איך אנחנו משחקים כדורסל בארגנטינה / לואיס סקולה (תירגם סמיילי)

פורסם ב - 10. אוג, 2017 ע"י ב - כללי

איך אנחנו משחקים כדורסל בארגנטינה

2.8.2017

קישור למאמר באנגלית: https://www.theplayerstribune.com/luis-scola-how-we-play-basketball-in-argentina/

לואיס סקולה

פאוור פורוורד / שאנגחי ברייוו דרגונס

בכנות, אני שמח שמאנו, סוף סוף, הודיע שהוא חוזר לעונה מספר 16 שלו ב-NBA.

בגלל שעכשיו אנשים יפסיקו לשאול אותי לגביו.

אני חושב שזה די בטוח להכריז שמאנו הוא גדול הכדורסלנים שמדינתנו הוציאה. אבל הנה האמת: כשמאנו היה ילד, הוא היה פשוט ממוצע. הוא אפילו לא שיחק בנבחרת הצעירה שלנו.

למאנו היו מספר דברים שהלכו כנגדו בגילאים הצעירים. הוא לא היה גבוה. הוא היה יותר מדי רזה. הוא לא היה הבטחה בכלל. זה היה דור הזהב של הכדורסל הארגנטינאי, קבוצת שחקנים שתלך כל הדרך אל עבר מדליית זהב אולימפית ב-2004. אוברטו, נוצ'יוני, פאפה סאנצ'ז, פריג'יוני, בזמן שכולנו התחלנו לשחק ביחדב-1996, מאנו לא היה קרוב ללהיות מספיק טוב לעשות את הקבוצה הראשונה.

הוא נחתך מהסגל בגיל 15.

 

בזמן שאחדים מאיתנו החלו את הקריירה שלהם באירופה, מאנו נשאר בבית. הוא שיחק עבור מועדון כדורסל בצפון ארגנטינה, מועדון אנדינו (Andino) לפני שעבר למועדון בו גדל, באיה בלנקה(Bahía Blanca). בהתחלה, הוא לא שיחק הרבה, אבל כשהכניסו אותו למגרש, מגלי הכישרונות החלו להבחין בו. סקאוט מאיטליה הביא אותו לקבוצת ויולאה רג'יו קלברייה (Viola Reggio Calabria) מהליגה השנייה.

לאחר מכן שמאנו חזר לארגנטינה על מנת להצטרף לנבחרת הלאומית הוא כבר היה שחקן אחר. כל החששות לגביו היותו הכי רזה על המגרש נעלמו.

במקום זאת, הוא נהייה השחקן חסר פחד שמכירים כיום.

אבל מספיק לדבר על מאו – אחרי הכל, אתם תזכו לראותו מתי שעונת ה-NBA תחזור שנה הבאה.

על מנת להבין את הסיפור שלי ולהעריך איך הנבחרת הארגנטינאית התאחדה ביחד, אתם חייבים להבין איך הארגנטינאים ראו כדורסל בשנות ה-90. כדורסל לא היה יותר מתחליף לכדורגל, ספורט ששוחק על מנת לגוון. יש כל כך הרבה לחץ על הנבחרת בכדורגל – הציפיות בשמיים. למשל, כשארגנטינה הפסידה בגמר המונדיאל ב-2017, אנשים חשבו שהגיעה האפוקליפסה. זה היה קשוח.

הם הגיעו למקום השני בעולם, וזה פשוט לא היה מספיק.

עבור קבוצת הכדורסל, זה עולם אחר של ציפיות. אחד מהטורנירים הגדולים והחשובים שלנו היו משחקי המוקדמות עבור אולימפיאדת סידני 2000. אומנם לא הצלחנו להעפיל, אבל מאוד התחברנו באותו הטורניר. אפילו שלא הצלחנו להעפיל לטורניר האולימפי, בבית בארגנטינה אנשים אמרו "לעזאזל! זה מדהים שבכלל הגעתם כל כך רחוק" קיבלו אותנו בחום. זאת היתה פשוט המציאות של הציפיות בהן אנשים ראו את הכדורסל בארגנטינה.

אז, הרגשנו ריאליים ביכולתנו לעמוד במטרה ולהגיע ל-12 הקבוצות שעושות את הטורניר באולימפי באתונה 2004. זה כל מה שרצינו. להגיע לבמה הזו היה ההישג הגבוה ביותר שיכולנו לדמיין. לזכות בזהב בכלל לא בא בחשבון – ארה"ב ניצחו כל אולימפיאדה מאז 1972. למרות שניצחנו אותם ב-2002 באליפות העולם של פיב"א, ידענו שהאמריקאים יביאו כוכבים גדולים יותר לאולימפיאדה וזאת תהיה סיטואציה אחרת לגמרי. אם נמצא דרך לבסוף להיות על דוכן המדליות, זה יהיה היסטורי.

אבל הדבר המשוגע קרה: הנבחרת הארגנטינאית עשתה יותר מכך, הנבחרת הלכה יותר רחוק ממה שכל אחד יכל לדמיין.

הדהמנו את העולם.

אבא שלי שיחק כדורסל חצי מקצועני. כילד, מצאתי את עצמי מוקסם מכך שהוא הלך לעבודתו בבנק למשך 7 או 8 שעות, חוזר הביתה לראות אותי, ואז ממשיך לאימון בשעה 9 או 10 בלילה. הוא טייל לכל אורך המדינה על מנת לשחק בטורנירים, שיחק נגד קבוצות בערים זעירות או באזורים נידחים בארגנטינה. הוא עשה מעט כסף, אבל זאת לא היתה הסיבה שבגינה הוא שיחק.

 

אני זוכר שהייתי שואל את עצמי, מדוע הוא עושה את זה? אבל הוא כל כך אהב את המשחק שזה פשוט היה מדבק. הוא שיחק מה שאני נוהג לקרוא לו "כדורסל אמיתי" – שזה אומר לשחק רק עבור האהבה למשחק.

הלכתי אחרי אבי לכל מקום, כך שזה היה עניין של זמן עד שאני אתחיל לשחק כדורסל. לבסוף, תלינו סל מעל החניה בבית והתחלתי לזרוק, לכדרר ולעשות תרגילים על משטח החניה. זה בוודאי נשמע כמו דבר נורמלי לחלוטין לאנשים בארה"ב, אבל בארגנטינה ב-1980 אנשים הסתכלו עלינו כעל משוגעים.

כדורגל הוא הספורט הלאומי בארגנטינה. אבל כדורסל נהפך להיות הדרך העיקרית בו אני ואבי התחברנו.

אומנם, היתה בעיה עיקרית אחת – שידורי הכבלים עדיין לא היו זמינים בארגנטינה בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, ככה שלא היה שום דרך לצפות במשחקי NBA.

אז נעשינו יצירתיים.

צפייה בשידורים ישירים לא היתה אופציה, אז קנינו קלטות וידאו ישנות. בעיקרון אלו היו קלטות שמישהו קנה בארה"ב והביא חזרה לארגנטינה על מנת למכור ברחוב. זה היה כמו מכירת חיסול עבור תכניות טלוויזיה אמריקאית.

אבל אז השידורים בכבלים הגיעו לארגנטינה ושינו את המדינה לנצח.

השנה היתה 1992, ושיקגו בולס שיחקו בגמר הפלייאוף נגד פורטלנד טריילבלייזרס, שאומנו ע"י ריק אדלמן (שהיה המאמן הראשון שלי ב-NBA, גורל מצחיק), חברי ואני שקענו בשידורים – לצפות במשחקי הגמר בכבלים באותה עונה היתה ההתחלה של הקשר של הדור שלנו עם הכדורסל. עם הזמן, יותר ויותר, הכדורסל נהייה אלטרנטיבה לכדורגל – עדיין, לא יותר מדי אנשים שיחקו, אבל לצפות בזה היה לא פחות יפה מאשר צפייה בכדורגל – המסירות והתנועה רחוק מהכדור – הדבר עזר ליצור עניין במשחק.

כדורגל הוא הספורט הלאומי, וככה זה יהיה תמיד. אף פעם לא יהיה משהו כמו כדורגל – כדורסל בכלל לא יגיע קרוב. אבל כדורסל נהיה "האח הצעיר והתחרותי".

אתם רואים, אפילו שלארגנטינה אין את הכמות או בסיס חזק של מספר ענפי ספורט, ישנם מספר ענפים בהם הולך לארגנטינאים.

קודם כל, כדורסל מאורגן הוא המשחק היחידי בעיר. אין שלוש על שלוש, אחד על אחד או משחקי פיקאפ בארגנטינה. יש רק חמש על חמש במגרש מלא בארגנטינה – המשחק הוא קבוצתי מהרגע הראשון שמתחילים לשחק. רואים את תוצאות הגישה הזו מהגילאים הצעירים כל הדרך עד לנבחרת הלאומית.

שנית, וזה יותר חשוב, אנחנו נלהבים. ואני לא מתכוון בדרך של "אני נלהב לנצח, לקלוע 40 נקודות ולהיות הכי טוב על הפרקט" – הכיף הוא שכולם ייהנו. להיות טוב בספורט זה ממש כיף. אבל הזמנים שבהם לא כיף וקשה, אלו הזמנים החשובים ביותר לצמיחה, וארגנטינאים נלהבים מהתהליך הזה.. איך אתם חושבים שמסי, שיש לו גוף קטן משמעותית, נהייה כזה טוב?

במקרה שלי, לא ממש "כאב" לי שבורכתי בגובה – אבא שלי היה גבוה אז גם אני נהייתי גבוה. אני מתנוסס לגובה מעל רוב חברי, אז קלעתי הרבה מהרגע בו התחלתי לשחק. הייתי דומיננטי. בזמן שהייתי בן 11 או 12, קיבלתי את הזימון הראשון שלי להצטרף למסעות עם הקבוצה. זה קרה כל כך מהר – דקה אחת אני מצטרף לקבוצת כדורסל יותר תחרותית ונהייה רלוונטי עבור הנבחרות הצעירות בכדורסל, ולאחר מכן אני כבר נחשב להבטחה לקריירה מקצוענית. זה לא היה עניין של "האם אשחק כדורסל עבור כסף?" שבטוח הלך לקרות. זה היה יותר בכיוון של "כמה רחוק אני יכול להגיע? האם אשחק באירופה? האם אגיע ל-NBA?"

חתמתי על חוזה כדורסל מקצועני בגיל 15.

מאוחר יותר בשנה זו, יצאתי עם הנבחרת הצעירה של ארגנטינה לשחק בטורניר באקוודור. לאורך כל הטורניר, שלושה מגייסי כישרונות אירופאים ישבו בקהל ורשמו הערות. בסיום אחד המשחקים, אחד ממגייסי הכישרונות הגיע אלי ואמר שהוא מייצג את סאסקי באסקוניה (Saski Baskonia), קבוצה בליגה הראשונה בספרד.

"אנחנו מעוניינים להחתים אותך על חוזה"

חתמתי על חוזה ועברתי לספרד.

היית בן 17.

זה מטורף להביט על כך בהווה, אבל אני אכתוב זאת, הייתי כדורסלן מקצועני במשך 22 שנים. המשחק לקח אותי לכל מיני מקומות בעולם. היה לי הרבה רגעי גאווה ב-NBA, אבל כשאני מדבר על הקריירה שלי, ההישג של הנבחרת הארגנטינאית ב-2004 עומד גבוה מעל כולם.

כולם בכדורסל העולמי מסתכלים על הכדורסל האמריקאי על מנת לקבל תחושה לכמה טובים הם יכולים להיות. זה היה נכון גם בשבילי – השתמשתי במשחק החצי שנתי שלנו נגד ארה"ב כדי לאמוד את יכולותיי. ב-1999, שיחקנו נגד האמריקאים במשחקים הקדם אולימפיים בפורטו ריקו, ואני זוכר שהייתי פשוט נפעם. זה היה כאילו, "אני בכלל אמור לשחק כדורסל?"

אני יודע שזה נשמע כאילו אני צוחק, אבל זה היה רע מאוד. לא היו מוכנים לשחק מולם ב-1999. למשל, שמרתי על וין בייקר במשחק, והוא היה מעט גבוה ממני אבל חזק בהרבה. בפעם הראשונה שהוא נכנס בי, הוא לגמרי הזיז אותי מהמקום. פשוט עפתי. אני אחד הבחורים הגדולים בנבחרת, ווין הטיח אותי כאילו הוא לא הרגיש אותי.

מממממ, חשבתי לעצמי, הבחור הזה חזק ממני בהרבה.

במהלך אחר, הוא עלה להתקפה והתמקם לזריקה ל-3. חשבתי לעצמי "אין סיכוי שהוא מצליח". הוא פשוט עף סביבי ואם היה לו גם טווח קליעה הוא היה שורף אותי. ככה שבאמת היה לי משהו לחשוב עליו.

הוא קבר את השלשה.

"זהו זה!" חשבתי, "אין סיכוי שמתישהו אצליח להתחרות עם החברה האלה!".

אבל הקבוצה שלנו היתה עשויה מברזל, וידענו שבפעם הבאה נהווה תחרות קשה יותר ונלך ונשתפר עם כל מפגש. ככל שחלף הזמן, רובנו שיחקנו אחד עם השני במשך זמן כה רב ככה שכל דבר על הפרקט נהייה טבעי. כל אחד ידע את תפקידו, ולא הזיק שהיה לנו את אוסף הכישרונות הטוב ביותר של הכדורסל הארגנטינאי לדורותיו.

דברים השתנו בתחילת שנות ה-2000. העפלנו לאתונה. למדנו מהמשחק עם האמריקאים. היסטורית, ארה"ב היתה מנצחת אותנו, אבל התחלנו להתעלות – ב-2002, אפילו הצלחנו לנצח את ארה"ב באליפות העולם באינדיאנפוליס, הפעם הראשונה בה ניצחנו את הקבוצה האמריקאית כשהיא כוללת שחקני NBA.

אז ידענו שאנחנו יכולים להתמודד עם כל מה ששאר העולם יביא.

לא הפריע לנו שהנבחרת האמריקאית ב-2004 היתה אפילו חזקה יותר עם אולסטארים כמו אלן אייברסון, טים דאנקן או אמארה סטודמאייר.

הנה העניין – ארה"ב מעולם לא הפסידה משחק בטורניר אולימפי עם שחקנים מקצוענים. ידענו מול מה אנחנו מתמודדים.

אבל היינו קבוצה ששיחקה ביחד למעלה מעשור. מאנו, אנדרס נוצ'יוני, קרלוס דלפינו, פאבריסיו אוברטו, פאפה סאנצ'ז, וולטר הרמן וכל האחרים.

וב-2004, היינו מבוגרים יותר, חזקים יותר. לא רק שחשבנו שיש לנו סיכוי לנצח את ארה"ב. אני נשבע לכם – וזה הרגשה מצחיקה להגיד, עושר לאחר מכן – אבל ידענו שננצח אותם.

הביטחון שלנו היה ברמה אחרת לגמרי.

הדבר בו אני תמיד נזכר במשחק ההוא, זאת הרגשה לצאת לפרקט. אני זוכר כמה האנרגיות שלנו היו חזקות עוד בחדר הלבשה.

זה הרגיש שונה. ארה"ב היתה צפוייה לנצח. ואומנם, אנחנו היינו בדרכנו לנצח. לא היה איש בקבוצה שלנו שהטיל ספק בתוצאת הסיום.

במשך כל המשחק, שהיה חצי גמר הטורניר האולימפי, לא היה דמיון למשחקים הקודמים שלנו מול הנבחרת האמריקאית, בהם ידענו שהיה לנו סיכוי אבל האמנו שנפסיד. כצופים, תמיד ראינו נבחרות אחרות כמעט ומנצחות, אבל אז כושלות או נהיות עצבניות בסיום. אפילו כשניצחנו את נבחרת ארה"ב באינדיאנפוליס, לא ממש האמנו שננצח.

מתי שזה מגיע לנוצ'יוני או מאנו לקחת זריקה גדולה, הם ישימו אותה (מאנו סיים עם 29 נקודות). הנענו כדור בצורה יוצאת מהכלל. איפה שנבחרות לאומיות אחרות כשלו בסיום המשחקים מול ארה"ב, אנחנו רק התחזקנו לקראת הסיום. הובלנו לאורך כל המשחק, ומתי שארה"ב ניסתה לעשות ריצה אחרונה, שיחקנו באותה התלהבות ופראות בה שיחקנו בתחילת המשחק. לפעמים התקשנו לזכור במשך ההתמודדות, אני חייב להודות, שהיינו צריכים לשחק עוד משחק כדי לזכות בזהב. ניצחנו את הקבוצה שאי אפשר היה להכניע, שהיו בלתי מנוצחים, וזה הרגיש מטורף ולא היינו ממש בהכרה שיש לנו עוד משחק להשלמת המשימה.

אבל אתם בוודאי יודעים איך זה נגמר.

אסור להתעסק עם תשוקה ארגנטינאית. תשאלו את מסי. תשאלו את מאנו.

ואם כבר מדברים על – היי מאנו, נתראה ב-2020 בטוקיו? בוודאי תהיה זקן מדי אז, אבל משהו אומר לי שאתה תפתיע את כולם. זה בוודאי לא תהיה הפעם הראשונה.

 

 

לואיס סקולה

26 תגובות ל - “איך אנחנו משחקים כדורסל בארגנטינה / לואיס סקולה (תירגם סמיילי)”

  1. MBK

    10. אוג, 2017
    13:52

    איזה שחקן סקולה
    אחד משחקני הפנים הכי אולד סקול שיש
    פוסט ממש מצויין שמביא זווית להיסטוריה של 2004
    אגב זו תהיה לדעתי הפעם האחרונה שזוכת מדליית הזהב בכדורגל ובכדורסל מאותה מדינה

    Reply to this comment
  2. Tahel (Le) Baron

    10. אוג, 2017
    14:02

    ארגנטינה הפסידה בגמר מונדיאל ב2014,לא 2017
    חוץ מזה נהדר! תודה רבה על התרגום

    Reply to this comment
  3. אפלטון

    10. אוג, 2017
    14:15

    סמיילי אתה אש השבוע! תמשיך תמשיך.
    סקולה אחד השחקנים האהובים עלי בליגה, כמו גם מאנו וכשאני חושב על זה גם פריג'יוני היה מהשחקנים שממש אהבתי לראות. כנראה הארגנטינאים עושים לי את זה.

    Reply to this comment
    • Smiley

      10. אוג, 2017
      16:13

      אחי, יש עוד שני מאמרים מתורגמים אצל מנחם (שאני מקווה) שיפורסמו בעתיד.

      בקרוב אשלח עוד אחד שסיימתי ויש עוד 2 בתנור.

      Reply to this comment
  4. ראחד העם

    10. אוג, 2017
    14:31

    מאנו מאנו מאנו!!!

    Reply to this comment
  5. אחד העם

    10. אוג, 2017
    14:32

    ותודה על התרגום!

    Reply to this comment
  6. יניב

    10. אוג, 2017
    14:32

    מעולה.אין ספק אחת הנבחרות המיוחדות שהיו איפעם הסיפור על מאנו בכלל מדהים.

    Reply to this comment
  7. פומה

    10. אוג, 2017
    14:34

    אדיר .
    חוץ מזה שסקולה הגזים בענק…
    בשנת 87 ראיתי את קרב האיגרוף של שוגר ריי ליאןנרד בדרום צילה בכפר קטן בשם פורטי נטלס.
    פורטו נטלס, לא בבואנוס איירס .
    כפר המרוחק 6400 קמ מבואנוס איירס .
    וזו היתה שנת 87 אז לא היו שידורים באגנטינה באותו זמן ?
    ודאי שהיו אבל לאניתפס לקטנות , המהות היא הענין האחדות הדרום אמריקאית זהו הענין לשחק קבוצתי בשביל הנבחרת.
    לשחק קבוצתי מושג שהיאנקים לא תמיד מבינים .
    כל מי שאומר ראסל או גורדן או קובי אומר לא למשחק הקבוצתי .
    ושם מאנו גינובילי הרג אותם .
    ולכן גני רוצה לראות אותו עוד פעם אחת חוגג אליפות עם סן אנטוניו ,ואם גם פאו גאסול וקאוואי יהנו מה רע ?
    תודה סמיילי .

    Reply to this comment
    • Smiley

      10. אוג, 2017
      16:15

      דרך אגב, לדעתי על המתאגרף ההוא יצא סרט: Hands of Stone.

      להלן קישור לטריילר:
      https://www.youtube.com/watch?v=1W1L0WnVnjY

      סרט נחמד

      Reply to this comment
      • פומה

        10. אוג, 2017
        17:09

        מתאגרף אחר .
        כיוונתי לקרב ב 6 באפריל 1987 שוגר ריי ליאונרד נגד מרוויי הגלר.
        שוגר למיטב זכרוני לא ראה בעיין אחת.

        Reply to this comment
    • 33&34

      10. אוג, 2017
      18:13

      אבויה פוארטו נטלס זה בצ'ילה
      אחלה תרגום , תודה. יש משהו על פירס?

      Reply to this comment
      • פומה

        11. אוג, 2017
        21:42

        בהחלט בצילה ואף אחד לא אומר שארגנטינה היתה פחות.מתקדמת מצילה בעמין הזה בשנים הללו .למעשה ארגנטינה היתה יקרה בהרבה מצילה באותה תקופה, היום המצב הפוך לחלוטין .
        מה שהיה בצילה בארגנטינה בטוח היה בענק

        Reply to this comment
    • הציפור הנדירה

      10. אוג, 2017
      18:28

      איזה ראסל לא קבוצתי? המפורסם הי מהקבוצתיים ביותר!!!

      Reply to this comment
  8. גיא הרשע

    10. אוג, 2017
    17:13

    נהדר (אפשר כבר לכתוב – כרגיל) !
    גם התרגום, ובעיקר בחירת המאמר.

    Reply to this comment
  9. no funny shtuff

    10. אוג, 2017
    17:26

    איזה יופי! סחתיין על תרגום המאמר ועל הבחירה בו.
    הארגנטינה ההיא היתה נבחרת יוצאת מן הכלל. המשחק מול האמריקאים היה נהדר, כיף גדול.
    ומאנו.. גבר שבגברים.

    Reply to this comment
  10. עידן

    10. אוג, 2017
    17:26

    נהדר.תודה ענקית על התרגום
    התשוקה הארגנטינאית ידועה בגלל זה אני כל כך אוהב אותם.
    ארגנטינה זה בעיקר כדורגל אבל בפעם הראשונה שהבנתי שגם הכדורסל תפס שם[חוץ מהאולימפיאדה] הייתה שדייגו מראדונה דיבר בכזאת הערצה על מנו גינובילי ועל ההישגים שלו בספרס

    Reply to this comment
  11. מנחם לס

    10. אוג, 2017
    17:42

    וואללה שאני נהנה מהתרגום יותר מהקריאה האורגינלית של המאמר באנגלית (אני לא מאין שהוא כתב אותו. הוא כתב בספרדית ואיזו אמריקאית חמודה בת 25 דוברת ספרדית ישבה לן על הברכיים ותירגמה)

    Reply to this comment
  12. צביקה

    10. אוג, 2017
    19:00

    איזה תענוג של מאמר! כל הכבוד על התרגום!

    Reply to this comment
  13. Berch

    10. אוג, 2017
    20:04

    מת על סקולה… הרוצח השקט 🙂
    עוד מהתקופה ששיחק באירופה…

    Reply to this comment
  14. מיקי

    10. אוג, 2017
    20:32

    אחלה פוסט, תודה רבה סמיילי

    Reply to this comment
  15. דרור

    10. אוג, 2017
    21:17

    סקולה ענק. אחד השחקנים האהובים עליי.
    שמעתי פעם שהרוקטס לא רצו לשחרר אותו לנבחרת אז הוא חתם להם שישחק שנה אחרי 82 משחקים וכך היה. באד מאדרפאקר.

    Reply to this comment
  16. אשך טמיר המקורי

    10. אוג, 2017
    21:47

    יפה מאוד. תודה רבה

    Reply to this comment
  17. האווי לאסוף

    10. אוג, 2017
    23:01

    סקולה שחקן ענק, והתרגום עושה לו כבוד. תודה רבה
    מה שאני לוקח מפה זה את אבא שלו הולך לשחק 'אחרי 7-8 שעות עבודה'. פעם היו חיים טובים מתברר…

    Reply to this comment
  18. עידן עופר

    11. אוג, 2017
    08:50

    כיף של מאמר, תודה רבה על התרגום!!

    Reply to this comment
  19. Hater

    11. אוג, 2017
    15:17

    פוסט מעולה, תודה, כדאי לתקן טעויות בתרגום (עברית מאונגלזת)

    Reply to this comment

הגיבו