איך לחנך ילדים / דובי עופר

תוצאת תמונה עבור ‪dwight howard muscles‬‏

מוקדם יותר השבוע, כששוחחנו במסגרת הפריוויו המצוין של דור בלוך על השנה הצפויה לשארלוט, הפניתי את תשומת לבכם לכמות התגובות המיוחסות לדווייט הווארד. לאור רוח התגובות נראה היה לי נכון לערוך עבורכם באופן מסודר את נושא השינוי, ולהציג בפניכם את המודל של מעגל השינוי. והנה, חולפים כמה ימים, ודווייט הווארד שוב מעורר עניין. והפעם, בעיניי לפחות, העניין הוא חינוכי.

לפני מספר שנים הצליף דווייט הווארד בבנו בריילון, אז בן 6, בעזרת חגורה. אבזם החגורה, ליתר דיוק. מודה שמעולם לא הוצלפתי לא בחגורה ולא באבזם חגורה, אבל לצערי הרב נתקלתי במהלך שיחותיי עם ילדים בפנימייה בהשוואות בין השניים, ומסתבר שאבזם חגורה, אני מתמצת, מכאיב הרבה יותר. הילד נבדק ולדברי הרופא:

Dept. of Children and Families (DCF), summarized the findings of the doctor who examined Braylon.

It says, “Dr. Kesler noted Braylon to have a linear bruise and patterned abrasions consistent with the history given by Braylon of being struck with a belt numerous times by his father.”

למתקשים, בריילון סבל מחבלות מאורכות המתאימות להיסטוריה עליה דיווח, לפיה הוכה מספר פעמים ע"י אביו בעזרת חגורה.

תנו לי לשער שאתם לא נתקלים באופן סדיר בדיווחים מפי ילדים על אלימות מצד הוריהם. אשריכם.

תנו לי לשער גם שהתחושות הראשונות שעלו בכם היו מורכבות מכמויות שוות של כעס, בחילה, תאוות נקמה בבריון הענק המצליף בבנו חסר הישע, לצד שבועה לשנוא אותו לנצח נצחים, ולא משנה כמה כסף יתרום לחינוך וכמה פעמים ירתום את חיוכו הפוטוגני לטובת היוזמות הקהילתיות של הליגה.

אבל בואו ננסה לקחת את זה צעד אחד קדימה, למשל, נשער שהווארד לא סדיסט שנהנה מסבלם של ילדים, ונשער שהמטרה בהצלפה הייתה חינוכית.

כבו בבקשה את האוטומט ותקשיבו רגע במקום להתלהם. אני יודע שאבזם חגורה הוא לא כלי חינוכי והכאת ילד בעזרתו היא לא פעולה חינוכית. דווייט הווארד לא חשב ככה ב2014, כשחינך את בנו. למה?

כי לדבריו, הוא עצמו חונך באותו אופן. בעיניו, ילד שסוטה מדרך הישר ומהכיוון החינוכי של הוריו, הגיוני ואף ראוי להשיבו אל הדרך בעזרת הצלפה הגונה.

תוצאת תמונה עבור ‪belt buckle‬‏

אם אתם זוכרים את השורה התחתונה של השיחה על מעגל השינוי, נראה שדווייט הווארד די שבע רצון מעצמו וממצבו. בעיניו, כך נראה, הדרך החינוכית של אמו/הוריו הביאה אותו למקום טוב בחיים. הוא עשיר, הוא מצליח, הוא כוכב, והוא חונך בילדותו ע"י חגורה. נשמע כמו מ.ש.ל.. נשמע שאין לו בעצם סיבה להפסיק. אבל הווארד כבר לא יחנך בעזרת חגורה. המקרה אמנם נסגר מחוץ לכותלי בית המשפט והווארד לא ספג עונש כלשהו ולא השעיה מהליגה. אבל הוא כן עבר תקופה לא נעימה שבה קיבל מלוא הכף את חוות דעתה של החברה כיום על חינוך אלים של ילדים. קשה להאמין שיסתכן בחוויה דומה פעם נוספת. אם להשתמש במונחים שלמדנו מוקדם יותר השבוע, יש לו סיבה טובה להרהר בשינוי דרכו החינוכית.

אם הוא מתלבט איך לעשות את זה, כדאי שיקשיב למחנך הדגול בהיסטוריה, יאנוש קורצ'אק:

"ילד שחטא, אין טוב מלסלוח לו. אם עשה דבר רע, משום שלא ידע; כעת הוא יודע. הרע לעשות שלא בכוונה, יזהר בעתיד. אם חטא מפני שקשה לו שלא לחטוא, ישתדל. חטא מפני שפיתוהו חבריו, לא ישוב לשמוע בקולם. ילד כי חטא, אין טוב מלסלוח לו ולחכות עד שייטיב דרכיו."

בישראל, ישנם ילדים שלא חיים עם הוריהם הביולוגיים, אלא בפנימיות. הילדים מוצאים מבתיהם מתוקף צו בית משפט, לאחר שהמקרה שלהם הובא בפני שופט וזה החליט, בהמלצת עו"ס לחוק נוער, שביתו הביולוגי של הילד אינו מספק לו את צרכיו החומריים, החינוכיים והרגשיים, עד כדי כך שעדיף שיגדל בנפרד מהוריו, במקום שימלא כראוי אחר צרכים אלה. במקרה הזה מרשה לעצמו הנחתום להעיד רק על עיסתו, ולומר שהילדים, הילדות, הנערים והנערות שאותם אני מלווה בפנימייה זוכים להזדמנות לה לא היו זוכים לו היו נשארים בבתי הוריהם. במקביל, אנחנו מקיימים תהליכים משמעותיים גם מול ההורים כדי ללמד ולהסביר שבפנימייה לא מתבצעים קסמים שהופכים את ילדיהם מ"בעייתיים" לפורחים ומצליחים, אלא נעשה שימוש בשיטות חינוכיות וטיפוליות שונות מאלה שלהם. פעמים רבות ההורים עצמם, כמו דווייט הווארד, הם תוצר של תהליך חינוכי מעוות, שעשה שימוש באמצעים שבעיני רבים מאיתנו אינם לגיטימיים. מטרתנו המרכזית היא לשבור את המעגל הזה. להפסיק את ההעברה הבין דורית של חינוך אלים וקלוקל, באופן כזה שהילדים שלנו, בפנימייה, יקימו בעתיד משפחות שיתבססו על ערכי חינוך שונים מאלה שלהם התחנכו הוריהם ואף הורי הוריהם.

מעשיו של אדם הם בחירתו. אם הווארד היכה את ילדיו, לא אמו או אביו עשו זאת, אלא הוא עצמו. ראוי שאדם יישפט על מעשיו ויימדד על פיהם. עם זאת, יש נסיבות שיכולות להביא אותנו להבין את מניעיו של האדם.

אישית, קשה לי לחבב אותו, למרות החיוך והכל, אחרי שאני מדמיין אותו כענק בנוי לתלפיות שמצליף בילד קטן וחסר ישע, ולא משנה הסיבה. יכול להיות שלו היה אבא של מטופל הייתי מצליח להתייחס אליו אחרת.

אני מעדיף את הביצוע של חיים אוליאל ולהקת שפתיים, אתם אולי אוהבים את הברירה הטבעית. מה שחשוב זה שילדים זה שמחה. צריך לאהוב אותם, לא להכות אותם.

דובי

אנטומולוג, אגרונום, עובד סוציאלי ומטפל. גר בערד עם בת זוג + 3 ילדים, כלבה, וחיות.

לפוסט הזה יש 135 תגובות

  1. הצלפה בחגורה או לכל הפחות ביד, היא חלק אינטגרלי מהחינוך שעברו אלה בקהילת האפרו אמריקאים שהם בגיל ההורות כיום.

    כשזה חלק כל כך טבעי ממה שאתה מכיר, זה הרבה יותר קשה לראות ולהבין כמה זה מעוות – ואני אומר את זה מנסיון ושיחות על הנושא עם אנשים נאורים, משכילים, ורגישים בכל תחום אחר בחייהם.

    אני בספק שבכלל תמצא כאן יותר מדעה בודדת או שתיים שטוענות שלהרים יד על ילד (לא כל שכן חגורה) זה משהו שראוי שבכלל יהיה חוקי (אולי בקהילות המאד אורתודוקסיות ? אני לא ממש יודע), אבל כאמור, כשזה כל כך נפוץ ושגרתי בקהילה שבה אתה גדל – כולל בגידול שלך כמובן – זה כבר סיפור אחר.

    יצטרכו להשקיע הרבה בחינוך הקהילות האלה כדי למגר את התופעה או לצמצם אותנ בצורה משמעותית, וזה לא יהיה קל.

    1. חוסך שבטו שונא בנו.

      המורים שלנו הצליפו בנו בסרגל, והמורה קווינט שהצליף בי הכי הרבה הפך לדמות שהיא גדולה מהחיים עבורי ואני מעריץ אותו. כל הורי ישראל הצליפו בבניהם בשנות ה-40. זו היתה המודה, ןהכות ילד סורר בישבן, ועןם חגורה זה יותר קל.

      במשפחות האיטלקיות בארה"ה זה עדיין קיים פה ושם

      ילדי ההווה דפוקים בראש כי לא חטפו בתחת טוב-טוב כשהיו צעירים והגיע להם.

      1. כשתהיה בארץ אתה מוזמן לערד לראות איך שני הורי בית נערצים על ילדים שאינם שלהם, אחרי שרכשו אמון וכבוד מתוך דרך חינוכית נכונה.
        אין צורך להוכיח לילד שאתה חזק ממנו ויכול להכאיב לו כדי שיכבד אותך.

      2. גם אני חטפתי בשנות השבעים מכות מאמי וממורה אחת בבית הספר כשהתנהגתי לא יפה או דיברתי בשעור בהתאמה. המכות הגיעו לי ולמדתי להתנהג בצורה יותר מחונכת וחברותית ולא לדבר בשיעורים (פתקים במקום…). לשמחתי זה לא הפך אותי לאדם אלים. כנראה שזה בגלל שאת מספר הפעמים בהם קיבלתי עונש גופני אפשר לספור על יד אחת ועוד יהיה מקום.היום הכל מותר ולילדים יש הרבה יותר כח מאשר פעם עד כדי כך שהאלימות של תלמידים כלפי מורים היא דבר מאד שיגרתי שמראה שצורות הענישה שהשתנו לא כל כך מועילות היום….

        1. מתבקש להגיד שחברה וחינוך הם ביצה ותרנגולת שמשקפים זה את זו. אפשר לראות את החברה כיותר אלימה ולהגיד שנדרש חינוך יותר אלים שיהלום אותה. אפשר לומר גם שיד רכה של מערכת רופסת היא זו שאחראית לחוסר הכבוד בין ילדים ונוער למבוגרים.
          אפשר גם להסתכל עלינו המבוגרים ולהודות שלא תמיד אנחנו ראויים לכבוד שאנחנו דורשים.

          1. ועדיין לא ברור לי איך אלימות=גבולות.
            למה התחושה שאם תצליף לילד בתחת הוא ילמד לההתנהג? הוא פשוט ינסה להיות ילד קקה הרחק מגבולות החגורה שלך.
            איפה כאן בדיוק הלקח? באמת שלא ברור לי.
            זה שהורה או מורה מאבד שליטה ומרביץ לילד, רק מראה שיש מצבים בחיים שזה בסדר לאבד שליטה ולנהוג באלימות.
            וזה שילדים אלימים זה טבעי. כי לילדים אין שליטה בעצמם כמו מה שאמור להיות לאדם בוגר. יש דרך לנתב רת האלימות הזו למיליון כיוונים, שלא כוללים חגורה, אבזם או סרגל.

          2. דילגת על החלק של איך אנחנו לומדים לחנך. בדרך כלל אנחנו מחנכים את הילדים שלנו באופן שבו התחנכנו. תעבור על התגובות כאן ותראה שלרובנו יש אג'נדה. האג'נדה הגיע מהחינוך שקיבלנו בעצמנו, לאו דווקא מבחירה מושכלת של שיטת החינוך הטובה ביותר מתוך כמה.

          3. לא בכל דבר אני חייב להאשים את עצמי. הגישה הרופסת הזאת של ביקורת עצמית בלתי פוסקת ומציאת אשמה עצמית בכל אירוע שמתרחש לא תחזיק מעמד מאחר והיא מעוותת בדיוק כמו הכאת ילדים בחגורה.

          4. אתה מתייחסת למקרים בהם לקיחת אחריות משמשת להסבר של כישלון חינוכי ותירוץ מדוע אין טעם להתאמץ ולהשקיע בחינוך הילדים.
            לא על כך מדובר, אלא על הסתכלות גם על החלק שלך.

  2. המורה שלי לאנגלית עבדה במוסד מהסוג הזה בלונדון. היא מספרת שהילדים שם אומרים שהורים חייבים להרביץ לילדים שלהם ושזה חלק מהחינוך. עצוב

  3. הכל תלוי תרבות וזמן.
    דברים שהיום נראים לנו מזוויעים היו מקובלים חברתית עד לפני מספר שנים לא גדול.
    תכלס אף פעם לא הבנתי איך אלימות זה דבר מחנך, יותר כמו איבוד שליטה של ההורה. אבל מצד שני ילדים יכולים לגרום להורים לאבד שליטה בקלות…

      1. למה? אני מאוד שמח ומתרגש בשביל עצמי.
        למה ההחלטה הזאת שילדים יותר חשובים או ש"אי אפשר לדעת מה זו אהבה עד שנעשים הורה?".
        נראה לי כמו שקר חברתי ממעלה ראשונה

          1. נכון. וגם אתה. יש התנשאות מאוד מעצבנת מצד הורים בחברה, שאני חייב להגיד שאין לה בהכרח תימוכין.
            המשוואה "ילדים=שמחה" זו משוואה מעוותת מאוד מהרבה בחינות.
            לא שאני בא להטיף כאן לא להביא ילדים לעולם, אבל בוא נגיד שאני חי חיים הרבה יותר שמחים, מלאים וחופשיים מהרבה הורים שאני מכיר.

          2. רק חזרת על המנטרה שאני שומע כבר 10 שנים מכל כיוון.
            אתה יודע שאני אוהב אותך, אבל אני מקווה שאתה גם מבין שיש הרבה אקסיומות חברתיות שצריכות להשתנות.
            אחת מהן היא הציפיות להביא ילדים משלך (בדגש על שלך, לא על חינוך). לטובת העולם והדורות הבאים.
            והדרך הכי טובה לזה היא להפסיק עם ה"ילדים זה שמחה" ו"אם לא תנסה לא תדע" ו"אין כמו אהבה של אבא/אמא".
            ילדים דבר ראשון זה אחריות. וזה אחריות לגדל דורות של אנשים קצת פחות קקה. וזה אומר לקחת אחריות על עצמך בתור הורה ולא לחלק מנטרות שמדברות כמה החיים שלך יהיו טובים יותר עם ילדים.
            עכשיו קצת הטפתי נגד ילודה, אבל רק של אנשים קקה. במיוחד אלימים.
            ושכל אחד יחליט האם זה שווה לו ומה המשמעויות האמיתיות של הבאת ילדים. שזו החלטה קצת יותר משמעותית ולא מובנת מאליה כמו הכנסת גור חתולים הביתה. ושידע שאפשר לחיות אחלה חיים שבעולם בלי ילדים, ואפילו לחנך דורות ולהפוך את העולם טוב יותר גם בלעדיהם, אם רוצים.

          3. אני מבין אותך לגמרי.
            אבל היום שלי, כמו השבוע, החודש, ובאופן כללי החיים, מלאים מתחילתם ועד סופם בילדים. ילדים שלי וילדים של אחרים, ובעיקר ילדים שהצרכים והחיים שלהם תלויים בי ובאנשים שאני מנחה. מהמקום שבו אני נמצא קשה לי לחשוב ולדבר אחרת. בעיניי מובן מאליו שילדים, טובתם, החינוך שלהם, ההתפתחות שלהם, אלה הדברים החשובים והמשמעותיים ביותר שישנם.
            טוב שהזכרת לי שלא כך אצל כל אחד.

            אני בשום אופן לא מציע לך להביא ילדים לעולם. אם תרצה, תעשה את זה, ואם לא, אז לא.
            הורה טוב אתה בטוח תהיה.

          4. אני הורה צעיר ואלה שני הסנט שלי.
            בשונה מרגשות של שמחה, עונג וחופש גידול ילדים היא דרך מאד פשוטה להכניס משמעות לחיים. יש עוד הרבה דרכים שהם בד"כ קשות יותר כמו שאמרת חינוך דורות העתיד וכאלה שלא אמרת כמו פיתוח תרופה לסרטן או מציאת מקור אנרגיה ירוקה בלתי מתכלה.

            גידול ילדים היא עבודה מאד סיזיפית והמשמעויות שלה על סגנון החיים שלך עצומים והאחריות המלווה אותה גדולה אך היא נותת משמעות לחיים, גם המיתוס שגידול ילדים הוא אקט של אלטרואיזם טהור שגוי לדעתי. כל מה שאני עושה עבור שני ילדי אני מקבל עשרת מונים במשמעות שזה מכניס לחיים שלי.

            כל זה לא שולל אפילו בקצת את האפשרות לחיות חיים מלאים ומשמעותיים ללא ילדים

          5. גיא מעריך מאוד מה שאמרת, ומאוד מסכים. אבל גם אני חושב שמה שאמרת מסכם הרבה מהגישה שמבחינתי קצת בעייתית, ואני מנסה לא לשפוט אלא רק להביא זווית קצת אחרת שלא מקובלת בחברה שלנו. לפחות כרגע.
            1) זה קל להביא ילדים לעולם. שזה לדעתי קצת בעיה. אפילו לנהוג על מכונית אנשים לוקחים שיעורים, עוברים טסט ותיאוריה ומנסים להבין את המשמעות של נהיגה על מכונת מוות בת 4 טון על 100 קמ"ש (למרות שגם כאן נכשלים בהבנת המשמעות).
            2) יש הרבה דרכים לקבל משמעות בחיים. אחד הפתרונות הכאילו קלים הם ילדים. כשאתה עסוק בלגדל ילדים אתה פשוט מנטרל את כל שאר ההתמודדויות ומנסה "לשרוד את החיים" באיזשהו אופן.
            המשמעות שזה נותן היא קצת אגואיסטית. בקטע של "תראו מה עשיתי". שזה סבבה לגמרי. בטח אם עשית עבודה טובה, ואני בטוח שעשית.
            העניין הוא שגידול ילדים זה לא בשבילך. לא עשית כאן שום דבר מיוחד. רק תקעת פין בפות והטבע לקח את זה משם.
            זה לא בשביל לתת לך משמעות. אתה יוצק את האחריות, ואת המשמעות. אתה לא באמת צריך ילדים בשביל זה.
            אתה גם לא צריך לחיות בשבילם. הם יחיו יופי, רק תעשה מה שטוב לך ומה שיעשה אותך בן אדם טוב יותר. הם ילמדו מהדרך שלך ואיך שאתה מסתכל על העולם.
            אז בקיצור, ילדים זה אחלה וזה סבבה אבל הם לא כאן לתת לך שום דבר, ואתה לא כאן לחיות בשבילם. אתה כאן לתת לעצמך, ודרכך זה יעבור אליהם.
            השאיפה שלך להשתפר כבן אדם אולי גדלה כשאתה מבין שיש לזה השפעה גם הלאה, אבל אתה מבין שאין כאן סיבה ומסובב. אתה צריך לנסות להשתפר כבן אדם פשוט כי זה מה שצריך לעשות, ואתה לא צריך ילדים כדי ללמד אותך את זה.

          6. אני לחלוטין פה עם אפלטון! (ויש לי 2 ילדים) אבל לא מהסיבות של אפלטון שהוא קצת אגואיסט בצורך שלו להינות מהחיים בלי הפרעות ולא להכנע לצו הביולוכי של ההתרבות האנושית.

            היום להביא ילדים זה מעמסה כלכלית עצומה, ובנוסף יש מצב של פיצוץ אוכלוסין ברוב המקומות בעולם. אין שום סיבה ראציונלית להביא ילדים. מה עוד שמרבית המשפחות בכלל לא יכולות להרשות זאת לעצמן וצריכות סיוע של המדינה או שאר המשפחה.

            כל מי שיש לו טיפת שכל ואחריות יגיע למסקנה של אפלטון!

            אחרי שאמרתי את זה, ויש לי בבית את דור העתיד לא הייתי מוותר על זה אף פעם.

          7. אני חושב שאנחנו מסכימים פה כמעט על הכל שזה קצת משעמם אז אני רק אחדד כי אולי לא הייתי ברור.
            לגדל ילדים זאת דרך קלה לספק משמעות לחיים, כי קל להביא ילדים וקשה למצוא תרופה לסרטן (סתם דוגמה ). המשמעות היא מאד אגואיסטית (לא קצת ) אם היא לא הייתה כל כך אגואיסטית אני בספק אם כל כך הרבה אנשים היו עושים זאת (כי בני אדם הם יצורים אגואיסטים, עניין אבולוציוני כזה ).
            אני לא מגדל ילדים כדי שהם יתנו לי שום דבר, הנתינה שלי להם נותת לי המון אם זה הגיוני (לא בטוח )
            לבטל את עצמך "לשרוד את החיים" זאת טעות מאד גדולה של הרבה הורים כי בסוף הילדים גדלים ועוזבים לחיות את חייהם (שזאת המטרה בגדול ) ואז אתה נשאר בלי כלום (משמעות ) ולפעמים אפילו הופך לנטל עליהם.
            אחד האתגרים הכי גדולים שלי זה למצוא את האיזון בין ההתפתחות שלי כאבא להתפתחות שלי מחוץ למסגרת המשפחתית (מקצועית ורגשית ) אולי בגלל שלהתפתח רק בצד אחד זה לא מה שיעשה לי טוב.
            גרמת לי לחשוב

          8. גיא בתור מי שהיה מעביר את החיים שלו בהתנדבות אם היה יכול אני בהחלט מבין מה שאתה מדבר על נתינה שנותנת כוח.
            זה אולי אחד הדברים הכי משמעותיים בהורות.
            רק אולי אם לטובת העולם היינו נותנים אותה למישהו מחוץ לבית שלנו, אולי היה עולם טיפה טוב יותר. אולי. בספק. אבל אולי.
            לגבי המאבק שלך לאיזון, בטוח שתמצא. עם נפילות לפה ולשם, אבל אם לא תפסיק לחפש, לא תפסיק למצוא.

          9. לאפלטון – העלק אלטרואיזם הזה שלך בנוגע לזה שלא להביא לעולם ילדים בגלל שיש יותר מידי אנשים הוא עיוות של המחשבה ועיוות של היצר הביולוגי הבסיסי – להתרבות. לפי ההגיון המוזר הזה הכי כדאי שתתאבד – גם ככה יש יוצר מידי אנשים בעולם

        1. אין לך ילדים אז לא תדע. רבים וטובים חשבו כמוך ושינו את דעתם ברגע שהיה להם יחד משלהם. ברור למה אתה לא מבין זאת וברור שנדמה לך שאתה חי חיים טובים יותר מהורים לילדים אבל בוא נראה כמה זמן תוכל למשוך ככה. באיזשהו שלב רוב האנשים שלא הביאו ילדים פשוט נשארים לבד

          1. נו אז אמרת עכשיו בדיוק את הסיבה האמיתית ללמה אנשים מביאים ילדים. כדי לא להישאר לבד.
            סבבה רק תפתחו את זה באומץ ואל תחזירו במנטרות מפגרות שאני יכול להחזיר לכם במנטרות מפגרות עוד יותר.

          2. לאפלטון – באופן חד משמעי, אם אתה לא באמת *רוצה לגדל ילדים*, על כל המשתמע מכך, במשמעות המלאה של גידול וטיפוח, קירבה וחיבה לעולם הילדים, וכל המשאבים הנפשיים והחומריים, ובמיוחד הזמן שיוקרב במידה ניכרת על חשבון כל הדברים האחרים שידעת – פשוט אל תתקרב לשם. ללא שום רגשות אשם או החמצה.

          3. אפלטון ידידי, אני מכיר אותך מספיק לדעת שאין לך בעיה עם הדיון הזה, עם דברים שאתה שומע ונאמרים לך בפעם המי יודע כמה.
            ועדיין, מתנצל שגררתי אותך לכך.

          4. דובי, ממש אין לי שום בעיה עם הדיון הזה ולא נגררתי אליו אלא הצטרפתי בשמחה.
            אחד הדברים שאני הכי אוהב באתר, במיוחד בעונת המלפפונים, זה שאפשר לנהל דיונים על הדברים הכי מעוררי מחלוקת, בצורה כנה ולרוב לא מתלהמת, ולשמוע מגוון דעות רחב.
            אין את זה באמת בסביבה שלנו.
            או שכל אחד מצנזר לעצמו דף פייסבוק אישי ונחמד שם הוא שומע רק דיעות של אנשים כמוהו ואז לא מבין איך העולם מפתיע אותו כל פעם מחדש. או שמתעסקים בוויכוחים מלאי ססמאות ופאתוס כמו בתכניות הרדיו האלה שם כל אחד בא להוכיח נקודה, או במשפטי השדה בחלל הווירטואלי של אתרי המיינסטרים.
            אני מאוד אוהב את המגוון של האנשים שיש כאן, בגלל זה קצת יוצא מדעתי כשיש לי הרגשה של השתקה כשמישהו אומר משהו שלא נעים לנו לשמוע.
            לגבי ארנון. קודם כל אני חושב שהדברים שאמרת לגיטימים לכל אחד שחושב להיות הורה. אין רע בלחשוב לעומק ולהבין מראש את המשמעות של התוצאות של ההחלטות שלנו. לחיוב ולשלילה.
            מי שבוחר להביא ילדים מעולה, ומי שלא גם מעולה. רק לא צריך לשקר לעצמנו ולחברה. ויש שקר חברתי של שכנוע עצמי עמוק שמושרש דורות, ונחשף בשנים האחרונות בחברה המודרנית כשמבינים גם את המשמעויות השליליות של הבאת ילדים.
            ישראל עדיין לא חברה מודרנית בהרבה תחומים ויש "טאבואים" גדולים שאסור לדבר עליהם בלי לחטוף השמצות ומבטים מכל עבר. אחד מהם הוא נושא הבאת הילדים, או הבחירה שלא.
            ולענייננו, אם זה לא היה בעיה בירוקרטית כזו גדולה, הייתי מאמץ ילדים עם הרבה פחות מחשבה.

    1. לא.
      אתה לא רוצה לתת לילד שלך ריטלין? בסדר. יש ויכוח בנושא ואנשים שמבינים יותר ממני, אז לא אכנס לוויכוח הזה.
      אבל לא חגורה. כבן לאב שכנראה היה צריך ריטלין בצעירותו ולא היה, וחטף חגורה במקום – פשוט לא. התוצאות ברורות עליו עד היום, ולא לטובה.
      אם תרביץ לאדם, הוא לא יעשה פתאום את מה שהוא לא מסוגל.

      1. במערכת החינוך של היום הרטלין הוא פעמים רבות אמצעי שליטה בידי הדמות החינוכית, ותחליף לתהליך משמעתי וחינוכי.
        במערכת ההישגית האקדמית הרטלין הוא דבר אחר לחלוטין.

    2. במקום רטלין תן קנאביס…
      האמינו יום יבוא, יום יבוא….
      וגם פה ישבו איש תחת גפנו תאנתו ושיח המריחואנה שלו 🙂

  4. אני נגד להכות ילדים, צריך למצוא שיטות חלופיות. כשהבנות שלי מכעיסות אותי, אני מעמיד אותו בשורה, ומפוצץ את אמא שלהן במכות מול עיניהן. אם הן אוהבות את אמא, הן לא יחזרו על זה

  5. תודה דובי. אני זוכר את האפיסודה הזו והיה לי די ברור כבר אז שגם דווייט חטף באופן דומה כשהיה ילד. בגדול דווייט נראה לי כמו נפש די אבודה שעפה ב31 שנותיה מקצה לקצה – ובדי הרבה מובנים. אני ממש לא קונה את החיוכים שלו ויותר נראה לי שהוא קצת לא מבין מה העולם הזה רוצה ממנו. הוא בעיקר נראה כמו אדם קצת גבולי, או ילד לא חכם במיוחד שאף אחד לא הכין אותו לחיים האמיתיים ואין לו את הכלים להתמודד עם בגרות (אדולטהוד). בלי הגודל והכשרון הוא היה היום מסתובב ברחוב עם עגלת סופר מרקט. ואני לא לגמרי שולל את האפשרות שזה עוד יקרה.

    1. אני מקווה בשבילו שימצא משמעות נוספת לחיים, מעבר לחיפוש אחרי החיים הנוחים ואיך להוציא את הכסף הרב שהרוויח.

  6. החבר הכי טוב שלי בשכונה היה חוטף מכות רצח עם החגורה והמטאטא.
    היינו מתייחסים לזה רגיל. היינו משחקים אצלו בחדר, אבא שלו היה בא הבייתה, הוא היה אומר לי לחכות לו, היה הולך להביא מטאטא או חגורה, חוטף מכות וחוזר לחדר. היינו ממשיכים מאותה נקודה…..
    הבחור עדיין רווק, בן 45. נפגשתי אתו לפני איזה 3 שנים. שתקן. עובד תחת אבא שלו במפעל המשפחתי.
    סיפור עצוב.

    טור מצויין. חשוב להזכיר שההתמודדות הכי קשה של ההורה היא הם העצבים המיידים…. רק ככה אפשר לסלוח

  7. דובי תודה רבה על המאמר.
    אני חלק מסטארט אפ שפיתח מערכת דיגיטלית לחינוך ילדים ליישוב סכסוכים בהסכמה, נשמע לי שזה יכול לעניין את הילדים שאתה עובד איתם. אשמח לתת לך את המערכת (בחינם, כמובן). אתה מוזמן ליצור קשר
    Miki@agree-online.com

          1. בהחלט. פעם שיחקתי עם כמה אנשים במפגש חברתי פיפא, מישהו עבר מול המסך כשהיה הכדור של מי ששיחק מולי ואז הבחור השני הבקיע בזמן שאני לא רואה חצי מסך. דרך קלאסית להתחיל סכסוך

    1. מעניין, על מה זה עובד? אנחנו מתחילים להכניס עכשיו את הגישור והשיח הדיאלוגי לפתרון סכסוכים שאינו מחייב שימוש בסמכות

      1. אז זה ממש זה, פשוט תוך שימוש בדיגיטל, גם כדי שהילדים יתחברו, וגם מכיוון, שכמו ראינו במקרה של הילד של אמא של דוראנט…חלק מהסכסוכים ממש נובעים מהדיגיטל, וחלקם מגיעים אליו באיזשהו שלב. אז רצינו לתת לילדים כלי ללמוד איך עושים זאת נכון בדיגיטל. לא אטחן לכולם, אבל אתה באמת מוזמן ליצור קשר.

          1. בשמחה.
            מלמדים את הילדים את עקרונות ישוב סכסוכים בהסכמה, ואיך משתמשים במערכת. עניין של מספר שעות, ואז הם יכולים לפתור סכסוכים שלהם, בסיוע חבריהם לקהילה (כיתה, פנימיה, וכדומה), לעזור לילדים אחרים בקהילה לפתור סכסוכים (ולקבל נקודות ועיטורים על כך ;-), וגם לשמש כמנחה/מגשר בסכסוכים של ילדים אחרים. זה מחזק אותם כקהילה וכיחידים.
            תסתכלו כאן
            http://www.schools.agree-online.com/#main

  8. אימא שלי הייתה בת (אחת מ-7 אחים ואחיות) להורה יחידה, ניצולת שואה.
    כל 7 האחים והאחיות ספגו מכות בילדותם,
    בעיקר הבנות.
    ובגלל שבתחילת שנות ה-50 המוסדות בארץ ניסו לקחת לסבתא שלי את ילדיה היותר צעירים –
    אימא שלי נשלחה ללמוד במנזר בחיפה (בתנאי פנימיה), שם הנזירות לא חסכו את שבטן (בעיקר מהילדות היהודיות).

    למזלי, ולמזלם של אחיי, אימא שלי בחרה לשבור את המעגל של האלימות.

    מצד אחד, ניתן להבין למה כל כך קשה לשבור מעגלים שכאלו.
    מהצד השני –
    זה הסבר, אבל זה לא באמת תירוץ.

    "חוסך שבטו שונא בנו". אני מתעב את המשפט הזה.
    הרבה יותר מדי מי שמשתמשים באלימות לצורך שחרור לחצים,
    משתמשים במשפט זה כתירוץ.
    אלימות מולידה אלימות.
    חינוך והצבת גבולות –
    את אלו אפשר, רצוי, וצריך.
    לא צריך בשבילם אלימות.
    דוגמה אישית, נחישות, סבלות, סובלנות, והרבה אוזן קשבת –
    אלו כלים מספיקים בשביל ללמד ולחנך.

    ברור שלי שכהרגלי לאחרונה, שוב אני עובר מסך כמתחסד.
    רק שזה נושא שנוגע לי בעצב חשוף (כנראה כמו שלדובי…)

    שנה טובה לכולם.

  9. יש לי הצעה לכל ההורים כאן: הורות מאהבה, חגיגה על הזכות להיות הורה, ולאפשר לילד/ה שלגמרי תלויים בך להיות מאושרים, עכשיו, ברגע הזה.

      1. אם אני מתרגם אותך לשפה שלי, זה מחייב את ההורים להתפתח. זו עבודה עצמית ששווה כל השקעה, ובעיני זן הדרך הטובה ביותר להיות הורה, שההורה יטפל בעצמו ולא בילד.

          1. את זה אתה אומר כי הצלחת להתמודד בעצמך עם אתגרי ההורות. כפי שכתבת בעצמך מתחתיי, כל אחד מתמודד באופן שונה, גם בדרך וגם במידת ההצלחה.

          2. פשוט משפטים יפי נפש כאלה מעצבנים אותי. ילדים צריכים להתרגל וללמוד את העולם הזה ואחריות ההורים ללמד אותם את זה. רוב הזמן הורות היא לא אהבה, נשיקות וחיבוקים. היא מתן גבולות וחינוך שאולי באותם רגעים יחוו בצורה לא פשוטה על ידי הילדים. ההורה צריך להבין שאולי הילד לא כל כך יאהב אותו עכשיו אבל בסופו של דבר הילד יגדל להיות בן אדם טוב יותר וזה מה שחשוב.

          3. בטיפול התכוונתי לעבודה עצמית ושיפור, כמו טיפול פסיכולוגי או משהו בסגנון, אין כאן כוונה לטיפול היומיומי ושגרת החיים.

          4. דבר ראשון, יפה נפש זה ביטוי שלפחות בשבילי מייצג מישהוא שמעדיף להסתכל כל הזמן על חצי הכוס המלאה ולא להסתכל על החיים כמו שהם. זה לא מילת גנאי ואין פה עניין של ימין ושמאל.

            דבר שני, השאלה היא לא מה מבחינתך הוא חינוך ומתן גבולות השאלה היא מה מבחינת הווארד הוא חינוך ומתן גבולות. אין לי באמת מושג מה התשובה לכך אבל יש אנשים שבשבילם אחת הדרכים למתן גבולות היא אלימות. זו דרך שאני לא מסכים איתה אבל מפה זה נהיה כבר ויכוח אחר(שפה אני בדעתך פחות או יותר).

            מצרף שיר שכתבתי ושהקלטנו אני ואישתי. הבית השני מדבר בדיוק על הקונפליקט שאני לפחות מרגיש אצלי בין התזה ה"פסיכולוגית" שדובי מייצג אותה לבין התזה ה"חינוכית" שאני אישית יותר נוטה לעברה.
            https://www.youtube.com/watch?v=Uy4VF_YCvgs

          5. חלק מהגיטרות אילן וירצברג, חלק אני. בהמונד מישהוא שעובד עם אשתי בשאר הכלים אילן וירצברג (שהפיק את כל השירים).
            תודה גיא. הייתה תקופה שחשבנו לנסות את מזלנו בתעשיית המוזיקה. ראינו שאין יותר מדיי תקווה והמשכנו הלאה…
            אולי אחרי שנקנה את הדירה המיוחלת נוכל להקים אולפן ביתי להקליט עוד כמה שירים מהמגירה..

    1. בוא אני אגלה לך סוד. בהרבה מאוד מהמקרים כעס מגיע מאהבה. הורה שמכה את ילדיו בהרבה מאוד מקרים זה לא אומר שהוא אוהב אותם פחות מהורה שלא מכה.
      המחלוקת העיקרית פה היא רק על דרכי הפעולה האפשריים לחינוך הילדים. כאשר רוב ההורים של התרבות המערבית חושבים שהכאת ילד גורמת הרבה יותר נזק לילד מתועלת ואילו הורים מתרבויות אחרות חושבים שהילד יפיק תועלת לטווח הארוך מהפעולה האלימה שההורה נוקט כרגע.
      אין פה טובים ורעים, אין פה שחור ולבן, יש פה צודקים וטועים(לדעתי גם בעניין הצדק אין שחור ולבן כמו שאנחנו בני האדם אוהבים לתפוס את העולם)

      1. הרבה פעמים מלחמות מגיעות מרצון לשלווה ושקט, וכוונות טובות מביאות למעשים רעים שאינם מיטיבים.
        בשבילי, ההתחלה היא קודם כל לקבל את זה שאני לא יודע הכל, ושאני לא יותר חכם תמיד, גם לא מילד בן שלוש.
        איך שוברים את המעגל ולא מעבירים דברים לא טובים שקיבלת מההורים שלך ומהסביבה שלך? בעיני זה אפשרי רק עם עבודה על מודעות והתבוננות עצמית.

  10. נחמד מאוד הדיון מרובה המשתתפים שלנו, אבל כרגע ניפצתי עביד עצום על רצפת החדר שלי בעזרת כפכף.
    עביד זה אחד ממיני העקרבים, שידוע בעקיצתו הבלתי מסוכנת והופעתו המפחידה עד מאוד.

  11. דובי כתבת יפה .
    אך ההרגשה שלי שהתחלת וחסר לי החלק הבא לדעתי מאד מאד מענין .
    איך מלמדים ילדים מבתים הרוסים לכבד ?
    מהן השיטות ?

      1. נהדר מחכה בסבלנות.,בטוח שאלמד רבות.
        הענין העקרב אני שולח את החתול לטפל בו. וכשחש לי בעיה עם החתול. שןלח את הכלב לטפל בחתול אך הנה שורש הבעיה :
        את הכלב חינכתי לא להתעסק עם החתול אז כעת החתול מתעלל בכלב …
        ואין מי שיגן עלי…..

        1. אצלי התרנגולות מנקות את החצר מעקרבים ועכברים. הבעיה היא שהממזרים חומקים פנימה בלילה כשהרוצחות עולות לישון על העצים

    1. פומה אני אמנם לא פסיכולוג או עובד סוציאלי (רק בן של אחד כזה), לא הורה בעצמי ולא בא מבית הרוס. אבל יצא לי להתנדב לא מעט עם החבר'ה האלה.
      שני דברים חשובים שלמדתי.
      1) הצבת גבולות וכל המקל והגזר, עונשים ותעשה אל תעשה זה לא חינוך. זה שיעור של חיים בתוך מסגרת שזה חלק קטן מאוד מחינוך.
      2) ילדים לומדים כמו כל חיה בטבע. מחיקוי.
      לא משנה מה תגיד וכמה עונשים תיתן, הילד יחקה מה שהוא רואה.

      בעניין הראשון, יש דרכים להעביר מסרים גם בלי עונשים, רק הם יותר מסובכים להורים ודורשים זמן והשקעה.
      דוגמא ללימוד מסגרת שלא באה באמצעות עונשים. ספורט. מכל המשתמע ממנו. עבודה בקבוצה, קבלה של נצחונות והפסדים, משמעת, הקשבה למאמן, כבוד ליריב וכל זה.
      דוגמא עוד יותר טובה. הים. הייתי לוקח את הילדים לים. הוא כבר נותן להם את השיעור הכי טוב שאפשר בלי רחמים ואי אפשר לחרטט אותו.

      לגבי הנושא השני-
      מודלים לחיקוי.
      זה כבר נושא שמקשר אותנו לnba ולאוכלוסיה השחורה בארה"ב שדיברנו עליה לא מזמן. אין להרבה מהילדים מבתים הרוסים מודלים לחיקוי. בטח בנים שגדלו בלי אבות. הפער שנוצר הוא עצום. מניסיון שלי דווקא ילדים כאלו הרבה יותר קל "לחנך" באיזשהו אופן. אם רק נמצא להם מודל לחיקוי, סוג של מנטור שהם יעריכו ומישהו שיתן להם משהו לשאוף אליו.
      אם ילד מגיע מבית הרוס ויש לו את המנטור הזה, זה לפעמים יותר טוב מילד שבא מבית "כאילו" יציב שבו ההורים הם דוגמא דהויה לאנשים. אותם הורים חושבים שכל מטרת החינוך זה הצבת גבולות ולא מבינים שהילד לא לומד מהגבולות שהם מציבים אלא מהצורה שהם מתנהגים.
      זה תקף גם להורים פרוגרסיבים ששולחים את הילדים לכל מיני מסגרות כדי שילמד דברים, ושוכחים שמה שהילד צריך באמת זה מישהו שאותו יוכל לחקות ולהסתכל עליו.

      1. אני רק אגיד כל הכבוד ואסתום את הפה. כל מילה מעבר שתצא לי מהפה אפילו ציוץ עוד עלול להיפלט לי איזה בזבוז אתה. אז אני באמת סותם.

      2. תודה אפלטון קיבלתי עוד שיעור .
        בהזדמנות אוסיף קצת מהנסיון שלי בענין .
        באופן אישי , אותי לימדו הרבה בים , לקח כמה עשרות שנים להבין זאת ,אך הים הוא דוגמא מצוינת ,את הבן דוד הצעיר שלי ניסיתי ללמד גלישת רוחמלפני הרבה שנים , סף התיסכול שלונאז היה נמוך והידע והסבלנות.שלי אז היו בהתאם ,אז הכישלון היה מוחץ וחרוץ….
        אבל …,עברו עשר שנים אולי יותר ואותו בן דוד שכל המשפחה החזיקה ממנו להוציא אותי כחלש אופי ולוזר ,הלך למועדון לקח שיעורים והחל לגלוש.
        קצת אחרי הלך לשיעורי ימאות ונהיה סקיפר ..לא רע בסך הכל לא ….

        1. יוסף אתה מעצבן. אבל אני נגד אלימות ואולי גם קצת יפה נפש אז ניצלת. יצאת בנו נו נו קטן, גג מכה חלשה בישבן.

      3. אני מורה חדש יחסית ומפיק מהדיון הזה יותר ממה שהפקתי מכל קורס מטופש שהוא חלק מההכשרה במכללות להוראה. תודה לאתר מספר אחת ולכולכם

  12. אם רוצים לגדל בן אדם מפוחד בלי בטחון עצמי שיודע שעל כל טעות הוא יקבל עונש פיזי לכן יפחד לקחת סיכונים או לפקפק במרות אז בטח. חינוך עם חגורה הוא מאד אפקטיבי !

    1. וחלש אופי באותה מעדה ונוח להסתה או נוח להפחדה וכזה שיהפוך למאמין פנאטי ,אז במקרה הזה דוויט הוארד באמת דוגמא טובה להכל אך לא רק הוא ..

  13. בא לי להקיא מכל מיני פלצנים פה.
    פלצן ראשי אפלטון- נראה לי לא ממש יודע שפיפי זהלא רק להשתין…
    פלצן משני א- דר רזי… חטף מכות בתור ילד ועדיין כנראה לא עזר לו
    פלצן משני ב- עידו (שמתם לב שככל שהכינוי יותר באנגלית או איזה פילוסוף או עם קידומת , האיש יותר פלצן…) שמצד אחד נגד ילדים אבל מצד שני לא היה מוותר על שלו לעולם. איך יש לי בחילה מהכן וחא הזה. תחליט אדוני, בעד או נגד. מאד פשוט

  14. רק רציתי להגיד בתוספת לדברים שנכתבו למעלה, שהסיבה דאני עובד עם ילדים ומגדל כאלה בעצמי היא בראש ובראשונה האהבה הבלתי נגמרת שלי לדברים הקטנים והנפלאים האלה.

    1. נקטע לי, וזה טבעי כי אני לא מרוכז אחרי שיותם העיר אותי לשבת לידו לפני כמה דקות. אין לו ממש הסבר, ולא חלום רע או איזשהו פחד. אולי מאוחר יותר, באור, הוא יספר לי על מה חשב.
      בינתיים זה הצורך שלו שאני התבקשתי לתת לו מענה, ונעניתי.
      בשבילי לעבוד עם ילדים זה אהבה וזאת משמעות, וזה לתת מענה לצרכים שלהם. לעבוד עם ילדים ולגדל ילדים, ולשחק איתם, ולכעוס עליהם, ולסלוח להם, ולהרגיז אותם, ולקבל את סליחתם, ועוד אלף מיליוני דברים אחרים, זו משמעות לחיים ששום דבר אחר לא יכול לתת.
      יש לי שלושה ילדים ועשרות רבות של מטופלים. הם בני שנתיים וחצי עד 17, ועם חלקם אני עובד כבר שנה שישית ושביעית. בין אם זה לשחק עם ילדה בת שלוש בבצק וטושים, ובין אם זאת שיחת נזיפה בנער מרדן, אלה החיים שלי. אני אוהב את זה. אני חי את זה. אני חי אותם.
      אני חי עשרות פעמים בשבוע. וזה נפלא ברמות כאלה שבאמת אין לי מילים לתאר בצורה שאפילו תדכדג את מלוא המשמעות האמיתית של מה שאני מרגיש.

  15. זה היה השבוע שבו הפכתי מאוהב דוויט הווארד לשונאו. וצדק גור גולן שהיה צריך להקים לו ללל, אבל בגלל שהוא כבר זקן ולא יגיע לשום מקום נוותר על הצרמוניה. מעתה ייקרא שמו "האבזם הפוצע" ולאחר אמירת השם יש לרקוק ג' פעמים.

    (והמתקת את הגלולה עם שפתיים וחיים אוליאל)

  16. פוסט ודיון נהדרים.
    יכול רק להוסיף שאישית אני שמח שגדלתי כילד לפני כמה עשורים ולא בתקופה הנוכחית. הלחץ על הילדים בדורנו בעיניי גבוה לאין שיעור מבעבר, לפחות במשפחות נורמטיביות.

  17. יופי דובי על פוסט מעורר מחשבה שהתגובות בו מתעלות על הפוסט עצמו (וזו מחמאה לפוסט כן?)
    אפלטון אוהד יוסטון ולכן הוא צודק.
    אני קיבלתי חינוך ספרטני בקיבוץ
    אין לי הרבה מה להוסיף חוץ ממשהו קטן שלמדתי עם השנים – הדרך הכי אפקטיבית לחנך ילד ואולי היחידה היא על ידי דוגמא אישית.
    לא יעזור שתגער בו "למה אתה לא קורא ספרים" אם בבית אף אחד אחר לא קורא . . .

      1. +99
        פוסט ודיון חשובים וברמה גבוהה.
        תודה!
        שני גרוש בתור אבא לשני ילדים וכעובד סוציאלי שעבד בפנימיות ועובד היום גם עם כאלו שנפגעו מההורים בילדותם – אלימות זה לא חינוך. ביחד עם זה, ברוב העולם גם היום הורים משתמשים במכות ככלי חינוכי. שמח שאנחנו כבר לא שם, עצוב ומוטרד מזה שיש משפחות ומערכות שבהן ההמנעות מאלימות גלשה לחוסר גבולות – שיכול לפגוע בילד ובחברה לא פחות.
        אגב, גם כאלו שקיבלו מכות כילדים יודעים להגיד הרבה פעמים מתי זה היה מתוך רצון לחנך ומתי סתם פריקת עצבים.

  18. אלימות כלפי ילדים היא אלימות. זה כל מה שהיא. אין שום דיון על האם היא צורה של חינוך. אם הבוס שלך היה מכה אותך אחרי משימה שלא ביצעת טוב היה "דיון" על האם זו אופציה? אולי היית מקבל צריבה תודעתית ומשתדל יותר? הכאת ילדים היא החטא החמור ביותר של המין האנושי, כי זה חטא מתגלגל והעוון של האבות והאמהות נפקד על בנים ובנות ושלשים וריבעות. מי שמכה את ילדיו עושה זאת מסיבה אחת ויחידה: כי הם לא יכולים להחזיר לו

  19. הדבר הנורא ביותר שאלימות הורית עושה לילד, מעבר לאימה התמידית שהיא יוצרת בחייו, כל פעם שהוא נכנס הביתה הוא נכנס למקום שיש מצב שיתאכזר אליו, וזה הבית שלו, מעבר להשפלה ולכאב ולרמיסת הכבוד ותחושת העצמי, מעבר לאובדן השליטה על הגוף, שהוא הבית הראשוני של כולנו, מעבר לכל אלה ניצבת הכפילות הנוראה במושג החשוב ביותר – האהבה. אם אותו אחד שאוהב אותך, מנשק אותך, מביא לך את האוכל והגג, הוא זה שגם מעניק לך את האסון, כל מושג האהבה שלך משתבש ויהיה לך מאוד קשה להחזיר לו תמימות כאדם בוגר. זה חטא בל-יכופר. להרוס לילד את היכולת לאהוב

  20. בתזמון כמעט מושלם (קבעתם את זה מראש ביחד, נכון?), שודר בצהריים ב"כן קומדיה" פרק בסדרה Blackish מהעונה הראשונה. באותו פרק של הסדרה, שהיא מעין משפחת קוסבי, רק לא מעודכנת למאה ה-21, אב המשפחה מחליט שנמאס לו מההתנהגות השובבה של הילד הצעיר ומחליט להחזיר את ההצלפות בחגורה שהיו מנת חלקו כשגדל. הפרק כולו הוא – הילדים מנסים להחזיר מלחמה ולמנוע את ההצלפות הקרבות בזמן שההורים מתלבטים אם כדאי והאם זה בכלל יעזור.
    שני הרגעים הטובים יותר מהפרק היו כשאביו של האב שמח על ההחלטה ומחליט לתת לבנו את הכלי שאיתו הוא הצליף בעברו, מה שמעלה זכרונות לא טובים במיוחד וגורם לאבא המתלבט להתחיל לפקפק בעצמו.
    הרגע השני הוא שרגע לפני ההצלפה, האבא מתחיל לדבר עם הילד ומצליח להשיג הבטחה לשנות את התנהגותו רק בעצם זה שהוא נפתח אליו. הוא מגלה שפתיחות היא כלי יעיל יותר מאלימות.
    רגע אחרי הסדרה מצליחה להפוך את המסר הנחמד על פניו ומנסה לעשות כמו קוסבי ולצאת טוב עם כל הצדדים – שאר הילדים רואים את השינוי של הילד ובטוחים שההצלפות עשו את שלהן. הם ישר רצים לנסות לעשות טוב כדי לא לעבור הצלפות בעצמן.
    אז לפי בלאקיש, יש כלי יותר יעיל ממכות, אבל הצלפות זה וואחד יעיל.

  21. שני הקטעים האלה שהבאתי, של ריצ'רשד פריור, הם חלקים מקטע הסטנדאפ שהוא לדעתי הטוב ביותר בהסטוריה. לא מצאתי את החלק האמצעי, שבו הוא מתאר איך התמרד נגד המכות של אביו ואת התגובה האלימה של האבא. בסוף הקטע השני חסר קטע קטן בוא הוא אומר שלעולם, לעולם לא יכה את ילדיו, ומדגים איך הוא מתגבר על היצר כ ן לעשות זאת. מהלך מושלם של ריפוי ותיקון, וכל זה כשהקהל נחנק מצחוק. הדמות של הילד שהוא היה ושל הילד שלו כיום היא אותה דמות! גאון חד פעמי

  22. אחלה פוסט דובי
    אני לא רואה את עצמי מכה מישהו מבני משפחתי
    מעניין אם יש קשר בין אדם עם נטייה טיבעית לאלימות לבין אב/אם מכה
    הטיעון של זה משראיתי בבית קלוש לדעתי

    1. ההעברה הבינדורית של שיטות חינוכיות היא עובדה קיימת שהייתי עד לה הרבה יותר פעמים ממה שהייתי רוצה. אם תרצה דוגמאות אשמח לתת לך, אבל קודם תצטרך לצום כמה שעות ובעיקר לשבת.

      אבל למה ללכת רחוק. כמה דומה החינוך שאתה מאמין בו ואותו אתה נותן לילדים שלך לזה שחווית בבית ההורים?

  23. הקשר בין ילד מוכה לאב מכה הוא ברור וסטטיסטית כמעט תמידי. אגב, תמיד נהוג לומר "אב" אוטומטית, למרות שמחקרים רבים מראים שבגיל מסוים אחוז האמהות המכות שווה לאבות ולעתים גדול ממנו

    1. יש כמות גדולה מאוד של משפחות חד הוריות אמהיות.. פעמים רבות דפוסי בחירת בני הזוג של האם קלוקלים כל כך שילדיה פוגשים גבר מכה אחרי גבר מכה.
      וכמובן, גם האמהות מכות.

  24. אני פספסתי את הפוסט החשוב הזה בגלל שאני שובת בחג.
    אז ראשית תודה לדובי על הנושא החשוב ולכולם על הדיון הפורה.
    אני עבדתי כמה שנים טובות בפנימיות ומשפחתונים מסוג המסגרות שדובי עובד בהן, ויכול לומר מנסיוני שהילדים במסגרות האלה למרבה הצער לא מכירים דרך אחרת. הם גדלו בבתים אלימים, מזניחים ללא שום מסגרת ברורה. לא ידעו אם יהיה אוכל ואיך אבא/אמא יחזרו היום אם בכלל יחזרו. ילדים רבים אוגרים אוכל מחשש שמחר לא יהיה.
    הילדים האלו לא סומכים על איש, וככל שההיכרות והקשר איתם מעמיקים המבחינים וניסיון שלהם לשבור אותך ולהוכיח לעצמם שלא באמת אכפת לך והרצון "לזרוק" אותך מחייהם לפני שיזרקו מהחרדה שינטשו הולך וגובר.
    מהניסיון שלי מגיע שיא מסוים של מבחן שאם אתה שורד אותו כאיש טיפול וחינוך הם נרגעים ומבינים שאתה שם כי אכפת לך באמת.
    הילדים האלה מסוגלים להביא כמעט כל אדם למחשבות אלימות כלפיהם, פשוט מכיוון שהם מזהים בחושים מאד מחודדים איפה נקודות החולשה שלך. עבודה במסגרות האלו לימדה אותי המון על עצמי, על גבולותיי, ועל האופן בו תפסתי את עצמי. ישבתי לעיתים עם הורים, שחשבתי שהם אנשים איומים, וגיליתי אצל חלקם ילדים קטנים ואומללים כמהים לאהבה וקבלה וקרבנות בעצמם שלא מצאו כוחות ודמות מספיק יציבה שתעזור להם לשנות ולפרוץ את המעגל.
    אלימות היא כמובן לא דרך ולא חינוך, אבל היא קיימת בכל אחד מאיתנו. מסכים עם דובי שעבודה מסוג זה טומנת בחובה סיפוק עצום ועבודה עצמית שקשה למצוא במקום אחר. הילדים האלה הם מראה למתרחש בתוכנו פנימה, ותמיד הדהים אותי עד כמה הם משקפים לי את מה שהתחולל בתוכי, ועד כמה שינוי אצלי הוביל לשינוי אצלם. לכן המסקנה שלי היא שחינוך הוא קודם כל דוגמא אישית. שום תהליך חינוכי לא ישא פירות אם לא יתחולל קודם כל אצל המחנך עצמו. אצל הילדים הנ"ל חשובה מאד גם מערכת הגבולות שתגן על הילדים ועל המטפלים, וכמובן דרושה גם אהבה גדולה ונכונות להיות שם גם כשקשה ומאכזב ולהאמין שחינוך הוא תהליך ארוך מלווה בעליות וירידות, וצריך אמונה גדולה בתהליך.

    1. תודה מקרב לב אלעד, על כל מה שכתבת.
      לקחתי לתשומת לבי, ולהבא אעלה פוסטים שמטרתם דיון במועדים שיאפשרו השתתפות עבורך ועבור שומרי שבת נוספים שבינינו.
      שמחתי והתרגשתי מהדיון שהתפתח כאן. מבחינתי המטרה הושגה מעל ומעבר למצופה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט