'TAKE ME OUT TO THE BALLGAME!' / ירון לוי

טייק מי אאוט טו דה בולגיים / ירון לוי

הקדמה

מאז עברנו לארה״ב לפני כשנה, הקטנצ׳יק, בן 7 בקרוב, נדבק בחיידק הבייסבול. קנינו לו ציוד (של ילדים, מפלסטיק – אבל בכל זאת ״ציוד״), והבילוי האהוב עליו הוא ללכת לפארק עם אבא ולחבוט הוםראנ׳ס. הוא אפילו לא רע בזה, בעיני האבא האובייקטיבי לחלוטין שלו.

אז אחרי שנת התאקלמות לא קלה, הילדון, שכבר מדבר שוטף קוצף אנגלית במבטא אמריקאי מושלם, גילה שאפשר ללכת ממש למשחקים. ״אבא מתי הולכים למשחק בייסבול״! אז הברזל חם, ויש עם מה לעבוד – מצאתי לנו משחק בצהרי יום ראשון של קבוצתנו המקומית – הסן פרנסיסקו ג׳איינטס. הפילי׳ז מפילדלפיה מגיעים העירה, ואני והבן 7 נוסעים למשחק. הכרטיסים לא יקרים מדי למקומות לא טובים מדי – יציע תחתון, די מרוחק מההום פלייט – כ-30$ לכרטיס.

האיצטדיון

הג׳איינטס משחקים באייטיאנדטי פארק. בשוליה הדרומיים של העיר. האיצטדיון, כמו כל איצטדיון, גורם לתחושת ההשתאות המוכרת ברגע הראשון שנכנסים ומביטים במגרש הגודל, כמות האנשים, הצבעוניות ביציעים, ושוב הגודל. מסביב ליציעים ישנה שדרת מסעדות וחנויות, מסכים המשדרים את המשחק, וסדרנים למכביר שמכוונים אותנו למקום. התיישבנו לנו בכיסאות בשורה 8, כשמולנו, במרחק זריקת כדור של בן 7, ממוקם לו הלפטפילדר.

המשחק

איחרנו קצת. הגענו באינינג השני, והתוצאה כבר 1-0 לפילי׳ז. תוך כדי הסברים על המשחק – הרבה חוקים יש בבייסבול – מתעופף לו כדור פאול לכיווננו ונוחת כמה שורות מאחורינו. הזוכה המאושר מניף את הכדור שתפס וכל הקהל בסביבה מריע. הילד איבד עניין במשחק. ״אבא תתפוס לי כדור!״. בחילופי הקבוצות בין האינינגים יש דקהשתיים שבהם הלפטפילדר מתמסר/מתאמן עם הת׳רדבייסמן או השורטסטופ. כשהם מסיימים להתמסר הוא מתחיל בהצגת ״עכשיו אני מוסר את הכדור לקהל – מי רוצה?״. כל הסביבה כבר ״על הגדרות״ (שאין) ומסמנים לו ״אליי, אליי״. כבודו בסופו של דבר בוחר כיוון ומוסר. באחת הפעמים סימן לבחורצ׳יק ביציע העליון, שזה די רחוק, ובנונשלאנט זרק אליו כדור מדויק. לא ניכנס לדיון לגבי רמת האתלטיות הנדרשת משחקני בייסבול, אבל אין ספק שכישרון ויכולת למשחק – יש להם.

היינו לא רעים בתורנו בהתקפה, אבל בחוסר מזל שני אינינגים רצוף נגמרו בדאבלפליי מאכזב. ברביעי סופסוף השווינו ל– 1-1. הקהל צוהל. בחמישי כבר עליו ליתרון 2-1, כשהראן נגמר במרוץ מול הכדור להום פלייט ו״סייף״ כמו בסרטים. הקהל בעננים.

משנה מקום משנה מזל

בסוף השביעי קיבלנו עוד שיעור אמריקה, מספר 12781 – ה״סבנת׳ אנינינג סטרץ׳ 7th inning stretch״ – כל הקהל כאחד, קמים ומתמתחים. כי קשה לשבת במקום אחד כל כך הרבה זמן. ימינה שמאלה, למטה למעלה. ואז שרים ״טייק מי אאוט טו דה בול גיים״. בחיי.

אז ניצלנו את ההפסקה היזומה והלכנו לחפש לנו אוכל. הוא רוצה צ׳ורו׳ס. עלינו לשדרת החנויות והמסעדות לחפש צ׳ורוס. בעוד אנחנו צועדים לנו הקהל שואג אכזבה. 2-2. עוברים קרוב להום פלייט, ושוב נהמת אוויר קולקטיבית. 3-2 לפילי׳ז. הגענו לצ׳ורוס. 4-2. הילדון המרוצה היחיד באיצטדיון.

בדרך חזרה, כבר האינינג השמיני, אני מחליט להיות ישראלי טוב ולשפר מיקום לקראת הסוף. נעצרים מול הוםפלייט (המקומות השווים) ונעמדים. פה ושם מקומות פנויים. מדבר עם הסדרן. ״לא יכול, אי אפשר״. ממשיכים לעמוד. אנחנו חובטים עכשיו. בייס היט. גניבה. עוד בייס היט. אנחנו על ראשון ושלישי, רק אאוט אחד. מסתחבק עם הסדרן – ״אולי בכל זאת״, ״הילד פעם ראשונה במשחק״. אומר ״בסדר״! מתיישבים במקום מעולה בשורת הנכים, ליד זקן מנומנם אחד עם הפיליפיני הצמוד, שכמובן שקוע בטלפון שלו. שניהם נראים לא קשורים למשחק. פתאום הזקן נותן שאגה ״לטס גו פוזי״. פוזי הוא הכוכב שלנו. תורו לחבוט. ממוצע 321, הגבוה בקבוצה. לא יכולנו לבקש יותר.

ההזדמנות

כיאה לספורט האמריקאי המדגיש את הספורטיביות מעל הכל, הפיץ׳ הראשון לפוזי פגע לו בכתף. בכוונה כמובן, זה מקצוענים זה – לא פוגעים בטעות. הקהל מתעצבן באמריקאית, כלומר לא מקלל אבל מדמיין שוט גאן. פוזי היה נראה ששוקל לפתוח במהומה אך הסתפק בתנועת ידיים עצבנית. שאר הקבוצה שלו הגיבה בצורה דומה. הבסיסים מלאים. קדימה מונקריף, החובט הבא. מונקריף מותח את הקאונט אך בסופו מרים פלייבול ישר למרכז שנתפס בלי בעיה. הזדמנות אחרונה. קדימה סאנדובאל. מגיעים לפולקאונט. הילד נראה במתח. הזקן נראה צעיר יותר. הפיליפיני שקוע במסך.

סאנדובאל נותן מכה הגונה. הכדור עף יפה ורחוק. הקהל עוצר את נשימתו.

זה הזמן לספר שהג׳איינטס שלנו הם לא עוד קבוצה. הם אלופים 3 פעמים ב-7 השנים האחרונות (2010, 2012, 2014)! הבאנרים תלויים בכל מקום. הנעליים של שחקני האליפות נמכרות במאות דולרים בחנויות האיצטדיון. קבוצה ווינרית.

הכדור של סאנדובאל לא מספיק חזק. נתפס כ-5 מטר מהגדר. אנחת אכזבה מכל הסביבה. אנשים מתחילים ללכת הביתה. הזקן חוזר לנמנם.

אבל מה עם הוםראן

״אבא, אבל לא ראינו הוםראן״ הוא מציין. מה לעשות, לא כל משחק יש הום ראן. ״יש עוד אינינג אחרון, בוא נראה אולי נשווה או ננצח״. בסדר.

אינינג אחרון. האורחים חובטים ראשונים. הפסיכולוגיה של האכזבה היא, כידוע, מתכון לאכזבה נוספת. החובט הראשון של הפילי׳ז מעיף כדור אדיר מעבר לגדרות. הום ראן. ״יש אבא! עכשיו ראינו גם הום ראן!״. 5-2. הנהירה החוצה מתגברת. מחליפים פיצ׳ר, חובט אחד מאוחר מדי. המחליף עושה את שלו, ועכשיו תורנו. מתחילים טוב עם דאבל שכמעט מצא את דרכו החוצה. הלחץ נותן אותותיו גם אצל האורחים, ויש ״הליכה״. אנחנו על ראשון ושני, אפס אאוטס.

ואז, הו אז

סטרייקאאוט, פלייבול ועוד סטרייקאאוט לסיום. נגמר. הפסדנו.

אבל היה מעניין ואפילו מותח. וראינו הום ראן. הילד בעננים. המשימה הוכתרה כהצלחה!

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 22 תגובות

  1. אני זוכר את הימים לפני איזה 40 שנה שהייתי לוקח את בנותי ליאנקי סטדיום והן היו משחקות שם משך כל המשחק ב-PLAYGROUND (עם SECURITY) כי המשחק ששיעמם אותן כל כך!

  2. תודה. המשחק היחידי שעוד לא הייתי במגרש. לקחתי לעצמי משימה ללמוד ליהנות מבייסבול השנה, וחייב להגיד שזה עובד. משום מה ילדים נמשכים למשחק הזה הרבה יותר בקלות. לא ברור לי למה.

  3. איזה כיף לך!
    קשה לי לחשוב על מקום כיף יותר ללכת אליו עם הילד/ה בשביל לספוג את חוויית הבייסבול.
    מה גם, המיקום של AT&T פארק הוא כזה, שאפשר להאריך את החוויה עם ביקור באחת מלא מעט המסעדות שעל קו המים.
    ההמלצה שלי?
    רד'ס ג'אוה האוס. דיינר כמו בסרטים.
    אווירה של דיינר אמתי (מרגיש כאילו בכל רגע מרטי מקפליי יכנס…),
    אוכל של דיינר אמתי,
    אווירה נהדרת,
    וביום של משחק –
    המון אוהדים של הג'איינטס.

    (טיפ קטן – ל-AT&T פארק מותר להכניס אוכל מבחוץ, כך שזה בהחלט המקום בשביל להצטייד לפני משחק)

  4. מעולה ירון. אני פה חודשיים ואיכשהו הבייסבול תפס אותי בינתיים יותר מהכול.
    אני לגמרי מבין את הבן שלך, ונשמע שנהניתם אז אולי תגדל איזה סנדובאל משל עצמך 🙂

  5. לא ידעתי שיש לך כשרון כתיבה כזה.קראתי בהנאה ובמתח עד הסוף
    למרות שאיני מבינה דבר במשחק ובמונחים.תנשיכו ללכת למשחקים ולדווח לנו את התוצאות וההתקדמות של עומר

  6. אמש במשחק של (אני כבר מבולבל באיזה משחק) הראט ילד אולי בן 4 או 5 במצב חמור כשהבסיסים היו מלאים, ולחובט היה מצב 2-3, והילד הזה הבין בדיוק את המצב וכיסה את עיניו לא לראות מה קורה כי המתח היה יותר מדי בשבילו. הלוואי ששמו זאת ביוטיוב

  7. וואללה ירון, אני חושב שאתה צריך מייד להפיל מהידיים את כל שאר עיסוקיך ולעבור לכתיבת סיפורים קצרים. ואולי רומן באורך מלא. כזה שבו-זמנית גם צוחקים וגם בוכים ממנו בעת הקריאה וגם, בלי לשים לב, סופגים מלא תובנות.
    ואם להביא עדות ממקור ראשון – הבן שבע באמת "לא רע בזה". כלומר חובט יפה. כשאני זרקתי אליו הוא, תאמין או לא, פגע מספר פעמים (ורץ בחדווה להחזיר אלי את הכדור ומייד לתפוס עמדה לעוד פעם). כשהתחלפנו והוא זרק לכיווני חוויתי על בשרי כמה שהמשימה קשה ולא הצלחתי להבין איך בכלל פוגעים. ניחמתי את עצמי בתיאוריה שאם הכדור עף מהר במקביל לקרקע (ולא נוחת בקשת מלמעלה) אז יותר קל לפגוע. אני לא רע בזה מסתבר – בהסברים תיאורטיים.
    אבל נחזור להתחלה.
    יְצִירָה – לשון חז"ל – הפעולה שמביאה לעולם דבר־מה חדש, מוחשי או מופשט, שלא היה בו קודם־לכן.
    מוחשי או מופשט. גם מצווה וגם – לית מאן דפליג – כיף גדול-גדול.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט