חוויות של פילוסוף אוהד כדורסל (או: למה אני אוהב מלפפונים) / הגולש חי ברצ'יק

(מרחק של מיליוני מיילים בין כוכב לכוכב, ואנחנו מתלהבים משלשה מ-10 מ'???)
************************************************
חי מציג את עצמו:
חי ברצ'יק
מתכנת במקצועי מת"א, בגיל המופלג 45 (הכל יחסי).
פילוסוף חובב, אומן כושל, הורה לילדים ומורה נבוכים

(מנחם לס: מה שהוא שכח להזכיר זה שהוא לא אחר מ- BERCH, המגיב מס' 1 באתר!)

****************************************************

מחוויותיו של פילוסוף אוהד כדורסל (או: למה אני אוהב מלפפונים)

אזהרה: מגיל צעיר נחשבתי פילוסוף. ילד ווכחן, צעיר וכחן וגם אם תשאלו את אשתי לשעבר ואשתי הנוכחית…. אותו דבר. השלמות המוחלטת של האמת האובייקטיבית מקסימה אותי. מי שמבין שמתמטיקה היא מהיסודות של מדעי החיים אולי מבין את הדרך שבה המוח המעוות שלי עובד.

באוניברסיטת תל אביב הגיעו אתי פעם להסדר שאקבל 80 בפילוסופיה אם אני אפסיק להתפלסף אתם ולא אכנס לשיעורים. (שני הצדדים יצאו מרוצים 🙂 ).

השאלה שאני מעלה היא איך אני יכול מצד אחד לדעת אסטרונומיה בסיסית ולהבין את האפסות חסרת התוחלת של קיומנו על האבן החמימה הזו ששטה בחלל, ומצד שני להעניק חשיבות לחבורת גברים שאני לא מכיר שמשחקת עם כדור כתום מלא אוויר.

*

*

גדלתי בחולון עם הבילוי המועדף באולם הפחים ושם הוקסמתי מהסימפוניה שהייתי רואה על המגרש. האווירה הטריפה אותי ולא הייתה דומה לשום דבר אחר. הווייב שאתה מקבל מכמות גדולה של אנשים באותה אנרגיה ובווליום גבוה משפיעה ברבדים העמוקים ביותר. וזה כיף. אתה ממש מרגיש חלק ממשהו גדול…

אולם הפחים מכיל כ 2500 מקומות וכמעט תמיד מלא באוהדי הקבוצה המקומית. יד אליהו על 10000 מקומותיו היה נותן תחושה דומה, במיוחד במסגרת האירופאית.

*

*

 

והאנרגיה הזו מחלחלת לשחקנים. אפשר לראות את זה, למרות שלדעתי עוד אין לזה מדד (אבל אפשר לסמוך על האמריקאים שזה יגיע, אם זה עוד לא שם).

את ה NBA הכרתי בתחילה דרך השידורים של פילדלפיה והגלובטרוטרס בערוץ לבנון. כשאתה רואה ביצועים כאלה אחרי שאתה מכיר את המשחק, זה נראה כמו שחכם זקן אחד פעם אמר – "כדורסל מעולם אחר".

אחרי הצבא, כשגרנו יחד חבורה די גדולה באותו בית (בארץ ובעולם… סיפור אחר) ה NBA נכנס חזק לחיי. ימיו הגדולים של מייקל ג'ורדן, כשאני אהדתי את כל מי שהוא לא ג'ורדן, בתכלס.

אח"כ כמה שנים של ילדים קטנים. לא כדורסל, לא חברים, לא תחביבים. אני כל כך אוהב ילדים שכל עוד הם מסכימים להסתובב אתי אני בעניין לגמרי.

את חולוניה חזרתי לראות כשהילדים גדלו קצת ורציתי להחדיר בהם את האהדה. למזלי חוויתי אתם אליפות וגביע לפני שהפכו להיות בני נוער עסוקים. זה תענוג ללכת עם הילדים שלך, להתלבש בסגול וצהוב, לשים פסים של מייקאפ סגול וצהוב על עצמות הלחיים ולהיות חלק ממשהו כזה.

אבל אני מתחיל להיות נוסטלגי ובאתי לשאלה ספציפית….

מצד שני אני ממש אוהב היסטוריה. אני רואה את כמות המהפכות המטורפת שעוברת על המין האנושי ב 120 שנה האחרונות (מהפכה תחבורתית, זכויות שוות לנשים, מהפכת תקשורת, האפשרות למין בטוח, מיחשוב, רפואה ועוד) ואת הדרך שהתרבות מנסה להסתגל לשינויים האלה… זה כל כך מסקרן לראות את זה קורה.

וכל זה כל כך חסר משמעות יחסית לגודל העצום של כל מה שסביבנו.

אז איך אפשר מצד אחד להרגיש שמשהו הוא חשוב

ומצד שני לדעת שהמשהו הזה לא חשוב בכלל על ציר החלל והזמן??

לא יודע.

אני הלוא כל כך קטן. יש דברים שאני לא יודע.

ותכלס… זה לא אכפת לי.

יש דברים שאני יודע. יש דברים שאני מרגיש. וטוב לי ככה.

אני יודע שהכדור הכתום חסר משמעות. אני יודע שהאליפות הזאת היא רק אליפות. לפניה היו עשרות (עם אותה התלהבות) ואחריה יהיו אולי עוד מאות… מי יודע.

אני יודע שהטרייד המטורף הזה הוא רק עוד אחד בשורה של טריידים, וזה לא באמת משנה כי זה יכול להיות מוצלח או לא, סטטיסטית.

אבל לא אכפת לי.

כי אני נהנה.

כי כל משחק שאני רואה אני מתפעל. כי ה NBA הוא ברמה כל כך גבוהה (יחסית) שכמעט כל משחק הוא סימפוניה קבוצתית ותצוגות של יכולת אישית.

כי אני כוסס ציפורניים בסופים של משחקים צמודים.

כי אני תופס את הראש במבצעים הזויים שמצליחים.

כי אני צועק "די… די…." על החלטת שיפוט הזויה נגד הקבוצה שאני בעדה.

כי זה עדיין עושה לי צמרמורת.

 

*

*

דווקא בגלל שאני יודע שהכל שטויות והכל זניח לחלוטין, אם אני מוצא משהו שמצליח להלהיב אותי אני נדבק בו.

לא שואל שאלות.

מקפיד להישאר רדוד.

ונהנה  🙂

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 33 תגובות

  1. בדיוק בגלל העובדה שיש 0 חשיבות אמתית לעובדה ששוב הסאנס לא יעפילו לפלייאוף,
    כל כך כיף לייחס לעובדה זו חשיבות כל כך רבה.
    זה מאפשר לעלות על רכבת הרים רגשית
    (במקרה של הסאנס – איך קוראים למתקן בפארק השעשועים, מתקן שזז רק בכיוון אחד – למעטה?),
    מבלי באמת לסבול מהתוצאות.
    האכזבות והכישלונות, הן רק פלטפורמה ל-"לא נורא, תמיד יש את השנה הבאה".
    וההצלחות?
    הן מעלות על פניך חיוך בלתי מחיק, כזה שרק אוהדי ספורט מכירים.

    ביוון העתיקה הם כינו את התהליך "קתרזיס".

    דווקא אלו שמבינים שיש 0 משמעות להצלחה/הפסד של קבוצותינו (להבדיל מכל מני אוהדי "אולטרס לה פמיליים…"),
    מסוגלים להפיק את המרב מאהדת הספורט, ולהגיע לאותו קתרזיס.

    ומנחם?
    צודק ב-100%
    המגיב BERCH במילה אחת –
    תותח!
    ב-2 מילים –
    תותח על!

    פוסט מעולה, תודה.

  2. תודה רבה על הפוסט ברוך
    מומי פחות בקטע של מלפלופנים אבל וואלה אהב את הפוסט
    מומי מקווה שלא צבעת את הפרצוף בסגנון יהודה שישליק
    הוא לפני משחק של בית״ר הביא צביעה קומפלט של הפרצוף בשחור צהוב אקרילי של טמבור
    לקח לו שבוע בחדר מיון עד שחזר לו הפרצוף אורגינל

  3. מעולה וכן זה כל העניין בספורט למרות שהביטוי זה רק ספורט הוא הכי נכון בעולם הוא גורם לכל האנשים שאוהבים אותו מגיל קטן ועד גיל מאוחר להתחבר רגשית וכמובן להתנהג כמו ילד קטן.

  4. הפיתרון לדילמה שלך הוא שאנו מכורים לאיכות שאנחנו מסוגלים לתפוס.

    אנו מותחים את גבולות ה"אנושי" בכל תחום שרק ניתן: הן בראייה למרחוק באמצעות שליטה במכשירי "רואים למרחוק" ששוכנים בחלל, והן באמצעות שליטה בכדור כתום…

    כשחושבים על כך, אין שום הבדל מהותי בין השניים
    בשניהם אתה מכור ל"יותר…"

    ועכשיו, עכשיו אני מכור לכתיבה שלך, ורוצה (כמה מפתיע) יותר!

  5. יאללה ברץ' תמיד תענוכ לקרוא אותך, גם בתגובות ועכשיו אין לך ברירה, גם בפוסטים.
    רדוד זה טוב, יותר קשה לטבוע ברדודים. אני קצת נכנסתי לעמוקים בשנים האחרונות ודי נסחפתי. גולדן סטייט קצת מחזירים אותי לרדודים.

  6. תודה למגיבים
    בפן הפיזיולוגי שמנחם כה אוהב חיכיתי לצליבה בסגנון אינקוויזיציוני אבל נראה שאת טבילת האש עברתי באופן די סביר.
    סטטיסטית, כפי שהרבה פה אוהבים להסתכל על הדברים, יש לי יותר מזל משכל שאני בכלל פה ורואה את מה שכתבתי מספק לגמרי. ניצחתי את ההסתברות.
    וכשחקן נשמה זה פשוט מרגש אותי לשבת בקצה הספסל של קבוצת הופס, לזרוק מגבת כשצריך ולעודד את השחקנים.
    ופתאום המאמן מחליט להכניס אותי
    במשחק זניח, אוף סיזן
    ואני מצליח לתפקד בצורה שהוא לא מעיף אותי מהמגרש, מוחק לי את הפוסט וסוגר לי את הכניסה לאתר….
    סבבה לי
    ותודה לכם 🙂

  7. חי כתבה גדולה, מצחיקה וכנה מצד אחד ומצד שני אני מוצא את עצמי פעמיים ביום לפחות (בעיקר בשירותים) שואל את אותה שאלה

    פעם דיבר על זה רב ובשלן מפורסם ואמר:
    "כשאדם פועל איזה דבר של שלימות, בין במחשבה בין במעשה, צריך לשמח בחלקו ולא ירדוף אז אחר דבר אחר, כי כל העולם כולו מתקפל לפניו אז דוקא בפרט זה"

  8. תכלס הזדהתי מאוד עם הכתוב חי, אצלי תחליף את חולון בהפועל ת"א והפחים באושיסקין . לגבי ה-NBA מסכים מאוד עם הפסקה המסכמת שלך. אין כמו להתפעל בצעקות שקטות (בכל זאת יש שני ילדים קטנים בבית ישנים) עם עצמך בסלון ב-04:00 מעוד מהלך הזוי שמתרחש כמה עשרות אלפי ק"מ ממך …

  9. מצחיק שהמוזיקאי הכי לא cool שיש בארצות הברית הלחין את הנעימה שכל חובבי הנבא חולים עליה – וגם אני. (ג'ון טש למי שלא יודע).

    אבל מבחינתי זה ברור שמדובר בחצי גניבה מהדבר האמיתי – הנעימה של CBS בשנות השמונים הגדולות וכל קרבות הלייקרס והסלטיקס.

    https://www.youtube.com/watch?v=EC0WdLyGETc

  10. תודה ברץ'. ואני חי עם הכתוב כבר 80 שנה, נניח והסלטיקס מנצחים השנה את הווריורס. זה ייתן לי טונות של אושר אמיתי כאילו הייתי ילד בן 14, כאילו לקשיש בן 80 אין דברים אחרים בראש.
    אבל…זאת לא בריחה עבורי. זוהי אהבה אמיתית לספורט, ולא רק כדורסל, אפילו שאני יודע שאנחנו גרגר באין סוף.

  11. מי קישר פה לאחרונה לסרטון על ריק ומורטי?

    מעולה.
    מה עדיף, להסתכל על הריקנות האינסופית ולחזור עם קת'ולו, או ליהנות ממה שיש לנו כאן? ואין כמו קרי כדי להזכיר לי בדיוק למה נאש גרם לי לאהוב את המשחק. כמעט שכחתי את זה בתקופת הביניים.

  12. מצוין, אתה לא מאכזב לעומת מה שציפינו ממך. סוף סוף כותב עם כישרון 🙂
    כמו שגיא אמר, הכיף הוא לאהוד סתם, גם בלי סיכוי להגיע לכלום. כמו לצפות בשתי קבוצות של ילדים משחקות במגרש, ואתה בכלל לא מכיר אף אחד שם, אבל בוחר צד. או לא בוחר אבל מתלהב מכל מהלך ומשתגע מהפיספוסים, מוצא את עצמך ממלמל הצעות לשיפור כמו "לך לו על השמאל". אהבה טהורה של המשחק שיש בכל אחד מאיתנו מאז שהוא ילד.

    אין את זה לבנות
    1,2,3 כוננות פגיעה . . .

    נ.ב. חלמתי שהתחלת לכתוב בידיעות אחרונות

כתיבת תגובה

סגירת תפריט