צעד מיותר(?) על סף התהום – מולי

צלליות

שני רצים מפורסמים רצו אתמול את ריצת הפרישה שלהם. האחד פרש מפעילות ספורטיבית, השני החליט לפרוש מתחרויות באצטדיון ואולם, ולעבור למירוצי כביש בלבד.

המשותף ביניהם הוא ששניהם כשלו במשימה שאנחנו החלטנו שעליהם לעמוד בה: לזכות בזהב.

(אנחנו, הרי, החלטנו משום-מה שלהם מתאים אך ורק המקום הראשון.)

אז בימים האחרונים, ועוד יותר היום, מיליוני לחיצות מקלדת בכל רחבי העולם עסקו בשאלה "האם הם פרשו מאוחר מדי?" ובשאלות הנלוות אליה:

"האם היה עליהם לפרוש בשיא?" (כדי לספק את החלומות שלנו לגביהם!)

"האם מורשתם נפגעה מה'כישלון'?" (כישלון? אחד זכה במדליית ארד ונפצע במירוץ השני,  והשני זכה בזהב במירוץ הראשון ו"רק" במדליית הכסף במירוץ השני.)

והשאלה העקרונית מכולן: "מתי בכלל ראוי שספורטאי מצליח יפרוש"?

 

אז הנה התשובה שלי לכל השאלות הללו במילה אחת:

זכותם!

בשלוש מילים:

"זה רק עניינם!"

ובחמש מילים:

"זה רק עניינם ולא ענייננו!"

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 36 תגובות

  1. אין ספק. ואני חושב שכולם מסכימים שהאליפות האחרונה לא גורעת מאומה מההישגים שלהם לאורך השנים.

    רק תיקון קטן – בולט זכה בארד ולא בזהב השנה

  2. שאלה ממי שלא שוחה באקטואליה וכבר 12 שנים בלי טלויזיה: מיהם השנים ?
    אפשר אולי קצת חומר על הנושא ?
    אחד זה בטח בולט, כי הוא פרש עכשיו ואני מזהה את הצללית אבל מיהו איש המסתורין השני ? רוגל נחום ??

  3. אין מה להשוות .
    פארח לקח כאן זהב ב 10 כסף ב 5 .
    הוא למרות שלא זכה בדאבל עשה בהחלט את שלו.
    בולט לעומת זאת היה מוותר ברצון על האליפות.
    יחד עם זאת בולט עדיין צעיר יחסית (גאטלין האלוף גדול ממנו ב 4 שנים ) ככה שיכול להיות שדווקא הכישלון ייתן לו דרייב מחודש ואם יקבל דרייב שכזה הוא יכול עוד לחזור לקידמת הבמה.

    בהקשר זה עוד נתון מעניין .
    אם איני טועה אף אחד /אחת לא הצליחו לפחות עד כה לקחת צמד מדליות זהב.
    אפילו ואן ניקארק עשה זהב וכסף כנ"ל פארה.
    זה נכון גם לנשים אך היום יש הזדמנות לקנייתית לקחת את הדאבל ב 5 ו 10 .
    הימים של לואיס ,גונסון ,בולט ,בקלה וגרבסילסי נראים רחוקים מאד.

    1. בולט לא יחזור, הוא כל הזמן אומר שהוא לא יכול לתת יותר ומצבו הגופני מחמיר משנה לשנה. חבל שזה נגמר ככה אבל אף אחד לא יכול היה לדעת לפני האליפות שזה מה שיקרה, כולל בולט עצמו שרץ 9.85 השנה.

  4. פרשו בול בזמן עם סיומת קלאסית מהסרטים שרק מראה שהם מודעים לגופם וליכולתם ויודעים שזה בדיוק הזמן לפרוש בלי להשאיר תהיות.
    ענקים וגדולים.

  5. אני חושב שיש פה משהו סימלי ויפה. בסופו של דבר כולם בני אדם גם אגדות חיות כמו בולט . עם זאת וואלה התבאסתי בשבילו.

  6. אני דווקא מעריך לא פחות ספורטאיים שנשארים בתחום גם אחרי שיאם, זה השלב בו ברור לי שהם פה בגלל האהבה, לא הכסף או הסיכוי להצליח.
    בכל מקרה, אין מילה שנואה עליי יותר בספורט יותר מ'מורשת'. לצ'רציל יש מורשת, לפרס יש מורשת, לאורן חזן יש מורשת. לספורטאי יש קריירה

          1. אני לא יודע למה, אבל דווקא שם הקבוצה בית"ר תל אביב (עם ניסים כהן כמובן) עושה לי פלאשבק לשנות ה-80' כשכדורגל ישראלי עוד עניין אותי (מאוד עניין)..

  7. יפה מולי, ואני מסכים איתך ב 100%.
    ספורטאי חייב לפרוש אחרי השיא כי אחרת איך הוא ידע שהוא הגיע לשיא? הוא חייב להרגיש את הירידה כדי לדעת איפה הוא.
    יש בי הערכה לספורטאים שממשיכים להתחרות בפאזה השניה שלהם כאשר הם כבר לא עליונים פיסית על הסביבה שלהם (ע"ע מייקל ג'ורדן, טים דאנקן, ריי אלן, אוטוטו לברון)

    1. פדרר.
      כמה כתבו שבחרותו מביישת את נעוריו?
      עבורי, דווקא ההפסדים בגמרים לדג'וקוביץ' (ב-14' ו- 15'),
      עליהם העפיל אחרי כמעט שנתיים ללא גמר גראנד סלאם,
      היו אלו שהראו עד כמה הוא ענק.
      לראות ספורטאי ענק כמוהו מעניק יוצק תוכן חדש למושג "ספורטאי",
      תוכן שכשור יותר לרוח מאשר לנתונים פיזיים.

      אם היה פורש אי שם ב-2013 או 2014,
      אז אנחנו כאוהדי ספורט, היינו המופסדים.

  8. כמובן שאתה צודק מולי.מודה שפעם באמת חשבתי בצורה הפוכה והתבאסתי שספורטאי גדול עושה "פדיחות" אבל אז הבנתי מה שאתה כותב .זכותם המלאה להמשיך עד אשר הם מחליטים שזהו מספיק .
    מה שכן קצת צורם לי זה שלפי מה שקראתי אז בולט בכלל לא רצה להגיע לאליפות הזאת והתכוון לפרוש מיד אחרי ריו ורק בגלל לחץ של פומה הוא המשיך

  9. כתבתי על זה בדיון אחר-

    מייקל ג'ורדן אמר לאחמד רשאד בראיון חגיגי לכבוד יום ההולדת ה-50 של אלוהים (בניגוד לחמשת אלפים שבע מאות ומשהו שקרמר מכיר) שהדבר שהכי מצער אותו ("מצער" זו מילה קצת גדולה, נסתפק ב"טיפהל'ה מבואס אבל ממש בקטנה") הוא שלא יצא לו להפסיד בסדרת גמר לאחר ששת האליפויות ובכך להעביר את השרביט הלאה..

    1. רק לי זה מזכיר את "אני עובד קשה מדי", בתור תגובה לשאלה 'מה החסרונות שלך' בראיון עבודה? לתחושתי, אם ג'ורדן היה מפסיד בסדרת גמר הוא היה עושה הכל כדי למחוק את זה, כולל להמציא מכונת זמן.

      ויש כאלה שטוענים שזה באמת כבר קרה…

  10. אני מופתע מולי שהשאלה בכלל עולה ושאתה מתיחס אליה .
    המחוה של זוכה הזהב לזןכה הארד אומרת הכל.
    הצופים קיבלו פדישה מדהימה ועכשיו בולט פורש כבן אנוש מישהו ניצח אותו פעם בריצה משמעותית .
    חושב שאין כבוד גדול מזה לספורטאי .

כתיבת תגובה

סגירת תפריט