חודש בערך אח״כ, זה קרה. דוראנט נפצע. זאזה פאצ׳וליה נפל לו על הרגל(*). 22 משחקים לסיום העונה הרגילה. היה סביר שיחזור לפלייאוף, אך על הקבוצה ״להסתדר״ בלעדיו עד לסיום העונה. הספרס דולקים אחריהם רק במעט, ואין מקום לטעויות. ובכן, איך הגיבה הקבוצה הטובה בעולם? לאחר שבועיים של גמגום, 3 הפסדים רצופים ואפילו דיבור על ״משבר״, יצאו הווריורס לסדרת נצחונות 15-1 לסיום העונה הסדירה, והעפלה מהמקום הראשון, כמובן. בתקופה זו

חזר סטף לכס המלכות, וחז

דוראנט להיות האאוטסיידר. שב הסדר על כנו.

(*) הערת אגב על חברינו זאזה – האם אי פעם שחקן אחד, בעל תפקיד די שולי בסיפור הכולל, הצליח להשפיע בצורה כל כך דרסטית על ידי גרימה של לא אחת, אלא שתי פציעות קריטיות: דוראנט במה שהשיב את הסדר על כנו בקבוצה, וקוואי לנארד במה ששבר את המתחרים היחידים באמת, שעד לפציעה הובילו ב-20 הפרש במשחק 1 באורקל. בדברי ימי הליגה ראוי לקרוא לעונת 2016-17 ״העונה של זאזה״, לא פחות.

כאשר שב דוראנט לפלייאוף לא נותר זכר לענייני משבר הזהות והמנהיגות. סטף הוא המנהיג. דוראנט הסתדר עם זה מצוין. למעשה אפילו נראה שהשתחרר מעט. הוא אימץ את הנרטיב הקבוצתי לחלוטין. אולי ישיבה על הספסל וצפייה מקרוב עשו את שלהם. אולי ה״פציעה״ הייתה בכלל רעיון מבריק של סטיב קר. בכל מקרה, חזר דוראנט מעט אחר. כזה שבאמת ובתמים, כך נראה, רוצה בטובת הקבוצה. רוצה אליפות, ולא מעניין אותו מי קולע וכמה. בצד השני של הפסיכולוגיה הזו כשלון, אם היה, לא היה נרשם (רק) על שמו. כי הוא היה בחוץ וקשה לחזור למאני טיים, ובסה״כ זאת לא הקבוצה שלו. אין להמעיט בכוחו והשפעתו של מצב תודעתי אצל שחקני ספורט. הם אינם מכונות. הם בני אדם, כמוך וכמוני. כשהם מרגישים טוב, משוחררים מדאגות, ונותנים למשחק ״לזרום״, הם בשיאם. כשהם לחוצים ומודאגים, הם טועים ועושים שטויות. זה נכון לכל ספורט (ואולי כל תחום בחיים), ונדיר למצוא מקרים יוצאי דופן שמתעלים דווקא ברגעי משבר ולחץ (מייקל ג׳ורדן אולי היחיד שאני מעלה על דעתי … ).

וכשאתה לוקח את הקבוצה הכי טובה בעולם, מוסיף לה את אחד השחקנים הטובים בעולם כשהוא משוחרר מדאגות, אתה מקבל מפלצת בלתי עצירה. לצערי קוואי לנארד נפצע כבר במשחק הראשון ב״גמר האמיתי״ וקיבלנו סדרה חלבית. אך לדעתי הווריורס היו חוזרים ומנצחים את הסדרה הזו בקלילות גם עם קוואי. למעשה, זהו הכתם היחידי על האליפות הזאת, ונקודת תורפה במפרץ – הפחד מקוואי לנארד.

הווריורס המשיכו, כידוע בדריסה של 16-1 עד האליפות, כולל קליבלנד בגמר, כשדוראנט, מי אם לא, קולע סלים מטורפים ומכריעים, ומוביל את קלעי קבוצתו ערב אחר ערב. באופן טבעי, הוא גם זוכה ב-MVP של הגמר וסיפור הסינדרלה עד עצם היום הזה.

אבל

עונה חדשה בפתח. היום דוראנט הוא כבר לא ה״חדש״ (זה שמור לעומרי שלנו, אבל זה נושא אחר ליום אחר). הוא כבר משוייף, עטור בכתר המנצחים, עדיין אחד השחקנים הטובים בעולם, ועדיין בשיאו. האם הוא לא מועמד טבעי להיכנס לנעלי ״המנהיג״. האם הוא ישוב להיות הפיפןרובין לסטףבאטמן כפי שנגמרה העונה הקודמת, או שהוא לוטש עיניו לכס המנהיגות ומורשתו האישית? איך כל זה יתבטא במגרש? האם שאר השחקנים ילכו אחריו? האם דריימונד גרין, שהוא הלב ולמעשה המנהיג האמיתי בכל הסיפור הזה, ישאיר את הביצים שלו בסל של סטף, או שיכיר בקיומו של שריף חדש? או שבכלל הליגה כל כך קטנה על החבורה הזו, שנראה אותם משייטים בנוחות לעוד אליפות סטייל מכבי ת״א 2005 (העונה של אחרי הנס) ללא מנהיג אחד ברור, אלא אוסף של שחקנים מעולים שפשוט כיף להם לשחק (ולנצח!) ביחד.

לסיום, מספר נקודות קריטיות לשים אליהם לב:

  • מי יהיה הקלע המוביל? בעונה הקודמת, עד לפציעה הוביל דוראנט בטיפונת על סטף. לאחר הפציעה סטף חזר להוביל, ובפלייאוף זה היה שוב דוראנט, הפעם בברור.

  • עם מי ילכו החבר׳ה, וספציפית דריימונד גרין. דריימונד הוא ללא ספק הרוח החיה בקבוצה. מתווה הדרך. כשצריך להיות קשוחים הוא קשוח, כשצריך לוקחים בקלות. גם על המגרש – כשצריך הוא עושה נקודות, שומר על הכוכב היריב, ושואב ריבאונדים. הוא גם זה שיכריע מי ישב על כס המנהיג.

  • מה יגיד המאמן? סטיב קר הוא רב אמן בפסיכולוגיה של המשחק, ושל כוכבים (״תמצא אותי, אני אהיה מוכן״ אמר ועשה עוד כשחקן עם הגדול מכולם). אמירותיו ופעולותיו ישחקו תפקיד מכריע. מי יוביל את הרבע השני? למי יצוות קליי תומפסון? איפה ישולב איגואדלה? לכל אלה היבטים חשובים שבסופו של דבר יקבעו את זהות המנהיג.

  • התקשורת – ביכולתה להעלות ולהוריד את הנושא. אם יעלה, במי תדבוק? את מי יחבקו ואת מי יעלו על המוקד?

  • שטויות – תמיד יש פוטנציאל שמישהו יעשה איזו שטות או יגיד משהו שאינו במקום. דברים קטנים יכולים להתפוצץ בשנייה, וקשה מאוד לכבות שרפות בעידן הטוויטר/אינסטגרם/פייסבוק.

בסיום העונה נקבל את התשובות. עד אז – נשאר רק להנות מאחת הקבוצות המרתקות והמוכשרות שאי פעם עלו על מגרש כדורסל.

בהצלחה לווריורס, וחג חזרה למגרשים שמח!

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 112 תגובות

  1. מלך הלוחמים מבחינת מקור האנרגיה וההתלהבות הוא ג-כבר דריימונד גרין. אבל אולי המלך האמיתי שלהם הוא מאמנם השקט, קר הרוח, והאנושי כל כך.

    1. מאוד מסכים עם זה מנחם,לטוב ולרע הוא המנהיג של העסק הזה והאיש המתווה את האופי של הקבוצה הזו הרבה יותר משני הילדודס הרכים והמאוד מוכשרים בצורה יוצאת דופן סטף את דוראנט.
      הם היופי והברק אבל בלי הקשיחות ולעתים על סף הלכלוך של גרין אין דבק לקבוצה הזו.

  2. 1. בהנחה ש-KD ידבר רק על המגרש ולא ימשיך לברבר עצמו לדעת
    בתקשורת כפי שעשה לאחרונה, לא צפויה כל בעיה.
    2. הסיניוריטי אצל הלוחמים שמורה לסטף . בזכות הותק , בזכות המשחק המחשמל , בזכות זה שהוא זה ששינה לחלוטין את הפרנצ'ייז והוא הפנים שלו . דוראנט כמובן שחקן טופ 3 בליגה, ובזכות נתוניו הגופניים והאתלטיות שלו יש לו יכולות שאין לסטף ( שמירה על גבוהים , חסימות ). אבל אין היום ב-NBA שחקן , ומאז מיכאל ירדן לא היה , שהאוהדים בכל פינה באמריקה באים לראות אותו על המגרש , וגם שעתיים לפני פתיחת משחקים , כמו שהם באים עבור סטף .
    3. וכמובן שהדבק של הקבוצה , ובפרט כשלא הכל הולך למישרין על המגרש , הוא האיש שלנו ממישיגן , הנבחר 35 שיועד לצטט לפי הסדר את כל ה-34 שנבחרו לפניו . מנהיג טבעי – ולא רק של ההגנה.
    4. ומכיוון שהוזכרו שלושה , אני חייב לציין גם את החבר הרביעי של הקווארטט , שחקן קול מאין כמותו וחסר אגו לחלוטין , רוצח שקט על המגרש , מגן מעולה ושחקן הקאץ'-אנד-שוט הטוב בליגה.

        1. קרי כמובן . האחרים לא היתה אליופות – לא הראשונה ולא השניה .
          אבל הקבוצה היתה מרגשת וכיפית גם אם הוא היה משחק לבדו .

  3. אני חושב שהרבה פעמים אנחנו מדביקים את תמונת מנהיג הקבוצה בדיעבד.
    הספרס ניצחו?
    אז כנראה שדנקן היה המנהיג.
    או שזה קאוויי?

    אז זהו, שלא.
    לא בכל קבוצה אלופה יש את ה-"מנהיג".

    האליפות הראשונה של שושלת מג'יק וקארים,
    הייתה כאשר מג'יק היה רוקי.
    אז מי היה המנהיג,
    קארים?
    לקארים (לא בשונה מדנקן, או קאוויי, שהגיעו אחריו לליגה) אופי אינטרוורטי, כזה שבדרך כלל לו ממש הולך יד ביד עם "מנהיגות".
    עונת האליפות השנייה של מג'יק וקארים?
    באותה עונה מג'יק היה מסוכסך עם כל שחקני הקבוצה, דרש טרייד, וגרם לחילוף בעמדת המאמן.
    אז באותה אליפות, הוא היה המנהיג?

    לי אישית, זה ברור שקבוצה צריכה היררכיה.
    אז אולי צריך לנסות ולהתבונן קצת אחרת על מושג המנהיגות בהקשר ההיררכי –

    לפעמים זה השחקן הדומיננטי שבעקבותיו מסתדרת אותה היררכיה.
    לפעמים זה מאמן דומיננטי ש-"מיישר" את השחקנים,
    לפעמים זה GM חזק שמנווט את הקבוצה.

    אז התשובה שלי לשאלת המנהיגות של גולדן סטייט היא –
    סטיב קר.
    הוא זה שמתווה את דרכה של גולדן סטייט,
    הוא זה שהטמיע את השיטה.

    תודה על פוסט מעניין, ירון.

    1. מסכים מאוד. לכן התמקדתי בשושלות של 3+ אליפויות באותן שנים עם פלוס מינוס אותם שחקנים.

      סטיב קר, אכן כבודו במקומו מונח. מקווה שלא ייפול על פרצוף שלו עם שחקנים לא-הכי-טובים-שרק-אפשר-לחלום-עליהם כמו שקרה לפיל ג'קסון בערוב הקריירה. וכמובן הטענה המוכרת שגם סבתא שלי (ז"ל) הייתה לוקחת עם החבורה הזאת אליפות או שתיים כמאמן.

      1. תסתכל בפריוויו של עונת 14/15.
        מי בחר בגולדן סטייט כאלופה בקיץ שלפני אותה עונה?
        אף אחד.

        מגיע המון קרדיט לקר על אותה קבוצה.

        1. 1000 +
          ההחלטה של קר לשחק עם גרין בחמישיה באופן קבוע במקום עם דיוויד לי .
          ההחלטה שלו לשחק עם בארנס בחמישיה ולהפוך את איגי לשחקן שישי ולמנהיג הספסל , והשכנוע של איגי להסכים .
          ההחלטה שלו להפסיק עם ההתקפה העומדת והאיטית ועם הפיק נ'רול הבלתי פוסק שהנהיג מארק ג'קסון .
          סטיב קר הפך את ג"ס לקבוצה מענגת לצפיה . נכון – היו לו את השחקנים המתאימים לכך . אבל הוא זה ששיחרר את הניצרה. לא במקרה סטף הפך לכוכב -על תחתיו , אחרי שג'קסון סירס אותו חלקית בהתקפה.

          1. סטיב קר שינה את משחק ההתקפה של גולדן סטייט, בלעדיו עם מארק ג'קסון כמאמן ההתקפה נראתה הרבה פחות טוב, ויש לו חלק גדול בהפיכה של גולדן סטייט למכונה שהם היום.

    2. גיא לדאנקן היה את המבט הזה בעיניים שקשה לי להסביר שהספיק בשביל להבהיר לכולם בקבוצה מי המנהיג על המגרש… קאווי ירש את זה ממנו גם…לא תמיד המנהיג הוא הקולני והרועש…. לא חשבתי על זה לפני כן אבל בהחלט בנקודה שהעלת על קר מעניינת והתחברתי אליה.

      1. יש לי תחושה שאנחנו מרבים להדביק תכונות לשחקנים שאנחנו אוהדים.

        דעתי שקארים הוא הדבר הקרוב ביותר ל-"עז" ("קרוב ביותר" בגלל שלטעמי אי אפשר באמת לבחור), ידועה.
        זה לא אומר שאני חושב שהוא היה "המנהיג" של הלייקרס.
        הדמות הדומיננטית מאחורי אותה שושלת בכלל היה פט ריילי.

        דנקן, רובינסון, קאוויי?
        שחקנים נפלאים, באמת.
        רק שאני חושב שחלק גדול מההצלחה שלהם נובע מהעובדה שהיה להם את הגב של פופ,
        ואת הפריווילגיה לא להתעסק עם שטויות כמו "מנהיגות".

        אני לא טוען שאין דבר כזה שחקן שהוא גם מנהיג.
        יש שחקנים שמשנים תרבות ארגונית של מועדונים.
        אבל זה לא תנאי להצלחה של קבוצה.

  4. באמת שאלה מעניינת.

    לבינתיים נראה שדוראנט מתאקלם, והכיוון הוא הובלה דו ראשית.
    גם לקרי וגם לדוראנט יש את האופי בשביל זה (ההפך הגמור משאקובי).

    אבל, אם גם בפלייאוף הקרוב קרי ימשיך להיעלם לפרקים משמעותיים, יכול להיות שדוראנט (aka הנחש) ינצל הזדמנות וינסה להשתלט.
    אם כן, זה אכן יכול להיות מה שיפרק אותם.

    1. סטף לא נעלם . פשוט נצמדים אליו בפלייאוף חוקית ולא חוקית , ושמים עליו ידיים ללא הרף כשהוא כלל לא מקבל על כך שריקות .
      בקליבלנד קיבלו החלטה בשנתיים האחרונות לעצור אותו בכל מחיר.
      לפני שנתיים הוא היה מוגבל בגלל הפציעה הכפולה.בסיבוב הראשון מול יוסטון .
      השנה הוא פשוט הריץ איתו 2 מגינים ללא הרף , והנהנה הראשי מהריווח היה דוראנט.
      יש ליריבות אפשרות לבחור את הרעל שלהן – לסגור את סטף בכל מחיר , בדאבל טים ובמגע גופני עליו – אבל אז לחטוף משחקני ההתקפה האחרים , או לתת לסטף את חלקיק השניה שהוא צריך ואז לספוג ממנו.

      1. מצטער, אבל זה נשמע כמו תירוצים, משחקן בקאליבר שלו מצפים להתמודד גם עם הגנה אגרסיבית של פלייאוף.
        טקטיקות חיסול כאלו הופעלו על כוכבים מאז ומעולם, הוא לא הראשון שנתקל בהן.

        1. אתה מדבר לא לעניין . הגדולה של סטף – שהוא לא מנסה בכל מחיר . הוא לא מלו או ראס . אם נצמדים אליו כמו עלוקות – הוא מפנה את הדרך לאחרים .
          דוראנט לא היה זוכה לראות MVP לולא סטף על המגרש. היה בפגרה פוסט ארוך באתר GOLDENSTATEOF MIND שהביא את סטטיסקטיקת סדרת הגמר השנה וכמה כל שחקן תרם לאחרים וכמה נתרם על ידם . הסטטיסטיקה הראתה יתרון גדול בכמות האסיסטים שתרם סטף לדוראנט על פני הכמות שתרם דוראנט לסטף , וכך גם בתרומה שלהם לאחרים .

  5. כשחושבים על גולדן סטייט חושבים על סטף. הוא הפנים של הקבוצה. אני מתפתה לכתוב שדריימונד גרין צריך להודות על מזלו לשחק עם סטף והלוחמים כי בכל קבוצה אחרת הוא היה רול פלייר חביב, אבל ניחא, ניתן לו את הכבוד הראוי.
    דוראנט הוא מכונת קליעה, זה ברור, אבל לא מנהיג וזה בסדר. מי אמר שהקלע המוביל צריך להנהיג? תקלע וזהו.

    קר מאמן מצויין אין ספק, אבל יכולת הקליעה הפנומנלית של קרי, וגם של קליי, בנוסף לאופי הנהדר של השניים ואינטילגנציית המשחק שלהם שינתה את החוקים. ועם דוראנט בליין אפ- גוד לאק עם לנסות לזכות באליפות..

    יש פה מישהו שמוכן להמר נגדם העונה? אני מהמר על עוד אליפות.
    aaa צדק.

    1. עד שיש בעיות. כמה הפסדים, איזו פציעה קטנה, מישהו אומר שטויות, וכו'. במצב הנוכחי כל סדק יכול לפוצץ את העניין. תן לדוראנט כמה משחקי 40 נק' שסטף רואה מהצד (מכל סיבה שהיא), ותתחיל לשמוע לחשושים ורחשושים.

      1. את הסיפור הזה כתבו רבים לפני שנה , כשדוראנט הגיע :
        איך תתחלנה מריבות , ההירארכיה לא תהיה ברורה , כדור אחד לא יספיק , וכו'. מה שווה הסיפור הזה ראינו בעונה שהגיעה ובפלייאוף .

    1. אני מסמפט את וושינגטון, אבל אני בספק אם הם ברמה. אני גם צופה להם בעיית מנהיגות אולי דומה עם ברדלי ביל וג'ון וול, כי ביל שחקן טוב מדי להיות מספר 2 של וול. ו-וול נהדר, אבל לא מספיק טוב להוביל פרנצ'ייז לגמר.

    1. עדיין… אבל ה-"ערר" הזה הוא חמקמק. בכל פינה הוא יצוץ, וילך ויתגבר עד שהשניים (ואתה, וכולנו) יצטרכו להתמודד. כרגע אנחנו עוד בהכחשה…

      1. שום הכחשה ירון.
        אם קרי יהפוך לגרוטאה והלוחמים יקחו אליפות בזכות דוראנט אז אולי אפשר יהיה לדון בשאלה הזאת.
        כל עוד קרי משחק כמו… קרי אז אין ולא תהיה שום שאלה.

    2. דוראנט שחקן אדיר אבל קארי שינה את פני הכדורסל. אין ספק בכלל מי הדמות המובילה והחשובה בקנה מידה הסטורי. אני זיהיתי את זה ( אני לא הייתי היחיד כמובן) עוד שהוא רק שבר שיאי שלשות עוד לפני שקיבל MVP וזכה באליפות. והוא ממשיך מאז יחד עם כל הארגון שסביבו והם בנו קבוצה הסטורית. אז גם השילוב של דוראנט הוא הצלחה הסטורית שכזו ואני מאמין שהיא לא תישבר.

  6. מושג המנהיג הוא מושג חמקמק. קרי הוא הכי מנהיג אצלם אבל זה לא משהו כל כך דומיננטי ביחס לשאר, יש להם שם כמעט קיבוץ שיויוני.
    ועדיין, קצת יותר מדי הצלחה תביא לקנאה כאשר דוראנט וגרין הם השניים הפחות יציבים ויותר מועדים לפורענות.

  7. פוסט מצוין ומאד מפורט אבל אני לא חושב שיש כאן שאלה אמיתית:

    הווריורס היא הקבוצה של קרי!

    הוא האב המייסד שלה, השושלת התחילה ממנו(ומקליי ומגרין).
    הוא היה ה MVP בעונת האליפות הראשונה ובעונת ה 73 ניצחונות.

    דוראנט רק עלה על עגלת ההצלחה.

    אלו עובדות בלתי ניתנות לשינוי וזה מה שייזכר לדורות הבאים.

    כולם יכולים לדמיין את ג"ס בלי דוראנט. מי יכול לדמיין את ג"ס בלי קרי?

    1. זה נכון כמובן, להיום. אבל יש עונה ארוכה ומליון דברים יכולים לקרות. בעיניי לפחות, יש פה עלילת משנה מעניינת, שאולי גם מתישהו תשפיע על הסיפור כולו.

      1. אני אחדד את הנקודה קצת יותר:
        בהנחה שקרי/קליי/גרין לא הופכים לגרוטאות ואני ג'ו לייקוב/בוב מאיירס שניצב בפני סיטואציה שבה ע"מ להשאיר את דוראנט בקבוצה אני חייב לשחרר אחד מהם, אני משחרר את דוראנט.

        אולי זה נשמע לך מופרך אבל אני מתכוון לזה ב 100%.

        סיבה ראשונה היא האמונה שגם בלעדיו אפשר לקחת אליפויות – שים במקומו מישהו כמו…האריסון בארנס(שקולע קצת יותר טוב מ 5/32…) ואפשר להמשיך להיאבק על האליפות בלי בעיה.

        סיבה שניה היא מורשת. עד כדי כך פשוט. דוראנט הוא טרמפיסט וכמו שמישהו אמר "you can't do reverse engineering to greatness"

        1. מסכים בהחלט . אם מחר צריך לותר על אחד מהם אין בכלל שאלה . סטף חייב להישאר . אני מקווה שהוא יהיה One team player , ויפרוש כשחקן הלוחמים .

  8. לדעתי, כולכם תקועים קצת עם העניין של קרי…
    ההנהגה היא עניין מתעתע, ואם שמתם לב תמיד השחקן הטוב ביותר נחשב ל"מנהיג" (הרי אם היינו בוחרים לפי אופי, ברור שהיה מדובר בדריימונד).
    וכשהופכים את השאלה למי השחקן הטוב יותר, הכל נהיה ברור.
    דוראנט הוא השחקן הטוב ביותר של הלוחמים, ובפער גדול. הוא השחקן שבלעדיו קליבלנד ולברון היו חוגגים אליפות שנייה אחרי משהו כמו סוויפ על הלוחמים (שלא באמת היו מנצחים את המערב).
    הוא השחקן שברגעים הקשים (המעטים) פונים אליו, והוא עומד בלחץ ומספק את הסחורה.
    זה שהאופי שלו נוח והוא לא צריך להשתלט על כל משחק זה מה שעושה את החיבור שלו לקבוצה כל כך קסום, ונותן לסטף ולמעריציו דרך להתמודד עם זה שהקבוצה כבר לא "שלו".
    בכל מקרה, לדעתי ככל שהזמן יעבור הקבוצה תהיה יותר ויותר "של דוראנט". הוא עשה מספר מהלכים מבריקים מחוץ למגרש שמחזקים את מעמדו – חתימה על חוזה לעונה אחת בלבד (כך שהלוחמים צריכים שדוראנט ירגיש טוב בקבוצה); ויתור על כסף; וסיוע לשני שחקני רוטציה חשובים לקבל חוזה טוב (איגי ולווינגסטון ירגישו "חייבים" לדוראנט, וזה יבוא לידי ביטוי במגרש).

    1. מסכים איתך לגמרי, וכל עוד האידיליה פורחת אין בעיות. הבעיה מתחילה כשצצות בעיות, ואז האידיליה… פורחת לה החוצה ועולה שאלת המנהיגות.

      1. נראה לי שהם מצאו את הנוסחא –
        סטף – זורק הכי הרבה, מידי פעם משחרר משחקים של 40-50 נק' מול איזה פיניקס או ניו אורלינס.
        דוראנט – הכי יעיל ומפתח נדבכים נוספים במשחקו (הגנה, מסירה וכו'). וכש"הכסף על השולחן" הוא לוקח את המשחק עליו.

        1. ברור! סטף יודע לשחרר איזה 40-50 נקודות מול איזה פיניקס או ניו אורלינס…
          אם לא דוראנט, הלוחמים בקושי עושים פלייאוף!

    2. משחקי "מה היה אילו" הם המופרכים ביותר שניתן להעלות על הדעת.
      מאין הביטחון שללא דוראנט הם חוטפים סוויפ מהקאבס/לא מגיעים לגמר/וואטאבר?

      אין מה לעשות, דוראנט יצא קאפקייק בהחלטה לחבור לקבוצה שניצחה אותו במקום לנסות לגבור עליה ומכיוון שכך אין לדעת מה היה קורה אילו…

      מילים לא עולות כסף

      1. אני לא "בטוח", אלא מעריך בסבירות גבוהה בהתבסס על –

        1. צפייה במשחקים – כשהלך קל ללוחמים דוראנט היה בצד באופן יחסי, אבל במשחקים החשובים שהקליעה עבדה פחות טוב או שהיריב היה מעולה (כל הסדרה נגד קליבלנד, ועוד משחקים כמו מס' 3 מול יוטה), הלכו על דוראנט ובצדק.
        2. צפייה בפלייאוף 2015-2016 – גם הרעמים וגם הפרשים פיצחו את הלוחמים. ההתקפה שלהם הייתה צפויה ותקועה.
        3. אני מקשיב לדעתו של דריימונד גרין בנושא – שכתב לדוראנט אחרי הסדרה מול קליבלנד ש"הם צריכים אותו" וידע למה הוא כותב את זה.

        לאורך כל התגובות שלך אתה מתייחס יתר על המידה לפאן הרגשי (גם עכשיו עם ה"קאפקייק") ופחות לפאן המקצועי. מבחינה מקצועית נטו, גולדן סטייט של 2014-2016 גמרה את הסוס, ודוראנט הוא שחקן עליון על סטף.

        1. 1. לשם כך הביאו אותו – ע"מ שיהיה אופציה אמינה לאספקת נקודות.

          2. פלייאוף 2016: הבעיה של הלוחמים בפלייאוף הזה היתה העובדה שהאריסון בארנס היה נון-פקטור. כאשר היריבות הבינו את זה הן התמקדו בסטף ובקליי. כתוצאה מכך בארנס קיבל המון זריקות טובות ופשוט הסריח את הפרקט. אם היה מבצע את המוטל עליו וקובר את הזריקות באותם אחוזים של העונה הרגילה(אפילו פחות מזה – נניח 30%) השמיכה של היריבות בהגנה היתה מתקצרת משמעותית והספלאש בראדרס היו טיפה יותר משוחררים. כדורסל זה משחק קבוצתי והם לא קיבלו את העזרה שהיו צריכים. אף על פי כן, הקאבס היו זקוקים להתעלות אדירה של קיירי ולברון וניצחו על הקשקש במשחק 7…

          3. דריימונד היה מבואס עד כלות אחרי אובדן האליפות והוא ידע היטב שאם דוראנט היה במקום בארנס הם לא היו מפסידים את האליפות. מכיוון שהוא ידע שדוראנט בשורות הלוחמים זאת בהחלט אופציה אז הוא אמר את שאמר(וצדק) – טבעי לחלוטין.

          אין מה לעשות – לפן הרגשי יש משקל גדול. קווין דוראנט עשה מהלך לגיטימי ורצונו של אדם כבודו אבל הביקורות על המהלך מבחינת המורשת שלו הן – מה לעשות? – נכונות.
          ועדיין, מהפן המקצועי הטהור, קרי לקח אליפות(וכמעט עוד אחת), עשה עונה היסטורית של 73 ניצחונות, הדיח את דוראנט בגמר המערב לאחר שפיגר 3-1 ולקח MVP פעמיים ברצף כשהשניה היתה פה אחד. לא הייתי ממהר לקבוע את העליונות של דוראנט עליו… פשוט כי זה חסר אחיזה במציאות.
          בשורה התחתונה – דוראנט משחק בקבוצה של קרי וזה לא הולך להשתנות.

          נ.ב. אם אתה מסיק מגל זה שאני לא מחבב/"מחזיק" מדוראנט, אתה מוזמן לקרוא את זה: http://www.hoops.co.il/?p=97178

          נ.נ.ב הכדורסל הכי יפה/יעיל/קטלני של הלוחמים(בעיני אבל לא רק) בעונה שעברה הוצג כשדוראנט היה פצוע…

        2. להגיד שבלי דוראנט קליבלנד היתה חוגגת אליפות שניה ? זו ספקולציה. בכלל לא בטוח. שנה לפני כן , ללא דוראנט , ג"ס היתה במרחק ניסיון בעיטה של גרין באשכי לברון לעשות ריפיט . ושנה לפני כן היא לקחה אליפות ללא דוראנט . דוראנט עצמו הודח מול ג"ס בחצי גמר המערב, ועוד כששיחק יחד עם ה-MVP של השנה , וזאת כשסטף רק חזר מפציעה והיה מוגבל בחדירות לסל.
          שאלת את עצמך אם דוראנט היה מוביל את ג"ס לאליפות כשסטף לא משחק כלל ? כאן התשובה היא לאו מוחץ , ולא רק ספקולציה.

          1. הנוכחות פירקה את שיטת החילופים האוטומטיים של קליבלנד, כי דוראנט הוא מיס מאץ' מהלך, והוא יכול לעשות סל על כמעט כל אחד, וזה היתרון הכי גדול שלו על סטף, בלי דוראנט אני בטוח שלא הייתם לוקחים אליפות.

  9. 1. למען הדיוק, ווילט צמברליין הגיע ללייקרס בשלהי הקריירה, הלוגו היה המנהיג הבלתי מעורער של הלייקרס ולצידו היה אלגין ביילור.
    2. בבוסטון המנהיג הראשון היה קוזי ולאחר פרישתו עבר כס המנהיגות לראסל.
    3.לנהל קבוצת כוכבים מהסוג של גולדן זהו אתגר לא קטן והסיכון המרכזי לאליפות של גולדן עלול להגיע מחדר ההלבשה.
    4. האליפות והגעה לגמר לא מובטחת מראש, יש עונה ארוכה, פציעות, טריידים משני תמונה ולפעמים קצת הפתעות…

    1. צודק! קיוויתי שיהיה קצת ויכוח על העבר. בתור יליד שנות השבעים אני "חי" את ווילט וראסל רק מהסרטים המעטים, ומבחינתי חוץ מהם אין הרבה.

  10. אגב ירון מזמין אותך לצפות בסרט המעולה של espn על היריבות בין הסלטיקס ללייקרס בדגש על שנות ה-80 ולגלות שגם סביב מג'יק בתחילת דרכו בלייקרס היו הרבה ענייני אגו ,לא מעט בשל העובדה ששחקנים תפסו אותו כבן המועדף של ג'רי באס והוא עצמו גם הרשה לעצמו להתנהג בצורה שתבליט זאת.

    1. נדמה לי שראיתי. מג'יק היה בנזונה לא קטן, וקארים היה די שובב… וכולם היו על קוק, אבל הי, שנות ה-80… 😃

  11. דוראנט מההתחלה "אימץ את הנראטיב הקבוצתי" נכון היו פעמים שהוא הלך לבד אבל גם סטף עושה את זה לא מעט במשחקים. זה היה מרשים לראות עד כמה מהר הוא נכנס לשטף הקבוצתי הזה. בכלל גם קרי וגם דוראנט עשו את הכל כדי שזה יעבוד ולהמחשה בניגוד למה שכתוב קליי עשה שיא קריירה בנקודות למשחק בעונה שעברה.
    לא מבין את הצורך לחפש מנהיג אחד שכלם ילכו אחריו. כל עוד השחקנים עצמם לא יהיו עסוקים בזה יהיה קשה לנצח את הווריורס.

      1. זה כמובן רחוק שנות אור מהמציאות. גם עד הפציעה קליי קלע 22 נקודות למשחק. ברור שבהיעדר דוראנט הוא ידרש ליותר אבל ההבדל היה ש נקודה למשחק בערך.

  12. רק לאחרונה (מאז המעבר של דוראנט) התחלתי להעריך את האגו של הכוכבים הגדולים בליגה, ואת הרצון שלהם להיות השחקן הכי טוב בתור הדבר היחיד ששמר על תחרותיות בליגה, ראיתי את התקציר של ווריורס מינסוטה ולראות את גולדן פשוט הכניס אותי, זה כמו שרונאלדו יתקשר למסי יגיד לו אני מוותר על כסף תהילה וכו, בוא לריאל וייקח מלא אליפויות.

    1. תראה שוב את גיים 1 של הספרס מול הווריורס עד לחיסול הממוקד של קאוויי, ותראה שעדיין יש תחרותיות בליגה.
      זה הכל עניין של סינרגיה, הכנה מתאימה וניהול משחק נכון.
      אם למשל לokc יהיו את שלושת המרכיבים האלה, הם יכולים לנצח את הווריורס, כנל הקאבס(רק ששם אני בספק אם מתקיימים אפילו 2 מהתנאים).

  13. אם אתה רוצה להיות הטוב מכולם אתה צריך לנצח את הטובים ביותר . לא להצטרף אליהם, ועכשיו אני חושב שזו קבוצה של קטעים מדהימים אבל כשיש לך ארבע אופציות קליעה ברמה הגבוהה ביותר וזאזא אחד אי אפשר להגיד על אף שחקן שהוא באמת מהטובים. נעשה ניסיון ונשים את סטף באוקלהומה שנה שעברה, הם לא מגיעים לפלייאוף

      1. אני לא מדבר על חשיבות. אני מדבר על התפקיד כמנהיג. הוא הכי פחות מנהיג. יש משחקים שהוא חם ומוציא אותם מהבוץ, אבל הוא לא מארגן מהלכים יותר מדי. הוא פשוט ידית ממש ממש טובה (ושחקן הגנה עילאי).

        אני אוהב אותו, והוא השוטינג גארד הכי טוב בליגה, אבל לא מנהיג. מבחינת החשיבות לקבוצה הוא לא רחוק מהאחרים.

  14. קארי, דוראנט וקליי כולם עילויים התקפיים. קליי שקט מדי כדי להנהיג. דוראנט וקארי גם כן. לא רואה אותם שואגים על מישהו שצריך או קשוחים איתו (מלבד הוראה לתת להם את הכדור).
    ג"ס זאת הקבוצה של קארי והוא הכוכב הגדול שלהם. אבל הרוח החיה וסוג של מנהיג זה גרין. מסדר את כולם ושומר אותם מפוקסים בשני צדי המגרש.

    למשל ברצלונה, שזו לאורך שנים הקבוצה של מסי (או רונאלדיניו לפניו), ויש שם את צ'אבי ואינייסה שהם שני גאונים.
    אבל… מאחור עמד המנהיג והרוח החיה, האיש ורעמת הטלטלים, האריה השואג, קרלוס פויול. שדאג להזכיר לכולם איפה הם וגרם לכולם להילחם.

      1. אתה מפרש לא נכון. תקרא את זה בקונטקסט שבו האלבום כולו נכתב (העונה האחרונה של אורלנדו) ואז הכל יראה אחרת.

        1. אחד האלבומים שאני הכי אוהב,
          ושהכי קשה לי להקשיב לו.

          הפרשנות שלי לחשופית הרמוסה דומה במקצת לגישתו של דדי בדיונים התאולוגיים.

          1. אני יודע שכת אוהדי הלייקרס היא כת חזקה, ענפה, ומשפיעה (להבדיל מכת אוהדי הסאנס. אנחנו די פתתים…),
            אבל לו ריד,
            הוא לא ראה אף אחד ממטר –
            לא את אלוהים, ואפילו לא את אוהדי הלייקרס…

          2. אם מקלפים את הציניות,
            אז השורה הנ"ל,
            היא מדברת על חוסר אונים.
            השיר נכתב על מחלת האיידס, ועל חוסר האונים שבהתמודדות מול אותה מחלה בתחילת שנות ה-90'.

  15. ללא ספק דריימונד המנהיג של הקבוצה, בעיקר בפן הרגשי. אחריו בהיררכיה מבחינתי קרי ואז דוראנט. קליי שחקן חשוב אבל לדעתי הוא הכי פחות חשוב, הכל יחסי כמובן. קליי גם שחקן עם אופי שקט ולא מנהיגותי, פשוט בא תופר את הזריקות שלו והולך הביתה.

        1. תלוי מה זה מנהיג, כי קליי זה אחד שאם הוא רוצה לוקח על עצמו את המשחק הקובע כשכל השאר תקוע, אמנם לא בתדירות גבוהה כמו אחרים כי אין הרבה צורך בקבוצה הזו

  16. אם תשאלו את שחקני ג"ס ואת קר מי המנהיג של הקבוצה התשובה תהיה אחת – גרין.

    מבחינה מקצועית, המנהיג הוא קרי.

    הקבוצה טובה כ"כ גם משום שיש לה הרבה שחקנים (ומאמן) שהם מנהיגים מוצלחים – קר (חוכמה, יחסי אנוש וניסיון), קרי (השראה), קליי (קור רוח ושלווה), וגרין (מלחמה ואומץ).

    דוראנט הוא לא מנהיג, הוא פשוט שחקן טוב מאוד.

  17. פוסט מעולה! נהניתי מאוד! קראתי כל מילה ומילה.

    זו שאלה גדולה מי מנהיג בקבוצות של כוכבים שמחברים לקבוצה אחת כמו התופעה שהתחילה והייתה בעבר במקומות מועטים מאוד. אני לא אוהב את התופעה הזאת ואני מקווה שעוד 3-4 שנים היא תיגמר בזה שיתחלף דור בדור אחר חזק.

    המנהיג של ג״ס הוא ללא ספק קרי לדעתי. אפשר לריב על זה אהל לפי דעתי קרי יוצר את הקסם! הכול התחיל ממנו לפני 4 שנים ועדיין אנשים צופים בשביל לראות הקסם שהוא יוצר. את הסגנון המלהיב והמיוחד. אני בטוח שכל חברי הקבוצה יבחרו בו בתור השחקן שהם הכי סומכים עליו. ואני בטוח גם שיזכה בתור אהוב הקהל דל הקבוצה עצמה.

  18. תודה יופי של פוסט. אני מאוד אוהב את שאלת ה"מנהיג". זה נושא מעניין בכל קבוצה של אנשים.
    חייבים לציין שלא תמיד, ואפילו לרוב, המנהיג הוא לאו דווקא השחקן הטוב ביותר, אלא זה שקובע את הטון, או הנראטיב כמו שמישהו אמר כאן.
    בגולדן סטייט לדעתי זה איגי. הוא זה שקבע את הטון כשבא כאולסטאר ואמר, "אין לי בעיה להקריב ולעלות מהספסל, לטובת הקבוצה". רואה את זה סטף ואומר, וואללה אם איגי מקריב ככה, אני יכול גם לשחק הרבה יותר בלי הכדור ולצמצם בשטויות, לטובת הקבוצה". נוצר נראטיב בגולדן סטייט שמחלחל לכולם, שהקבוצה דבר ראשון, ובאמת יש שם קודם כל התאמה ממש טובה של אנשים וסוגי אישיות שונים, ובראשם המאמן. אבל אם מחפשים את ה"מנהיג". אני נותן את הקרדיט לאיגי.
    וזו הפעם האחרונה העונה שאני אכתוב דבר טוב על גולדן סטייט.

  19. אין שאלה מיותרת יותר בעיניי מאשר לחפש מנהיג אחד ויחידה לקבוצה שיכול לעשות הכל בכל מצב. בכל קבוצת אנשים , כל אחד, במצב האידיאלי, מביא משהו משל עצמו לתבנית ומומחיות של מנהיגות משלו לארגון.
    יותר מדי חיפשנו מנהיגות בכוח ששחפו שחקנים להיות כאלו גם במצבים שהם פחות מתאימים והרחקנו אחרים מאזורי ההתמחות שלהם.

    1. אני חולק עליך כאן. לשאלת המנהיג משמעות עצומה בקבוצה (כל קבוצה). מנהיגות טובה מביאה הישגים. מנהיגות כושלת מביאה … כשלונות. טבע האדם לחפש מנהיגות, ובמקרים רבים המנהיגים עצמם אינם מתאימים ונכשלים. ההבדל המקצועי בין הקבוצות הוא לעיתים קרובות קטן, כך שהפרש מנהיגותי קטן נותן יתרון פסיכולוגי גדול, מה שמתבטא בשורת התוצאה בסופו של יום.

      1. פספסת את הנקודה. נתת כדוגמא את מייקל ג'ורדן כמנהיג. אפשר לשאול את קוואמי בראון איזה סוג של מנהיג הוא היה עבורו וכמה הוא תרם לו.
        זה בסדר לשאול מאיפה תגיע המנהיגות. אבל אין סיבה בעולם שכל המנהיגות כולה בכל המצבים האפשריים תגיע מאותו אדם. שאותו שחקן יהיה גם זה שכולם מקשיבים לו, גם השחקן הכי טוב, גם השחקן שנותן דוגמא אישית, בהגנה ובהתקפה ובשלשות ובדאנקים, גם השחקן שהכי טוב בימים טובים, גם השחקן שהכי טוב כשקשה, גם השחקן שהכי היית רוצה להתחתן איתו, גם השחקן שהיית שולח למתנ"ס לשעשע את הילדים, גם החבר הכי טוב של כולם וגם זה שנבחר בתיכון כבעל הסיכוי הכי גבוה לחייך חיוך הורס.
        אפשר ורצוי לחלק את המנהיגות ביניהם. אפשר לשאול את השאלה שלך על דומיננטיות, כמו שאור הציע, אפשר גם לחקור איזה שחקן מתאים להיות מנהיג באיזו סיטואציה. אבל אני כופר ברעיון שחייבים מנהיג אחד ויחיד שטוב בכל, איתו תצליח ואיתו תיפול.

        1. דווקא בספר שנכתב לאחרונה על מנהיגות בספורט נטען שקרטרייט מכל האנשים היה המנהיג בבולס, בטח שלא ג'ורדן. כאמור אין קשר בהכרח בין להיות השחקן הכי טוב בקבוצה לבין להיות מנהיג של חבורת אנשים כדי שכולם ינתבו את הדרך לסינרגיה.
          למצוא את האנשים האלה זה אחת מהתכונות החשובות של ניהול נכון, והרבה מזל.

          1. אני חושב שדווקא חיזקת את מה שאמרתי. אין בהכרח קשר, אבל מתעקשים שיהיה. כועסים על שחקנים שהם לא כאלה (הסיפור האחרון בין מקהייל להארדן קופץ לי לראש. אולי פשוט מדובר בכך שמקהייל לא ידע מה לבקש מהארדן להנהיג וד'אנתוני כן?).
            למצוא את האנשים האלה זה ניהול נכון, מזל, אבל בעיקר לדעת איך לתת לאנשים לבוא לידי ביטוי ומתי ואיך הם יכולים לתרום.

  20. אני לא רואה את גולדן סטייט לוקחים אליפות ללא דוראנט כשבלי דואנט זה אומר שהוא בקבוצת מערב אחרת שמסבכת את גולדן סטייט . לגבי אני מאמין בלברון עד השניה האחרונה ( רגש) ואהבתי את הבד בויס למכות של ליימברד ורודמן . לא חייתי אז אבל אני מייחל לעוד קבוצה כזאת אני פשוט מתרגש לראות את המשחקים החוזרים שלהם חסר קבוצה כזאת היום שתחנך קצת את הגארדים בצבע . יכול להיות שזאזא היה משתלב שם ?

  21. קרי הוא המנהיג מבחינה מקצועית של ג"ס, מבחינת נוכחות ו"רוח קרב" נקרא לזה ככה זה דריימונד גרין. אם תיאורטית ג"ס צריכים היום לבחור בין קרי לדוראנט שימשיך איתם הלאה אני משוכנע שהם ייבחרו בקרי- מסביבו נבנה הבסיס המצליח של הקבוצה והוא זה שהוביל אותם ל2 גמרים רצופים ועונת 73 ניצחונות, דוראנט הצטרף לעגלה.

  22. א. פוסט מעולה, תודה רבה
    ב. מפתיע שרק בתגובה 26 עלה שמו של איגי. חד וחלק אחד האנשים היותר משפיעים בקבוצה.
    ג. אחרי כל זה, לדעתי הדיון מפספס את הגדולה של הלוחמים והיא התלכיד הקבוצתי. מה שמבדיל אותם מקבוצות אחרות הוא לא המנהיג (אם זה דריימונד – הוא פישל בגדול כשהורחק ב2016, אם זה קרי – הוא נעלם לא מעט ברגעים החשובים, אם זה דוראנט – הקבוצה הסתדרה מצוין בלעדיו, אם זה קר – כנ"ל, ואיגי בכלל משחק בהילוך שני עד גמר המערב), אלא התלכיד עצמו, השלם שהוא גדול יותר מסך חלקיו ולכן מסתדר גם בהעדר כל אחד מהם. התשובה לשאלה איך יוצרים תלכיד כזה, על הפרקט ומחוצה לו, היא היא זו שהקבוצות אחרות צריכות להתמודד איתה כדי לגבור על הלוחמים, ונכון לעכשיו הן לא מצליחות:
    קליבלנד – עם כל הכבוד לאליפות של 2016, ולסגל שנבנה שם בשנים האחרונות, לא נמצאת אפילו קרוב ללוחמים.
    ספרס – גם דפיציט של כשרון וגם חוסר התאקלמות של למרקוס.
    OKC – לא היה שם תלכיד קבוצתי, ועד שיוכח אחרת כל המהלכים של פרסטי זוכים לכוכבית.
    יוסטון – הכי קרובים, לדעתי, אבל גם כאן ימים, וכריס פול, יגידו.

להגיב על גור גולן לבטל

סגירת תפריט