על מונותיאיזם ואנליטיקס – חלק שני (היענות לאתגר!) / מאת נדב

 

 

היתה הנאה אמיתית לכתוב את הפוסט הראשון, והנאה לא פחותה מלקרוא את התגובות הענייניות, והמאתגרות.

אז אחרי הכתיבה צריך לענות למגיבים בעלי הידע שכמה מתגובותיהם פגעו במטרה, וזו היתה חתיכת עבודה לכמה שעות. העיקר שנהניתי מהכתיבה, מהאתגרים, ומההרגשה שהיה עניין בתוכן הפוסט.

אז אחרי הכתיבה הראשונה ישנו פוסט-פרודקשן בלוז. מה נעשה עם החיים שלנו עכשיו? דרדד פיירט רוברטס מישהו?

אז בעודי תחת השפעת הבלוז, החלטתי להרים חלק מהכפפות שזרקתם לעברי. אבקש להזכיר, שעל כל הסנדק או שליחות קטלנית יש המון גריז, מטריקס, האחים בלוז, מלתעות, ספיד…

חזרה ליסודות

עידו גילרי התעקש כי לא הוכחתי קשר בין טיב הקבוצה וגודל ההפסדים שלה. מה, זה לא ברור? נשבע לכם שבאחת התגובות שלו יצאה יד מהמסך וניערה אותי בצווארון הלבן שלי.

ה"הצעה" (שאי אפשר לסרב לה) הייתה לקחת " טווח מסוים של עשר עשרים או שלושים שנה. להסתכל על קבוצות שהיה בהם שחקן עם PER גדול מ25 נניח או כל מדד all in one אחר. עכשיו תסתכל איזה אחוז מההפסדים של הקבוצות האלו נגמרו בתבוסות ותשווה לאחוז התבוסות הכללי.".

זה מה שהוא אמר. מה שאני שמעתי היה "היכנס לבונקר לשבוע, שבועיים, או חודש, אתה והאקסל שלך, ותביא תוצאות".

זה נראה לי קצת גדול עלי, אז לקחתי קיצור דרך או שניים, עיגלתי כמה פינות, ויצא מה שיצא. (כמובן שהיה לי ברור שכל תוצאה תוכיח שמייקל הגדול מכולם. הרי כל פיסת דאטה בנ.ב.א יש בסופה את מייקל, או ערבי עם נרגילה).

אז מה כן עשיתי?

בחרתי 4 שנים שרירותיות: 1980, 1990, 2000, 2010. בכל שנה בחרתי את 4 הקבוצות הגרועות ביותר ואת 4 הטובות ביותר, עפ"י המאזן.
אלו היו הקבוצות:

שנה 4 המופלאים 4 המופלצים
1980 בוסטון, פילדלפיה, מילווקי, פיניקס דאלאס, דטרויט, ניו ג'רזי, יוטה
1990 פורטלנד, שיקאגו, לייקרס, בוסטון דנבר, מיאמי, סקרמנטו, שארלוט
2000 סן אנטוניו, לייקרס, פילדלפיה, סקרמנטו שיקאגו, גולדן סטייט, וושינגטון, ונקובר
2010 שיקאגו, סן אנטוניו, מיאמי, דאלאס מינסוטה, קליבלנד, טורונטו, ניו ג'רזי

 

כפי שהתבקשתי, חישבתי את האחוזון המצטבר של כל מדרגת הפרש:

מדרגה 1-5 6-10 11-15 16-20 21-25 26-30 31-35 36-40 41-45 46-50 51-55
ארבעת הגדולים 100% 62% 32% 16% 10% 4% 1% 1% 0% 0% 0%
ארבעת הגללים 100% 80% 52% 30% 16% 9% 4% 2% 1% 0% 0%

וכך למשל, הגדולים הפסידו 16% מהמשחקים שלהם בהפרש של לפחות 16 נקודות. אצל הגללים המספר הוא 30%.
כך זה נראה בגרף:

תובנות?

הכחול מנצח את הכתום ב-ג-ד-ו-ל, ורק נותר לשאול את עידו – האם מ.ש.ל?

במגרש של הגדולים

ביקשתם להוסיף שחקנים. הלכתי על שאק וקארים. הוספתי רק שניים כי זאת עבודת יד.
להלן הטבלאות המוכרות בתוספת הסנטרים.

רגע, רגע. האמת שבילפתי טיפונת. כשראיתי את התוצאות יחד עם צמד המגדלים, הרגשתי צורך להוסיף עוד אחד, אחרון וזהו. לא הדרים שייק האקים וגם לא את ווילט דה סטילט. למרות שזה כבר מישהו באמת מעידן אחר, שבו רוב השחקנים נראו כמו תנחום כהן מינץ (ז"ל) וזרקו כמו חיים שטרקמן, ולמרות שהוא כל כך עתיק שרק שנתיים לפני שהגיע לליגה קיצרו את השעון ל-24 שניות. ולמרות שמג'יק הגדיר אותו כווינר הגדול בכל הזמנים, אז בכך שאני מוסיף אותו אני כבר לא יודע אם כדאי לי בכלל לירות את החץ שלי ולא משנה איפה ומתי אצייר את המטרה, כי אולי זה כבר לא יהיה רלוונטי. (רק מחזק את התדמית שנוצרה לי…)
כן, בוודאי ניחשתם, ביל ראסל.
כשעבדתי על הכנסת הנתונים, המספרים של ביל ראסל היו מ-א-ו-ד נמוכים. כבר חששתי מהגרוע מכל (ולא, זו לא הפצצה האיראנית, ומי אמר ריטה?).

אך כשראיתי את התוצאות, לא האמנ  … אין סיכוי שתאכלו את הקלישאה הזאת פעמיים רצוף, מה?

אז קבלו:

 

כל המשחקים מייקל ראסל מג'יק לארי לברון קובי טים שאק קארים
הפסד מזערי 2 1 1 1 1 1 1 1 1
הפסד מירבי 26 24 34 33 36 39 39 38 36
הפסד ממוצע 8.9 8.2 9.9 9.4 10.7 11.8 10.2 11.2 9.4
סטיית תקן 5.6 5.7 7.8 7.2 8.4 8.9 8.0 8.4 7.8

 

 

גמר הנ.ב.א מייקל ראסל מג'יק לארי לברון קובי טים שאק קארים
הפסד מזערי 2 1 2 1 1 4 1 2 2
הפסד מירבי 21 24 34 33 36 39 31 33 34
הפסד ממוצע 8.1 7.4 11.7 11.5 12.8 12.8 10.5 11.8 11.5
סטיית תקן 5.6 6.5 8.9 8.9 8.7 10.7 9.4 7.9 8.5

 

אז עלינו פה על משהו, או לא?

התובנות שלי (חוץ מהתובנה הקבועה שלי, שאין מייקל מלבד מייקל ומייקל השליח של עצמו):
1. שאק ממוקם אי שם בין לברון וקובי.
2. קארים מסתמן כמג'יק מעט משודרג
3. באופן מדהים, נולד לנו זוג תאומים סיאמיים. מייקל וביל ראסל.

אני חושב שמייקל היה גאה להיות מוזכר יחד עם ראסל כווינרים הגדולים של כל הזמנים. וגם אם הוא לא היה מרוצה, אני יכול לחיות עם תוצאה כזו (רק חבל שאני לא מצליח למצוא מישהו שאכפת לו מה אני חושב על זה).

תיקון טעות (מביכה)

זוכרים את הגרף הזה? (התפלגות הפרשי ההפסדים של כל שחקן)

הגרף שבניתי הסתכל על מספרים אבסולוטיים – כמה משחקים כל שחקן הפסיד בהפרש כזה וכזה.
נכון יותר היה להסתכל על אחוזים (היסטוגרמה), כלומר לחשב ולהציג איזה אחוז מההפסדים כל שחקן הפסיד בהפרש כזה וכזה.

(סמיילי עצוב)

אז תיקנתי לחשב ולהציג הכל באחוזים, וכל התמונה השתנתה.
מייקל יצא אפס, לברון יצא מלך, מומי יצא אוהד בוסטון ….
חחחחח, נ-ר-א-ה לכם?
יצא דומה אך שונה.
הגרף המתוקן עדיין מתאר קקפוניה של צבעים, לכן שוב חילקתי את השחקנים לארבעה צמדים עם קווים ממש ממש דומים:

 

 

 

 

התובנות?

לברון עדיין עם לארי, ומייקל שוב עם דנקן.
צימוד יפה בין שאק וקובי, שדווקא הגיוני לאור הקריירה המשותפת שלהם.
והתאמה מסקרנת בין ביל ראסל למג'יק. למה? לאל פתרונים, או לכם בתגובות. אולי כי שניהם שיחקו עם המון HOF-ים. או כי שניהם נולדו עם המשחק בד.נ.א שלהם. או שילוב של השניים. או מקריות.
ואיפה קארים? הגרף שלו לא דומה לאף אחד אחר. טוב הוא תמיד היה מתבודד כזה.

סיכום

ונאמר אמן!

 

אחרית דבר

בתחילת הכתבה העברנו את מרכז העניין, לשעה קלה, להשוואה בין קבוצות חזקות לקבוצות חלשות.
אחד הגולשים, נקרא לו ע"ג, העלה חרס בידו (מלשון חפראווי) וביקש אותה טבלה עבור השחקנים.

האמת שברגע שיש את אקסל הבסיס, אפשר לעשות אתו כמעט הכול (מה? בטח שאפשר, כמה סוכר?).
אז נרתמתי למשימה.
כשראיתי את התוצאות, הבנתי שיש דברים בגו.

להלן טבלת האחוזון המצטבר של כל מדרגת הפרש עבור 9 השחקנים.

מייקל מג'יק לארי לברון קובי דנקן שאק קארים ביל ראסל
100% 100% 100% 100% 100% 100% 100% 100% 100% 1-5
71.7% 65.0% 43.6% 51.1% 66.0% 70.2% 64.9% 53.2% 37.2% 6-10
28.3% 35.0% 24.5% 31.9% 39.4% 35.1% 40.4% 29.8% 16.0% 11-15
15.0% 16.7% 11.7% 18.1% 22.3% 22.3% 20.2% 11.7% 6.4% 16-20
5.0% 11.7% 6.4% 9.6% 11.7% 11.7% 9.6% 8.5% 4.3% 21-25
1.7% 6.7% 3.2% 5.3% 10.6% 5.3% 8.5% 5.3% 0.0% 26-30
0.0% 3.3% 1.1% 4.3% 5.3% 2.1% 4.3% 3.2% 0.0% 31-35

כך למשל, מייקל הפסיד 5% ממשחקי הפלייאוף בהפרש של 21 ומעלה. מגי'ק, קובי ודנקן הגזימו עם 11.7%. ביל ראסל מוביל עם 4.3% (!), ועמיתו לירוקים לארי מפציע עם 6.4% חזקים.

אז האם "הו-הא מה קרה נדב אכל אותה"?
אולי, ואולי לא. הרי על ראסל כבר "התפשרתי", מה לנו כי נלין על עוד ירקרק?
אבל הרי לכל מטבע יש שני צדדים (אם לא מתחשבים בצד של הסבסוב).
מה קורה בצד של ה 1-5?

כדי לחקור את זה, נציג את אותם הנתונים בלי לצבור את האחוזים:

 

מייקל מג'יק לארי לברון קובי דנקן שאק קארים ביל ראסל
28% 35% 56% 49% 34% 30% 35% 47% 63% 1-5
43% 30% 19% 19% 27% 35% 24% 23% 21% 6-10
13% 18% 13% 14% 17% 13% 20% 18% 10% 11-15
10% 5% 5% 9% 11% 11% 11% 3% 2% 16-20
3% 5% 3% 4% 1% 6% 1% 3% 4% 21-25
2% 3% 2% 1% 5% 3% 4% 2% 0% 26-30
0.0% 3.3% 1.1% 4.3% 5.3% 2.1% 4.3% 3.2% 0.0% 31-35

 

קל לראות כי מייקל ודנקן הפסידו הכי פחות בהפרש של עד 5 נקודות (אבל מייקל הכי 'רזה' גם בראש הטבלה וגם בסופה.).
האם זה אומר שיותר קל לנצח את מייקל על 10 מאשר על 5?
אני כבר רואה בעיני רוחי את השמחים לאיד, אבל אני, באופן מפתיע, מצליח לסובב גם את זה לטובת מייקל (והצל שלו, דנקן).
איך, תשאלו?
אז האמת שדי בקלות, זה בא לי טבעי.
אבל ברצינות, אולי, אולי, מייקל הצליח יותר מאחרים בלהפוך משחק של כמעט הפסד צמוד לניצחון. אולי אותם משחקי 6 נגד פורטלנד, פיניקס, ויוטה 98 היו אמורים להסתיים בהפסד? זה היה מעלה את נתוני 1-5 שלו מ-28% ל-32%. אולי היה אמור להפסיד גם נגד קליבלנד 89?

טוב, תם הטקס.

מה התרגיל הזה הוכיח לי?

  1. ע"ג לא פראייר
  2. לארי בירד לא פראייר
  3. מייקל ג'ורדן בטח לא פראייר
  4. אני, לעומת זאת, כנראה כן פראייר.
    רגע, יש לי רעיון אדיר!
    עוד דרך להוכיח שמייקל הכי!
    גרף של מספר ה… כפונקציה של … כן … גדול !!
    אני רץ לשים את זה באקסל … כבר חוזר …

לפוסט הזה יש 86 תגובות

  1. 5 בבוקר זמן לישון, תודה רבה לך על הסיבוב השני, כבר משתוקק לקום ולראות מה יהיה האתגר החדש שיוצב לך ועד כמה שוב מייקל יצא על העליונה בו.

  2. כל כך הרבה הוכחות לעליונותו של ג'ורדן, אבל אף לא הוכחה אחת לקיומו של אלוהים. ונדמה לי שהאנושות עסקה בשאלה הזו מעט יותר פעמים.

    זמן להבין שאלוהים לא קיים.

    וזה אומר, שצריך לתת כינוי חדש לג'ורדן. וגם להבין עוד כמה דברים על העולם שאנחנו חיים בו.

      1. המוציא מחברו, עליו הראיה.
        שיתכבדו הטוענים לקיומו של אלוהים ויציגו ראיה אחת לקיומו. אפס. אין.
        אלפי שנה של אין, מלמדים שפשוט אין אלוהים.
        נכון, תמיד אפשר להגיד "אולי יש". אז אולי יש גם 3 אלוהימים, או מפלצת ספגטי מעופפת, או אלוהים נאצי (ואושוויץ הוא דווקא טיעון לא רע). אבל זה לא רציני. אין.

        1. אושוויץ זה טיעון רע מאוד אתה מוזמן לשאול את יו"ר מועצת יד ושם, הרב ישראל מאיר לאו שליט"א.
          היו וישנם ניצולי שואה שומרי מצוות וישנם חוזרים בתשובה גם ממשפחות של ניצולי שואה. והיו כאלו שאמונתם דווקא התחזקה מהשואה כי ראו שבלי השגחה אלוקית הם לא היו יכולים להינצל כפי שניצלו.
          בכל מקרה דווקא קיום השואה מחזק את האמונה הדתית כי בתורה כתוב שאם עם ישראל לא ילכו לפי התורה אלא לפי תרבות הגויים אז עם ישראל יופקר בידי אויביו.
          השאלה האמתית היכן היה האדם בשואה, לא היכן היה אלוקים בשואה!
          הרב ישראל ליפקין מסלנט, מייסד תנועת המוסר, שנפטר לפני מלחמת העולם הראשונה אמר: כנגד השולחן ערוך של גייגר (מייסד התנועה הרפורמית – י"ק), יקום שולחן ערוך של גרמניה שבו יהיה כתוב שיהודי הוא לא בן אדם ומצווה להשמיד אותו.
          כשם שצדק לגבי התוצאה, כך צדק לגבי הסיבה.
          http://www.mako.co.il/spirituality-popular_culture/weekly-answer/Article-97d3804d1d7d721004.htm
          http://www.mako.co.il/spirituality-popular_culture/weekly-answer/Article-97d3804d1d7d721004.htm
          http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/569/560.html
          http://warsaw.daat.ac.il/53.htm

        2. זה שאתה טוען שאין, לא אומר שאין.כאלו שגדלו על ההשקפה שלך, טוענים היום שיש הוכחות רבות לכך ומהם גם אנשי מדע.
          וראה למשל הדברים הבאים:

          ברית מילה
          בדורנו זכינו לידיעה רפואית. ידוע שהתינוק זקוק לחומרי קרישה [הפרו-תרומבין] כדי לעצור דמם מוגדל מפני פעילות כירורגית של המילה. מיום לידתו ועד יום השמיני לחייו, מתבשל גורם קרישה זה [פיברין] ע"י הכבד, ע"י פעולות שרשרת ע"י אנזימים, עד שמגיע למינון הנורמלי ונשאר כך בדמו לכל ימי חייו. אבל לפני זה המילה היא סכנה לחייו. אבל הנה פלא. ביום השמיני עצמו המינון מגיע אל 110% ביחס למה שנשאר בו באופן נורמטיבי לשאר ימות חייו. כלומר הקב"ה הכין זאת בבריאה לקראת יום השמיני, ומנע מילת התינוק לפני יום זה (חוץ ממקרים יוצאים מהכלל). [תגלית זו היא של ד"ר ג'יימס קוויק, ביוכימאי מאוניברסיטת מרקט, ויסקונסין, ארה"ב. הידיעה מתועדת בספר "אסיא", כרך ג', עמ' 384, ועיין גילויים נוספים ב"המהפך" של זמיר כהן, ירושלים, תשס"ה, עמ' 153-150].

          טהרת המשפחה
          "טבילה אש: טבילה במקווה אכן משפרת את חיי המין" (הוכחת החיוניות של טבילה במקווה לזוגיות):
          http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/018/075.html
          "טהרת המשפחה" (מראה שדיני טהרת המשפחה מונעים מחלות ובעיות רפואיות):
          http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=8729

          רק לאדם מכל הייצורים בבריאה יש עורלה
          מכל היצורים עור הערלה קיים רק אצל בני האדם. ולמה? הרי חיה לא הייתה יכולה להסיר
          הערלה ולכן נבראה בלי עורלה ולאדם נוספה הערלה כדי לתת לו בחירה אם להיכנס בבריתו
          של אברהם אבינו גם כיהודי וגם כגוי שחפץ להתגייר …
          וזה לבד מראה תכנון ומנוגד לכל תאוריות המקריות של אבולוציה או מפץ גדול(ראה הפרכת
          תיאוריות אלו בפרקים נפרדים בספר התשובות) .בבריאה יש תכנון וזה פשוט מספיק להביט
          בברית ולהבין זאת במיוחד לאור כל האמור לעיל.

          על השחיטה
          (תוכן הספר "השחיטה וצער בלי חיים": http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=140)
          הנה תמצית מחקרו של ד"ר נורברטו קליין, רופא וטרינר, על השחיטה: בארצות אירופה ניסו לא פעם לאסור את השחיטה היהודית. הימום הבהמה לפני הטביחה היא השיטה המקובלת בעולם, ולטענתם השחיטה היהודית הינה אכזרית. לאור עיסוקי בוטרינריה, ערכתי מחקר בספרות המקצועית על נושא השחיטה ומניעת צער בעלי-חיים. להלן מובאת תמצית המחקר שמוכיח כי השחיטה על פי ההלכה היהודית הינה ההומאנית ביותר, וחסרת כל כאב. תחושת כאב בנוגע לתחושת כאב חיצוני, כפי שנוכחתי מניסיוני האישי, חתך חד, כירורגי, אינו מורגש, כי לוקח זמן למוח להבין, לעבד ולשדר את תחושת הכאב, אם הוא בכלל מגיע לכך. פעמים רבות חתך זה אינו מורגש, ורק הדם הניגר ממנו מעיד על קיומו. לגבי כאב פנימי, אתייחס לשתי תגליות מדהימות: 1. איבוד הכרה מיידי שלוש שיטות חוקרות את אספקת הדם ותגובת המוח: מדידת גלי המוח (ECG), החדרת חומר ניגודי לכלי הדם (Angiography), ומדידה על ידי מנומטר. איבוד החמצן בעקבות השחיטה משפיע בראש ובראשונה על המוח, ששובת מפעילות בתוך מקסימום 2 שניות. (לאחריו, האיבר הסובל מחוסר אספקת הדם הינו הלב, שממשיך לפעול באופן עצמאי ללא פעילות מוחית. כלומר, הלב יכול לקיים פעילות עצמאית מכיוון שמערכת העצבים שולטת אך ורק על מהירות קצב הלב ועוצמתו). בנוסף, המוח מהווה 2% בלבד ממשקל הגוף. למרות זאת, מקבל הוא 20% מכמות הדם שמוזרמת מן הלב. באופן כללי, רוב אספקת הדם מגיעה אליו דרך עורקי הקרוטיד וחלק קטן יותר דרך העורקים החולייתיים. כלי דם אלו מגיעים לאזור שנקרא Rete Mirabile (בבעלי-חיים) או Circle of Willis (באדם), ואשר מהווה כעין תחנה מרכזית בה מתערבב הדם, ומשם מתפזר לכל חלקי המוח ובעיקר ל-Cortex, החלק של המוח שאחראי לתודעה. אזור ה-Rete Mirabile הינו בעל משמעות ובא לידי ביטוי כאשר נסתם אחד מכלי הדם. במקרה זה עדיין יסופק דם למוח ע"י כלי דם אחר. בתהליך השחיטה לעומת זאת, לא יקבל המוח אספקת דם מכיוון שהוא יזרום כל-כולו החוצה בעקבות הפרש הלחצים שנוצר, ולכן גם הדם הזורם בעורקים החולייתיים יזרום החוצה דרך חתך השחיטה בעורק הקרוטיד. איבוד ההכרה חל כאן בתוך לא יותר משתי שניות, היות והמוח לא יכול להמשיך לפעול בגלל חוסר חמצן, החל עם איבוד דם מינימאלי. חשוב להזכיר כי קצב איבוד הדם הוא כזה, ש-33% מהכמות הכללית של הדם בגוף יוצא תוך 30 שניות ו-50% תוך 60 שניות. בנוסף, תופעת הפרפור לאחר שיטת הבהמות קשורה לפעילות האנזימטית בסיבי השרירים בעקבות מחסור בחמצן, ומחסור ב-ATP שמהווה מקור אנרגיה בתא, וכתוצאה מכך, חוסר יכולת בספיגת הסידן התוך-תאי. כלומר, הסידן הנותר בתא תורם להתכווצויות סיבי השרירים בצורה בלתי הפיכה עקב המחסור באנרגיה תוך-תאית. 2. אספקת הדם למוח בחיות המותרות למאכל על פי ההלכה בחיות המותרות למאכל על-פי היהדות, כגון מעלי הגירה ועופות למיניהם, העורקים החולייתיים מתגלים כפחות מפותחים ואף אינם מגיעים ל-Rete Mirabile. כלומר, הם מתנקזים לעורק הקרוטיד. הדבר מודגש מאוד בכבשים שם העורקים החולייתיים מנוונים לגמרי, ואינם יעילים לצורך אספקת דם. בחיות שאינן מותרות למאכל, לעומת זאת, העורקים החולייתיים מספקים דם למוח בצורה אקטיבית. לדוגמה, הסוס, הכלב, החזיר וגם גוף האדם דומים מאוד במבנה העורקי המתואר. בסוס ובכלב ה-Rete Mirabile מנוונת יחסית, והעורקים החולייתיים מספקים דם שיירות לבסיס המוח. בחיות לא-כשרות אלו, אם כן, העורקים החולייתיים נכנסים לאזור המוח ומספקים כמות דם נכבדה. משמע שאיבוד ההכרה בזמן השחיטה בחיות אלו יארך יותר זמן, וניתן אולי לייחס להן סבל מסויים בזמן שחיטה. לסיכום: בחיות הכשרות, שחיטה תקינה לא מלווה בכאב וצער לבהמה עד כאן המחקר.
          וכך נטען בפורום מסוים (או שהתגובות נאספו מיותר מפורום אחד) נגד טענות שהשחיטה היהודית אכזרית בעניין של הצגת סרטון מסוים שהוא כביכול של שחיטה יהודית –
          1. "בתור ביולוג, להלן כמה עובדות לגבי השחיטה: שחיטה כשרה, היא כזו החותכת "רוב סימנים", כלומר, את רובם של שני העורקים הקרוטידיים, המובילים דם למוח, וגם חותכת אותם בבת אחת, ובסכין חלקה כסכין ניתוח, כך שאין אפשרות לחיה להרגיש כלום. ישנו, אמנם כלי דם נוסף, המוביל דם למוח דרך עמוד השדרה, אך הפלא ופלא! לחיות הכשרות, המותרות בשחיטה ואכילה, אין אותו! בורא עולם ידע לאיזו חיה עלול להגרם סבל, ואסר להרוג אותה… בשחיטה יהודית העורק המקשר בין הגוף למח מנותק ברגע החיתוך, הבהמה אולי גועה אך אינה מרגישה דבר. לא כך אצל הבהמות שאנין כשרות – להן יש עורק נוסף בעורף שאכן מעביר את הכאב. אולם, כידוע לך בוודאי, אף אחת לא שוחטן. שכן הן אינן כשרות. מה שיוצא הוא, שלאחר 2-4 שניות מרגע השחיטה, הבהמה מאבדת את הכרתה, ואינה מסוגלת עוד לחוש בדבר, בגלל קריסה של המוח מחוסר דם! ומה לגבי הגעיה הממושכת, והתנועה? מי שמבין יודע, שבמעבדה, לוקחים דג או צפרדע שמתו לפני מספר שעות, דוקרים אותם בנקודות מסויימות, והאיברים נרתעים אחורה… קוראים לזה "רפלקס"! זה לא בא ממרכז ההכרה במוח, אלא תנועות לא רצוניות!!! ולגבי כל שאר המלעיזים, דרכם של הגויים תמיד הייתה לסלף, את האמת כדי להכפיש את היהדות. לתומי חשבתי שהיהודים לא יפעלו בדרך הזו."
          2. "בשיטות האחרות, כגון מכת חשמל, כך מוכח כיום מדעית, מתכווצים השרירים בעצמה אדירה, וכתוצאה מכך מייצרים חומצה לקטית, הידועה גם בשמה "חומצת חלב", הרעילה לגוף. הוכח גם , שבתהליך השחיטה היהודית, לא מתבצע כיווץ כזה, והחומצה לא מיוצרת, כך ששחיטה יהודית, מעבר לכך שהיא, כפי שכבר כתבו כאן, המזיקה ומכאיבה פחות לבעל החיים, הינה גם הבאריאה ביותר לאדם! כבר הוזכר כאן כי בורא עולם יודע הכי טוב מה כדאי לעשות ואיך…"
          3. "השחיטה מונעת את מחלת הפרה המשוגעת: הוכח כי גורמי מחלת הפרה המשוגעת הינם חלבונים אשר אינם במבנה הראוי ומצטברים במוח. בשיטת ההריגה של הגויים של ירית מוט מלובן למוח הפרה – וריסוק כלי בדם במוח. הלב דופק עוד מספר פעימות וכך החלבונים הפגומים מועברים לגוף הפרה ומשם לקיבתו של אוכל הפרה. לפי היהדות – א. נישחט הגרון ונמנע מעבר דם לגוף. ב. השחיטה חייבת להיות בהלוך ושוב אחד. אם לא נשחטה כך – הפרה טרפה. ג. לאחר מכן יש להמליח את הבשר – ובכך ניספג הדם מתוך הבשר.
          4. "המטרה שלשמה יש שחיטה יהודית היא: א. לאפשר לאכול בשר למי שיחפוץ בכך. ב. לגרום לסבל הכי מינימלי לחיה הנשחטת. כל בע"ח שתנסו להרוג יסבול במידה מסויימת אולם שחיטה יהודית ע"י חתוך הקנה והוושט מונע חיות באופן הכי מהיר וזאת ע"י מניעת זרימת דם למוח ששם מקור החיות ואי יכולת החיה הנשחטת לנשום. מחקר שנעשה באנגליה מוכיח את הענין לכל פרטיו כך שמידת החיות המינימלית (הנמדדת ע"י פולסים חשמליים במוח) הראה את התוצאות הנמוכות ביותר שנבחנו (גם הרג חיה כאשר היא מחוסרת הכרה)."
          5. סטודנטית להנדסת מזון: "השחיטה הכשרה הינה השיטה הרחמנית ביותר להריגת בהמות. מי שאומר אחרת לא מבין כלום. השיטה הכשרה גורמת לכך שהפרה מתה באותו הרגע, ופרכוסים ועיוויתות, אנשים, זו היא תוצאה של שרירים, ולא סבל של הפרה. האמינו לי, למדתי על זה מספיק בטכניון כדי לדעת על מה שאני מדברת. אני אולי לא דתייה, אבל אני מזהה שטויות כשאומרים לי אותם".
          6. "מה שנכתב פה זה הכול שטויות!!! אני ראיתי במו עיני איך שוחטים תרנגולים ופרות, וגם יש לי טיפ-טיפה יותר ניסיון מהמפגרים האלו, וכששוחטים את החיה, עושים הכול כדי שתמות מייד, לדוגמא: אם הסכין היא לא חלקה לגמרי, ויש שפיץ אחד, הכול פסול. ואני קראתי קצת, ומבין קצת יותר מהם, ותדעו לכם שכששוחטים את החיות הטהורות – הם מתים מייד על המקום, בחיים שלי לא ראיתי עוד תזוזה אחת לאחר ששחטו אותם!!! אני לא מאמין!!! אולי תקראו קצת ותלמדו קצת על שחיטה ואז תדברו!!!"

          א.האם יש לצמחים רגשות?
          "במעבדה ליד עמק מאיידה, מוטל לו גזר ביש-מזל, אך חי עדיין. הוא קשור ברצועות לשולחנו
          של "מנתח ". בבשרו של הגזר (אין כאן טעות , מדובר אכן בגזר ) נעוצים שני צינורות זכוכית
          מלאים בחומר לבן שבתוכם עוברים חוטי חשמל.
          הצינורות דומים לשתי רגלים שכפותיהן קבורות בבשרו של הגזר . כאשר "צובטים " את הירך
          בעזרת זוג מלקחיים מברזל , מייד נרתע הגזר מרוב כאב . הוא "צווח " מרוב ייסורים. "קולו"
          מבטא זעזוע אין קץ. הוא מחובר למערכת חשמלית בצורה כזו, שהשדר החשמלי של כאבו, דוחף
          זרוע של מנוף עדין מאוד , המנוף מפעיל ראי זעיר , והראי מטיל אלומת אור על הקיר בקצה
          האחר של החדר. וכך – כל אימת שהגזר "נאנק" מייסורים, הרטט שעובר בו גורם להבזק של
          אור. כך יש בכוחו של המדע לחשוף את רגשותיו של ירק כה אטום, כמו הגזר!"
          התיאור המרתק הזה, הופיע בירחון המדעי הבריטי רב-היוקרה "נייצ'ר".
          זה היה האות, לחשיפתו וגילויו של עולם מופלא – עולם הצומח שהתגלה כחש ומרגיש. לא רק
          גזר, גם לפת, צנונית וכרוב, מביעים רגשות, חשים ונושמים! כך קבע צ'אנדרה בוסה, מדען בעל
          שם עולמי שחקר את התגובות הפיזיקאליות של הצומח.
          יום אחד, כאשר רעיון מטורף נזרק לו במוח, חיבר בוסה את מכשירי המדידה הרגישים שלו, אל
          העלים של צמח כלשהוא. התוצאה הייתה מדהימה. כלא-מאמין, ניסה בוסה שוב ושוב לחזור
          על הניסוי . לתדהמתו הרבה התברר לו שהצמח מגיב על "מהלומות" שונות ממש כפי שבעלי
          חיים מגיבים ! זה היה בעצם רק קטע קטן שהשתבץ במחקר עולמי מרתק , שחשף מעט על
          "סודות הבריאה של הצמחים " – וכפי שכינו זאת אנשי מדע אשר חקרו את הנושא . הרעיון
          המהפכני הזה התקבל על ידי המדע השמרני בבוז ובאי-אמון מוחלט . אבל ככל שהתרבו
          ההוכחות, לא היה מי שיכל לסתור את הממצאים. בספר חדש על עולמו המסתורי של הצומח
          שיצא לאור בבריטניה, נפרשת בפנינו היריעה כולה שחושפת טפח מהעולם הזה. מדענים בעלי
          שם קובעים ללא ספק : הצמחים חיים ומרגישים , קולטים ומשדרים! מחקריו של בוסה היו
          מדעיים לכל דבר.
          אבל קהיליית המדענים הבריטית התקשתה לקלוט את הרעיון המהפכני. התפנית חלה כאשר
          פרופ' סידני הוארד וינס, פיסיולוג ובוטנאי של צמחים נודע מאוקספורד ומי שהיה בעבר מורהו
          של בוסה, ביקש לחזות במו עיניו בניסויים של בוסה. הוא הביא עמו את הוארס בראון, מומחה
          נוסף לסגולות המיוחדות של הצמחים, ואת ט. ק. הווס, מי שבא במקומו של ט. ה. האקסלי
          כמנהל המוזיאון לתולדות הטבע בסאות קנסינגטון, לונדון.
          "האקסלי היה מקריב כמה שנים מחייו לו רק היה יכול לראות את הניסוי הזה",קרא הווס
          בראותו את הצמח מגיב על הגירוי. בו במקום, בתוקף תפקידו כמזכיר החברה הלינאית הזמין
          את בוסה לחזור על כל ניסוייו לפני החברה . הפרופסורים המכובדים לא האמינו למראה
          70
          עיניהם, כשצפו דרך מערכת הגדלה מיוחדת, כיצד עלה של כרוב מתפתל בעוויתות עזות
          בשעה שמרתיחים אותו למוות. הם חזו כיצד צנון "מתעייף" ממש כמו שריר ומתעצבן כאילו
          הייתה לו מערכת עצבים, וכיצד ברגע ה"מוות" חולף בו זעזוע שמזכיר פרפורי גסיסה של
          בעל חיים. אפילו הנייצ'ר הודה בתבוסה.

  3. תודה, נדב.

    סחתיין על אקסטרה המאמץ.

    אבל הסיכום שלך, יש אתו בעיה.
    התוצאות מלמדות:
    ביל ראסל = G.O.A.T
    האמת, לא מפתיע. הוא שיחק בשושלת הגדולה בכל הזמנים.

    אז אולי המסקנה היא אחרת –
    ניצחונות, הפסדים, והפרשים. הם מושגים, לטוב ולרע, על ידי קבוצה.
    הסלטיקס של ראסל, הבולס של ג'ורדן, הלייקרס של קארים ומג'יק, הסלטיקס של בירד, הספרס של דנקן. השושלות הגדולות בתולדות הליגה.

    1. יפה שזיהית כי המשוואה אכן מחשבת את ה-goat.
      הכתבה אינה מדברת על העז, אלא יותר על האופי ועל ווינריות.
      לטעמי התוצאה מראה שניים צמודים ובבירור מעל ליתר.

      וסתם מחשבה: האם אפשר לדבר על שושלת בלי להזכיר את דאלאס?

      1. ובנימה יותר רצינית,
        אני לא רואה איך המזל של שחקן קשור לאופי ולווינריות.
        אם אני אבדוק את הנתונים של צ'ונסי בלילפס לפני 2004 ואחרי 2004,
        זה יראה כאילו מדובר על 2 שחקנים שונים.

        או אם נבדוק את הנתונים של קווין גארנט,
        אז אין לי ספק שהם יהיו רחוקים שנות אור מאלו של דנקן.
        אבל זה בגלל שהוא פחות ווינר,
        או בגלל שהוא "זכה" להגיע למינסוטה, ודנקן זכה (על באמת…) להגיע לספרס?

          1. הפואנטה שלי –
            אלו ששלטו לאורך זמן,
            זה בגלל הקבוצה שהם שיחקו בשורותיה.

            קווין גארנט היה שחקן של PER>20 החל מעונתו השלישית במינסוטה,
            במשך שאר 10 העונות שלו בקבוצה, כולל עונת MVP.
            הנתונים האישיים שלו לא נופלים מאלו של דנקן,
            וכל מי ששיחק אתו ידע לומר שאין עוד שחקן שנלחם יותר מגארנט.
            בשנים 2000 – 2007 הוא היה קבוע באחת מחמישיות ה-ALL NBA, ובאחת מחמישיות ההגנה (חמישייה ראשונה ALL NBA שלוש פעמים, חמישיית ההגנה הראשונה 6 פעמים).

            אבל

            הקבוצה בשורותיה שיחק, הקבוצה שבחרה בו בדראפט,
            הייתה מינסוטה.
            הוא היה צריך לעבור בטרייד לבוסטון בשביל להשיג את האליפות הנכספת.

            כך שלומר על שחקן שבמשך כמעט עשור וחצי היה אחד מהשחקנים הדומיננטיים בליגה, הן בהתקפה, והן בהגנה, "שיא קצר", זה לא מדויק.

            יותר מכך –
            השוואה ישירה בין נתוניו של גארנט לבין נתוניו של דנקן,
            מגלה שוויון כמעט מוחלט, עם יתרון קטן דווקא לגארנט.

            אבל כאשר בוחנים הצלחה קבוצתית, שם דנקן מנצח בנוק אאוט.
            זה בגלל שדנקן כל כך טוב מגארנט,
            או בגלל שדנקן שיחק בספרס של פופ?

          2. גיא, מצד שני אפשר לטעון שכאשר שחקן משחק בקבוצה טובה יותר, הוא חולק את העומס עם שחקנים טובים יותר ולכן נתוניו האישיים ירדו (ע"ע הירידה בנתונים האישיים של כל כוכבי הלוחמים ב2017 יחסית לשנים קודמות [בג"ס או באוקלהומה], עלייה בנתוני קוואי מאז 2014 במקביל להחלשות הספרס, ועוד.)
            אם אכן כך, השוויון בנתונים האישיים בין גארנט לדנקן מעיד למעשה על יתרון משמעותי לדנקן, שהצליח ל"יצר" אותם בקבוצה טובה בהרבה, ובסגנון משחק קבוצתי בהרבה.

          3. אני עניתי לגבי בילאפס

            לגבי גארנט – איפה עובר הגבול?
            היו הרבה שחקנים טובים בהיסטוריה, ולכן התייחסתי רק לאלופים סדרתיים

  4. אלוהים קיים. השאלה היא רק איך אתה קורא לו
    וכמובן מגוון הסיבות שהשם שלך הרבה יותר טוב משל מישהו אחר, מה שמוביל למסקנה הבלתי נמנעת שצריך לבזוז לו את הנשים ולאנוס לו את הפרות.
    כך תמיד היה, אז כנראה שזה נכון….. 🙂

    1. זה שהדברים האלה ממלאים את המוח שלך ולא נשאר מקום לדברים רציניים באמת, זה יודעים, ולא צריך להדגיש את זה בכל פעם.

  5. מעשה באחד, שמו נדב
    שלצייר גרפים מאוד אהב
    ואז יד אלוהים
    יצאה מתוך ים הנתונים
    והעמידה לו את ה… זנב

    🙂

  6. נדב, קודם כל חייב להגיד שכיף לנהל ככה דיון! סוף סוף מישהו מתייחס לדברים שאני אומר. עכשיו להערות:
    1. הקשר שטענתי שיש להראות הוא לא בין יכולת קבוצה להפרשי ההפסדים שלה. אלא בין יכולת של שחקן לבין הפרשי ההפסדים של הקבוצה שלו. זו הטענה שאתה מנסה להעביר אחרי הכל – שחקן גדול באמת לא ייתן לקבוצה שלן להיות מובסת. כלומר בקונקטסט של הדיון רין הרבה משמעות לנתונים שהבאת.
    2. אם אתה רוצה באמת להראות משהו אתה לא יכול לחפף. תאמין לי שאני יודע כמה זמן זה לוקח אבל אם אתה רוצה לטעון משהו שיהיה מעבר לאנקודטלי אתה חייב להיות יסודי. לבחור 4 שנים ולהסתכל רק על הקצוות לא מראה כמעט כלום מעבר למה שדי מובן מאליו.
    3. שמח על התוספות אבל עדיין קשה לראות דרך היער. בוא תצייר לנו גרף דומה למה שעשית עבור הקבוצות עבור השחקנים. ככה נוכל לראות איזה אחוז מההפסדים היו בתבוסות. עכשיו גם כשיש הבדל צריך לדון עד כמה הוא מהותי. כלומר 5% פחות בתבוסות זה משהו משמעותי או שצריך לראות איזה פער של 10% לפחות בין מייקל לבין השאר כדי שנוכל להגיד באמת שהקבוצה שלו נשברה פחות.
    4. דבר אחרון אבל מאד חשוב. אתה אף פעם לא יכוח להוכיח סטטיסטית. אתה מקסימום יכול להראות סבירות. לכן אף פעם לא יהיה כאן מ.ש.ל. אבל בהחלט יכולים להיות נתונים מאד משכנעים.

    תודה רבה רבה על ההתייחסות ועל ההשקעה.

    1. עידו, אתה משהו…

      לא חיפפתי, הצגתי את זה כך כדי לשרת את הכתיבה
      שים לב מי השחקנים בלפחות 12 מ-16 הקבוצות השוות.

      מכיר את החידה על האיש שקם בבוקר וטיפס לראש ההר, ולמחרת ירד חזרה, והשאלה היא אם היתה נקודה על ההר שהיה בה באותה שעה בשני הימים?

      מה זה משנה אם שחקן אחד 12 עונות, או 12 שחקנים עונה אחת..

      נראה לי שנאלץ להסכים לא להסכים
      העם נקעה רגלו ממספרים וגרפים.

      1. אני מצטער נדב, אבל מבחינת הנקודה שאתה רוצה להעביר זה מחופף. אני מודע לחלוטין שזה לוקח לא מעט זמן. אבל אפילו אם נניח שזה מייצג נאמנה גם שנים אחרות מה כבר הראית? שקבוצות גרועות מובסות בקלות ושקבוצות טובות קשה להביס. זה די מובן מאליו. זה גם רחוק מאד מלהדגים את הטיעון המרכזי שלך שכוכבים "אמיתיים" גורמים לקבוצה שלהם להיות מובסת פחות.
        לי בכלל לא נמאס. אם לך יש כח להמשיך אז אני איתך.

  7. תודה נדב וכל הכבוד על ההשקעה.
    אני עדיין לא רואה את הקשר המובהק סטטיסטית בין גדולתו/איכותו של שחקן לממוצע הפסדיו בפלייאוף.
    בטורים המאד מעניינים שלך זו אקסיומה. לדעתי, זו אינה אקסיומה ויש להוכיח זאת.
    שבת שלום. 🙂

    1. המסר הוא שככל שהשחקן יותר ווינר הוא … פחות לוזר
      יש שחקנים שלא מוכנים להפסיד ב 30 ו 40 הפרש, ויש כאלה שיחתכו את ההפסדים וייחכו להלחם ביום אחר
      ראה משחק השפעת

      וכשמשווים אחדים מגדולי הווינרים, לא תמיד נמצא הבדלים של עשרות אחוזים.
      למרות שהמספרים מראים הפרש מובהק בין המובילים לאחרים

      תודה על האיכפתיות

      1. רק שלאז אתה בעצם מודה שמדובר על אקסיומה.
        ההגדרה שאתה נותן לווינר ואיך שאתה חושב שנכון למדוד את זה.
        ואם אני מבין נכון, אז ההוכחה לנכונות היא שמייקל ראשון.
        לפי זה, ניתן להוכיח שווינר = בעל ממוצע PER הגבוה בכל הזמנים.
        או שווינר = בעל ממוצע נקודות למשחק הגבוה בכל הזמנים.
        או שווינר = זוכה FMVP מספר הפעמים הרב ביותר בכל זמנים.

        אני חושב שממוצע הפסיד בפלייאוף זה מדד מאד שרירותי למידת הוונריות של שחקן.
        הראו לך בתגובות כבר נתונים עבור שנים ספציפיות של מייקל ושל לברון ואיך זה סותר את התיזה הזו. אפשר כמובן להראות זאת לגבי שחקנים רבים נוספים.

        1. ברור שזה שרירותי!
          אני עדיין חושב שזה יפה, שבא אדם הזוי עם תיאוריה עוד יותר הזויה, מחליט איך לבדוק אותה מספרית, והמספרים, איך לומר, שיתפו פעולה.

          גם ברור שמתקיים פה חוק המספרים הגדולים, התוצאות אינן אחידות לאורך זמן, אבל הן כן (או שלא) בעלות משמעות

          1. מסכים ומקבל. לשחק עם המספרים ושיצא מה ששיערנו/קווינו/רצינו גם אם לא הוכחנו כלום זה כיף. בשיא הרצינות.
            ושוב, כל הכבוד על ההשקעה והמענה בתגובות. 🙂

  8. נקודה נוספת –

    ב-87' ההפרש הממוצע בהפסדי הבולס בפלייאוף היה 8 הפרש.
    ב-88' ההפרש הממוצע בהפסדי הבולס בפלייאוף היה 12.17 הפרש.

    אז מה אנחנו למדים?
    שבפלייאוף של 88' "הגן הווינרי" של גו'רדן לקח הפסקה?

    או אולי שבעוד שב-87' הבולס עפו כבר בסיבוב הראשון,
    בעוד שב-88' הם העפילו לסיבוב השני בפלייאוף, שם פגשו את האלופה שבדרך, דטרויט.
    ומול דטרויט, מה לעשות, ההפסדים הגדולים היו בלתי נמנעים.

    ההתבוננות רק על ההפרשים הממוצעים במשחקי הפסד לא באמת מלמדת משהו.
    בטוח כאשר לא מודדים גם את חוזק התחרות.

    הפואנטה:
    שיקגו של 88' הייתה טובה יותר, ומנוסה יותר, מזו של 87' (עלו מ-40 ניצחונות ב-87' ל-50 ניצחונות ב-88').
    וזו הסיבה שההפרש הממוצע בהפסדים עלה –
    הם עלו שלב בפלייאוף, ופגשו קבוצה חזקה יותר.

  9. אני מרגיש כמו מייקל ב-88, רמתְ התחרות אכן קשה יותר בסיבוב הזה…

    תודה על הנתונים, זרוק פנימה טבלה וגרף או שניים, ותוכל לזכות בחולצת נדב.

    אני מסכים שרמת השחקנים את נתוניהם ניתחנו, כמו גם רמת קבוצותיהם, או עבור אחד מהם גם זהות הקבוצה, השתנו לאורך הזמן.
    כמו כן יש עוד המון גורמים אחרים במשוואה.

    ניסיתי לנטרלְ את זה במידת מה ע״י שימוש בשלושת החיתוכים.
    כך, למשל, בהסתכלות על הפיינלס בלבד אי אפשר לומר שהקבוצה או התחרות היו חלשים.
    יהיה מי שייטען שלברון בגמר הראשון היה לבד. או שכן או שלא.

    לכן אני עדיין מאמין שיש סיפור מאחורי המספרים האלה, רק שלא כולם יספרו את אותו הסיפור.

    1. למען הסר ספק –
      אין בתגובה שלי ביקורת על 2 הטורים שלך.
      פוסטים קולחים, מעניינים, עם נגיעות הומור, ונטולי גישת "אני צודק!"

      נראה לי שזו הסיבה שהם משכו כמות כזו של תגובות ודיון ענייני.

      לגבי הקאבס של 2007?
      גם שם אין ספק.
      חוץ מלברון היו בקבוצה עוד 3 שחקנים שסיימו את הסדרה עם ממוצע של יותר מ-8 נק' למשחק:
      דרו גודן (12.8 נק'), דניאל גיבסון (10.8 נק'), סשה פבלוביץ' (9.8 נק').
      לכל ה-3 יש ביחד 0 משחקי אול סטאר ברזומה.

  10. מה שכיף כבר עכשיו בסדרת המונותאיזם הזאת חוץ מהכתיבה עצמה, זה שרשור התגובות הפרייסלס הזה והקודם לו. כיווני מחשבה חריפים ודיונים שווי כוח משני צדדי ה״מתרס״.
    שוב תודה גדולה אתם מעניקים לי כיף גדול.
    הלוואי וכל הקהילות היו כמו קהילת ההופס, ככה עדיין נקבל הרבה ויכוחים אבל לפחות הם יהיו בשביל הספורט 😉

    1. תודה דוק
      החשבונית בדואר
      אל תדאג, שלחתי בדואר ולא בדוא"ל, תודות לדואר ישראל, עד שהיא תגיע יפוג התוקף שלה

  11. שאלה לגולשים:

    גילרי נכנס לי מתחת לעור …
    אז חישבתי גם לשחקנים אחוז מצטבר, כבקשמיצוותו

    מעניין? לשתף?
    ואם כן, כאן בתגובות או לוודא הריגה לסוס עם חלק שלישי לסדרת התחקירים המפוארת?

    1. מלך. תודה!
      רק שתדע שאני מאד מעריך את זה.
      בכל מקרה מעניין אותי לבדוק את הטענה הבסיסית שלך שסופרסטארים גורמים לקבוצות שלהם להיות מובסות פחות. מקווה שאני אמצא את הזמן לכך.

  12. הגעתי לזה מאוחר אז לא הגבתי עד כה.
    קודם כל – כל הכבוד על ההשקעה! בכלל לא מובן מאליו.
    עם זאת – אני חושב שהטענה עצמה ממש לא מחזיקה מים – ושמדובר במדד לא הגיוני בכלל.
    אציין רק דוגמה פשוטה שמדגימה את האבסורד:
    התקפה אחרונה בפיגור נקודה, מייקל (או כל אחד אחר) עולה לקליעה עם הבאזר ו…

    – אם החטיא והפסידו בנקודה – הקייס שלו לווינריות עולה.
    – אם קלע וניצחו בנקודה – וואו איזה ווינר!! אה לא, במדד של נדב זה דווקא לא נחשב… בואו נתעלם ממה שבדיוק קרה כאן כשמדסקסים ווינריות…

    בקיצור – אם כבר למדוד לפי תוצאות משחקים, הייתי מודד לפי כמה ניצחו/הפסידו במשחקים צמודים (עד 3 הפרש נניח). אם המאזן של מייקל הוא 3:64 במשחקים כאלו, לעומת 56:12 של קובי, אז ברור מי כאן ווינר ומי לא (שמות בדויים אגב, השמות האמיתיים שמורים במערכת)

    1. היה מעניין לראות את השמות האמיתיים, אולי מיכאל ודורון?

      הבדיקה שהצעת גם מעניינת ונכונה, אך לא לפוסט הזה.
      השאלה ששאלתי את עצמי היתה האם אפשר ללמוד משהו על השחקן מניתוח כמות ואופי ההפסדים.

      לדעתי המספרים אכן מראים שוני מסוים.

      כיוון שיש פה הרבה משתנים בלתיי תלויים, כל אחד יחליט לעצמו אם טמון הסבר ומהו, או אם סתם מדובר בפעימה אקראית של מספרים.

    2. גם זו בדיקה בעייתית.

      קארים ב-71'
      12 ניצחונות, 2 הפסדים.
      כל הניצחונות למעט אחד (8 הפרש) היו בפער דו ספרתי.
      2 ההפסדים?
      אחד ב-11 הפרש, השני ב-2 הפרש.
      אז מאזן הניצחונות הפסדים שלו במשחקים צמודים הוא 0 – 1 באותו פלייאוף.

      קבוצות חזקת במיוחד, זה לא בלתי סביר שעד שהם כבר מפסידות, ההפסד יהיה בהפרש מינימלי.

      1. דבר ראשון, כנראה אין מספר אחד, כולל ה-PER המקודש (PUN INTENDED), שמספר את כל הסיפור.
        אבל אם הממוצע (נניח) 50-50 (שניים ראש בראש, נניח בפיינלס),
        אז 55-45 מול 45-55 יכול לומר דרשני.

        דוור ראשון, מלון.

        דבר שני, לצטט גדולים וטובים ממני: "קבוצות חזקת במיוחד, זה לא בלתי סביר שעד שהן כבר מפסידות, ההפסד יהיה בהפרש מינימלי.".
        וזה חוזר לנושא הפוסט – כמה פעמים קרתה האפשרות הפחות סבירה, למי יותר ולמי פחות.

      2. גיא,

        זו בדיקה הרבה פחות בעייתית מממוצע הפסדים. זה גם תלוי מה אתה בודק. אם אתה בודק חוזק של שחקן, או קבוצה, אז אתה צודק – לך תראה את ההפרש הכולל בכל המשחקים ותקבל קורלציה (יחסית) טובה.
        אם אתה מחפש מי "לא מוכן להפסיד" (או ווינר, וואט אבר דאת איז), אז לך למשחקים הצמודים ובדוק מי באמת לא היה מוכן להפסיד, כשהיתה אפשרות לכאן או לכאן.
        באומה שמקדשת את השורה התחתונה, זה לא באמת משנה בכמה הפסדת או ניצחת, רק אפס או אחד. טבח יום הזיכרון הוא דוגמה נהדרת, כמו גם רבים שמוכנים להיות לא תחרותיים לתקופה "תמורת" זכייה אחת באליפות. בגלל הנראטיב הזה, ששולט בתרבות האמריקאית, אין ממש משמעות להפרש ההפסד [זה לא שיש גומלין ביד אליהו ודונטה צריך למחוק 4 הפרש]

  13. תודה על התוספת.
    כל הכבוד!

    לי קפצה לעין הסלטיקס של בירד ושל ראסל.
    צמוד, צמוד, יותר מאשר אצל שאר הקבוצות,
    ועדיין, שלל נאה של טבעות.
    קורלציה נאה עם הנתון המדהים של 10 – 0 לראסל במשחקי 7.

        1. איש,
          אני לא חושב שסיומת לסל , שליטה בשתי הידיים, שחקן הגנה,תלויה בנתוני גוף.
          בפשטות – מייקל שינה כל שנה את המשחק שלו והוסיף מימד חדש, דבר שלט קשור לנתונים אלא לעבודה קשה. ואילו הסנטרים כדוגמת ראסל לא הוסיפו אספקטים אלא נשענו על נתונים ולכן מבחינתי זה פחות מרשים

          1. דווקא ראסל לא היה בעל נתונים מרשימים כציר: הוא היה 2.08 מ' ודי רזה, אך הוא היה גאון כדורסל ועם מיקום מושלם.
            אך וילט למרות ממדיו (2.16 מ' ורחב) היה גם הוא עם חכמת משחק גבוהה ומוסר לא פחות טוב מראסל (ושניהם המוסרים הטובים ביותר בים שחקני הציר) וגם הוא היה מגן נפלא כשבהתקפה היה לו ייתרון בולט על ראסל ואחד לאחד הוא גדול יותר מראסל, אך ראסל קלע את הנקודות שהיה צריך לקלוע. בכל מקרה מה שעשו שניהם היה מרשים מאוד ללא קשר לממדים.
            גם שאק למרות ממדיו (בגובה של וילט אך רחב יותר) מה שעשה היה מרשים מאוד כשגם הוא עם חכמת משחק גבוהה ומסירה נהדרת והוא ידע בשיאו גם להוביל כדור במתפרצת (אמנם לא באופן קבוע כי זה לא מתפקידו).

      1. על טעם ועל ריח…

        כל הגדולים ביותר הסתמכו על עבודה קשה.
        לקארים היו נתוני גובה מרשימים, אבל היו לא מעט שהיו גם גבוהים יותר, וגם חזקים יותר.
        סקייהוק, היה רק אחד.

        לא בשונה ממייקל ג'ורדן, שהיה אתלט נדיר. גם הוא לא התבסס רק על האתלטיות שלו, ופיתח לאורך הקריירה שורה של מהלכי כדורסל שעזרו לו להפוך למי שהוא.

    1. סם ג'ונס גם הוא הצטיין בכל משחק שביעי (מן הסתם יש עוד כמה וכמה כאלו בסלטיקס הזו) עם ממוצע של 27 נק' ועם 47 נק' במשחק אחד מהם.

  14. אוקיי, סיימתי קצת עם העונג שבת – רציחות פה, רעידות אדמה שם…

    למישהו כאן היו שאלות על מונותאיזם ?
    כי דיר באלאק תעשו לכם אלוהים אחרים על פני.

    נכון, קטנוני, קנאי, ואגוצנטרי כמו אחרון הפשיסטים שכולכם בזים לו, אבל דיקטטור הוא דיקטטור הוא דיקטטור – גם אם הוא כזה נעלה ונשגב כמוני.

    אגו טריפ עובד בכל הרמות.

    שבוע טוב וכשר לכולם.

  15. יש דרך פשוטה על מנת להבין את התוצאות של ניתות נתונים וזה פשוט לצפות בכל סדרות הגמר של מייקל….ולנסות להפנים מה אומר הנתון 11 מ 13 של ראסל.

  16. התוספת מעניינת מאוד והכתיבה משובחת.

    אולי מעניין לשים בטבלה הזו – לצורך השוואה, בדיקה ושקילה – גם HOFים נטולי טבעות. למשל ברקלי, מלון, סטוקטון ויואינג.

  17. אני חושב שבאמת העובדה שמייקל מגיע למספרים של ראסל, בתקופה שבה ללא כל ספק הליגה עם הרבה יותר כשרונות והרבה יותר חזקה והרבה יותר מבוזרת, מחזקת מאוד את הקייס של נדב ושל מייקל.

  18. תודה נדב על ההשקעה הלא ברורה מאליה ועל הכתבה השלישית שאתה עובד עליה (:-) )
    הכתיבה שלך קולחת ומשופעת בהומור עצמי.
    לנקודה עצמה, עדיין לא הוכחת שיש קשר בין היכולת של שחקן לניצחונות/הפסדים וגם לא הוכחת קשר לווינריות" ולכן לא נותר לי אלא להסכים עם שלישיית גג"ג (גילרי, גילור וגיא).

    נ.ב. המשוואה ששמת שם פתאום, זו משוואה שמתארת חלקיק במחסום פוטנציאל עם הפרעה מחזורית בזמן?! כי באגף ימין בד"כ מופיעה "0", כלומר אפס.
    לא התכוונת שמייקל =0 נכון?

    1. המשוואה היא בשביל לסיים באקט קומי

      אחד הגימלים כתב שאי אפשר להוכיח כלום רק ע״י סטטיסטיקה.

      האם הוכח קשר סיבתי בין ה per הקדוש לבין נצחונות? לאליפויות?

      1. אני מוחה. PER זו נוסחה אחת מבין רבות שמנסות לתת מספר בודד ליכולת של שחקן.
        כמו כל ניסיון מסוג זה, היא רחוקה מלהיות מושלמת, או אפילו קרוב למושלמת.

        ומעולם לא טענתי אחרת.

        דרך אגב, אם מחפשים קשר נסיבתי בין PER לניצחונות ואליפויות,
        אז שווה להתבונן לרגע:

        https://www.basketball-reference.com/leaders/per_career.html

        מבין 20 השחקנים עם PER קריירה הגבוה ביותר,
        ל-16 יש לפחות אליפות אחת (ווסטברוק וכריס פול עדיין שחקנים פעילים),
        ל-12 יש 2 אליפויות או יותר,
        ל-8 יש 3 אליפויות או יותר.

        (כמובן שזה קשר נסיבתי. PER גבוה יותר = שחקן טוב יותר.
        בקבוצות אליפות משחקים בדרך כלל שחקנים טובים למדי…)

כתיבת תגובה

סגירת תפריט